חבל נחלתו ל כד
סימן כד
האם מותר ללדת בבית
שאלה
האם מותר לאשה מבחינה הלכתית, בימינו כשיש בתי חולים, להזמין מיילדת (ודוּלה) וללדת בביתה?
א. הסיכון בלידות
עד שקמו בתי חולים, כל הלידות בעולם היו לידות בבית (כמסופר בתורה על המילדות העבריות) וא"כ לכאורה מה השאלה ומה ההבדל.
אולם קמו בתי חולים ובהן מחלקות ללידה ולטיפול ביולדת. ואי אפשר להתעלם שהלידה היא פעולה שיש בה סכנת נפשות לאם ולעובר. (נכתב בספרים כי בדורנו ירדה חולשה לעולם ומקילים בכך בתעניות).
עפ"י המרשתת, בכל העולם (כל אזור לפי מידת השכלול שלו), מספר התינוקות שמתו בלידת בית הוא כפול ממספרם בלידות בבתי חולים (אם כי יש מחקרים שטוענים שאין הבדל).
דבר אחד פשוט וברור לכל, במידה ויש סיבוך כלשהו במהלך הלידה – הסיכוי לטיפול מתאים ומהיר הוא בבית חולים. ולכן מומלצות ללידות בית רק יולדות בסיכון נמוך, אולם גם לגביהן יש סיכון מסויים (ומי יכול לחזות את העתיד).
עולה שהסיכון למצבי פיקו"נ לאם ולתינוק יחסית נמוך בלידת בית, אולם כמו כל לידה הוא קיים. ולכן עולה השאלה האם זה מותר מבחינה הלכתית.
ויש תימה על היולדות בביתן, שכן מתירים חילול שבת ביולדת מצד פיקו"נ, כגון נסיעה לבית חולים בשבת ועוד פעולות. ואם מותר ללדת בבית – כל שאינה בקבוצת סיכון לא נתיר לה לנסוע בשבת. אלא מכאן שהפוסקים חששו אף ביולדות בסיכון נמוך.
ב. לאיזה צורך מותר להסתכן
נאמר בספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רעט) לגבי תשלום שכר שכיר: "ואליו הוא נושא את נפשו, וכי למה עלה זה בכבש ומסר לך את נפשו לא שתתן לו שכרו בו ביום? אם כן למה נאמר ואליו הוא נושא את נפשו אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאילו הוא נוטל את נפשו".
פרש רש"י (דברים כד, טו): "ואליו הוא נושא את נפשו – אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן".
באר בשפתי חכמים (אות ל): "פרש"י שמוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן עצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו" (ומקורו רש"י בבא מציעא קיב ע"א ד"ה הכי גרסינן).
היינו מותר להסתכן עבור פרנסה, אולם רק אם כך מתנהלים רוב המפרנסים.
נאמר בירושלמי (שבת פ"ב ה"ו) לגבי יוצאים לפרנסתם להפלגות ארוכות בים:
"ורבנן אמרין הנותן בים דרך (היינו) מן העצרת ועד החג (ידיד נפש: שהים שקט בתקופה זו ורבים ההולכים בו). ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה (ידיד נפש: שהים גועש ורועש ואין רבים מהלכים בו ואפילו בנהרות יש רק נתיבה, שאין הרבה מהלכים שם). רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין עובדא הוה באסיא (מעשה היה באסיא) אחא בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה (ידיד נפש: אדם בשם אחא רצה לצאת להפליג בים בתקופה שבין חג הסוכות חנוכה, היינו בחורף). חמתיה חדא מטרונה (ראתה אותו מטרונה אחת) א"ל כדון מפרשין?! (וכי עכשיו יוצאים להפליג בים). איתחמי ליה אבוי (נראה לו אביו בחלום ואמר לו) [קהלת ו ג] וגם קבורה לא היתה לו (לא תהא לך קבורה). ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא (ולא שמע לשניהם). ר' כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פריש. אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתה. (רצה לצאת לים בין סוכות לחנוכה) אמר לאחוי צלי עלי. (אמר לאחיו התפלל עלי) א"ל אין דצלייתי עלך (אתפלל עליך). אלא אין חמיתינון לצבור מצליין למטרא לא תתרחץ על צלותי (אם אתה רואה את הציבור מתפללים על גשם אל תסמוך על תפילתי). הא דאת קטר לולבך קטור רגלך (סימן יהא בידך: כשאתה קושר את לולבך תקשור את רגליך מלהפליג בים משום סכנה)".
היינו אף לצורך פרנסה אין להסתכן יותר מדי, ורק כשאין זה מסוכן מדי, מותר להסתכן לצורך פרנסה.
כך כתב הנו"ב לגבי שאלה האם מותר לעסוק בציד להנאתו. (שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' י): "ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו', ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו: שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות, ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'. וז"ל הרמב"ם בפ' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו: וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן".
כלומר אין נכנסים למקומות ולמצבי סכנה ללא שום רווח. מה שהותר הוא לצורך פרנסתו. אבל להכניס עצמו למקום סכנה או למצב סכנה, ללא טעם כשיכול שלא להסתכן הוא הפקרות וודאי אסור.
ג. שומר פתאים ה'
במנוגד לאמור לעיל מצאנו מקרים שהרבים נהגו להקל בסכנת נפשות, ולא אסרו להם. נביא מספר דוגמאות:
נאמר ביבמות (עב ע"א): "א"ר פפא: הלכך, יומא דעיבא (יום המעונן) ויומא דשותא (שרוח דרומית נושבת בו – רש"י) – לא מהלינן ביה (אין מלים בברית מילה) ולא מסוכרינן (אין מקיזים דם) ביה; והאידנא דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'".
הרד"ק (יהושע ה, ב) מסביר: "אבל אמרו כיון שהרגילו אינו מזיק, וכן אמרו והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'". כלומר כיון הרגילו בכך זה הותר לרבים משום שומר פתאים ה'.
וכן בשבת (קכט ע"ב):
"ואמר שמואל: פורסא דדמא (=זמן הקזה) – חד בשבתא, ארבעה ומעלי שבתא (=ערב שבת). אבל שני וחמישי – לא, דאמר מר: מי שיש לו זכות אבות – יקיז דם בשני ובחמישי, שבית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. בתלתא בשבתא מאי טעמא לא – משום דקיימא ליה מאדים בזווי, מעלי שבתא נמי קיימא בזווי! – כיון דדשו ביה רבים – שומר פתאים ה'".
וכן ביבמות (ק ע"ב):
"שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה; קטנה – שמא תתעבר ותמות, מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה – שמא תגמול את בנה וימות, ואיזו היא קטנה? מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד, פחות מיכן או יתר על כן – משמשת כדרכה והולכת, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו – משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, שנאמר: שומר פתאים ה'!"
המקומות שצויינו לעיל בבבלי יש הדגשה שדשו בה רבים, כלומר הרבים לא שעו לצד הסכנה שבדבר ומן השמים שומרים עליהם.
בגליוני הש"ס ביבמות (עב ע"א) כיוון לירושלמי מעשרות (פ"א ה"ב) שם נאמר:
"רבי יונה בשם רבי שמעון חסידא ניקורי רטב באביהן אסור והרבים נהגו בהן היתר ואינן ניזוקין".
באר הפני משה (מעשרות פ"א ה"ב):
"ניקורי רטב באביהן מה הן. אותן הניקורין שנמצאו בתמרים כשהן רוטב ולחין ומחוברים באיביהן מהו לחוש לשאר התמרים. ואמרו לו כל אותו הדקל אסור משום חשש ניקור. ואיידי דקאמר לעיל מענין חיבור למעשרות נקט נמי להא לענין חיבור משום ניקור הנחש".
"לכן צריכה בשניקרו כולן. כלומר דר' יוסי מפרש דמאי מספקא ליה הא חמירא סכנתא מאיסורא ואם לענין איסור וחיוב מעשר אמרינן לעיל דכולא חיבור הוא מכ"ש לענין חשש ניקור הלכך קאמר דלא כן צריכה אלא בשאנו רואין שניקרו כל התמרי' שלא תאמר הואיל ואין דרך הנחש לעשות כן שינקר כולן בפעם אחת וכן לא בזה אחר זה דמתחילה אוכל א' כולו ואח"כ הולך להשאר וא"כ בכה"ג הוה אמינא דתלינן לקולא שאני אומר ענן של צפורים כלומר חיל אחד של צפורים שהוא כמו ענן והוא שכן עליהם וניקרו כולן לפיכך קמ"ל דלא תלינן לקולא ואף על פי שניקרו כולן חיישינן לניקור הנחש".
"אסור. מן הדין אלא שהרבים נהגו בהן היתר ורואין אנו שאינן ניזוקין".
כלומר הרבים לא נשמרו מסכנה ובכ"ז ניצולו. ואף על הירושלמי העיר בגליוני הש"ס (ירושלמי מעשרות פ"א ה"ב): "שם והרבים נהגו בהן היתיר ואינן ניזוקין, נ"ב פי' דמשום דרבים עושין כן אין ניזוקין דשומר פתאים ד' וכזה בבבלי יבמות ע"ב א' והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ד'".
הרמב"ם בי"ד החזקה אינו מביא את כל המקרים כלל.
להיפך, הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש (פי"א ה"ה) כתב: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות". ואינו מזכיר שמה שדשו רבים מתיר איסור מדבריהם, ואינו מזכיר ששומר פתאים ה'. וצל"ע מה דעתו.
ד. 'היתר' הסתכנות הרבים
יש לשאול הרי בסכנה אין הולכים אחר הרוב ואם יש סכנה איך מתירים לרבים להסתכן כגון בתמרים נקורים. וכן בשאר מקרים שהובאו בבבלי.
אמנם כך כתב הריטב"א (יבמות עב ע"א) לגבי מילה:
"שומר פתאים ה'. ולפום האי טעמא מאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא הרשות בידו ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה', מ"ר הר"ם, וה"ה שהיה ראוי שלא למול בשבת כשהוא יום המעונן".
וכך הביא בקובץ שיטות קמאי (יבמות עב ע"א) מתוך קובץ שיטות כת"י:
"כלומר שנהגו לעשות המילה בין ביומא דשותא בין ביומא דעיבא שומר פתאים י"י. וכתב הרשב"א ז"ל בשם רבו ז"ל, מכאן דמאן דלא בעי לממהל ביומא דעיבא הרשות בידו, ושפיר עבד דלא למסמך על שומר פתאים, וה"ה שהיה ראוי שלא למול בשבת כשהוא מעונן1. ע"כ". והביא דעה זו הבית יוסף (יו"ד סי' רסב).
היינו הרשב"א והריטב"א פסקו שמי שכן חושש למול ביום המעונן – הרשות בידו שלא למול, כיון שאינו רוצה לסמוך על שומר פתאים ה'. ולכן פוסקים שהיה ראוי שלא למול בשבת כשהוא מעונן מתוך חשש סכנה וחילול שבת.
אמנם בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' נט) דחה את הרשב"א וסיעתו מהלכה (בתשובה לבנו בלשון מאד מליצית) עפ"י השו"ע:
"ואולם הנני יוסיף לבאר מ"ש דמרן פסק הפך הריטב"א וכו' ואגב רהטא מקום יש לאומר שיאמר איה איפא פסק מרן הפך הריטב"א שהרי לא מצינו שכתב מרן רק דעל דברי הריטב"א מייתי דברי רי"ו וה"ר מנוח ומאן נימא לן דפסק כרבינו ירוחם ואדרבא נימא כי כן דרכו להביא כל הדעות ביתה יוסף ואימור דסמך דפשיטא ליה דנקיטינן כהריטב"א דהוו תלתא הריטב"א ורבו והרב הנמקי. וכל קבל דנא רי"ו והרב מנוח תרי. והגם דרי"ו סתם וכ"כ הרמ"ה. הרמ"ה לא קאי אלא על טורח הדרך. וא"כ הוו להו תרי לגבי תלתא ומה גם דהנמקי בתרא הוא. ואי משום דמייתי דברי רבינו ירוחם באחרונה. אין לדקדק זה בדברי מרן בב"י כנודע. אמנם מאן דרמא הא לא חש לקמחיה דודאי מרן דעתו לפסוק כרי"ו וה"ר מנוח דאם איתא דפוסק כדעת הריטב"א ודעמיה הי"ל לפסוק כן בש"ע דיכול להשהות משום יום המעונן וכן שלא למול ביום שבת בעננו ענן. ובשלמא אי פסק כרי"ו ודעמיה ניחא דכיון דלא זכר הא דיום המעונן כלל ודאי דעתו דיום המעונן אינו מעכב וסתמא דמילתא שאר יומי ויום המעונן כי הדדי נינהו דמאן פלג לן. אך אי פסק כהריטב"א אין שום הוכחה ורמז בש"ע דיום המעונן קשה למילה כדי שנאמר דמאן דחש לה שפיר עבד. ובכן הראת לדעת דממה שסתם בש"ע מוכח דפסק כרי"ו ודלא כהריטב"א וכמו שהקול נהיה בדברו של הבן יקיר לי נר"ו. וכי תאוה נפשך למען דעת מה טעם מרן לא פסק כהריטב"א ומהר"ם והנמקי דהוו תלתא והנמקי בתרא הוא. שמענה ואתה דע לך דמרן טעמו ונימוקו עמו דהא חזינן דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו דברי רב פפא ומאי דאתמר עלה והאידנא דדשו בהו רבים וכו' ומזה מוכח דסברי דלא כהריטב"א דאי סברי כוותיה הו"ל לאתויי דברי ר"פ והאידנא וכו' דנשמע מינה לדעת הריטב"א דהרוצה לחוש יחוש אלא מוכח דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש סברי דאין חילוק בין יום המעונן לשאר ימים ומשו"ה השמיטו הכל וכן עשה מרן והשמיט הכל. וכן מהרש"ל בים של שלמה פ' הערל סימן ד' חלק על הריטב"א ודעתיה וק"ק דלא מייתי דברי רבי' ירוחם דהוא תניא דמסייע ליה. וגם הרב מהריק"ש סימן רס"ב פסק בהדיא כה"ר מנוח ודעמיה ע"ש".
נראה שלא ניתן לומר שהרבים התחילו להסתכן, ואחרי שלא מיחו חכמים בידם – הותר להם, כיון שזה בדיוק האמור ביומא (פו ע"ב): "דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. – הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר". ומדוע שהקב"ה ישמור על הפתאים?!
וכן אמור בעירובין (נג ע"ב): "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא. אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה".
אלא נראה, כי המדובר בסוגי סכנה מסוימים בהם ניתן לומר שהתייחסות הרבים מלמדת אותנו שאינם מחשיבים זאת כסכנה, ועל מיעוט הסכנה שבכך אומרים שומר פתאים ה'.
נראה שסומכים על הרבים שאם אינם חשים למיעוט סכנה כזו – אינם טועים. כך כתב בקונטרסי שעורים (לרב גוסטמן, יבמות קונטרס ו אות י): "והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'. ע"כ הרי דאם יחיד בא לעשות דבר שיש בו סכנה אין מניחין לו, אבל כיון דרבים עשו כן אמרינן שומר פתאים ה' ומן השמים ירחמו2".
ומבחין בין רבים ליחיד. כלומר רבים שאינם חוששים לסכנה מלמדים שאינה כה חמורה, ובה סומכים על רוב ואין מחמירים על הרבים לאסור עליהם, וסומכים על שומר פתאים ה'. אולם לא הגדיר באלו סכנות מדובר שנאמר שהולכים בהם אחר הרוב.
כך כתב בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' קצז):
"מכתבו הגיע לידי תמול ביום ש"ק וכו' אודות מי שרוצה לישא אחות אשתו לאחר מיתת אשתו, ויש לו בנים קטנים שתגדלם כאם וביקש הסכמתי אם יש לחוש לצוואת מהרי"ח בזה".
"הנה בצוואת מהרי"ח כתוב לאמור לא ישא אדם ב' אחיות זו אחר זו ודוקא לזרעו וכו' [עיין אות ל' שם] וא"כ זיל בתר רובא ורוב ישראל אינם מזרעו של מהרי"ח ואין כאן בית מיחוש כלל, ואף דמשמע מדברי רש"י חולין דף יו"ד דבסכנתא לא אזלינן בת"ר (=בתר רובא) ועיין נובי"ק אה"ע סי' יו"ד, מ"מ נראה דזהו דוקא רק בסכנה שהוא בטבע כמו ארס נחשים שם בחולין, אבל לא בסכנה שאינה בטבע רק דרך סגוליי ועיין אמרי אש יו"ד סי' סמ"ך ומ"ש הרמב"ם בפיה"מ יומא דף פ"ג [עיין תשובה הקודמת]".
"ועוד כיון דכבר דשו בו רבים שנושאים אחות אשתו לאחר מיתת אשתו הרי אמרינן ביבמות דף ע"ב לענין מילה ביומא דעיבא והאידנא דדשו בו רבים שומר פתאים ד' וכן מצינו שבת דף קכ"ט ע"ב לענין הקזה במעלי שבתא ועיין ב"י אה"ע סי' ט' וטו"ז שם לענין קטלנית וה"נ דכוותיה".
היינו, הג"ר עמרם בלום מבאר שאף שבסכנה אין הולכים אחר הרוב היינו בסכנה טבעית מחוקי העולם שטבע היצורים כמו נחשים וחיות טרף להזיק. אבל בסכנה סגולית (=רוחנית) הולכים אחר הרוב ואם הרוב מסתכן אנו אומרים כיון שדשו בו רבים ושומר פתאים ה' אין לחשוש לאותה סכנה. (ואולי אין הכרח לחשוש, אבל החושש – צדיק יאמר לו).
הראי"ה קוק הגדיר בשו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר, סימן לה) את סוג הסכנה עליה נאמר שומר פתאים ה' בדרך שונה מעט:
"אלא די"ל דכ"ז אינו אסור לד' חכמים כ"א במקום דשייך לומר שומר פתאים ד', שהוא באופן טבעי, כקטנה מעוברת ומניקה, שדרך העולם הי' לישא קטנות, וק"ו מעוברת ומניקה, אבל במקום שיש סכנה ממש, ואפילו ספק סכנה, ע"פ הרופאים י"ל דכו"ע מודים כיון דל"ש לומר בזה שומר פתאים ד', דאטו בכל סכנה וספק סכנה נאמר כן, ולא שייך זה כ"א במה שהוא מנהג העולם בטבעו, או בענין דדשו בי' רבים, כהא דיבמות ע"ב האי יומא דעיבא לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה, והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ד'. א"כ י"ל דבמקום סכנה כו"ע מודים דמותר...".
השימוש בסכנה 'טבעית' אצל הראי"ה שונה מהמינוח של שו"ת בית שערים. הרב קוק זצ"ל משתמש להתיר את מנהג העולם בטבעו ומנהגו אף שיש לעתים חשש סכנה, וכיון שקטנה ומעוברת ומניקה נשואות הם חלק מטבעו של עולם לכן יש מקום להקל בהם, שהרי כך סידר רבש"ע את עולמו. אבל מי שהולך תחת כותל נטוי, טבעו של הכותל ליפול ולכן לא התירו לו להסתכן.
בשו"ת בית שערים מיקל בסכנה סגולית, בשו"ת עזרת כהן מיקל בסכנה טבעית.
בשו"ת היכל יצחק (הגרי"א הרצוג, אה"ע ב' סי' טז) דן בנושא השימוש במוך לאשה שאסור לה להתעבר מטעמים בריאותיים, ועוסק אף בשאלה דילן. (נביא מספר ציטוטים מדבריו):
"(ה) ותו יש להבין שיטת רבנן דרבי מאיר, איך התירו לשמש שלא במוך במקום סכנה ולסמוך על הנס שמן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ד'. ואמנם מצינו כעין זה בשבת קכ"ט: והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ד'".
"הנה לא דמי, דהתם אין זו סכנה טבעית אלא חששא בעלמא משום המזלות, וכיון שהחזיקו בזה רבים מפני אמונתם התמימה מובטח להם שלא יזוקו, דשומר פתאים ד'. אבל בסכנה טבעית אפילו במקום מצוה רבתא לא שמענו שיאמרו חז"ל כך".
"והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הא דגזרו על כל מעשי יומא טבא3 וכו' משום דהוא חששא רחוקה ולא סכנה טבעית".
"(ו) הדרן לדלעיל, והיה נראה לי דר"מ ורבנן אזלי לשיטתייהו, והיינו דהחששות הללו שמא תתעבר ותמות, ושמא תגמול בנה וימות, הן רחוקות, ובגדר מיעוט דלא שכיח שתחזור ותתעבר, ולא שכיח שתעשה עוברה סנדל, וכן אם תתעבר כשהיא מינקת אפשר דממסמסה ליה בביצים וחלב (יבמות מ"א) ולא שכיח שימות הולד ע"י הגימול".
"(ז)...אבל רבנן סברי דזהו איסור תורה, ואי דלא תשמש כלל (דהא הוא חשש סכנה) הנה הם סוברים דלא חיישינן למיעוטא, ועל הרוב אין סכנה, וגם מסייע להו הא דשומר פתאים ה' ומן השמים ירחמו נגד החששא דמיעוטא, וכיון דדשו ביה רבים ולא נשמע שיצא מזה איבוד נפש לכן מתירים לשמש, אך בלי מוך".
הגר"י הרצוג מסביר שלחששות סגוליות (מצד המזלות) מנהג הרבים קובע שאין חוששים להם, ולגבי סכנה טבעית גופנית הוא מצרף שצד הסכנה הוא מיעוט שלא שכיח, ולגבי המיעוט כיון שהרבים לא חששו לו ושומר פתאים ה' יש להקל.
ה. שמא יקדים קנה לושט
נאמר בברכות (מג ע"א): "בא להם יין בתוך המזון. שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון – כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון – אחד מברך לכולם? – אמר להם: הואיל ואין בית הבליעה פנוי".
פרש רש"י: "הואיל ואין בית הבליעה פנוי – ואין לב המסובין אל המברך, אלא לבלוע". היינו כ"א מברך לעצמו משום שדעתו על אכילתו ולא על ברכת חבירו.
אולם באר הרשב"א (ברכות מג ע"א):
"לפי שאין בית הבליעה פנוי, פרש"י ז"ל שאין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע, ואמרו משמו ז"ל שאם אמר באמצע סעודה סברי רבותי והן מניחין לאכול כדי לשמוע ברכה שפיר דמי ואחד מברך לכולן, ומקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל חלוקין בדבר דכיון שתקנו חכמים לברך כל או"א לעצמו אינו יוצא בברכת חבירו. ובירושלמי אמרו שאין בית הבליעה פנוי ואם יענה אמן יבא לידי סכנה דגרסינן התם אין עונין אמן באמצע הסעודה שאין משיחין בסעודה, פי' שמא יקדים קנה לושט, וגרסינן תו התם שאלו את בן זומא מפני מה אמרו וכו' אמר לון מפני שאין בית הבליעה פנוי, א"ר מונא הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה, ואף על פי שאינו צריך לענות אמן דשומע כעונה, נראה דאפילו הכי חששו שאם אתה מתיר להם לצאת כולם בברכת האחד ואפי' בשמיעה יבא לידי עניית אמן ויבא לידי סכנה".
כלומר לפי הירושלמי (ברכות פ"ו ה"ו) אין עונים אמן בסעודה שמא יקדים קנה לושט, ומאכלו יכנס לקנה הנשימה ויחנוק אותו, ולכן אף אין משיחין בשעת הסעודה. ואין עונים אסותא בשעת סעודה. ולא סמך על כך שדשו ביה רבים ושומר פתאים ה'.
כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קע ס"א): "אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט; ואפ' מי שנתעטש (פי' שטארנודאר"י בלע"ז) בסעודה, אסור לומר לו: אסותא"...
באר באליה רבה (סימן קע):
"אין משיחין וכו'. אפילו בדברי תורה [מג"א סק"א]. כתב הפרישה [סק"א] ונראה דאפילו בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול, וראייה ממה שכתבתי סימן קע"ד [דרישה סק"ד] לענין ברכת היין והטוב והמטיב שאין אחד פוטר חבירו אף שיאמר סברי ויעשה שחביריו יפנו בית בליעתן מאכילה, מחשש שמא אחד מהן יעבור ויאכל ויענה אמן ויבא לידי סכנה לכן חששו בכל ענין".
"ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הוושט למעלה והקנה למטה, וכשמדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנה הראוי ליכנוס לתוך הוושט יפול ויכנוס לתוך הקנה ויסתכן, משא"כ בזמן הזה שאנו אוכלין ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי, משום הכי לא ראיתי נזהרין בזה, ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום ע"כ. ועיין לקמן סוף סימן קע"ד [סעיף ח] דקי"ל דכשאומר סברי פוטר, וא"כ הכא נמי וודאי דמותר בין תבשיל לתבשיל".
בפיסקא הראשונה הוא מעלה את השאלה, ובפיסקא השניה הוא מציע תירוץ בגלל שינוי הרגלי האכילה בין ימיהם – בהסבה ובין ימינו בישיבה על כסא. אע"פ שלא מצא כן בשום מקום.
כתב בברכי יוסף (או"ח סי' קע ס"ק א):
"א. דין א. אין משיחין בסעודה וכו'. כל ימי נצטערתי על זה דחזינן לרבנן קשישאי לא זהירי בזה, ואהי מתהלך בינ'ן של קדושים חסידי דורנו ואדם לא זכר להזהר בזה, ושנות דור ודור הם המדברים, ואינהו אכלי ולא ניזוק אדם4, והזקנים עדים לא שמיע להו מזקניהם ההיתה כזאת, והיה בליבי כאש בוערת. אך זה היום מצאתי בספר אליה רבה (אות א) משם הפרישה בחלקו'ת ישית (=שמחלק), שבזמנם היו מסובים ושכיח הזקא, והאידנא יתובי יתבינן כלן שוים וימין ושמאל שקולא'י (=שקולים ושוים) נינהו, וכגון דא ליכא למיחש, זת"ד. וגברא רבא אמר מילתא דמיתבא דעתא ומסתברא כוותיה. ולפ"ז בליל התקדש חג הפסח כשהוא מיסב יש ליזהר ביותר לקיים דברי חכמים".
היינו עפ"י הפרישה הוא מחלק בין זמנם לזמננו. שאז אכלו בהסבת שמאל והיום יושבים על כסאות ולא מסבים אלא בליל הסדר ואז צריך להיזהר לא להשיח בסעודה. (ואולי חכמים חלקו בין אכילות ושתיות המצוה שיהיו בהסבה ואז אין להשיח לבין שאר הסעודה)
אמנם הפרי מגדים (אש"א או"ח סי' קע ס"א) הסיק: "ואפילו בזמן הזה שאין סומכין על שמאל, אין משיחין, עיין פרישה [אות א]. וכן משמע סתימת הפוסקים".
כתב בשערי תשובה (סי' קע ס"א): "בסעודה. וכתב בא"ר בשם הפרישה דהאידנא שאין חוששין לזה לפי שאין החשש רק מחמת שהיה דרכם לאכול בהסיבה ע"ש וכתב בר"י דלפ"ז בליל פסח שהאכילה בהסיבה יש ליזהר בזה ע"ש, וצ"ע על תירוץ הדרישה בזה דמשמע בש"ס דבהסיבת שמאל אין חשש זה כלל ע"ש וא"כ הרי הסיבה שלהם של שמאל היו וצ"ל דאף אם מסיב בשמאל יש חשש כשמדבר משום שהקול יוצא דרך הקנה ונפתח השפוי כובע ע"י הדבור וע"כ צ"ל כדאמרינן בעלמא והאידנא דדשו בה רבים כו' עיין שבת דף קכ"ז ולפ"ז אין לחלק בין לילי פסחים לשאר השנה לענין זה".
הוסיף בס' דף על הדף (יבמות עח ע"ב) מדברי הברכ"י:
"אולם יעו"ש ב'שיורי ברכה' שכ' דמהשו"ע מוכח איפכא, דיעוי' בסימן קסז' (סי"א) שכ' דהאידנא אין אנו רגילים בהסיבה, ע"ש ובב"י, ואפ"ה כ' השו"ע שם דאין מסיחין בסעודה, דמשמע דהיינו גם לדידן דלא נוהגים בהסיבה, ודלא כש"כ הפרישה. אך מה נעשה דלא אייתי איניש אשר זהיר בזה וכש"כ הפרישה, עכ"ד החיד"א יעו"ש. וכן יעו"ש בשע"ת שכ' דצ"ל כדאמרי' בעלמא בשבת (קכט א) 'והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה, ולפי"ז אין לחלק בין לילי פסחים לשאר השנים לענין זה וגם בל"פ ליכא איסורא, עכ"ד השע"ת יעו"ש".
רואים שהפוסקים נרתעו מלסמוך על 'שומר פתאים ה ולעשות חילוקים מלבנו בדבר שחכמים אמרו עליו שהוא סכנה, אף אם הסכנה היא מזערית.
ו. האם תלמיד חכם רשאי לסמוך על שומר פתאים ה'
פסק הטור (אבן העזר סי' ט):
"אשה שנשאת לשנים ומתו לא תינשא לג' שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים ואם ניסת לשלישי כתב א"א ז"ל שכופין אותו להוציא דחמירתא סכנתא מאיסורא וכמו שב"ד חייבין להפריש האדם מאיסור כך חייבין למונעו שלא יפשע בעצמו"... והיא מכונה בלשון חז"ל קטלנית.
הביא הבית יוסף (אה"ע סי' ט):
"ובתרומת הדשן סימן רי"א כתב על מעשים בכל יום שחכמים גדולים ואנשי מעשה לא קפדי לישא אשה שמתו לה ב' אנשים ואין מוחה בידם. יראה דלאו שפיר עבדי דלא קפדי דהא אשיר"י (כתובות פ"ד סי' ג) כתב דכופין אותו להוציא וגם הרמב"ם כתב דאסור לינשא לשלישי".
"אמנם בא"ז (סי' תשלח) כתב הא דקבעינן הלכתא כר' לשלישי לא תנשא לא לאוסרה ולא לודאי חששא אלא לספק חששא ע"כ ואיפשר דאהני מילי דא"ז סמכי עלמא ולא חיישי לספק חששא כמו שאין אנו נזהרין מכמה מילי דאזהירו רבנן עלייהו משום חשש סכנה וגם מתוך שאנו מתי מעט וצריכין אנו לישא מאשר נמצא דשו בה רבים (עי' שבת קכט:) ושומר פתאים יי' (תהלים קטז ו)".
וצ"ע אי שייך למימר האי טעמא דשומר פתאים לת"ח שהוא יודע ומכיר ונזכר למופלא בדורו ואפילו באיניש דעלמא קשה הדבר לצדד כ"כ להתיר, הואיל ואיכא חשש סכנה כדאמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל.) פירוקא לסכנתא בתמיה. אבל נראה דנזקקין אנו לדקדק משום עיגונא דנשים ילדות דאיתרע בהו כי האי מילתא אם היו אסורות להנשא היה לחוש שמא ח"ו תצאנה לתרבות רעה ושמעתי במקצת מדינות בודים סברות מלבם לחלק היכא דמת בשינוי אויר בדבר או אם נהרג ונשרף בגזרה עם הציבור כה"ג לא שייך לומר מזל גורם דמכת מדינה הוא וקצת יש ראיה לדבריהם מפרק המקבל (ב"מ קה:) דמכת מדינה לא תלינן במזלא דגברא ע"כ".
ראשית, הב"י מביא מתרוה"ד שלא כ"כ חששו לאיסור קטלנית.
ומן האו"ז הביא שזהו חשש ולא ודאי סכנה, ואח"כ דן האם ניתן לומר שומר פתאים לת"ח, או שדוקא למי שהוא פתי בדבר, ולא מכריע.
וכך העיר בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' נט):
"ועדיין צריכים אנו למודעי דמרן פסק בא"ה סימן ט' דאשה דנשאת לשנים ומתו לא תנשא לג' ולאפוקי ממאן דסבר דדשו ביה רבים ושומר פתאי' ה' ככתוב בתרומת הדשן סימן רי"א והביאו מהרש"ל פ' הבע"י סימן ל"ה. ואיך מרן הכא השמיט דברי הריטב"א ולא זכר הא דיום המעונן משום דדשו ביה רבים ושפ"י. אמנם הא ל"ק דהכא במילתא דהש"ס קאמר דדשו ביה רבים ושפ"י (=ושומר פתאים ה') ונקטינן הכי וסמכינן אהימנותייהו דרבנן בעלי התלמוד. ואילו התם בקטלנית מהש"ס ורוב הפוסקים מוכח דאסורה לינשא לג'. והא דדשו רבים בקטלנית הוא בזמן אחרונים וגם לא בכל המקומות ובכי האי גוונא יפה עשה מרן בקטלנית לפסוק לאיסורא. ועוד יש לחלק דהכא מרן דפסק כרי"ו ודעמיה דאין להשהות המילה משום דדשו ביה רבים ה"ט דבזה מקיי' מצוה בזמנה ובכה"ג יש לסמוך על דדשו ביה רבים ושפ"י משא"כ בקטלנית. ולכל הדברות בעינן דדשו ביה רבים כמבואר".
והזכיר את הב"י בס' דעת תורה (או"ח סי' קע ס"א).
וכן בשדי חמד (מערכת השי'ן כלל סא) עסק בשאלה זו וכתב שבשו"ת צמח צדק (לובביץ', אה"ע סי' יא אות ח) האריך בכך, והביא מכמה מקומות בש"ס שאף ת"ח יכול לסמוך על כך. ועי' בשדי חמד שהביא עוד אחרונים שדנו בכך.
בס' דף על הדף (יבמות עח ע"ב) כתב שראוי לתלמידי חכמים להיזהר ולא לסמוך על שומר פתאים:
"אולם יל"ע בשע"ת שכתב בפשיטות דאם אמרישומר פתאים ה תו ליכא למיחש כלל 'לסכנה' בדבר ומותר לגמרי, דיעוי' בפ"ח דיבמות (עב א) דתניא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית וכו', א"ר פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה וכו', והאידנא דדשו בה רבים 'שומר פתאים ה, ויעו"ש בריטב"א שכ' וז"ל, ולפום האי טעמא מאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא הרשות בידו, ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה' מ"ה הר"ם. וה"ה שהיה ראוי שלא לימול בשבת ושהוא יום מעונן, עכ"ל הריטב"א יעו"ש. ויעו"ש בנימ"י (בדף כד. ברי"ף) דהביא לריטב"א הנ"ל ע"ש".
"וא"כ מבואר להדיא דס"ל דאע"פ שאחז"ל 'שומר פתאים ה, אפ"ה מן הראוי להיזהר בזה ולא 'לסמוך' ע"ז 'לכתחילה', וה"ט י"ל דבכה"ג אינו 'פתי' מאחר שיודע על הסכנה שבדבר. ודלא כש"כ השע"ת לעניינינו לגבי דיבור בסעודה דמותר לכתחילה מדכ' שומר וגו', וצ"ע"...
אמנם הים של שלמה (יבמות פ"ח סי' ד) כתב:
"מסקינן (ע"ב ע"א) אמר רב פפא יומא דעיבא, שהוא יום המעונן, שרוח צפונית אינו מנשב עם זריחת החמה, ויומא דשותא, שרוח דרומית מנשבת, שהיא חזקה וחמה ביותר, לא מהלינן ביה, ולא מסוכרינן ביה, פי', מקיזין, והאידנ' דדשו ביה רבים, שומר פתאים ה' (תהלים קט"ז, ו') וכתב הר"ן, איך שכתב הריטב"א בשם רבו, וז"ל, מאן דלא בעי למהולי ביומא דעיבא, הרשות בידו, ושפיר עביד, דלא למיסמך על שומר פתאים, וה"ה שהי' ראוי שלא למול בשבת, כשהוא מעונן... והנה מ"ש, מאן דבעי למיחש כו', לא נראה בעיני הוראה זו האידנא, שאין אנו בקיאין ביומא דעיבא כולי האי, ואין פתאים גדולים יותר ממנו, בסיבת הגלות העת הצוק, וה' מציל אותנו, בכמה ניסים דרך נסתר, שהן בחוסר ידיעתינו בלי הרגשה".
ונראה שבשאלה זו: אם תלמיד חכם רשאי לסמוך על שומר פתאים, לכאורה גם הוא בין הרבים שדשו בחשש סכנה.
ואולי, יש לחלק בין סכנה ברורה לסכנה סגולית. יומא דעיבא (וקטלנית) הוא סכנה סגולית שקשה לנו בהבנתנו להבין את סיבת האיסור. משמשות במוך היא רמת סיכון נמוכה יחסית ולכן חכמים לא חשו להן. אבל סיבות עצמיות כמו פירות מנוקרים האיסור בהם מובן אלא שהשכיחות שהניקור הוא דוקא מנחשים כנראה היתה קטנה מאד מאד ולכן בירושלמי לא חששו לה. ועדיין צריך לעיין בשאלה.
ז. אין האשה נבדקת אלא בשעת לידה
טעם נוסף לאיסורא היא שכאשר אדם נכנס למצב סכנה בודקים אותו משמים אם ראוי להינצל מן הסכנה.
על המשנה (שבת פ"ב מ"ו): "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר".
ובארו בתלמוד בשבת (לב ע"א): "ומאי שנא בשעת לידתן? אמר רבא: נפל תורא – חדד לסכינא".
ופרש רש"י (שבת לב ע"א): "נפל תורא – לארץ, שהוא עומד לשחיטה הכל אומרים: חדדו לסכינא עד שלא יקום, ויהא טורח להשליכו, כך, הואיל ואיתרע מזלה – מזומנת פורענותה לבא".
וכן בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, בראשית לה, טז):
"ותלד רחל ותקש בלדתה. מלמד שאין האשה נבדקת אלא בשעת לידה, והיינו דתנן על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בחלה בנדה ובהדלקת הנר, ואף על פי שבכל אלו הג' לא נתחייבה רחל אמנו, מ"מ לפי שנאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית לא לב), נענשה רחל ולא נגבה דינה אלא בשעת לידתה. והיינו דאמרי אינשי נפל תורא חדוד סכינא, וכן האנשים אין נגבה דינם אלא במקום סכנה, כגון גשר וקיר נטוי וספינה, וכל מקום שיש בו סכנה מזכירין לו עונותיו".
ורק מי שנכנס לצורך מצוה או שבטוח בזכויותיו נכנס לסכנה ולא חש לה. ויולדת אף שמקיימת מצות 'פרו ורבו' (שאינה חייבת בה), הרי אינה יודעת לפני הלידה האם תגיע למצב סכנה, ומדוע שלא תעשה את כל ההשתדלות שאם תיכנס לסכנה – תינצל ממנה?!
וכ"כ בעלי תמר (ירושלמי ברכות פ"ו ה"ו הוזכר לעיל בפרק על אין משיחין בשעת הסעודה) על זהירות בשעת סכנה באכילה:
"א"ל מפני שאין בית הבליעה פנוי, הדא אמרה אהן דעטיש גו מכילא אסור למימר ליה ייס בגין סכנתא דנפשא. יש להמתיק יותר עפ"י שאמרו בר"ה פ"א ה"ג ר"י אמר אדם נדון בכל שעה מ"ט לרגעים תבחננו זו אכילתו, ופירש היפ"מ כי בכל שעה נבחן אם ראוי לאכילה ההיא ותהיה לו למזון או אינו ראוי ותהיה לו לרועץ ופעמים יחנק בפתו ע"כ. ואחרי ששעת אכילה היא עת הדין ובחינה צריך להזהר ביחוד מכל דבר שיכול לעורר קטרוג בעת דין כי בשעת דין יש קטרוג ואפילו אם עונה אמן שעת אכילה חשוב שעת הסכנה מפני הקטרוג. אולם בגמרא דידן לא מובא דברי ר"י וגם לא ההלכה דאסור למימר ייסי ואפשר שע"ז אנו סומכין ועיין בברכות נ"ג".
מסקנה
נלענ"ד שראוי מאד להימנע מלידות בית, ברור שלעתים רבות הבית יותר נעים ויותר פרטי ללידה בו, אבל במחשבה נוספת אין שום סיבה להיכנס אפילו למקצת סכנה, כאשר אין הכרח לכך. ותכנון להיכנס לסכנה הוא מחמיר את האיסור בכך5.