חבל נחלתו כט מט
סימן מט
תשלום הוצאות למציל חיי חבירו
שאלה1
נהגת זהירה נסעה לפי כל כללי התנועה. אדם התפרץ לכביש, הנהגת הבחינה באדם שקפץ לכביש ומיד סטתה הצידה ונתקעה בקיר כדי להציל את חייו של המתפרץ.
הנהגת שנתקעה בקיר תובעת את המתפרץ לכביש שישלם לה על הנזק למכוניתה, מאחר והוא גרם לכך שהיא סטתה הצידה והזיקה לרכבה כדי להצילו, אולם המתפרץ שהצילה טוען שהוא לא פגע ברכבה מאומה וכל שעשתה מדעתה עשתה.
מה הדין?
תשובה
א. נאמר בסנהדרין (עג ע"א):
"גופא: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין – תלמוד לומר והשבתו לו2! – אי מהתם הוה אמינא: הני מילי – בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי – אימא לא, קא משמע לן".
מכאן המקור לחיוב הצלת נפשות של אדם אחר מישראל, והוא מחוייב אף לשכור מצילים נוספים.
פרש רש"י (סנהדרין עג ע"א):
"אבדת גופו – כגון נטבע בנהר מניין שאתה מצווה על השבתו".
"תלמוד לומר והשבותו לו – קרא יתירא הוא למדרש: השב את גופו לעצמו".
"הני מילי בנפשו – אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו".
"קא משמע לן – לא תעמוד על דם רעך – לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך".
למדנו שישנה חובה על האדם הרואה או שומע שאדם מישראל נמצא בסכנת נפשות לעשות את כל הנצרך כדי להציל את נפשו.
ב. החובה כוללת, לפי הלימוד בגמרא, גם לטרוח ולשכור מצילים מכספו של המציל.
כתב בנימוקי יוסף (על רי"ף סנהדרין, יז ע"א): "אלו שמצילין ת"ל לא תעמוד וכו'. דמשמע לא תעמוד על עצמך אלא חזור בכל הצדדין שלא יאבד דם רעך אפילו לטרוח ולשכור שכירים להצילו".
וכך באר רבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף סנהדרין יז ע"א): "גמרא תניא מנין לרואה בחברו שטובע וכו', ולא מיבעיא אצוליה בנפשו דחייב כלומר שחייב לטרוח הוא בעצמו כדי להצילו מדכתיב גבי השבת אבדה [דברים כ"ב] והשבותו לו ודרשינן מיניה [ב"ק פ"א ע"ב] השבת גופו כגון שתועה בין הכרמים רשאי חברו לעקור הגפנים כדי שיצא התועה לדרך הסלולה, ולמאי איצטריך לא תעמוד על דם רעך אלא ודאי לרבות שחייב להוציא ממונו לשכור פועלים להצילו".
ג. מצוות אנו חייבים לקיים בחינם ללא קבלת שכר, כאמור בחגיגה (ז ע"א): "מה אני בחנם אף אתם בחנם!". וכן מונה המשנה והגמרא בבכורות (כט ע"א).
הלימוד של הצלת חיי אדם מישראל הוא חלק מהשבת אבידה. השבת אבידה בדרך כלל נעשית בחינם, בתשלום שכר בטלה, כאמור בבבא מציעא (פ"ב מ"ט): "היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין, אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם".
פרש ר' עובדיה מברטנורא: "כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו". היינו השבת אבידה היא מצוה שבממון ואולי הפסד המשיב גדול יותר מן האבידה, ולכן המשיב יכול להתנות שיינתן לו סכום גדול יותר משווי האבידה בגלל הפסדו בהתעסקותו להשיב את האבידה. אבל אם לא התנה אין לו אלא שכר בטלה כפועל בטל.
לגבי הצלת נפשות, האִם יכול להתנות – לא מפורש בש"ס, ויש צדדים לכאן ולכאן.
ד. רוב הראשונים לא התייחסו לשאלת תשלומי ממון למציל בהצלת נפשות, לא ברור האם משתיקתם ניתן ללמוד שאין כלל תשלומי ממון וצ"ע3. נדון עפ"י הראשונים והפוסקים שהתייחסו לכך.
הרא"ש (סנהדרין פ"ח סי' ב) עוסק בחיוב של הניצול לשלם את הוצאות הצלתו.
"תניא מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שחייב להצילו שנאמר לא תעמוד על דם רעך, והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו לו. אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ואיגורי לא קמ"ל. והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול. כדאמר לקמן (דף עד א) נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור. של כל אדם חייב ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו א"כ יפטור משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להנצל".
הרא"ש טוען טענה עקרונית: ממון המציל אינו מחוייב להציל את הניצול, ומביא ראיה לכך שנרדף ששיבר כלים של אדם שאינו רודף אחריו חייב לשלם. ואם כל אחד חייב להציל אף בממונו היה הנרדף פטור.
היד רמ"ה (סנהדרין עג ע"א) כתב: "ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה שקיל מיניה דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי אבל לאצוליה בממוניה לא מדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיה אבל מטרח ומיגר אגירי לא קמ"ל ולא אמרינן אבל בממוני' לא קמ"ל".
הרמ"ה מדייק מן הסוגיא שמה שהוטל עליו בהצלת נפשות הוא דוקא הטירחא בשכירת מצילים, אבל הוא לא חוייב לתת ממונו לשם כך, אלא ההתעסקות והטורח בהבאת המצילים אולם התשלום עצמו מוטל על הניצול. הרמ"ה אינו מנמק כרא"ש אלא מדייק מלשון הסוגיא.
וכך באר המאירי (סנהדרין עג ע"א):
"מי שראה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו חייב להשתדל בהצלתו ולא סוף דבר בעצמו אם הוא יכול בלא סכנה שהרי על אבדת ממונו חייב על אבדת גופו כל שכן, אלא אף על ידי אחרים והוא שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו, וחברו פורע לו מן הדין. אם אין לו במה לפרוע אין לזה לימנע בכך שאע"פ שאסור להציל עצמו בממון חברו דוקא שלא מדעת הבעלים אבל בעלים עצמן חייבין להציל חבריהם וכל שלא עשה כן עובר משום לא תעמוד על דם רעך".
המאירי מבליט את הקושי בהבנת חיוב ההצלה בממונו, מצד אחד המחויבות של המציל להציל את חבירו היא מוחלטת אף בממונו שיש לו, מאידך הניצול צריך לשלם רק אם יש לו, וההצלה לא תלויה בכך.
נראה שיש מחלוקת בין הרא"ש (עפ"י ראייתו למאירי). הרא"ש טוען אין אדם חייב להציל אחרים בממונו כי ממונו הוא כבי' בעל ישות עצמית ונפרד מבעליו. ואילו המאירי סובר שהממון כלול בו ועל כן מוטל עליו להציל אפילו בממונו אלא שמן הראוי שהניצול ישלם לו. לפי הרא"ש נראה שהניצול בעצם הצלתו בממון של מציל משתעבד להשיב למציל את הוצאתו. לפי המאירי וכן משמע ביד רמה אין שעבוד אלא חיוב אם יש לו בשעת מעשה כדי לשלם למציל את הוצאתו.
ה. נאמר בקידושין (ח ע"ב): "בעי רב מרי: כלב רץ אחריה, מהו? בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה – גמרה ומקניא ליה נפשה, או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן? תיקו".
המדובר בהצלה מן הכלב והשאלה האם יכולה להתקדש לו בהצלתה (לא ניכנס לצדדים לגבי הקידושין).
באר רבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף קידושין ד ע"ב): "כלב רץ אחריה. כלומר לנשכה. מהו. מי אמרינן מציא אמרה מחייבת לאצולן, או דילמא מצי אמר לה כיון דמחייבת את לאהדורי לי מה שהוצאתי מממוני, דנהי דמחייבנא לאצילן, בחנם, אבל בהוצאתי לא". וקצת משמע שסובר כרא"ש שממון המציל אינו משועבד להצלה והניצול חייב לו על הצלתו.
כך הביא בנימוקי יוסף (קידושין ח ע"ב):
"וכתב הריטב"א ז"ל דהא דאמ' מיחייבת לאצולן, על דעת להשתלם קאמ', לא לאבד ממונו בחנם להצילו, שזה לא מצינו, והכי מוכח פרק הגוזל וכי עבד מנפשיה אינו משתלם כלום, דהוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו. אבל הכא דעבד מדעת שאמרה לו תנהו לכלב משתלם ממנה. והפודה שבוי כיון שכבר תבע לו הנזק לא חשיב מבריח ארי, כדכתי' במציעא, ומשתלם מיניה. מפי רבי' נ"ר. עכ"ל".
הריטב"א מתייחס לכמה מצבים, אם הניצול מבקש מהמציל להצילו כבר התחייב לכך. וכן הפודה שבוי. אבל אם המציל הציל מעצמו – הניצול פטור מלשלם לו את הוצאתו מפני שהוא כמבריח ארי. נראה שפתיחתו ש'לא לאבד ממונו בחינם' היא דוקא כשיש בקשת הניצול מן המציל.
בדברי הריטב"א חידוש גדול שאף מציל נפש ללא בקשת הניצול מוגדר כמבריח ארי ולא חייבים לשלם לו הוצאתו.
המאירי (קידושין ח ע"ב) מבאר: "היה כלב רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקדשת שמא מתוך שהצילתה גמרה ומקניה נפשה, או שמא מכיון שאף הוא חייב בכך מדכתוב לא תעמוד על דם רעך אינה גומרת להקנות עצמה בכך. ודבר זה כשהיא רוצה להחזיר לו דמי הככר שאם לא כן אינו חייב להצילה שאף הוא אסור להציל עצמו בממון חברו".
ראייתו של המאירי שהוא חייב בתשלומים למציל, משום שאף הניצול אסור לו להציל את עצמו בממונם של אחרים, ואם המציל הוציא הוצאות להצלתו כבי' הניצול מציל עצמו בממון חבירו ולכן צריך לשלם למציל את הוצאתו.
ממשיך המאירי: "ויש אומרים שאע"פ שהוא עצמו אסור להציל עצמו בממון חברו אחר שאין בעל הממון לשם, מכל מקום כל שבעל הממון שם חייב להצילו אף על מנת שלא ליטול ממנו מה שהפסיד בהצלתו ואינו יכול להוציא ממנו בדין, והוא שאמרו במצות פריקה ישב והלך לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו טעמא דכתוב עמו הא לאו הכי חייב בכך. ואף כשתמצא לומר שאף אם לא כתב עמו כך הוא הדין איפשר שזה הוא מפני שאף הנזוק יכול לסייע עמו וכל שאינו מסייע אין לאחרים חובה בהצלת ממונו יותר ממנו, ועוד שאין שם אלא הצלת ממון, אבל זה שיש בו הצלת גוף ושאין הוא עצמו יכול להציל הרי זה חייב להציל אף בפסידא ואין יכול להוציא ממנו מה שהפסיד בהצלתו".
המאירי מוכיח ממצות פריקה שהחיוב על המציל הוא מוחלט, ורק בהשבת ממון נאמר עמו – עם המשיב.
טעמה של השיטה במאירי שונה מהריטב"א, לא משום שהמציל הוא מבריח ארי, אלא משום שהחיוב על המציל הוא חיוב מוחלט.
ו. סיכום שיטות הראשונים:
שיטת הרא"ש – ממונו של מציל אינו מחויב למצות הצלה ולכן נוצר שעבוד על הניצול להשיב הוצאות המציל.
שיטת הרמ"ה והמאירי שאם יש ממון לניצול חייב לשלם הוצאות למציל.
שיטת הריטב"א שאם הניצול לא ביקש מן המציל, המציל הוא מבריח ארי.
שיטה המובאת במאירי שישנו חיוב על המציל שאינו תלוי כלל בתשלום.
יש מקום לומר שאף לפי השיטות הפוטרות מתשלום, מוטל חיוב מדרבנן לתשלום למציל את הוצאותיו ע"י הניצול.
ז. כך השיב בשו"ת הרא"ש (כלל פה סימן ב)
"ששאלת בהוצאות שהוציאו הקרובים ברופא וברפואות שהוציאו על החולה אם יש לך לפרעם מנכסי היתומים אחרי שלא צוה החולה שיעשו אלו ההוצאות, נראה לי דמהאי טעמא לא יפסידו בשביל שלא צוה שיעשו לו אלו ההוצאות. כי מנהג ידוע כשאדם נופל למשכב ואינו יכול לסייע עצמו שהקרובים משתדלים להמציא לו רפואה, וכ"ש חולה שכתבת שלעתים היה חלים ולעתים שוטה שהוצרכו הקרובים להשתדל בענינו. ואפילו איניש דעלמא שהיה משתדל להמציא רפואה לחולה בלא צווי החולה נראה שלא יפסיד דפקוח נפש הוא וכל הזריז הרי זה משובח. לכן אם ידוע הדבר בעדים שהוציאו יציאות בחייו ושלא נפרעו בחייו תפרעו מנכסי היתומים, אבל אם אינו ידוע בעדים כמה הוציאו וגם שלא נפרעו בחייו אין נפרעין מנכסי יתומים. שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מלוה בשטר או בעדים היכא דהודה בעת מיתתו שלא פרע בחייו, ואף אם האשה אומרת שלא נפרעו אינה נאמנת".
הרא"ש אינו מתבסס על ראייתו מכך שממון המציל אינו מחוייב בהצלה, אלא טוען מנהג העולם שקרובים מוציאים והחולה משיב, ונראה שהסכים עם הרמ"ה והמאירי שכך ראוי וישר.
ח. פסק הטור (חו"מ סי' תכו, א): "הרואה את חבירו טובע בנהר או שלסטין באין עליו חייב להצילו בין בגופו בין בממונו ומיהו אם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם לזה". לא משמע לפי הטור שיש שעבוד על הניצול לשלם את הוצאות ההצלה, אלא זו תקנת חכמים או חיוב מוסרי.
באר הבית יוסף (חו"מ סי' תכו, א):
"וכתב הרא"ש (סי' ב) והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול והביא ראיה לדבר".
ונראה שהן הטור והן הב"י הסבירו כרמ"ה והמאירי.
ט. כך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' תכו ס"א): "הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז)".
השו"ע השמיט את חובת התשלום של הניצול למציל. והסמ"ע תמה על השו"ע והרמ"א שהשמיטו את חיוב התשלום.
ובכנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן תכו) כתב שישנו חיוב תשלום וכן בערוה"ש (סי' תכו).
באר בשושנת יעקב (סי' תכו): "גם מה שתמה הסמ"ע [סק"א] על מה שהשמיטו המחבר והרמ"א מה שכתבו הרא"ש [שם פ"ח ס"ב] והטור כאן [ס"א], דאם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם לחבירו. לעניות דעתי לא קשיא מידי, כיון דהרא"ש למד כן ממה דקיימא לן בנרדף ששבר כלים של כל אדם דחייב לשלם. ולכן כיון שכבר כתבו המחבר בסי' ש"פ [ס"ג] ובסי' שנ"ט ס"ד והרמ"א ביו"ד סי' רנ"ב [סי"ב] דהפודה חבירו מן השבוים חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם, ולא אמרינן דהוא מבריח ארי, וצריך לשלם לו מיד עכ"ל. אם כן שפיר השמיטוהו כאן וכן כתב הש"ך [סק"א]".
ועי': שו"ת מהר"י ווייל (סי' קמח), שו"ת חות יאיר (סי' קמו), שו"ת אפיקי ים (ח"ב סי' לב), גליוני הש"ס (סנהדרין עג ע"א), ומנחת חינוך (פרשת קדושים מצוה רלז אות ב), שו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' ב), הערות הגרי"ש אלישיב (קידושין ח ע"ב), שעורי ר' דוד (פוברסקי, סנהדרין עג ע"א, סי' צט), מרגליות הים (סנהדרין עג ע"א סי' טז).
מסקנה
נראה כי לפי רוב הפוסקים חייב הניצול לשלם למציל את הוצאותיו לשם הצלתו.