חבל נחלתו כט נ
סימן נ
הטבילה הראשונה של כהן גדול ביום הכיפורים
שאלה
מה עניינה של הטבילה הראשונה של כהן גדול לפני תחילת עבודת יוה"כ?
א. הטבילה הראשונה ביום הכיפורים
נאמר במשנה (פ"ג מ"ג, יומא ל ע"א): "וכולן בקדש על בית הפרוה, חוץ מזו בלבד".
וביומא (ל ע"א) נאמר:
"גמרא. שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקדש לקדש, וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת – טעון טבילה, המשנה מחול לקדש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת – אינו דין שטעון טבילה? רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש".
לפי בן זומא הטבילה היא חובה שהטילה עליו התורה ונלמדה בק"ו. ולפי ר' יהודה היא חובה שהטילו חכמים של סרך טבילה.
פרש מלאכת שלמה (יומא פ"ג מ"ג): "עד שיטבול שהדברים קל וחומר וכו' זו דברי בן זומא אבל ר' יהודה אומר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש ובגמ' מפ' במאי קמיפלגי דלבן זומא דאמ' ק"ו מחיל עבודה דקל וחומר דאורייתא הוא לר' יהודה לא מחיל עבודה דמדרבנן הוא ופריך עלה ולבן זומא מי מחיל והתניא וכו' ומסיק אלא למיקם בעשה קמיפלגי לבן זומא קאי בעשה לר' יהודה לא קאי בעשה ומפ' בגמ' דאפי' חציצה פוסלת בטבילה זו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומשו' דהא טבילה מעלה יתירה היא וחומרא יתירה היא דאפי' טהור גמור הנכנס אפי' לביאה ריקנית גזור דיטבול דשמא יעבוד".
פרש רש"י (יומא ל ע"א):
"סרך טבילה היא זו – אין כאן חובה מן התורה, אלא לסרך ולתפוש בשם טבילה, כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאין, ולתת ללבו אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה ישנה שיש עליו ושכחה, ויפרוש מלבא לעזרה היום עד שיעריב שמשו אחר הטבילה, ולא יעבוד היום".
לפי רש"י שמא ייזכר שיש עליו חובת טהרה מטומאה שנטמא ושכחה, ואז לא יעבוד ביום כיפור זה. ומעט משונה שחייבו אותו בטבילה זו, שכן הוא פרש מאשתו שבעה ימים לפני יוה"כ כדי שלא יטמא בטומאתה ח"ו, ומפרש תפארת ישראל (יומא פ"א מ"א): "...ובש"ס [דף ח' א'] אמרינן שהזו עליו בג' וז' ושם [דף י"ב ב'] אמרינן דהזו עליו לעת ערב לאחר שעשה עבודת היום [כמ"ב] ואח"כ טבל בהע"ש דאל"כ הרי נטמא מדנשא מי חטאת שלא לצורך"... וא"כ טבל לפחות פעמיים בשבעת ימי הפרישה קודם יוה"כ. רבינו חננאל פרש כרש"י.
וכך באר המאירי (יומא ל ע"א):
"כבר ביארנו במשנה שאין אדם נכנס בעזרה אפי' טהור עד שיטבול טבילה זו שאלו בה בסוגייא זו למה היא באה אחר שהוא טהור ולמדוה קצתם מקל וחומר כמו שביארנו במשנה ולא לעשותה מן התורה לגמרי עד שאם עבד בלא טבילה חלל שהרי אף ממקום שבאת ר"ל כהן גדול ביום הכפורים אם עבד בלא טבילות וקידושין שבין עבודה לעבודה ובין בגדים לא חלל ועבודתו כשרה אחר שקידש ידיו ורגליו שחרית אלא ליתן עליה תורת עשה כטבילות וקדושין של יוה"כ שהם בעשה כמה שנאמ' ורחץ במים את בשרו ולבשם ואף זו אינה שהרי קל וחומר זה יש בו תשובה מה ליום הכפורים שכפרתו מרובה אלא אינה אלא מדברי סופרים וסרך טבילה כדי שיהא הנכנס מתעורר בעצמו האיך מזקיקין אותי לטבילה ואני טהור ומתוך כך מתבונן בעצמו וזוכר לפעמים שנטמא ופורש מעבודה עד שיעריב הא אם עבד מ"מ עבודתו כשרה". ואף המאירי פרש כרש"י שאם מצא בעצמו טומאה פרש מעבודת כהן גדול ביוה"כ.
אמנם הרמב"ם (הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ג) פסק:
"כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כוונתו, שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה, וכל כהן שלא טבל בין בגדים לבגדים או שלא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועד, עבודתו כשירה".
לפי הרמב"ם הטבילה אינה מפרישה אותו מעבודה ביוה"כ אלא עניינה להוסיף טהרה על טהרתו, כדי שיטבול לם טהרה מטומאה ישנה, אע"פ שכבר נטהר ממנה בטבילות שבעת הימים לפני יוה"כ.
העיר הכסף משנה בקצרה: "ומ"ש שאינה אלא להוסיף כוונתו וכו'. פ"ג דיומא (דף ל') בברייתא פלוגתא דבן זומא ור"י ופסק כר"י".
ובאר דבריו בהגהות בן אריה:
"כ"מ: פלוגתא דבן זומא ור"י ופסק כר"י. נ"ב ואינו מפרש כפרש"י [שם דף ל' ע"א ד"ה סרך] ויפרוש מלבוא לעזרה היום עד שיעריב שמשו כו' דלהא לא חיישינן אלא שמא טבל ולא כיון ע"ד ביאת מקדש. והיא ממעלות דחומר בקדש דבעי כונה לקדש ולמקדש. וכן משמע בגמ' שם ע"ב דקאמרינן אלא אידי ואידי כו' הא דלא טביל ע"ד ביאת מקדש כו'. ובמצורע ס"ל לרבנן דפליגי על ר' יהודה דאע"ג שטבל מבערב ע"ד ביאת מקדש צריך טבילה משום דדייש בטומאה. ובכהן גדול ביוה"כ ובשאר כל אדם הנכנס לעזרה דצריך טבילה ס"ל לרבנן כר' יהודה דסרך טבילה היא ודלא כבן זומא. וכדא"ל רב יוסף לאביי ודלא כפרש"י שם דלרבנן ל"ס כלל הא טבילה דמתני'. וגריס בדף ל"א ע"א תבעי לבן זומא תיבעי לר"י (ע"ש בת"י) ועפ"ז יתיישב מה שהקשה בלחם משנה בהלכות מחוסר כפרה רפ"ד ע"ש".
והאור שמח (הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ג) העיר: "נ"ב היינו על דעת ביאת מקדש, אף על גב דאפשר שכבר טבל לתרומה או לקדש, וזה שכתב להוסיף כוונתו, וכן בגמרא (יומא ל' ע"ב) דטביל ע"ד ביאת מקדש, דאף בטבל לקדש הוי קיל נגד ביאת מקדש, דטבו"י חייב כרת על ביאת מקדש, ודו"ק".
היינו הטבילה היא מדרבנן, להוסיף טהרה על טהרתו כיון שבא לעבוד עבודה במקדש.
ב. אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול
אמנם ישנו חיוב נוסף באותה טבילה: נאמר ביומא (פ"ג מ"ג): "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול". כלומר כל אדם שנכנס לעבוד בבית המקדש חייב בטבילה.
במשנה מודגש שאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול דוקא כשנכנס לעבודה.
פרש רש"י (יומא ל ע"א): "לעבודה – לאו דוקא, דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול". כלומר אפילו לכניסה ריקנית להסתכל בעובדים ובעבודות צריך טבילה.
תוס' כתבו כי לצורך ביאה ריקנית צריך לטבול (יומא ל ע"א): "אין אדם נכנס לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל – לאו דוקא לעבודה אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלאו עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכיח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן כמו שאפרש בסמוך".
וכ"כ ר' עובדיה מברטנורא (יומא פ"ג מ"ג): "לעבודה. לאו דוקא".
תוספות יום טוב (יומא פ"ג מ"ג) באר שהעזרה שצריך לטבול אליה היא עזרת ישראל ולפנים, אבל לא לעזרת נשים. משמע שלעזרת נשים יכול להיכנס ללא טבילה. אמנם בעזרת נשים לא היו כלל עבודות ביהמ"ק, אלא היו נעשות בה הכנות לעבודה.
הוסיף תויו"ט: "לעבודה. פי' הר"ב לאו דוקא, ומסיימי התוס' אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה, ואפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן עכ"ל".
מתחילת דברי תויו"ט משמע שצריך טבילה כדי להיכנס לצורך פעולה כלשהיא – עבודה או שחיטה. ומשמע שכניסה בלבד אינה צריכה טבילה. אבל מן הירושלמי משמע שכניסה בעצמה מחייבת טבילה.
הריטב"א (יומא ל ע"א) מביא את המחלוקת:
"אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול. כך הגירסא בפירש רש"י ז"ל, ומיהו פירש הוא ז"ל דלעבודה לאו דוקא, ונוסחי איכא דלא גרסי לעבודה, אבל ר"י ז"ל פירש דלעבודה דוקא, ומיהו לאו לעבודה ממש דהא קתני אין אדם נכנס ומשמע אפילו ישראל, אלא לצורך עבודה קאמר כגון לשחיטה או לסמיכה או לתנופה או להזות עליו דומיא דמצורע דאמרינן בגמרא אמתניתין דהכא, ולאפוקי ביאה ריקנית שאינו טעון טבילה, ופשטא דסוגיא דלקמן הכי ריהטא, אבל בתוספות אמרו שיש סיוע בירושלמי לדברי רש"י ז"ל, ונראה שיש לסייע דברי הר"י ז"ל מהא דתנן במסכת כלים (פ"א מ"ח) גבי עשר קדושות, עזרת נשים מקדשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת, עזרת ישראל מקדשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבים עליה חטאת, ושמע מינה דדוקא מחוסר כיפורים אינו נכנס שם ביאה ריקנית, אבל טהור גמור יכול ליכנס, ומיהו רבינו שמשון ז"ל פירש שם דלאו דוקא נקט מחוסר כיפורים, דאפילו טהור גמור נמי, אלא דבמחוסר כיפורים איכא חיוב חטאת, אי נמי מחוסר כיפורים אסור אפילו בטבילה, דכל מחוסר כיפורים כבר טבל, ומתניתין דהתם אפילו בנכנס סמוך לטבילה, ועוד י"ל לפי דרך רש"י ז"ל דמשום דבגמרא איכא תנא דפליג אמתניתין בטבילה זו, דהיינו רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה במשנת מדות גבי לשכת המצורעין, לא נחית תנא דכלים בפלוגתא, וקתני מחוסר כיפורים, אי נמי משום דלרבי יהודה טבילה זו אינה אלא מדרבנן משום סרך כדאיתא בגמרא נקט מחוסר כיפורים דאיסורא דאורייתא וחייבין עליה כרת, ומיהו עיקרא דמילתא כר"י ז"ל משמע לפום סוגיין וכל נוסחי [נ"א: וכש"כ לנוסחי] דגרסי במתניתין לעבודה, ומיסך ומטיל מים דקתני כולהו לצורך עבודה נינהו.
הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ה ה"ד) פסק: "יצא מן המקדש וחזר ועבד ולא קידש אם לא הסיח דעתו עבודתו כשירה, וזה הכלל היה במקדש אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אף על פי שהוא טהור עד שהוא טובל".
מלשון הרמב"ם משמע שהנכנס לעבודה דוקא, ומי שהוא טהור ונכנס רק לצפות ולא לעבוד אינו צריך טבילה. במעשה רקח על הל' ביאת מקדש רצה לפרש את הרמב"ם כרש"י אבל אין מוכח כדבריו.
כך כתב במעשי למלך (הל' ביאת המקדש פ"ה ה"ד): "ולפי"ז פסק רבינו כפשטות המשנה דדוקא לעבודה צריך טבילה וכן משמעות המשנה פ"ק דתמיד מי שרוצה לתרום יבוא ויפיסו מי שטבל יבוא ויפיס ובשי"צ הביא עוד ראי' כדעת רבינו דדוקא לעבודה מדקתני בפ"ק דכלים עזרה מחוסר כפורים הנכנס לשם חייב, ואמאי לא קתני דאסור ליכנס שם כל אדם בלא טבילה אפי' שלא לעבודה אע"כ דלעבודה דוקא הצריכו טבילה".
ג. טבילה ראשונה היא מחמש טבילות כהן גדול ביום הכיפורים
מנין הטבילות הוסכם במשנה ביומא (פ"ג מ"ג): "חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום וכולן בקדש על בית הפרוה חוץ מזו בלבד".
וכן בבבלי יומא (לא ע"א): "חמש טבילות ועשרה קידושין טובל. תנו רבנן: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן בקדש בבית הפרוה, חוץ מראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו היתה".
השאלה שצריך לברר היא האם המספר בא כמצוה חיובית או שהוא עולה כסכום הטבילות כתוצאה מן העבודות שכהן גדול עובד ביוה"כ.
נאמר ביומא (לב ע"א): "תנו רבנן: ובא אהרן אל אהל מועד, למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה. (שכל) [מסורת הש"ס: וכל] הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה. – מאי טעמא? – אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואי כסדרן – לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין. תניא, אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום – תלמוד לומר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד... ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה, הא למדת: שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום – שנאמר כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה – טעון טבילה, ואומר בגדי קדש הם – הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה. וחמש עבודות הן: תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין – תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש".
פרש רש"י (יומא לב ע"א):
"אמר רב חסדא גמירי – הלכה למשה מסיני".
"חמש טבילות – בו ביום".
ותוספות (יומא לב ע"א) הקשו: "גמירי חמש טבילות וכו' – תימה לי אי הלכתא – קרא למה לי לקמן? וי"ל אי לאו קרא הוה אמינא חמש טבילות יטבול אפילו בזה אחר זה כולם ביחד להכי אצטריך קרא דכשהוא משנה מעבודה לעבודה עביד להו ואי לאו הלכתא הוה אמינא אינו משנה מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים דהוו להו ג' טבילות ותו לא".
וכך באר הריטב"א (יומא לב ע"א): "שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה. פי' כי לפי סידרו של פסוק הוא מוציא כף ומחתה כשגמר עבודת היום בעוד שהוא לבוש בגדי לבן שלבש לעבודת היום, וזה אי אפשר, ואמרינן מאי טעמא, כלומר למה אנחנו אומרים שנכתב שלא במקומו, ומהדרינן גמירי דחמש טבילות ועשרה קדושין עביד כהן גדול ביום הכפורים, ואם עכשיו הוא נכנס להוציא כף ומחתה הרי אינו צריך ללבוש בגדי לבן אלא פעם אחת ביום, ואינו משנה בגדיו אלא ג' פעמים, כיצד עבודת תמיד בבגדי זהב, עבודת היום והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, אילו ואיל העם ושאר מוספים ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב, אלא ע"כ פסוק זה שלא במקומו נכתב, ואין הוצאת כף ומחתה אלא לאחר שפשט בגדי לבן ולבש בגדי זהב ועשה אילו ואיל העם, שאז פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן ונכנס לפנים להוציא כף ומחתה, וכדאמרינן בסמוך בסדר חמש עבודות".
"והא דאמרי דגמירי חמש טבילות ועשרה קדושין תמיהא מילתא דהא לקמן מוכחינן מקרא דבעי טבילה ושני קדושין בין עבודה לעבודה, וי"ל דמ"מ לא מוכח לקמן כמה פעמים צריך לשנות בגדים לשנות העבודות, ודילמא אינם אלא שלש, הלכך אתאי הלכתא וגמירי בה שהוא משנה בגדים חמש פעמים, וממילא אתי לן מינה דאיכא חמש טבילות ועשרה קדושין".
לפי פירושם המספר המסכם של חמש טבילות ניתן בהל"מ וממילא מתקנים את סדר העבודות האמורות בפסוקים כדי להגיע לציווי בהל"מ.
הרא"ש מבאר מעט אחרת (תוספות הרא"ש יומא לב ע"א): "גמירי חמש טבילות וכו'. לאו דוקא גמירי דה' טבילות מקראי נפקי, אלא גמירי שינוי חמש עבודות ומקראי ידעינן שיש לכל שינוי עבודה טבילה".
כלומר העבודות יוצרות את המספר ולפי ציווין של עבודות מובן שחוייבנו בחמש טבילות. וכן באר בתוספות ישנים (יומא לב ע"א): "גמירי חמש טבילות כו'. לאו הכי גמירי להו דחמש הן דמקרא נפקא אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בין כל אחת ואחת טבילה אבל בהלכה למשה מסיני לא הוזכר טבילות".
פירוש הרא"ש ותו"י מתאים יותר להלכה שנשנתה ביומא (פ"ג מ"ב): "זה הכלל היה במקדש כל המיסך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים".
פרש ר' עובדיה מברטנורא:
"המיסך רגליו. כנוי לנקבים גדולים".
והלא כהן גדול שעובד יום שלם סביר להניח שמטיל מים ומיסך רגליו וא"כ הרי יש לו כבר יותר טבילות וקידושי ידים ורגלים. אלא שלהסבר הרא"ש ותו"י שצריך חמש עבודות ונלמד שלכל עבודה צריך טבילה והחלפת בגדים. וטבילות שאינן מחמת עבודה אינן נספרות. לשיטה הלומדת ישירות חיוב בחמש טבילות צריך לומר שחמש אלה חובה מן התורה ואם צריך או רוצה להוסיף רשאי.
ד. חיובי הטבילות
נראה שהטבילה הראשונה מאחדת בתוכה כמה וכמה חיובים:
א) סרך טבילה מדרבנן.
ב) חיוב מצד חמש טבילות – מן התורה.
ג) לבישת בגדי קדש – מן התורה.
ד) טבילה קודם עבודה – מדרבנן.
ה) אם הסיך רגליו לאחר שטבל – חייב בטבילה לפחות מדרבנן.
חכמים שסידרו את העבודה ביום הכיפורים קבצו את כל החיובים הללו לחובה אחת – הטבילה הראשונה של כהן גדול לפני עבודת יום הכיפורים.
ה. מקום הטבילה הראשונה
נאמר ביומא (פ"ג מ"ג):
"וכולן בקדש על בית הפרוה חוץ מזו בלבד".
פרש ר' עובדיה מברטנורא:
"חוץ מזו. הראשונה, שהיתה בחול ע"ג שער המים, ובצד לשכתו היתה".
פרש רש"י (יומא ל ע"א):
"חוץ מזו – הראשונה, שאינה באה חובה ליום הכפורים דהא כל יומא נמי איתא, אבל טבילות הבאות חובה ליום הכפורים כתיב בהן במקום קדוש בעניינא דאחרי מות".
וכן רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, יומא ל ע"א): "חוץ מזו. דהיינו טבילה ראשונה שאותה היתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו ששוכב בלשכת פרהדרין היתה".
רש"י פרש שהטבילה בחול משום שמצותה משום טבילה של כל יום קודם עבודה.
ותוס' כתבו (יומא ל ע"א סד"ה ומה המשנה): "והאי דלא טביל במקום קדוש סברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קדש שיטבול בחול".
באר בגבורת ארי (יומא ל ע"א): "וכולן בקדש על בית הפרוה חוץ מזו. פירש רש"י הראשונה שאינו בא חובה ליום הכיפורים דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות הבאות חובה ליום הכיפורים כתיב בהן במקום קדוש בענינא דאחרי מות. וק"ל הא אמרינן לקמן (דף ל"ב) גמירי ה' טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום ופירש רש"י גמירי הלכה למשה מסיני והא טבילה ראשונה בכלל ה' טבילות שוה לההיא הרי דטבילה זו מן התורה היא. ויש לומר אף על גב דטבילה זו גם כן הלכתא גמירי לה מכל מקום אין צריך במקום קדוש דאין צריך מקום קדוש אלא טבילה של חליפת בגדים של קדש משל זהב לשל לבן ומשל לבן לשל זהב דילפינן להו לקמן מורחץ במקום קדוש אבל טבילה זו אין צריך מקום קדוש שהרי פשיטה זו אינה בגדי קדש אלא של חול הן וכי גמירי לטבילה למקום קדוש לא גמירי וזה דלא כפירוש רש"י דתלי טעמא משום דכל יומא נמי איתא".
לפי גבורת ארי הוקשה הטבילה לטבילות אחריה שצריכות להיות במקום קדוש, ואעפ"כ כיון שפושט בגדי חול אינה צריכה להיות בקדש.
ו. האם הטבילה הראשונה חייבת להיות בחול, או אפשר שתהיה בקדש?
כאמור, חכמים קבצו חיובים שונים בטבילתו הראשונה של כהן גדול ומבארים במשנה שהיתה בחול. וצריך לעיין האם זהו חיוב הלכתי שתהא דוקא בחול או אפשרות?
לפי הראשונים שהובאו לעיל (רש"י, תוספות) משמע שאין חובה שטבילה ראשונה של כה"ג תהיה בקדש, אבל אפשר לטבול בקדש. וקשה הרי יש סוברים שאף על ביאה ריקנית צריך טבילה, וא"כ צריך להיכנס לקדש לאחר טבילה, ואיך יכנס קודם טבילה?! וכך כתב תוספות (יומא ל ע"א ד"ה ומה המשנה): "והאי דלא טביל במקום קדוש סברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קדש שיטבול בחול". וכתב על דברי תוס' בשיח יצחק: "מדבריהם משמע דאיסורא נמי איכא אם רוצה לטבול במקום קדוש".
ונראה להשיב כיון שהוא חיוב מדרבנן, חכמים הקלו שיכול להיכנס ומיד אח"כ לטבול, ולא קבעו לו איסור שְהִיָה בקדש. עוד אפשר להשיב שהכניסה למקוה היתה במעבר בין החול לקדש ובצד אחד נכנסו העתידים לטבול ויצאו לקדש כשהם כבר טבולים, ובכך אף שהלכתית הטבילה היתה בקדש לא נכנס לעזרה קודם טבילה.
אולם הרמב"ם כתב (הל' עב' יום הכפורים פ"ב ה"ג):
"כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כוונתו, שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה, וכל כהן שלא טבל בין בגדים לבגדים או שלא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד, עבודתו כשירה".
למה התכוין הרמב"ם במילים: "חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול", הרי לכתחילה אינו רשאי לטבול בקדש מפני שהוא בבגדי חול ונכנס לעבוד וצריך להחליף לבגדי קדש.
כך כתב בשושנים לדוד (יומא פ"ג מ"ג) על דברי תויו"ט שהביא את דברי תוס' לעיל ועל דברי הרמב"ם ביחס למקום הטבילה:
"תי"ט ד"ה חוץ וכו' סברא הוא וכו'. ורש"י פירש במתניתין הטעם שהראשונה אינה באה חובה ליוה"כ דהא כל יומא נמי איתא. ובתוספות ישנים כתבו דמסתמא יש לו לעשות הראשונה קודם שיבוא למקום שענוש כרת, הצד השוה שבהן שצריך דוקא לעשותה בחול ולא בבית הפרוה דהא אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול, וכן כתב הרא"ש שאף בכל בוקר צריך כל אדם לטבול הנכנס לעזרה. ומכאן קשיא טפי עמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' יוה"כ וז"ל: כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש שנאמר ורחץ וכו', חוץ מטבילה הראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול, שאינה אלא להוסיף כוונתו, שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש וכו' ע"כ. נראה מדבריו שטבילה ראשונה נמי מצי למיעבד בקדש אלא שאם רצה רשאי לטבול בחול, והא ודאי ליתא כדהוכחנו דמוכרח להיות דוקא בחול דאין נכנס לעזרה עד שיטבול".
עד כאן שאלתו על הרמב"ם. וממשיך בשושנים לדוד:
"והר"ב עבודת ישראל (דף ס"ח) הקשה כן ותירץ דמלת רשאי ר"ל חייב, וכמ"ש בפ"ק דקידושין אין בעלי אומניות רשאין וכו', ופירשו שם התוס' לחד פירושא דרשאין היינו חייבין, ולפי"ז ה"ק חוץ מטבילה ראשונה שהוא חייב לטבול אותה בחול, וכתב שזה ברור בעיניו. ואחר המחילה, לדידי לא נהיר ולא זהיר כלל, וכי מפני שמצינו פעם אחת רשאין במשנה שר"ל חייבין, מפני זה נתפוס זה הלשון להשתמש ממנו, ואין זה מדרכו של הרמב"ם שבחר לשון צח וברור, וכן בדין דאי אמרי' דרך אמורא לפרש מכל שכן הפוסק דלאו תנא איהו, ואטו לא היה יודע לומר חייב כדאמרן בכל מקום, ובפרט דההוא נמי בדוחק פירשו כן התוס', תדע דפירשו פירוש אחר עי"ש. ומ"ש עוד הרב הנ"ל לעיין בספר מקראי קדש לרבו הגאון ז"ל, לא זכיתי לטעמו שאינו מצוי בידי".
ר"ד פראדו בעל שושנים לדוד דוחה את תשובת עבודת ישראל שעל הרמב"ם היה לפרש ולא לסתום שרשאי כוונתו לחייב.
ממשיך בשושנים לדוד: "ולי הדיוט נראה דאמרי' בגמ' דבן זומא מפיק לה להאי טבילה מק"ו ור' יהודה אומר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש, ופירש"י סרך טבילה אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך ולתפוש בכם טבילה וכו', ואמרינן בגמרא מאי בינייהו דבן זומא ור' יהודה, למיקם בעשה, לבן זומא קאי בעשה לר"י לא קאי בעשה. ועיין בתוס' ד"ה חוצץ או אינו חוצץ דכתבו שם דטבילה זו גרעא מכל טבילות אפילו דרבנן, שאינה אלא מעלה בעלמא וחומרא יתירה. מעתה כיון דהרמב"ם פסק כמותו דר' יהודה שכ"כ שאינה אלא להוסיף כוונתו וכו', א"כ לא מצי למימר בלשון שהוא חייב לטבול אותה בחול, דהא אין כאן חיובא כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן כמו שאר טבילות שתיקנו כמו י"ח דבר וכיוצא, שזו אינה אלא חומרא יתירא, ולהכי נקט בזה הלשון רשאי לטבול בחול. ואף על גב דהשתא איכא למיטעי בלשונו ולמימר דאי בעי רשאי ג"כ לטבול אותה בקדש, והא ליתא דמ"מ לכתחלה אינו נכנס עד שיטבול, מ"מ לא חש הר"ב ז"ל לתלמיד טועה מאחר שכבר גילה דעתו בפ"ה מהל' ביאת מקדש באמרו זה הכלל היה במקדש אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אעפ"י שהוא טהור עד שהוא טובל, והכא סמך אמ"ש שם. א"נ י"ל דהכא בכהן גדול שאני, דסתמא כבר טבל מבערב ולא הסיח דעתו כלל שהיה כל הלילה בקדש בלא שינה כלל, וא"כ אינו נכנס תחת סוג אין אדם נכנס לעזרה וכו', מש"ה שפיר קאמר הרמב"ם ז"ל רשאי, דאי בעי מצי נמי מדינא לטבול בקדש שרשאי ליכנס, אלא דבלא טבילה כלל אי אפשר משום סרך וכו'".
מתבאר מדבריו שסרך טבילה אליבא דר' יהודה הוא חיוב קלוש ולכן כבי' רשאי לטבול הן בקדש והן בחול, אבל מפני שעומד עליו החיוב של הבא לעבוד שחייב לטבול ידע הרמב"ם שחיובה בחול ולהדגיש קלישות החיוב נקט לשון רשות. ותירוץ שני שכיון שכה"ג כבר מתקדש שבעה ימים מצד טבילה קודם עבודה פטור מטבילה, אלא שחייב רק מצד סרך טומאה ועל כן טבילה זו יכולה להיות אף בקדש.
הוסיף בספר שיח יצחק (יומא ל ע"א):
"ועיין מה שתירץ בספר שושנים לדוד [לתוספות יום טוב ד"ה חוץ]. דלתירוץ ראשון תיקשי דמי סני ליה להרמב"ם להעתיק כלשון הברייתא דלקמן ולימא חוץ מטבילה ראשונה שהיתה בחול. אבל תירוץ השני שכתב דכהן גדול שאני דכבר טבל מאתמול [ו]לא הסיח דעתו כל הלילה יעויין שם ניחא. ואפשר דמטעם זה לא כתבו התוספות דסברא הוא שיטבול קודם שיכנס למקום שענוש כרת וכמו שכתבו בתוספות ישנים [לקמן לא, א] סוף ד"ה חמש טבילות וכו' [הראשון], משום דכלפי טבילה ראשונה דכהן גדול לא היינו חוששים לזה, אי לאו מטעמא דאכתי לא נתקדש בבגדי קדש, אלא שהרמב"ם ז"ל לא חשש לסברא זו".
"ומה שתירץ בספר לחם שמים על משניות [ד"ה אין אדם] בסברא שהמציא דדוקא בעזרה הוא שהתקינו דאין אדם נכנס וכו' שהוא מקום עבודה, לא בלשכות ואפילו המקדשות בקדושת העזרה, ולהכי היה רשאי אם ירצה לטבול בקדש על גג בית הפרוה יעויין שם. הנה מתניתין דפ"ק דתמיד [מ"ב] דקתני דלהפיס לתרומת הדשן היו טובלים קודם (עיין מ"ש בלשון הרמב"ם [על המשנה שם]) הויא תיובתיה, שהרי פייס לא היה בעזרה אלא בלשכת הגזית כדלעיל כ"ה א'. אלא שאפשר לדחות דכדי שיהיו מוכנים לעבוד מיד, ועוד מפני שהיו לובשים בגדי כהונה לפייס כדלעיל [כד, ב], להכי היו מקדימין לטבול. אלא דאין סברא זו ברורה, דכיון דחייבין משום טומאה לנכנס בגג בית הפרוה שהרי שוה לקרקע העזרה כמ"ש התוספות לקמן ל"א א' ד"ה וכולן וכו' ועיין בהרמב"ם פ"ו מהלכות בית הבחירה [ה"ז], סברא הוא דגם בה עשו מעלה זו כדי שיזכור וכו'".
ומביא תירוץ היעב"ץ ודוחה אותו ואח"כ מביא השיח יצחק תירוץ שלו:
"וכבר היה אפשר לומר עוד דממאי דקתני לקמן [לא, א] ובצד לשכתו היתה וכו', דייק הרמב"ם דלגבי יום הכפורים לאו מדינא הוא ומצד החיוב, אלא משום חולשא דכהן גדול הקילו עליו לטבול מיד כשיקום במקום הסמוך ללשכתו, אבל אם ירצה לטרוח רשאי לטבול גם זו במקום קדוש, דאי לא תימא הכי בצד לשכתו מאי אשמועינן. כן נראה לעניות דעתי. ודו"ק".
וכך באר בערוך השולחן העתיד (הל' עבודת יום הכיפורים סי' קנט):
"טז. ולכאורא הדבר ברור דאפילו לר"י דאינה אלא מדרבנן זהו בכל השנה, אבל ביוה"כ הא הלכה למשה מסיני דצריך הכה"ג לטבול חמש טבילות ואם נאמר שהראשונה היא מדרבנן חסרה לה טבילה: ולפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם בפ"ב דין ג שכתב: כל הטבילות והקידושין כולן במקדש שנאמר: ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כוונתו שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה, עכ"ל, ולדבריו גם ביוה"כ היא רק משום גזירה וא"כ חסרה לה טבילה מהלכה למשה מסיני. ויותר מזה תמוה לי דבפ"ה מביאת מקדש דין ד כתב: וזה הכלל היה במקדש אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אף על פי שהוא טהור עד שהוא טובל, עכ"ל, ושמה לא ביאר הטעם ושהיא מדרבנן וכאן ביוה"כ ביאר הטעם. והן אמת שלעיל סי' מא סעי' יד הוכחנו מסידור לשונו של הרמב"ם שהיא מדרבנן ע"ש, מ"מ למה כתב הטעם כאן ולא בשם".
"יז. ויראה לי שהרמב"ם אינו סובר כרש"י ותוס' דכך גמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות ועשרה קידושים, וראה שלא הזכיר ההלכה כלל, אלא ס"ל כמ"ש הת"י (לב, א ד"ה גמירי) וז"ל: לאו הכי גמירו להו דחמש הן דמקרא נפקא אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בין כל אחת ואחת טבילה, אבל בהלכה למשה מסיני לא הוזכר טבילות, עכ"ל, וזהו דעת הרמב"ם. ולכן בכוונה כתב כאן הטעם להורות דאפילו ביוה"כ הוא מדרבנן, אבל לרש"י ותוס' היא מן התורה, [והרע"ב שם כתב כבן זומא ע"ש]".
וכך כתב בחסד לאברהם (תאומים הל' עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ג):
"וארוח לן ע"פ דברינו ליישב ג"כ מ"ש רבינו ז"ל חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול דנראה מדבריו שהברירה בידו לטבול בקדש או בחול ובגמרא דידן ביומא ל"א אמרינן חוץ מטבילה הראשונה שהיה בחול דלשון זה יש לפרש דדוקא בחול צריך לטבול ולא בקדש וכן נראה מלשון התוס' שם דף ל' ד"ה ומה ולהנ"ל יש לומר דודאי למה דס"ל דטבילה זו שיזכור טומאה ישנה ויפרוש מעבודת היום כמבואר בהדיא בירושלמי כנ"ל בזה שפיר אסור לטבול בקדש דשמא בבואו לטבול יזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש וממילא עביד איסורא שיכנס לקדש בטומאה לכן תיקנו שתהיה הטבילה בחול אבל לשיטת רבינו ז"ל דטבילה זו נתקנה שיזכור טומאה ישנה אף שכבר טבל יטבול שנית עכשיו לשמה א"כ שפיר רשאי לטבול אף בקדש הואיל ואין עליו חשש טומאה שלא טבל בה לכן כתב רבינו ז"ל דרשאי לטבול בחול והוא הדין אם רצה לטבול בקדש הרשות בידו והבן".
אוסיף תירוץ שלי, לשאלה על לשון הרמב"ם: "חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול". דברי הרמב"ם מובנים לשיטתו שיכול לטבול גם בקדש, משום שלפי הרמב"ם מותר להיכנס לעזרה בבגדי חול לביאה ריקנית (לעיל פרק ב) ורק לפני פעולה בעזרה או עבודה צריך טבילה. וא"כ יכול לטבול גם את הטבילה הראשונה בקדש, אלא שהקלו על כהן גדול והביאו את בגדי הזהב ללשכת פלהדרין כדי שיוכל לטבול בחול וללבוש את בגדי הקדש מיד אחר הטבילה.