חבל נחלתו כב מה
סימן מה
ולא נתתי ממנו למת
שאלה
[עריכה]נאמר בוידוי מעשרות (דברים כו, יד): "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת... ".
ננסה לברר מה כלול בנתינה למת עליה הוא מתודה, והאם יש איסורים מקבילים שאינם מעכבים את הוידוי.
א. המקורות לאיסור נתינה למת והכלול בהן
1) מעשר שני (פ"ה מי"ב):
"לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא נתתיו לאוננים אחרים...
2) ספרי דברים (פרשת כי תבוא פיסקא שג):
"ולא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת דברי רבי אליעזר, אמר לו רבי עקיבה אם למת אף לחי אסור מה תלמוד לומר למת שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור".
3) יבמות (עד ע"א):
"תלתא ממנו כתיבי במעשר: חד לגופיה, וחד לדרבי אבהו א"ר יוחנן, וחד לדריש לקיש; דאמר ריש לקיש א"ר סמיא: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו? שנאמר: ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזה דבר ששוה בחיים ובמתים? הוי אומר: זו סיכה. מתקיף לה מר זוטרא, ואימא: ליקח לו ארון ותכריכים! אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ממנו – מגופו. רב אשי אמר: לא נתתי דומיא דלא אכלתי, מה להלן מגופו, אף כאן מגופו".
4) ירושלמי מעשר שני (פ"ב ה"א), יומא (פ"ח ה"א):
"אר"א בשם רבי סמיי [דברים כו יד] ולא נתתי ממנו למת מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא אסור כל שכן למת ואיזה דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה".
נתייחס למקורות הנ"ל במסגרת הדיון בראשונים.
ב. השימוש במעשר שני לפי הנאמר בוידוי מעשרות
פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ג ה"י): "מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה שנאמר ואכלת לפני י"י אלהיך, וסיכה כשתיה, ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים שנאמר: לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף, ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה ה"ז אוכל כנגדו בתורת מעשר".
מדברי הרמב"ם עולה שהמת הנזכר בפסוק מלמד על דברים שאסורים בהוצאת מעשר שני שלא לצורך אכילה ושתיה, והוידוי הוא שלא נתן ממנו לדברים האסורים, אבל אין הכוונה דוקא להוצאה עבור מת. ונראה שהאיסור והוידוי חופפים.
וכן נראה מדבריו בספר המצוות (מצות לא תעשה קנב): "שהזהירנו מהוציא דמי מעשר שני אלא באכילה ושתיה. והוא אמרו בו (שם הו' שם) ולא נתתי ממנו למת. ולשון ספרי ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. וכל זמן שיוציא ממנו דבר יאכל כנגדו כמו שהתבאר במקומו (מע"ש פ"א מ"ז, ה' מע"ש פ"ג ה"י). ואמנם זכר המת לחזוק כאילו הוא יאמר ואף על פי שהוא מצוה לא הוציא בה מעות מעשר שני. ונראה לי שהוא בעבור שאמר ית' שיוציא דמי מעשר שני במזון לבד כמו שאמר (ראה יד) ונתתה הכסף וכו' שם הוצאתו בזולת המזון כאילו הוציאו למת שאין תועלת למת בזה". וכן כתב בספר החינוך (מצוה תרי).
הרמב"ן (דברים כו, יד) דן על לשון הוידוי ועל ההדגשה 'למת' וחולק על הסבר הרמב"ם לפסוק, ומציע את דרכו במקורות השונים. וז"ל:
"לא אכלתי באני ממנו – אף על פי שהוידוי בכל המעשרות כמדרש וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה – (ספרי יג, מעשר שני פ"ג ה"י), אבל "לא אכלתי באוני ממנו" יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי, והם שאסורין באונן ובטומאה".
"ולא נתתי ממנו למת – לעשות לו ארון ותכריכין, לשון רש"י. ולא הבינותי זה1, שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד, כה-כו) שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה'. והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני פ"ג ה"י), מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלהיך, וסיכה כשתייה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר ולא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף. עשה מלת "למת" בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם, ואלו דברי הבאי2. ואחרים מפרשים, שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה, וכל שכן לחי בטלית וחלוק".
אם כן לשון 'לא נתתי ממנו למת' – תמוהה מה באה להשמיענו.
ממשיך הרמב"ן:
"ובספרי (תבוא יד), ולא נתתי ממנו למת, לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר, אמר לו רבי עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור, ומה ת"ל לא נתתי ממנו, שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור. פירוש, רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו, שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א) אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו, ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן. ויהיה "למת" על דעתו מחובר למעלה, לא אכלתי ממנו באוני למת, שאין אנינות אלא למת".
היינו המילה 'למת' אינה במקומה, לפי הסבר זה, אלא היא מתחברת עם תחילת הפסוק: 'לא אכלתי באוני (למת) ממנו'... ממשיך הרמב"ן:
"וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין, אם להביא ארון ותכריכין דבר שאסור לחי, לחי אסור כל שכן למת, איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה. גם זה לא ידעתי מהו, שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה, וכבר התודה עליו "לא בערתי ממנו בטמא".
"ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד א), אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו, שנאמר ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה. ושם הקשו, ואימא ליקח לו ארון ותכריכין, ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך, ופירקו "ממנו" מגופו. נשאר עכשיו, כי הוידוי "בלא נתתי ממנו למת" מחובר עם "לא בערתי ממנו בטמא", יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו".
"אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב) שנינו כדברי רבי אליעזר, לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, לא נתתיו לאוננים אחרים. ומשמעות זה, שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו, שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אף על פי שאפילו לחי אסור3".
עולה לפי הרמב"ן שאין להוציא ממעות מעשר שני וכש"כ מהפירות עצמם לא לצורך מת ולא לצורך אוננים, אולם מעיקר הדין אין הבדל ביניהם לבין החיים. אף לחיים אסור להוציא הוצאה שהיא לא לא לצורך אכילה או שתיה. הדבר היחיד שהותר לצורך חי ונאסר לצורך מת הוא סיכה בשמן שנטמא שמותרת לחי ואסורה למת.
הרמב"ן מתמודד עם הבנת הפסוק, ועם המקורות השונים ומבאר שהמשנה המתארת וידוי מעשר היא דעת ר' אליעזר, אע"פ שהלכה כר"ע, ועל כן אף לחי אסור לקנות חלוק וטלית מדמי מעשר שני. ולא פירט האם קניית חלוק וטלית לחי תעכב מוידוי מעשר, אעפ"י שהיא ודאי אסורה.
ועי' בפי' מהר"י קורקוס וכס"מ שהסבירו את לשון הרמב"ם, אך הסכימו עם הרמב"ן שאסור לקנות חלוק וטלית לחי וק"ו למת.
חולק על דברי הרמב"ן, רבי אליהו מזרחי (דברים כו, יד): "ולא נתתי ממנו למת לעשות לו ארון ותכריכין. בספרי ובשלהי מעשר שני (מעשר שני ה, יב). והא דפרק הערל (יבמות עד א): "דאמר ר' שמעון בן לקיש, משם ר' סימאי: מניין למעשר שני שנטמא, שמותר לסוכו לחי, שנאמר 'ולא נתתי ממנו למת', למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת, נתתי. ואיזה דבר ששוה בחיים ובמתים, הוי אומר זו סיכה'. והקשו: 'אימא ליקח לו ארון ותכריכין'. ופרקו: 'ממנו' – מגופו'. ופירש רש'י: 'ואימא – 'לא נתתי ממנו למת', לאו לסיכה קאמר, אלא כך הוא מתודה, לא קניתי ממנו ארון ותכריכין למת, אפילו כשנטמא, דלא יכולתי לאכלו, לא שניתיו לדבר שאינו לאכילה, והוא צרכי המת. הא לחי דומיא דמת, נתתי. ואשמעינן, דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה, ושתיה וסיכה, אם נטמא מותר לקנות ממנו טלית וחלוק'. ומשני: 'אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ['ממנו'] מגופו. רב אשי אמר: 'לא נתתי' דומיא דלא אכלתי, מה להלן מגופו, אף כאן מגופו'. פירוש: וליכא לאוקומי קרא ד'ולא נתתי ממנו למת' לארון ותכריכין, דהני לאו מגופו הוי. יש לומר, דהא דמשני 'ממנו – מגופו' אינו רוצה לומר, דלא מצינן לאוקומי לארון ותכריכין, אלא הכי פירושו: שהמקשה היה סובר, לארון ותכריכין דוקא הוא דמיירי קרא, ד'לא נתתי ממנו למת', אבל לסיכה, שהוא מבערו מגופו בטומאה, לא, ומשני: 'ממנו – מגופו'. פירוש: ומשתמע מינה נמי סיכה, כמו שכתבו התוספות משאנץ, ולא שיורה לסיכה בלבד, ולא לארון ותכריכין".
היינו, שיטת הרא"מ היא שבמעשר שני טמא מותר לקנות חלוק וטלית לחי, ומה שהוא מתוודה במקדש שלא סך שמן טמא למת, לכך מכוון הוידוי, אבל אה"נ שמותר לקנות חלוק וטלית לחי, וכך הוא מבאר את מסקנת הסוגיא ביבמות. ותמיהה גדולה עליו שכן בירושלמי נוסף בדברי רבי סימאי: 'מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא אסור כל שכן למת'. וכל פירושו ביבמות סותר לדברי רבי סימאי בירושלמי.
הרא"מ מביא את כל דברי הרמב"ן, ומקשה עליו:
"ואיני יודע מי הכריחו לומר, 'ולא הבינותי זה', אם מפני שחשב דההיא דספרי ומתניתין דמעשר שני, במעשר שני הטהור קמיירי, ולפיכך כתב: 'ולא הבינותי זה', מפני שמעשר שני הטהור, אין מחללין אותו חוץ לירושלים, אלא בכסף צורה, ואף בירושלים אין מחללין אותו אלא לדבר הראוי לאכילה, אבל לשאר הדברים, שאינן של מאכל, כגון חלוק וטלית וכיוצא בהם, לא. (מחללין אותו חוץ לירושלם אלא בכסף צורה, ולא בירושלם, אלא במידי דחזי לאכילה) אבל במעשר שני שנטמא, מודה, שמותר לחי לקנות ממנו טלית וחלוק וכיוצא בהן, כמו שאמרו בהדיא בפרק הערל, והביאו הוא בעצמו בסוף דבריו, ואמר: ואשמעינן דאף על גב דמעשר טהור, לא נתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה, אם נטמא, מותר לקנות ממנו טלית וחלוק ולסוך ממנו, ודילמא ההיא דספרי נמי במעשר שני שנטמא קמיירי, ולא קשיא ולא מידי".
"ומה שכתב אחר כך בשם אחרים שפירשו, שלא נתן ממנו לארון ותכריכין 'אפילו למת, שהוא מצוה, וכל שכן לחי, כטלית וחלוק', ולא בטל דבריהם, אתמהא, דהא בפרק הערל אמרו בהדיא: 'ולא נתתי ממנו למת – למת הוא דלא נתתי. הא לחי דומיא דמת נתתי. ואי זו זו, זו סיכה'. ואי סלקא דעתך דפירוש 'למת', אפילו למת, שהוא מצוה, וכל שכן לחי. היכי דיקי מיניה, למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת, נתתי, אדרבה, איפכא שמעינן מינה, דאפילו למת, שהוא מצוה, לא נתתי, וכל שכן לחי. וברייתא דספרי דתניא: 'ולא נתתי ממנו למת – לעשות לו ארון ותכריכין, דברי רבי אליעזר. אמר לו רבי עקיבא: אם למת [אסור], אף לחי אסור'. אינו רוצה לומר, כל שכן לחי שיהיה אסור, אלא הכי קאמר: אם אסרו לקנות ממנו ארון ותכריכים למת, מפני שהם דברים שאינן צורך אכילה, והכתוב לא התיר לקנות ממנו, אלא דברים הראויין לאכילה, מאי 'למת', דמשמע למת דוקא, ולא לחי, חי נמי, אסור לקנות ממנו טלית וחלוק, מאחר שאינן צורך אכילה. והנה הירושלמי גלה בפירוש, דאדרבה מה שהוא אסור לחי, כל שכן שהוא אסור למת, ואמר: 'לא נתתי ממנו למת, במה אנן קיימין, אם להביא לו ארון ותכריכין, שהוא דבר שאסור לחי, לחי אסור, כל שכן למת, אי זהו דבר שמותר לחי, ואסור למת, זו סיכה'. והיינו כדברי רבי סימאי, שאמר: 'למת הוא דלא נתתי, הא לחי, דומיא דמת, נתתי. ואי זה דבר השוה בחיים ובמתים, הוי אומר זה סיכה'. גם מה שכתב עוד על זה ואמר: 'גם זה לא ידעתי מהו, שאם סך ממנו למת, הרי בערו בטומאה, וכבר התודה עליו, 'ולא בערתי ממנו בטמא', לא קשיא ולא מידי, דהא 'לא נתתי ממנו למת' במעשר טמא קמיירי, שהוא טמא בטמא, וודוי ד'לא בערתי ממנו בטמא', הוא טהור בטמא, או טמא בטהור, ואם כן, אין הסיכה למת נכללת בוידוי, ד'לא ביערתי ממנו בטמא'4. והתימה להרמב"ן ז"ל, איך לא תמה על היתר הסיכה לחי, שהוא סותר המקרא של 'לא בערתי ממנו בטמא – בין שאני טהור והוא טמא, בין שאני טמא והוא טהור', אבל תמה על יתור הודוי של סיכה למת, שכבר התודה עליו, ולא בערתי ממנו בטמא".
הרא"מ מחלק בין מעשר שני טהור שבו מותרת סיכה לחי ואסור לקנות בו חלוק וטלית לחי ולמת, לבין מעשר שני טמא שבו מותר אף לקנות חלוק וטלית לחי. והוידוי הוא אף על מעשר שני טמא שלא קנה בו ארון ותכריכים למת. ודבריו מוקשים מן הירושלמי כפי שהערנו וכן המהרש"א (שהובא לעיל בהערה 4) חלוק עליו.
המהר"ל בגור אריה (דברים כו, יד) דחה את פירוש הרא"מ. ואח"כ הקשה על פירושו ביבמות: "אבל לדברי רש"י לא צריך כלל, דרש"י פירש (יבמות עד.), וכן הרמב"ן (כאן), דהתם כי פריך 'ואימא לארון ותכריכין', קאי על שמן שנטמא, ללמוד להתיר ארון ותכריכין במעשר שני שנטמא. והשתא לא קשיא כלל, דשפיר דייקינן "לא נתתי למת" לקנות ארון ותכריכים, והיינו שמן שנטמא. ודייקינן הא 'לחי דומיא דמת מותר', דמותר ליקח חלוק ממעשר שני שנטמא (כ"ה ברא"ם). ומה מאוד תמיה לי דבר זה, דהא קל וחומר הוא; ומה מעשר טהור, שמותר באכילה, אסור ליקח חלוק, מעשר שנטמא, שאסור באכילה (יבמות עד.), אינו דין שאסור לקחת חלוק בזה. ואיך יהיה מקשה התלמוד קושיא שהוא נגד הסברא".
היינו המהר"ל דוחה את דעת הרא"מ על כך שדין מעשר שני טמא קל ממעשר שני טהור וע"כ כל הכיוון שיהא מותר לקנות בו ארון ותכריכים למת אינם נראים נכונים.
מצטרף לדעת הרא"מ (בלא להזכירו) בעל המשך חכמה בחידושיו על יבמות (עד ע"א) שסיים דבריו כך: "אבל לשיטת רש"י להתיר טהור לסוכו לא צריך קרא כיון דסיכה כשתיה מן התורה, רק דסד"א דהוי כשותה ממנו בטומאה, ואם כן קאי רק במע"ש טמא, כן כי דרשה המשנה ליקח לו ארון ותכריכין קאי על טמא וקמ"ל דלחי שרי והוא דוקא במעשר שנטמא דלפדיה קאי ע"ז קמ"ל דליקח באופן דא הוי פדיה [עיין תוס' ריש פרק השוכר אה"פ בשם ר"י] שרי ליקח בגדים כיון שנטמא, ומלשון רש"י מורה בטמא כיון דלפדיה קאי מותר לפדותו לקנות ממנו חלוק, דז"ל רש"י, ואשמועינן דאע"ג דמע"ש טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה, אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק, וכולהו משניות דאסור לקנות ממנו מלבושין הוא במע"ש טהור וכן מצאתי בתוספות ישנים5 שכתבו כן".
בתפארת ירושלים (לבעל שו"ת זית רענן, מעשר שני פ"ב) כתב שדברי רש"י הם רק הו"א אבל למסקנה אסור לקנות חלוק במע"ש שנטמא וז"ל: "והא דמשמע לכאורה מרש"י יבמות (עד, א ד"ה ואימא) דהיכא שנטמא ונפדה מותר ליקח כלים, יתבאר לקמן דזהו לסלקא דעתך דהתם, אבל למסקנא דהתם דסיכה מותר, גם רש"י מודה לזה".
ג. שיטות הראשונים לגבי חלוק וטלית לחי
רוב הראשונים סברו כרמב"ן שאסור לחי חלוק וטלית מדמי מע"ש.
פרש הר"ש (מעשר שני פ"ה מי"ב): "לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין – בפרק הערל (דף עד א) דרשינן מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר (דברים כו) ולא נתתי ממנו למת – למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי, ואי זהו דבר השוה לחיים ולמתים הוי אומר זו סיכה מתקיף לה מר זוטרא ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אף על גב דהכא דרשינן ליה הכי התם פריך ואימא דוקא להכי אתא ולא לסיכה משום דאסור לבער ממנו בטומאה ומשני דממנו משמע מגופו מ"מ. מדדרשי' ליה במתני' למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע דלחי דכוותיה שרי כגון ליקח לו מלבושין שרי, וקצת הוה משמע כן דלעיל בסוף פ"ק (מ"ז) מייתי לה ובפ' האיש מקדש (דף נו א) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בדמי מעשר שני משמע הא שאר מילי שרי, אבל אי אפשר לומר כן דמשמע בירושלמי (שם) ולעיל פ"ב כתבתיו דדריש ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי הוא דאסור כ"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה, ותנן לעיל בפ"ב (מ"א) דמעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה נמי, ותנן נמי בסוף פ"ק (מ"ז) זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מע"ש יאכל כנגדן ובריש בכל מערבין (דף כז ב) דרשינן מפרי וגדולי קרקע, משמע מידי דחזי ליה לאכילה. וצריך לומר דלא נקט תנא הכא ארון ותכריכין למימר דלחי שרי אלא לאשמעינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת דאינו יכול להתודות כדכתיב ממנו בגופו אלא אפי' אהני אין יכול להתודות והא דפריך ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אף על פי דהוה משמע דדכוותה לחי שרי וקים לן דאסירא, מ"מ קודם הוה ליה לאוקומי קרא הכי למישרי להו [וממנו] קאי בסיכה דאמר רחמנא לא בערתי ממנו בטמא [ודרשי'] ממנו דהיינו סיכה".
עולה מדברי הר"ש שלא רק שאסור לקנות לחי חלוק וטלית ממע"ש, אלא שאם עשה כן לחי או למת ארון ותכריכין – צריך לאכול כנגדו אוכל כדיני מע"ש ואינו יכול להתוודות. וכן כתב הרא"ש (מעשר שני פ"ה מי"ב).
וכך כתב ר' עובדיה מברטנורא (מע"ש פ"ה מי"ב): "ולא נקט הכא ארון ותכריכים אלא לאשמועינן דלא מיבעיא אם סך ממנו למת שאינו יכול להתודות, דכתיב ממנו, מגופו של מעשר, אלא אפילו קנה ארון ותכריכים דלא נתן מגופו של מעשר על מת, אינו יכול להתודות".
כתב הרשב"א (יבמות עד ע"א): "ואימא ליקח לו ארון ותכריכין ודחינן אמר רב הונא ממנו מגופו. ורב אשי נמי דחי ואמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי, ושמעינן מינה דחלוק וטלית אף לחי אסור, והכין איתא נמי בירושלמי במס' בכורים דגרסינן התם מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין דבר זה אפי' לחי אסור, ובספרי משמע דפליגי בה תנאי דתניא התם ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר' אליעזר ואיתא נמי במשנת מס' בכורים ולא מסיים בה דברי ר' אליעזר, ולכאורה משמע מהתם דלחי דומיא דמת כגון ליקח לו חלוק וטלית שרי, ואיכא לפרושי דר' אליעזר נמי לא שרי ליקח לו חלוק וטלית לחי אלא הכי קאמר לא נתתי ממנו למת כלומר שלא לקחתי לו ארון ותכריכין והוא הדין לחי אבל סיכה מותרת לשניהם כדברי ר' אליעזר, וזה דחוק מאד דא"כ למה הוא מזכיר נתתי למת והלא חי ומת שוין הן בדבר זה".
ומפורש מסיק כרמב"ן. וכן הרע"ב ושנות אליהו על המשנה.
כתב הריטב"א (יבמות עד ע"א): "אמר רב הונא ממנו מגופו ורב אשי אמר לא נתתי דומיא דלא אכלתי. ולהאי מסקנא דרב הונא ורב אשי קמה ליה כדר' סימאי דבסיכה הוא שחלק הכתוב בין חי למת אבל בארון ותכריכין שוים הם ואסור לכולם, וכן הוא בירושלמי דמסכת בכורים (מע"ש פ"ה מי"ב) לא נתתי ממנו למת מה נן קיימין אם ליקח לו ארון ותכריכין דבר זה אפילו לחי אסור. וק"ל דבספרי דריש ולא נתתי ממנו למת ליקח לו ארון ותכריכין דברי ר' אליעזר. וי"ל דפלוגתא דתנאי היא ורבנן פליגי על ר' אליעזר ורב הונא ורב אשי מכרעי כוותייהו, ואף על גב דבמשנת בכורים (שם מי"ב) תני הכי ולא מסיים בה דברי רבי אליעזר, קים להו דאליבא דרבי אליעזר איתניא. ומיהו הא לא מחוור מדלא אדכרוה בשמעתין כלל, והנכון דהתם עיקר איסורא קתני למימרא דאסור ליקח ממנו ארון ותכריכין למת ולאו למידק מינה דבהכי משתעי קרא דלמת אסור ולחי מותר אלא לשניהם (=אסור), ועיקר קרא בסיכה היא דלמת אסור ולחי מותר וכ"פ הרמב"ן ז"ל".
וכך כתב המאירי (יבמות עד ע"א): "ומעשר שני שניטמא כבר ביארנו שאפילו להדליק בו את הנר אסור עד שיפדה ואם כן אף בסיכה אסור שהרי יכול לפדותו ומה שאמרו כאן מנין למעשר שני שניטמא שמותר לסוכו אם הוא שמן שנאמר לא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי ואי זהו דבר ששוה לחיים ולמתים זו סיכה לא נאמרה אלא בניטמא בירושלם ולדעת האומר שאין בו פדיה הא ניטמא חוץ לירושלם יפדנו ולמה יסוך בלא פדיון ואם כן לענין פסק כבר ביארנו במציעא פרק הזהב שאפילו ניטמא בירושלם בר פדיה הוא ואחר שכן היאך יסוך אחר שיש לו תקנה בפדיון ואף כשפדה וחלל אינו קונה בדמיו אלא דברים הראויים לאכילה ושתיה וסיכה".
עולה מדבריו שלשון המשנה לגבי ארון ותכריכים, ודיוק הסוגיא ביבמות להתיר סיכת שמן טמא לחי אינה להלכה מפני שהכל ניתן לפדיון וראוי שיאכל וישתה בדמיו.
וכן כתב רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי, יבמות עד ע"א) שעפ"י רוב מסביר כרש"י. וז"ל: "ליקח לו ארון ותכריכין. ממקרא שלא נתתי ממנו למת, שלא קנה לו מן המעשר צרכיו מארון ותכריכין. ותדוק מינה הא לחי דכותיה, דהיינו לקנות לו מלבושין ממעשר מותר. ושני דהא לא מצית אמרת, דודאי קרא דאתא למימר דלחי כותיה מותר לא איירי למכור המעשר לקנות צרכיו, דממנו משמע שנותן מגופו של מעשר על המת, והיינו [סיכה] ודכותה בחי מותר. אבל למכור המעשר לקנות מלבושין אסור בין בחי בין במת. למת כדתנן בהדיא פרק בתרא דמעשר שני, ולא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. ולחי כדתנן התם פרק שני, מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה. ובירושלמי, ולא נתתי ממנו למת, מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, לחי אסור, למת לא כל שכן. אלא איזהו דבר שאסור למת ומותר לחי, הוי אומר זו סיכה. זהו עיקר הפירוש. והשתא קאי שפיר המשנה והירושלמי עם הך שיטה".
חלוק עליהם בהבנת הסוגיא – תוספות מהר"ם מרוטנבורג (בשיטת הקדמונים, יבמות עד ע"א): "(אמר קרא ממנו מגופו) איזהו דבר ששוה במתים כבחיים הוי אומר זה סיכה. (ומשמע הכא) [ואימא הכי] דאסור לקנות לו ארון ותכריכין. [אמר קרא ממנו מגופו]. ותימה דבמסכת מע"ש דריש ליה בהדיא לא נתתי ממנו למת, לא קניתי ממנו ארון ותכריכין. וי"ל דהכא ה"פ ואימא לקנות ממנו ארון ותכריכין, הא לחי דומיא דמת כגון לקנות חלוק יהיה מותר, אבל סיכה לחי דומיא דמת יהיה אסור. ועל זה משני ממנו מגופו, כלומר אפילו בדבר שהוא מגופו ממש מתיר הוא לחי דומיא דמת, וכל שכן בדבר שאינו מגופו ממש". וא"כ למד ביבמות שההו"א היתה שחלוק עדיף מסיכה, ולמסקנה סיכה משמע יותר מן הפסוק, ועכ"פ למד כרא"מ שאף חלוק וטלית נקנים ממע"ש לחי.
ועי' קרן אורה (יבמות עד ע"א).