חבל נחלתו כט מח
סימן מח
לקיחת שלל פרטי לחיילים
שאלה
חייל שנכנס לבית ערבי בעזה, ויושביו ברחו, ומצא הרבה תכשיטים. האם רשאי ליטלם לעצמו?
תשובה
א. כל שלל (גם מה שמחזירים לפלסטינאים) שייך למדינת ישראל ולצה"ל.
לפי ההלכה כל השלל נקנה לכובש בכיבוש מלחמה, ושייך למדינת ישראל ולשלוחה צה"ל.
כך כתב בשו"ת הר צבי (או"ח ב' סי' עד) בדיונו על החסה שהשאירו תושבי דיר יאסין בשדותיהם במלחמת השחרור לפני פסח:
"ולמען יתלבנו הדברים אעתיק כאן מאמרו של הגאון ר"ד מקארלין ז"ל, וזה לשונו בספרו פסקי הלכות (חלק ב דף לח ע"א, מדפי הספר): 'מצינו ממונו של אדם יוצא מרשותו לרשות חבירו בעל כרחו על כמה דרכים, הדרך האחת והוא היותר גדול מכולם, הוא ע"י כיבוש מלחמה, וזה הוא הקנין הגדול שהנרכש במלחמה נקנה להכובש ואף קרקע שאינה נגזלת ולא מהני לה שום יאוש לענין שיקנה אותה הגזלן, עכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה, וזה מבואר בגיטין (דף לח ע"א) אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון והרי קרקע שאינה נגזלת ועכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה, והראיה שהרי עמון ומואב נטהרו בסיחון ואם לא היה בכיבוש מלחמה קנין גמור לא היתה נטהרת בזה עכ"ל. הרי לפנינו דברים ברורים דאה"נ דשפיר נמצא שלפעמים מוציאין רכוש של אדם וחבירו נוטלה וזוכה בה בע"כ ושלא בטובתו של בעל החפץ ואף על פי שבעל החפץ עומד וצווח שלי הוא לא משגחינן בו, וענין זה מפוזר בש"ס ופוסקים כדבר פשוט דכיבוש מלחמה הוא אחד מקניני התורה".
וע"כ התיר לצאת י"ח מרור לאותם שאספו את החסה משדות הערבים בכפר שנכבש – דיר יאסין1.
ועי' אנציקלופדיה תלמודית (כרך כז, ערך כבוש מלחמה).
ב. כאמור, כל השלל שייך לצה"ל, וצה"ל אוסר על כל לקיחת שלל פרטית.
בעצם איסור לקיחת שלל ישנה מחשבה נכונה מאד: ברגע שהלוחם מוּנָע מסיבות אחרות מאשר עצם המלחמה עצמה, הוא מפסיק להיות רק שליח העם ללחום באויבי ה', ולוחם גם בשביל הרווח הממוני שיש לו. וכמובן שממון מסיח את לבו מהלחימה. וחס ושלום יכול לגרום לסכנת נפשות ולמיתה ח"ו. אלא הלוחמים צריכים לפעול רק לשם שמים, כשלוחי ישראל לקחת נקמה באויבי ה'.
כך מפרש המלבי"ם את הפסוק בשמואל בתוכחת שמואל לשאול המלך (שמואל א' טו, יט): "ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'".
"מצד הסבה שהניעה אותך לשנות דבריו, שהוא ותעט אל השלל, למען בצוע בצע, וזה גרעון גדול בהפועל, כי יצר חמדת הרכוש הטה לבך ממצות ה'".
וכן מעשה עכן ביריחו שגרם למפלת העי.
וכן תוכחת אלישע הנביא למשמשו גיחזי (מלכים ב' ה, כו) שלוקח 'שכר' מנעמן שר צבא ארם: "העת לקחת את הכסף, ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות".
וכך מבאר בבית הלוי (שמות יז, ח) את מלחמת עמלק: "ובזה נוכל להסביר קצת החילוק דבכל מלחמות שנלחמו ישראל עם האויבים נאמר בהו (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך ובעמלק נצטוו להחרים הכל עד שלא ישאר מהם מאומה וכמו שמבואר בספר שמואל (א' טו). דעמלק במלחמתו לא היה לו שום כוונה ושום תועלת שיצא לו מהמלחמה רק מה שעשה רע לישראל וכמו שהסביר זה בעל העקדה פרשה בשלח דזהו שרמז הפסוק אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע, דהפסוק מרמז שלא היה לו שום צד טובת הנאה ללכוד מדינה ולא לנחול במלחמתו שם גבור אחרי שאתם הייתם חלושים ויעפים וכל כוונתו היה רק הרע. וע"כ הנקמה בו הוא ג"כ התכלית ואסרה התורה ההנאה מהשלל כדי שיהיה ניכר שהמלחמה שעושים בו ישראל העיקר הוא הנקמה וזהו שאמר הכתוב מלחמה לה' דכל עיקר התכלית היוצא מן המלחמה היא המלחמה עצמה לא דבר אחר. וכן בפורים שהרגו ישראל בעמלק נאמר (אסתר ט) ובביזה לא שלחו את ידם גילו בזה דעיקר עשייתם בזה הוא רק הנקמה משונאיהם ומבקשי רעתם, והראו אז בזה גם חכמה גדולה שלא יבאו שארי העמים שבמלכות אחשורוש לומר היום שללו את עמלק ולמחר יבאו וישללו אותנו וע"כ לא שלחו ידם בביזה להראות כי לא נתנו עיניהם בממון שאינו שלהם ורק נגד מבקשי רעתם קמו".
ג. במלחמה אנו צריכים פרקליטים טובים שילמדו עלינו זכות, וצריכים שיתפללו על הלוחמים כאמור ברש"י (ברכות ג ע"ב ד"ה ונמלכין בסנהדרין): "ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם".
והנוטל מן השלל ללא רשות עושה בדיוק להיפך הוא מקטרג על כולם. כך כתוב בויקרא רבה (פרשה לג סימן ג): "ובצעם בראש כולם ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן משל לסאה שהיא מלאה עונות מי מקטרג בה גזל, ר' יודן בשם ר' יוחנן אמר משל לבני אדם שהיו בהן עע"ז ומגלי עריות ושופכי דמים וגזל שקול כנגד הכל".
ופרש ביפה תואר: "ופירוש בראש כולם, שהוא מקטרג ועולה על כולם כסאה שמלאה דברים, ועולה למעלה אחד מהם, שהוא ממלא הסאה. ולדעת ר' יוחנן הגזל חמור ושקול כנגד הכל, ופירוש בראש כולם, שהיא עיקר, כמו ראש מר דרור [שמות ל, כג]".
ד. לכאורה יש להקשות על דברינו מן הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד ה"ט): "כל הרוגי המלך ממונן למלך, וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה, שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו".
ובאר הכסף משנה (הל' מלכים פ"ד ה"ט):
"וכל הממלכות וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ':) תנו רבנן אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה שבוזזין מחצה מלך מחצה לעם ועוד שם במשנה כל העם בוזזים ונותנין לפני המלך ונוטל חלק בראש ופירש"י חלק בראש חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה".
לכאורה עולה מן הרמב"ם שמחצית השלל מתחלקת בין הלוחמים לשאר העם (העורף). אולם בימינו אין לנו מלך, יש לנו ממשלה שהיא מייצגת את כל העם. ונראה שכל השלל הוא שלה, והיא יכולה להטיל איסור על לקיחת שלל פרטי. מה גם שהמחצה של הלוחמים וחיילי העורף מובא כולו לאוצר אחד ורק אח"כ מתחלק ביניהם שוה בשוה ולא כל אחד בוזז לעצמו.
ויש ללמוד זאת מן הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ד):
"ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו, וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו, ואם הרבה לוקה".
הרמב"ם מחלק שכסף וזהב להתגאות בו אסור, אבל איסוף ממון לצורכי המלכות – הרי זה מצוה. אף אצלנו האיסור לשלל פרטי מפני שכל הממון והשלל הוא לצרכי המדינה ולמימון המלחמה, וכשם שהמלך 'מוותר' על החצי שלו, כן הלוחמים וכל הצבא 'מוותרים' על שלהם.
ועוד יש לתרץ, ששלל במלחמת מצוה הוא ודאי שייך למדינה ולא ללוחמים.
ועוד יש לתרץ ששיטת ארגון הצבא שונה בין ימיהם לימינו, בימיהם לא היתה יכולת לכפות לצאת למלחמה אלא כל שבט החליט אם הוא בא (ומקיים את מצות התורה של מלחמת מצוה).
ומצינו שמפקד הצבא אסר במלחמת יריחו על לקיחת שלל, ובחצור שרפו את העיר ולא מסופר שקודם עשו איסוף שלל העיר.
עכ"פ נלענ"ד שבסמכות מפקד הצבא לאסור כל שלל פרטי בין אם זה בשטרות כסף ובין אם תכשיטים, וכל הנוטל שלל עובר על החוק הצבאי ויענש על ידי המערכת הזאת. ואפילו אם בית עומד לשריפה או פיצוץ ויש ממנו שלל יעבירו את שללם לממונה על כך בצה"ל.
ה. השואל חזר אלי ואמר בשם תלמיד חכם חשוב, שאם עושה זאת בצינעא בלי שאף אחד רואה – זה מותר.
כתבתי לשואל שדעת אותו תלמיד חכם אינה מובנת לי. הרי אסור מן התורה לגנוב שכתוב לא תגנובו (ויקרא יט, יא) והכתוב הזה אוסר גניבת ממון (מדרש הגדול, רש"י, מדרש תנאים). ואם מצד דינא דמלכותא זו גניבה – זה ודאי אסור בין בגלוי ובין בסתר.
כך כתב הרא"ש (נדה, הלכות כלאי בגדים סי' ט): "לא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה לבושים ואפי' לגנוב בהן את המכס. דדרך הוא שאין נותנין מכס מבגדים שאדם לבוש. ובמוכס שאין לו קצבה או במוכס העומד מאליו דאי בסתם מוכס אפילו בלא כלאים אסור לגנוב את המכס אם ישראל חכרו מאת המלך דדינא דמלכותא דינא".
כלומר אסור לגנוב מישראל שחכר את המכס מן המלך, וק"ו מהמלכות עצמה.
וכן ברבינו ירוחם (תואו"ח ני"ד ח"ג): "ומוכס מיירי במוכס העומד מאליו או שאין לו קצבא בענין אחר דינא דמלכותא דינא וכן ישראל שחכר המכס מן המלך אסור לגנוב לו המכס מדאמרינן כמו שכתבתי במקומו בספר מישרי' כך פשוט בנדרים".
ברור ללא כל ספק ש"דינא דמלכותא דינא" בארץ ישראל למלכות ישראל (עי' ס' באהלה של תורה ח"ו סי' מה) ובמיוחד בענייני מלחמות ישראל, שכל הצבא פועל עפ"י מפקד אחד. ואם מפקד זה פקד שאסור לקחת שלל וכל השלל שייך למדינה, אין לאף אחד זכות לעבור על דבריו. וכל הנוטל הוא גנב2.