חבל נחלתו ל כב
סימן כב
שאלות קצרות בענייני חג הסוכות
א. טלטול ארבעה מינים בשבת לחייל שגוייס
שאלה
חייל שגוייס בשבת בסוכות האם רשאי לקחת עמו ארבעה מינים שלו?
תשובה
פסק הרמ"א (שו"ע או"ח סי' תרנח ס"ב):
"ואסור לטלטל הלולב בשבת, דהוי כאבן (ר"ן ס"פ לולב הגזול והמגיד פ"ד וכל בו); אבל האתרוג מותר בטלטול, דראוי להריח בו; ואסור ליתנו על הבגד, אפי' בי"ט, דמוליד ריחא (מהרי"ל)".
באר המשנה ברורה (סי' תרנח):
"(ב) אינו נוטל וכו' - כן תקנו חכמים משום גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה".
"(ג) הלולב - וה"ה הערבות וההדסים".
"(ד) דהוי כאבן - ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור ולא דמי לשופר דשרינן בס"ס תקפ"ח לטלטלו לצורך גופו ומקומו דשאני התם דהוי כלי וראוי לאיזה דבר כלשאוב בו וכדומה משא"כ הכא דעץ "בעלמא הוא".
"(ה) דראוי להריח בו - ואף שכתב המחבר בס"ס תרנ"ג שיש למנוע מלהריח בו היינו בשעה שהוא נוטלו לצאת בו או עכ"פ שהוא יום חול ומשום שראוי ליטלו לצאת בו ומשום ספק ברכה כמו שנתבאר שם משא"כ בשבת שאיננו נוטלן בודאי ראוי להריח ולברך עליו ג"כ ועוד אם מברך על פרי אחר ומכוין להוציא גם הנאת ריח זו בודאי יכול להריח בו וע"כ אינו מוקצה".
"(ו) ביום טוב - אבל מותר ליתנו על הבגד או מוכין שהיה מונח בו מעיו"ט שכבר קלט הריח".
"(ז) דמוליד ריחא - בבגד והוי כתיקון מנא. ומשמע דאפילו אינו מכוין לזה ג"כ אסור מפני שא"א שלא יקלוט והוי פסיק רישא ויש מקילין בזה היכי דאינו מכוין. ובשעת הדחק שאין לו מקום משומר להניח האתרוג שמה, אפשר דיש לסמוך אמקילין".
וכ"פ בערוך השולחן (או"ח סי' תרנח ס"ו):
"ואסור לטלטל הלולב בשבת דהוי מוקצה ויש מי שאומר דלצורך גופו ומקומו מותר כמו שופר בסי' תקפ"ח [ט"ז סק"ג] ודבר תמוה הוא שהרי הלולב הוקצה למצותו לכל שבעה ואינו דומה לשופר [וכ"מ ממג"א ס"ס תקפ"ח וגם הפרמ"ג השיג עליו] אבל האתרוג מותר בטלטול דראוי להריח בו כמ"ש בסי' תרנ"ג דלא איתקצאי מריחו ואפילו לפמ"ש שם דמפני שיש פלוגתא בעניין הברכה ראוי שלא להריח בו הא יכול לברך על ריח של פירא אחרת ולהריח בו [שם]"...
ולכן אסור לטלטל ארבעת המינים אם גוייס בשבת, וכן נראה שאין לקשור את כולם באתרוג כדי להתיר טלטולם כאתרוג. ואם יודע שאולי יגוייס בשבת נראה שיכול להניחם במכוניתו מערב שבת.
ב. גדרי ברכת לישב בסוכה
שאלה
מתי מברכים לישב בסוכה?
תשובה
פסק הטור (או"ח סי' תרלט):
"מברכין על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה ואפילו הנכנס בסוכת חבירו לבקרו צ"ל בכל פעם ופעם שאע"פ שבירך עליה ביום הראשון חוזרין ומברכין עליה כך כתבו הגאונים שצריך לברך בכל פעם ופעם. ור"ת פי' כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל הדברים אפילו השינה שהיא חמורה מהאכילה שהרי אוכלין עראי חוצה לה ואין ישנין עראי חוצה לה אפ"ה כיון שהאכילה עיקר פוטרת השאר".
באר הבית יוסף (או"ח סי' תרלט, ח): "מברכין על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה. בפרק לולב וערבה (מה:) איפליגו אמוראי דרב יהודה אמר שמואל סוכה יום אחד כלומר אינו מברך עליה אלא יום אחד וכיון דלא מפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא דמו. ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן סוכה שבעה כלומר צריך לברך עליה בכל יום ויום ואסיקנא כרבי יוחנן דכולהו אמוראי קיימי כוותיה. וכתבו התוספות (ד"ה אחד) דכל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה ויישן ואפילו עשרים פעמים ביום מברך על כל אחת ואחת מידי דהוי אתפילין דמברך עליהן כל זמן שמניחן (סוכה מו.) וכן כתבו הרי"ף (כב.) והרא"ש (פ"ד סי' ג) ז"ל וכן כתב הרמב"ם בפרק ו' (הי"ב) וכתב הרב המגיד ראיתי כתוב דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לשעתו לא הויא יציאה לחייבו בברכה כשיחזור ודבר נכון הוא"...
"ומ"ש בשם רבינו תם דכיון שעיקר הקביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל הדברים וכו'. כן כתבו שם הרא"ש והמרדכי (סי' תשסה) בשמו וכתב המרדכי (שם) וכן עמא דבר וגם הרב המגיד (שם) כתב שכן נהגו העולם שאין מברכין אלא על הסעודה כדעת רבינו תם וכן פשט המנהג".
היינו שתי שיטות לברכת 'לישב בסוכה':
שיטה אחת שכל פעם שנכנס אליה מברך – וזו שיטת הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. וכן פסק הגר"א. ויש מעטים הנוהגים כן.
שיטה שניה שחידש ר"ת היא שכיון שעיקר הקיום של מצות סוכה הוא ע"י אכילה – מברכים על אכילה ופוטרים שאר הדברים הנעשים בסוכה.
ונהגו כר"ת.
כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרלט ס"ח): "נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה (והכי נהוג)". והתוספת בסוגריים היא של הרמ"א.
גדר 'אכילה' לפי ר"ת לא הוגדר. הדעת נותנת שדוקא אכילה משמעותית ולא סתם טעימה. אולם כיון ששיטת הגאונים שכל כניסה לסוכה מחייבת ברכה, אולי אף טעימה כן?!
האחרונים קשרו את 'אכילה' של ר"ת לשיעור אכילה החייב בסוכה, וממילא מחייב אף ברכת לישב בסוכה.
כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תרלט סעיף יב):
"מותר לשתות כל המשקין חוץ לסוכה אפילו יין ואפילו שותה יותר מרביעית וכל המחמיר על עצמו שלא לשתות חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח".
"במה דברים אמורים כששותה דרך עראי אבל אם קובע את עצמו לשתות יין או שאר משקין שדרך לקבוע עליהן כגון מי דבש ושכר במדינות אלו שרגילין לקבוע עליהן לשתות בלא סעודה צריך לכנוס לתוך הסוכה".
"אבל אין צריך לברך לישב בסוכה לפי שהשתיה היא טפילה לאכילה וברכת לישב בסוכה שבירך על אכילת שחרית היא פוטרת את השתיה של כל היום וכן היא פוטרת את השינה וטיול בסוכה כל היום שאין צריך לברך עליהם שאפילו יצא חוץ לסוכתו אחר האכילה והפסיק הרבה בין האכילה להשתיה ושינה וטיול מכל מקום כיון שכולם נמשכים וטפלים לאכילה שהיא עיקר מצות הישיבה בסוכה ברכת האכילה פוטרתן".
"ואפילו שותה וישן ומטייל קודם האכילה אין צריך לברך לפי שהן טפלים להאכילה שלאחריהם".
היינו רק על אכילה של קבע בסוכה מברכים 'לישב בסוכה', והברכה פוטרת את כל הפעולות בסוכה בין לפניה ובין לאחריה.
וכן בערוך השולחן (או"ח סי' תרלט סכ"ז):
"והאידנא יש שנוהגים לברך בכל פעם שנכנס כדברי הרי"ף והרמב"ם [ע"פ דעת הגר"א] ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו בעלי הש"ע ושיעור האכילה כשאוכל דבר שצריך סוכה והיינו שאוכל יותר מכביצה פת או מיני מתיקה של מזונות ואז צריך לברך".
וכן המשנה ברורה (או"ח סי' תרלט ס"ק מו):
"מ"מ מנהג כל העולם כדעת הפוסקים שאינם מברכים אלא בשעת אכילה ואפילו אם יושבים בסוכה קודם אכילה שעה אינם מברכים דס"ל דברכה שמברכים אח"כ על האכילה היא פוטרת הכל שהיא העיקר והיא פוטרת השינה והטיול והלימוד שכולם טפלים לה. וכתבו האחרונים דנכון הדבר לצאת גם דעת הפוסקים הראשונים ולא לישב כך בלי ברכה, וע"כ תיכף בבואו מביהכ"נ יברך על דבר שהוא מחמשה מינים ויאכל ממנו מעט יותר מכביצה ויברך לישב בסוכה ולא יברך אח"כ בשעת אכילה".
והוסיף בשער הציון (סימן תרלט ס"ק פד): "שהוא (=שיעור כביצה לאכילה) שיעור חיוב לסוכה וכנ"ל בסעיף ב, וכן כתב בדרך החיים, ודלא כחיי אדם דכתב שיעור כזית".
כאמור לעיל, ר"ת לא באר לאיזו אכילה כוונתו, ולכן יש צד לומר כחיי אדם שמספיק כזית לברכה.
בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח דיני ישיבה בסוכה בשאר ימות החג סעיף יז) החמיר עוד יותר מכולם:
"האוכל עוגות (פת הבאה בכסנין) יותר משיעור כביצה, חייב לאכול בסוכה, אבל לא יברך לישב בסוכה. [ואף שיש כאן ספק ספיקא, שמא קביעות סעודה הוא ביותר משיעור כביצה, [גינת ורדים. חזו"ע סוכות עמ' קלד]. ושמא מברכים לישב בסוכה על עוגה, והרי במצוה של תורה מהני לסמוך על ספק ספיקא לברך, מכל מקום כבר כתב החיד"א שלא ראה מעולם שנהגו לברך לישב בסוכה על עוגה]. ואם אוכל מהעוגה באופן שקובע סעודתו עליה, שאוכל כשיעור שלש ביצים ומעלה, שמשקלם חמשים וארבע דרהם, [כל דרהם שלשה גרם], והוא שיעור 162 גרם, שאז חייב לאכול בסוכה ומברך לישב בסוכה. וטוב להחמיר היכא דאפשר לאכול 216 גרם. [דאיכא ספק ספיקא, שמא שיעור קביעות סעודה הוא בשלש ביצים, דהיינו 162 גרם, ואף אם תאמר דשיעור קביעות סעודה הוא בארבעה ביצים, שמא מברכים לישב בסוכה על יותר מכביצה עוגה. ובזה לא מצינו מנהג שלא לברך]. ואמנם אם אינו אוכל כשיעור הנ"ל, אינו מברך לישב בסוכה, ואפילו אם אכל העוגות אחר הקידוש של היום, כדי שיחשב לו קידוש במקום סעודה, לא יברך לישב בסוכה, אלא אם כן קובע סעודתו כנזכר. [ילקו"י מועדים עמו' קמב. חזו"ע סוכות עמו' קלד. וראה ביביע אומר ח"י שדחה מ"ש בברכת ה' בענין שיעור קביעות סעודה בסעודת חתונה בזמן הזה].
ונלענ"ד שהפריז בחששותיו, הרי הראשונים עליהם נסמך השו"ע (רי"ף, רמב"ם, רא"ש) פסקו שעל כניסה לסוכה בלבד – מברך, ואיך הגיע לשיעור ארבע ביצים של פת הבאה בכסנין?!
אמנם הסכים עמו בהערת הגר"מ אליהו (על קיצושו"ע גנצפריד, סי' קלה ס"ז).
למעשה, כ"א ינהג כמנהג רבותיו.