חבל נחלתו כט כז
סימן כז
כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת
א. אגב עיון בעניינים אחרים, עלתה לעיני תשובת חשוקי חמד (שבת דף ל ע"ב לגר"י זילברשטיין), וכיון שדבריו נראו לי לא נכונים, אביא את תשובתו ואעיר עליה. אלו דבריו:
"כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת".
"שאלה. אדם שעומדים לפניו ב' מצוות, להאכיל בעלי חיים רעבים, וגם לטפל בנפטר להכניסו למקרר כדי שלא יסריח במי יטפל תחלה?"
"תשובה. במסכת שבת דף ל ע"ב נאמר ברש"י (ד"ה ולא יפה) שהקדימו תשובת הכלב, לתשובה השניה אבא מוטל בחמה, והוא משום שלכלב החי טוב מהאריה המת. והעיר על כך הגאון ר' אלעזר משה הורביץ ועשו כן להורות שיקדים זה [להאכיל לכלב] לזה, [להניח תינוק וככר על דוד המלך], כי גדול צער בעלי חיים מכבוד הבריות, עכ"ל".
המסקנה שגדול צער בעלי חיים מכבוד הבריות לענ"ד אינה נכונה.
ב. נאמר בשבת (ל ע"א-ע"ב) כך:
"ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת - כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? - גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני - אמר לו: בשבת תמות. - אמות באחד בשבת! - אמר לו: כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. - אמות בערב שבת! - אמר לו: כי טוב יום בחצריך מאלף. טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. [ל ע"ב] כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך - הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת?!".
הגרא"מ הורביץ בהגהותיו לש"ס הסיק מכך ששלמה שאל קודם על גופת אביו ואח"כ על הכלבים, וחכמים השיבו לו קודם על הכלבים ואח"כ על אביו, שצעב"ח קודם לכבוד הבריות. וכמוהו כתב בעיון יעקב (על עין יעקב).
ג. כתב בנימוקי יוסף (בבא מציעא יז ע"ב):
"ואי תימא וכיון דצער בע"ח דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק, ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף. וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו [דוקא] קנה חכמה [לבד] קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכדעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה אלא הכא כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות". והו"ד אף בב"ח (חו"מ סי' רעב ס"ק ח).
וכך הביא בשיטה מקובצת (בבא מציעא לג ע"א בשם הרדב"ז והוא בשו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) הל' רוצח ושמירת הנפש פי"ג ה"ח, ובח"ה ללשונות הרמב"ם סי' קסח [אלף תקמב]): "ומורנו הרב נר"ו (= מבאר רבי בצלאל אשכנזי תלמיד הרדב"ז) כתב בתשובת שאלה סימן אלף שי"ד וזה לשונו: 'אני אומר שלא היתה כוונת הרמב"ן במה שאמר דעשה כבוד תורה עדיף דוקא בזקן שקנה חכמה אלא אפילו זקן מכובד ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כל שכן שידחה צער בעלי חיים אפילו שהוא מן התורה שהרי אין בו לאו ולא עשה'. עד כאן".
וא"כ פשיטא להו שכבוד הבריות דוחה צער בע"ח.
ד. פסק בשולחן ערוך הרב (חו"מ הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ה): "ואין צריך לומר שאין חוששין לצער בעלי חיים משום כבודו של אדם כגון שהוא חכם או זקן מכובד ומצא בהמת חבירו רובצת תחת משאה אין צריך לפרוק ולטעון עמו הואיל ואינו לפי כבודו. וממון חבירו נדחה מפני כבודו על דרך שנתבאר בהשבת אבדה. ושם נתבאר איך לעשות הטוב והישר לפנים משורת הדין".
הא קמן שכבוד הבריות דוחה לצעב"ח.
ה. כך השיג בטל תורה (שבת ל ע"ב) על הגרא"מ הורביץ וז"ל:
"בגמרא ולא יפה אמר שלמה. ברש"י כתב הוכחה מדהקדימו תשו' הכלב ובהגהות רא"מ הורוויץ כתב שהורו בזה שצער בעלי חיים חמור מכבוד הבריות עיין שם. וזה אינו דהא הכא כבוד מלך הוא וכבוד מלך ודאי עדיף מצעב"ח כמ"ש תוספות ע"א י"א ד"ה עוקרין דמשו"ה עוקרין על המלכים. ועוד במה שבע"ח רעבים יש לומר דל"ש בזה מה"ת צעב"ח כלל כמ"ש בש"ע הרב רש"ז ז"ל בש"ע לחו"מ ה' צעב"ח סעי' ג' ובק"א שם ס"ק ג' דצעב"ח דוקא בדבר הבא מבחוץ ע"י שהניחו עליו משא ולא צער רעבון עיין שם דלדעת הרא"ש ומהר"ם גם בזה איכא משום צעב"ח ואפ"ה צעב"ח מה"ת דוקא בגופו ולא להוציא ממון ע"ז ועמ"ש ע"ז בחדושי למס' נדרים דף מ"א".
כמה טעמים בדברי הגאון ר' מאיר אריק: א) אין זה כבוד בריות רגיל אלא כבוד המלך שהופכים את סוסו לבעל מום (עוקרין על המלכים) – כלומר מצערים בהמה בידים מפני שכבוד מלכות עדיף מצעב"ח (ועי' בענין טעם זה בשו"ת משנה הלכות חי"ז סי' סב). ב) כתב בשולחן ערוך הרב (חו"מ הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ג): "ומשום צער בעלי חיים לא חייבה תורה אלא להטריח גופו אבל לא להפסיד ממונו. ולכן אין אדם חייב להאכיל בהמת חבירו או של הפקר משלו".
ו. לענ"ד פירוש שאלת שלמה המלך שונֶה. שלמה שאל שכיון שדוד מוטל מת, יש חשש שהכלבים יאכלו את גופת דוד המלך בשבת, ולכן השיבו לו בתחילה על הכלבים שיש להאכיל אותם בנבלה, כדי שלא יאכלו את גופתו של דוד המלך, ורק אח"כ שיטלו את גופתו של דוד ע"י ככר או תינוק ויניחוהו במקום שמור עד קבורתו. ועל כן השיבו קודם לגבי הכלבים ורק אחר כך כשהכלבים עסוקים בנבלות ליטול את גופת דוד המלך.
ולעצם הקדמת צעב"ח לכבוד הבריות, ודאי שכבוד הבריות קודם לכל צעב"ח. והלא מותר לצעֵר בע"ח לצרכי אדם, ובמה כבוד הבריות נופל משאר צרכי אדם?! ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ט, יו"ד סי' לב) ובספרי ח"ט סי' כו, ח"י סי' לז.