חבל נחלתו כב מד
סימן מד
תוספת ביכורים
א. נאמר בביכורים (פ"ב מ"ג): "יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגים בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית ובאריסין ובחכורות ובסקריקון ובגזלן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים".
לפי המשנה לביכורים אין שיעור – בניגוד לתרומה, וכך נאמר בריש פאה: "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים"...
נתקשו המפרשים מדוע פשיטא למשנה שלביכורים אין שיעור, והלא שיעורם הוא אחד מששים כנאמר בירושלמי ביכורים (פ"ג ה"א): "תני רבי ישמעאל הבכורים אחד מששים" וכן פסק הרמב"ם (הל' בכורים פ"ב הי"ז).
ואם נאמר שכוונתם לשיעור מדרבנן בלבד, הלא גם בתרומה שיעורה אינו מן התורה, וחיטה אחת פוטרת את כל הכרי.
ב. תרץ תוספות יום טוב (ביכורים פ"ב מ"ג): "ויש להם שיעור – פי' הר"ב מדרבנן א' מחמשים אבל בכורים אפי' מדרבנן לא, וכן משמע לשונו במשנה ה. ובפ"ק דפאה מפרש דבכורים אין להם שיעור דלא נתנה בהם התורה שיעור משמע דאילו מדרבנן יש להם שיעור. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורים דמדבריהם צריך להפריש א' מששים. וכתב בכ"מ שהוא מהירושלמי דריש פ"ג ודהכי משמע בגמ' דידן בפ' ראשית הגז וע"ש דף קלז. ולמה שכתבתי בריש פאה בשם רש"י דשיעור תרומה רמוזה בפסוקים יש לומר דה"ק דתרומה יש לה שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא. אבל בכורים אין להם שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא".
לדברי תויו"ט המשנה בביכורים מדברת בשיעור מדרבנן ומדייקת שלתרומה יש אסמכתא לשיעור מן התורה, ולביכורים אין אסמכתא לשיעור וכולו תקנה מדרבנן.
ג. מלאכת שלמה (ביכורים פ"ב מ"ג) תרץ: "ויש להם שיעור וכו'. מתניתין דלא כר"ש שהוא סובר בכורים אחד מששים וכמו שכתבתי לקמן ר"פ בתרא ופסקו להלכה הרמב"ם ז"ל שם פרק שני סימן י"ז". היינו ר' שמעון סבר בירושלמי שביכורים ניתנים אחד מששים, ועפ"י פסק הרמב"ם, אמנם משנת ביכורים אינה אליבא דר"ש והתנא שלה סבר שאין לביכורים שיעור.
ד. תירוץ נוסף כתב משנה ראשונה (ביכורים פ"ב מ"ג):
"ויש להם שיעור. והקשה תוספות יום טוב דביכורים נמי יש להן שיעור מדרבנן ע"ש וי"ל ע"פ מה שהעלה הרב משנה למלך פ"ו מהמ"ע דין ז' דכל מקום שכתבה התורה נתינה בעינן שיתן לו שיעור חשוב או כזית או שוה פרוטה ובמתנות כהונה ולויה דכתיב בהו נתינה בעינן שלא תהא הנתינה פחות מכזית אף על פי שבהפרשה עצמה ליכא שיעור בתרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ אם נמצא בידו הרבה צריך שלא יתן לכהן פחות מכדי נתינה ע"ש שהאריך, ובשיעור זה י"ל דמיירי מתני' דהכא דתרומה בעי שיעור נתינה ומעשר שני נמי אשכחן דפחות מש"פ לאו בר פדיון הוא כדאמרי' פ' הזהב ד' נ"ג ממעשרו ולא כל מעשרו וכו' אבל ביכורים לא כתיב בהו נתינה ולא אשכחן בהו שיעור בנתינתם ורשאי לחלק לכל כהן פחות מכזית או פחות מש"פ וה"נ אשכחן בכל קדשי המקדש שאמר הגיעני כפול כדאמר רפ"ק דפסחים".
לפי המשנה ראשונה לתרומה יש שיעור נתינה שאינו יכול לתת גרעין אחד לכהן. היינו, במצוות שנזכרה נתינה בתורה יש שני חלקי מצוה: השיעור שקצבה תורה שאף בו פוטר מדין טבל, ויש חלק המצוה של נתינה – כמה ייתן למקבל המתנה וצריך לתת למקבל (כהן, לוי, עני) שיעור נתינה שהוא שיעור חשוב. אבל בביכורים לא נאמרה נתינה ולכן גם בפרי או גרעין אחד שביכר יוצא ידי חובת המצוה.
יש לשים לב שבמצוות שההפרשה בשיעור מרובה (כגון מעשרות), הנתינה היא רק דין בחלוקת המעשר ונתינתו. בעוד שבתרומה, הנתינה היא בשיעור גדול מחיוב הפוטר את הכרי מתרומה, וממילא צריך לומר שאף שיעור הנתינה פטור מן המעשרות ודינו תרומה לכל דבר.
ה. עוד כתב המשנה ראשונה:
"ויותר נראה דיש להן שיעור דקתני מתני' שיש להן שיעור למעלה שאם תרם כשיעור אסור לו להוסיף ואם הוסיף אין שם תרומה עליה וחייב במעשרות כדתנן פ"ד דתרומות מ"ג וכן במעשר שני משהפריש כשיעור אם הוסיף והפריש עוד לשם מעשר אינו מעשר, משא"כ בביכורים מפריש וחוזר ומפריש וא"ש השתא דלא חשיב הך דבתרומה ומעשר אינו רשאי להוסיף משא"כ בביכורים, דהיינו דתני ויש להן שיעור כדפי'. ומיהו לא יתכן לפרש כן דהא דבתרומה אינו רשאי להוסיף משום דמיד כשהפריש נגמרה מצותו ודכוותה בביכורים אחר שהביאן לירושלים אינו מביא עוד מאותו המין כדאמר בפ"ק וכן מה שהוסיף בשעת לקיטה משאר פירות אינם כביכורים לכל דבר והיינו תוספת הביכורים דתנן פ"ג מ"י שחייב במעשר רק מדמאי פטורים אלא מה שמוסיף היינו שמפריש מכל מין בשעת ביכור שלו הם עיקר ביכורים ומשום שלא נגמרה מצותו שהרי אין כל הפירות מתבכרין ביום אחד ועל כרחו צריך להמתין לכל אחד על שעת ביכור שלו והא דאמרי' בפ"ק מ"ט הביא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא ומשמע דוקא לענין קריאה לא חשיבי כראשונים משום פעם אחת מגיד וכו' אבל מ"מ השניים ביכורים הם וחייבין עליהן חומש פשיטא דהא בתרומה נמי איתא דכל מין חייב בתרומה לעצמה, והרא"ש מפרש תרומה יש לה שיעור שאינו עושה כל גרנו תרומה דכתיב מראשית כדלקמן מ"ד, ופשט המשנה לא משמע אלא בחומרי דתרומה דומיא דכולהו".
מתבאר מן המשנה ראשונה כי רצה להציע לקושיה תירוץ אחר, כי לתרומה יש שיעור ומה שרוצה להוסיף לא מתקדש כתרומה וחייב במעשרות, לעומת ביכורים שאין להם שיעור ויכול להוסיף פירות נוספים לביכורים. אולם הוא דוחה זאת מפני שהדין בתרומה וביכורים שוה, והמוסיף על הביכורים אין דינם כדין העיקרי של הביכורים, אלא הם הקרויים תוספת ביכורים וחייבים בתרו"מ.
ו. בשנות אליהו הארוך (פאה פ"א מ"א) כתב כך: "והבכורים. נמי אין לה שיעור מן התורה לא למעלה ולא למטה. איתא בירושלמי דמדרבנן יש לה שיעור עד ששים. ולכאורה קשה מאד דהא משנה מפורשת היא במסכת בכורים פרק שני משנה ג' יש בתרומה ובמעשר כו' שהתרומה וכו' יש להם שיעור מה שאין כן בבכורים. ואם כן משמע מהכא דאף מדרבנן אין לה שיעור דע"כ בתרומה השיעור שלה מדרבנן לבד. דאם לא כן מאי מקשה בירושלמי הנ"ל למה לא תנינן תרומה וכו'. אלא בודאי השיעור ששונה במתני' הוא מדרבנן ואין לה שום סמך כלל מדאורייתא דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה בירושלמי הנ"ל למה לא תנינן תרומה כו' דשאני תרומה דיש לה סמך. אבל הני דחשיב במתני' ליכא בהם שום רמז כלל (ועיין בתי"ט במסכת בכורים פ"ב מ"ג). וא"כ מוכרח דבכורים אין לה שיעור כלל אפי' מדרבנן ולא כהירושלמי".
"וי"ל דהא דאיתא בירושלמי השיעור בבכורים עד ששים הוי תוספת בכורים דחשיב במ"י פ"ג דמסכת בכורים שלש מדות בבכורים וכו' פי' הבכורים הם עיקר הבכורים רואה תאנה שבכרה וכו' בפ"ג מ"א ע"ש ויש לה דין בכורים אף שלא נתן רק התאנה הנ"ל לבד. ומה שמוסיף עד ששים הוי תוספת הבכורים. והכי פירושה שהתרומה יש לה שיעור מדרבנן ואם פיחת משיעור שתקנו חכמים עדיין התבואה בטבלה וצריך להוסיף עוד עד השיעור. ומה שמוסיף יש לה דין תרומה. אבל בבכורים אף שלא נתן התוספת אינו מעכב. ומה שמוסיף אח"כ אין לה דין בכורים רק דין תוספת בכורים וכשבא מחוצה לארץ אינו כבכורים כדאיתא בפ"ג ממסכת בכורים".
בשנות אליהו מוצגת הקושיה שהבאנו, ומתרץ שהשיעור (מדרבנן) של תרומה מעכב את פטור הכרי מטבלו ועד שלא נתן כשיעור כל הכרי טבול לתרומה, וכן כל מה שנותן יש לו דיני תרומה. לעומת זאת בביכורים מה שמוסיף עד ששים הוא תוספת ביכורים שאינה מעכבת את הכרי ולא את מה שנתן מלהיות ביכורים, ומה שנותן אין לו דין ביכורים אלא רק דין תוספת ביכורים שלחלק מהפוסקים חייב בתרו"מ.
ז. אמנם לענ"ד, הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ב הי"ז) לא סבר כגר"א, שכתב: "הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושהו". ולא הזכיר כלל דין תוספת ביכורים. (ודבריו אף אינם כמשנה ראשונה שהובא לעיל שכתב: "וכן מה שהוסיף בשעת לקיטה משאר פירות אינם כביכורים לכל דבר והיינו תוספת הביכורים". אלא את שיעור אחד מששים קוטף בשעת קטיף הביכורים עצמם.)
ובהלכה הבאה (הי"ח) הזכיר תוספת ביכורים: "הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עטרן הרי התוספת כבכורים, בד"א כשהביא מא"י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים, ואף על פי שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ואין מעטרין את הבכורים בכ"מ אלא משבעת המינים".
ומצאתי כי כיוונתי לדברי הדרך אמונה (ביאור ההלכה הל' ביכורים פ"ב הי"ז) וז"ל: "אמנם מדברי רבנו (=הרמב"ם) נראה דשיעור א' מששים לחוד ותוספת הבכורים לחוד שהרי כתב כאן מדבריהם צריך להפריש א' מששים ואח"כ בהי"ח כ' הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן כו' משמע דתרי מילי נינהו, מיהו הגר"א כתב עוד חילוק דבתרומה או בפאה אם לא נתן כשיעור חייב להוסיף ובבכורים אם הביא לביהמ"ק פחות מכשיעור אין חייב להוסיף וזה יתכן שרבנו פי' כן המשנה".
בדרך אמונה מסביר את החילוק בין תרומה לביכורים שבתרומה חייב להוסיף לשיעור, שכיון שהטילו עליו שיעור מדרבנן אם נתן פחות מכשיעור עדיין הכל טבל. אבל בביכורים גם הביא מפחות מאחד בששים יצא ידי חובת ביכורים.
וכ"כ בדרך אמונה (הל' ביכורים פ"ב הי"ח סעיף קכח): "וחזר והוסיף עליהן. וי"א שתוספות הביכורים היינו אחר שהפריש הפירות שביכרו ראשון כדבסמוך הי"ט ורוצה להוסיף עליהן פירות שלא ביכרו בראשונה זהו תוספות הביכורים והגר"א כתב שתוספות הביכורים היינו אם נתן פחות מא' מששים ורוצה להוסיף עליהן עד א' מששים".
ח. בדרך אמונה (שם) הוסיף לגבי שיעור אחד מששים בביכורים: "והנה לפ"ד רבנו דמשמע מדבריו דבשעת הפרשה צריך להביא א' מששים נראה דהא' מששים נחשב ממה שהי' בעת שביכר כגון אם בכרו ס' יטול א' ואם בכרו שש מאות יטול עשר דא"א לומר דחושב ממה שיהי' בסוף הגידול דמנא ידע כמה יהי' ואם יצליח כל השדה או לא, וגם מסברא כן הוא דאל"כ מי שיש לו ק' שדות יצטרך להביא קרונות לעזרה והרי צריך להכניסו דוקא על כתפו כדלקמן פ"ג הי"ב ולהניפם ולהניחם בצד המזבח ואיך יעשה כן עם עגלות מלאות לכן נ' דא"צ ליתן אלא א' מס' ממה שביכר מיהו אם ביכר פחות מס' פירות בודאי לא יפחות מפרי א' וכמש"כ בד"א בשם אמרי בינה אך לדעת הגר"א שכ' דתוספות הביכורים הוא מה שמשלים לא' מששים יתכן דצריך לחשוב א' מששים ממה שגדל השדה בסוף ולכן משלים זה בסוף בשעת הבאה אבל אינו מוכרח די"ל דגם להגר"א א"צ ליתן אלא א' מס' ממה שביכר אלא שא"צ ליתן דוקא מאלו שביכרו אלא פרי א' מהן שקושר עליו גמי והשאר יכול ליתן אח"כ כשיגמרו כדי שיברור מן היפים אבל השיעור א' מששים י"ל דנמדד כמה שהיו בזמן שביכרו תחלה וצ"ע בזה אבל לדעת רבנו נראה פשוט כן".
עולה איפוא, שאחד מששים נאמד במה שהבשיל וקוטף עתה ולא בכלל היבול.
ט. נראה כי לפי הרמב"ם החילוק בין אחד מששים לתוספת ביכורים הוא שאחד מששים ניתן בעת לקיטת הביכורים עצמם (ולא כמשנה ראשונה לעיל), ואם מוסיף בשעת לקיטה, חייבים הפירות הנוספים של אחד מששים בכל דיני ביכורים כאמור ברמב"ם (הל' ביכורים פ"ג הי"ד): "...נמצאת אומר שהבכורים טעונין שבעה דברים: הבאת מקום, וכלי, קריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה". ואף פירות אלו שנקטפו עם הביכורים וניתנו כביכורים דינם לגמרי כביכורים וטעונים את כל הדברים הללו.
לעומת זאת תוספת ביכורים ניתנת לאחר הלקיטה לא בתוך האחד מששים ונאכלת בטהרה בירושלים לכהנים, אבל חייבת בתרו"מ1.
וכך כתב בדרך אמונה (הל' ביכורים פ"ב הי"ח סעיף קל): "הרי התוספות כביכורים. ואסורה לזרים ולטמאים ולאכלה חוץ לירושלים וכן העיטור ומ"מ אינו כביכורים ממש שהרי ביכורים פטורין מתרומות ומעשרות ואפי' הפריש ביכורים מכרי ממורח פטור מתרו"מ וכן פטורין מחלה ותוספת ביכורים חייבת במעשר ופטורה מדמאי כמש"כ רבנו בפי"ג ממעשר הי"ד [ושם ביארנו דעת שאר הראשונים] ועיטור הביכורים חייב גם בדמאי ואם הביא תוספות הביכורים ממין על שאינו מינו דינו כעיטור הביכורים וחייב בדמאי".