חבל נחלתו כא מג
סימן מג - חיוב קמה ללא קרקע בפאה
שאלה
[עריכה]האם מי שקנה כרם זיתים 'דמן'1 חייב להניח פאה? האם מי שזכה מן ההפקר באילן צריך להניח פאה?
תשובה
[עריכה]א. נאמר בירושלמי (פאה פ"ג ה"ז): "רבי אימי בשם ר"ש בן לקיש בעי הגע עצמך שהיה שם שיבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב בפאה משקצר אין כאן שיור. רבי חנניא בשם ר' פינחס תיפתר כשהיה שם קלח א' ובו חמש שיבלין. רבי מנא בעי וליתנן אמר קמה כל שהוא חייבת בפאה אלא בגין דתנא ביכורים תני קרקע".
לירושלמי זה שני פירושים: [א] מי שקונה קמה ללא קרקע חייב להניח פאה וכדברי מלאכת שלמה (פאה פ"ג מ"ו): "בירושלמי פריך וליתני רע"א קמה כ"ש חייבת בפאה, דהא אף על גב דלית ליה שדה מיחייב הלוקח דקרינן ביה קצירך, ומשני אה"נ אלא בגין דתנא בכורים ואינך אחריני דמוכרח לתלות הדבר בקרקע תנא קרקע, והר"ש שירילי"ו ז"ל נראה שהיתה לו דרך אחרת בפירוש הירושלמי הזה".
וכשיטה זו כתב הרידב"ז וז"ל: "ר"מ בעי ולמה לית אנן אמרין קמה כ"ש חייבת בפאה. לאו דמקשה על תירוצא דר"ח בשם ר"פ שצריך להיות חמשה שיבלין א"כ ליתני קמה כפי' המפרשים ז"ל אלא דמקשה סתם קושייתו וקאי על המשנה דלמה מנה התנא גבי דברים דצריכין קרקע גם פאה עמהם מאי שייכות הוא פאה לקרקע דזה אינו שייך רק בביכורים דצריך קרקע וכן פרוזבול וכל אלו השנוין במשנתינו, משא"כ פאה מאי שייכות היא לקרקע דהא גם הקונה קמה מחבירו הלוקח חייב בפאה א"כ ליתני קמה כ"ש חייבת בפאה ע"ז משני בגין דתני ביכורים תני קרקע וכ"כ הגר"א ז"ל".
לפי דבריהם המחייב בהנחת פאה הוא מצב בו קמה בבעלותו לפני קצירה. [ב] צריך שלמניח הפאה בעלות בקרקע עליה יהיו הגידולים שמהם מניח פאה, אבל לא הקרקע בלבד גורמת את החיוב אלא מינימום של שבולים על הקרקע. לעומת ביכורים שאפילו שבולת אחת בקרקע כלשהו ניתנת לביכורים.
ז"ל הרש"ס (שם ה"ז): "ולית אנן אמרין קמה כל שהיא. דכיון דאוקימנא מתני' שהיה שם קלח אחד ובו חמשה שבלים א"כ לא תליא חיובא דפאה בקרקע כל שהוא אלא בקמה כל שהיא דהא מודית דאילו לא נפיק אלא שבולת אחת פטור ואנן לא תנן קמה כל שהיא, ולדידך קמה כל שהיא הוה ליה למיתני. ומשני משום דבעי למתני בכורים תנא קרקע. דגבי בכורים אפילו לא נפק אלא שבולת אחת ועשה אותה בכורים עושה"...
לפי דבריו נראה שמתחייב בפאה כשהקמה והקרקע שלו, אלא שהקרקע לא סיבת החיוב היחידה אלא צריך לפחות שתי שבולים.
ב. לשיטה הראשונה ניתן להביא ראיה מן המשנה הקודמת (מ"ה) שם נאמר: "המוכר קלחי אילן בתוך שדהו נותן פאה מכל אחד ואחד א"ר יהודה אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה אבל אם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל".
פרש הרא"ש: "קלחי אילן – הם אילנות קטנים הצומחים מן הארץ ודרך לעקרן ולשותלן במקום אחר ומכרן לאחר והוא מלקט פירותיהן ואח"כ עוקרן, ומפרש ר' יהודה דאם לא שייר בעל השדה מן האילנות לעצמו הלוקח נותן פאה מכל אילן ואילן כיון שאין לו בקרקע כלום אפילו לצורך יניקת האילנות אין השדה מצרפן ובכל חד וחד קרינן ביה שדך2 אבל אם שייר בעל השדה מן האילנות לעצמו הוא נותן פאה לכל".
לפי דברי הרא"ש, הקונה קנה כל אילן לבדו ללא קרקע ואין קרקע המחברת ביניהם ואין לקונה בקרקע מאומה, ולכן נותן לכל אילן בפני עצמו. ולפי זה לשיטה הראשונה לעיל, שחייב בפאה ללא קרקע, אם קנה שדה קמה מפריש פאה מכל קלח וקלח!
ג. עד עתה עסקנו בחיוב בפאה בקונה מבעל השדה גידולים או גידולים וקרקע לפי שתי השיטות.
צריך לעיין האם הזוכה באילן מן ההפקר ללא הקרקע יהיה פטור מפאה, כדברי המשנה [פ"א מ"ד] 'נשמר'. ויש לחלק בין קונה לבין זוכה מן ההפקר. ואף מי שמחייב בפאה בקונה קמה בלבד אפשר שבזכיה מן ההפקר יצריך קרקע לשם חיוב בפאה.
לשיטה השניה המצריכה קרקע להתחייבות בפאה בקניה מבעליה, פשוט שאם זכה באילן ללא קרקע, פטור מפאה (וזו יכולה להיות משמעות התנאי 'נשמר' לשיטה זו).
לשיטה הראשונה הרי עתה יש לאילן בעלים והוא נשמר לבעליו, וא"כ הזוכה באילן מן ההפקר, יש לו אילן מחובר ולכאורה צריך להתחייב בפאה, ולא ניתן לבאר שזוכה בפירות לאחר קטיפתם, שא"כ ממילא פטור מפאה כיון שהיא ניתנת רק במחובר.
ד. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ה הכ"ז) כתב: "המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר".
משמע מדברי הרמב"ם שהמדובר בזוכה בקרקע ובאילנות ולא רק באילנות וחייב בפאה משום שזכה בשדה שהיתה שלו.
וכך כתב הרדב"ז: "המפקיר את כרמו וכו'. נדה בפ' בא סימן תניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר וכתב רבינו טעמא משום דקרינן ביה שדך וכרמך ורש"י כתב דילפינן לה מקראי יתירי דכתיב בפרשת קדושים לרבות הפקר כה"ג, אבל הפקר גמור פטור מכלם כדתניא ונשמר פרט להפקר".
משמע שאם היה זוכה בשדה אחר מן ההפקר פטור מפאה, ורק משום שזכה בשלו חייב בפאה. וכן הכס"מ השוה שיטת הרמב"ם לרש"י. וקצת משמע שהרמב"ם סבר כשיטה השניה לעיל שכדי להתחייב בפאה צריך שיהא בעל הקרקע ואף במקרה זה בזוכה בקרקע של אחרים פטור מפאה.
ה. כתב הר"ש (פאה פ"א מ"ו): "ויש ברייתא בתוספתא (פאה פ"ב) שאין אדם יכול לישבה והכי תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל. בתלוש מן הקרקע פטור מן הכל. החזיק בקמה פטור מן הלקט שכחה ופאה וחייב במעשרות. והשתא נכסי הגר הרי הן הפקר והך סיפא היא איפכא מהא דתניא בפ' המניח את הכד (דף כח א) ובפ' אין בין המודר (דף מד ב) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר והא דמחייב טפי בשכחה ובפאה משום דכתיב תעזוב יתירא כדמפרש בפ"ק דתמורה (דף ו א)". "ובפ"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי (פ"א הל' ה') והכי איתא התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן בדרומן על מנת לקנות בצפונן ולא נתכוין לקנות באמצעיתן לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן, מתני' פליגא על דרב חסדא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בשכחה ופאה ופטור מן המעשרות, ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת בתמיה. וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיר כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש".
ו. כתב בפאת השלחן (הלכות פאה פרק ה ס"י): "גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל, המחזיק בקמה אחר שהביא שליש חייב בלקט שכחה ופאה ופטור מן המעשרות. וי"א דאפילו בזכה בשדה הפקר של אחרים וגידוליה פטור מן הכל וכן עיקר".
פאה"ש כתב שתי דעות, אם זוכה בשדה הגר וגידוליה, לדעה אחת חייב בפאה, לדעה השניה שהיא עיקר פטור מפאה. נראה כי הדעה הראשונה סברה כפירוש הראשון בירושלמי, ולכן אף אם מחזיק בקמה חייב בפאה, ואילו השיטה השניה היא שיטת הרמב"ם ורש"י שרק הזוכה בשדה של עצמו חייב בפאה, אבל הזוכה מן ההפקר בשדה אחרים ובגידוליו פטור מן הפאה.
באר פאה"ש בבית ישראל (ס"ק ל"א): "גר שמת וכו'. ירושלמי פ"ק דקדושין ה"ה גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל, המחזיק בקמה חייב בלשו"פ ופטור מן המעשרות ע"כ. והוא תוספתא בפ"ב דפאה כתובה בשבוש וז"ל הר"ש ספ"ק דפאה ויש ברייתא בתוספתא שאין אדם יכול ליישבו וכו', ובפ"ק דקדושין כתובה ביושר בירושלמי גר שמת וכו' ופטור ממעשרות. וגירסא זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקיד כרמו דפטור מן המעשר דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפקר ודמי למחזיק בקמה אי נמי במחזיק בקמה קודם הבאת שליש עכ"ל". "והנה יש לתמוה למה השמיטה הרמב"ם והוא סתם תוספתא דפריך ומקשה מינה לרב חסדא [בירושלמי] שם, ונראה דחילוק שיטות יש בזה. דשיטת הר"ש הא חזינן טעמי' דשקיל וטרי בההיא דהמפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בלשו"פ ופטור ממעשר, איירי בלא זכה בגוף הקרקע כ"א בפירותיה. ואלו הרמב"ם ספ"ה מהלכות מ"ע כ' וז"ל: המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל. בין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר עכ"ל". "הרי ס"ל שזכה בגוף השדה איירי וכדדייק שהרי שדך וכרמך וכו' וכ"מ שיטת רש"י בחולין קל"ד ב' ד"ה חייב וכו' אע"ג דהפקר פטור מכולם דבכולהו כתיב קצירך כרמך ולא של הפקר וכו' להכי אהני תעזוב יתירא דכתב בכולהו לאתויי הפקר כה"ג דהדר איהו וזכה בי' בלקט וכו' ע"ש מ' דתעזוב יתירא אהני לאתויי דווקא הפקר כה"ג דהדר זכה בי', משא"כ הפקר של אחרים אע"ג דזכה בקרקע הפקר לא נקרא שדך וכרמך עכ"פ שהרי לא הי' שלו ומהפקרא זכה ופטור מכל. וכ"כ התוס' בתמורה ד' י' ע"א ד"ה המפקיר וכו' ואור"י דהחיוב תלוי' היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו עכ"ל". הרי מפורש להיפך משיטת הר"ש". "ונ"ל דשיטת הרמב"ם והתוס' מדנקט סוגי' דבבלי בכל השש' מקומות הנ"ל המפקיר כרמו וכו' ובצרו והוא הלכתא פסיקתא כמ"ש התוס' בב"ק שם צ"ד ע"א ד"ה לא וכו' ודאי ליכא דפליג אההוא תנא דמפקיר כרמו וכו'. ושורש שיטתו משום דנקרא שדך א"כ ע"כ בזכה בי' איירי וכדמשמע לישנא דגמרא ופליגא אהא ברייתא דגר שמת וכו' דנקט במחזיק בקרקע חייב בכל, ועוד תני בירושלמי ריש מעשרות ר"ז ר"י בשם ר"א הזורע שדה הפקר חייב במעשרות, ר' יונה מפיק לישנ' בזכה שדה הפק' וגידולי'. והרמב"ם בפ"ב מה' תרומות הי"א כתב אבל הזורע שדה הפקר חייב בתו"מ נקט דוקא הזורע וכו' דפסק כלישנא קמא דהלכתא כותי' בשם ר"א נגד ר"י וא"כ בזכה שדה הפקר וגידולי' פטור בכל, והיינו ממש כהרמב"ם שכתב בהדי' בזכה מן ההפקר בשדה אחרים פטור מכל, והוא דלא כתוספתא הנ"ל ומש"ה השמיטה הרמב"ם ז"ל". "ושיטת הר"ש להשוות הברייתא עם הסוגי' דהמפקיר וכו'. ומ"ש הר"ש בסוף דבריו א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש נ"ל דר"ל דההיא דהמחזיק בקרקע כו' איירי במחזיק בקמה קודם וכו' ובשעת הבאת שליש הי' לשון זה כשיטת הרמב"ם ותוס'. ומינה משמע דללשון ראשון של הר"ש מיידי מחזיק בקרקע ומחזיק בקמה תרווייהו שהחזיק אחר שהביא שליש ומש"ה פטור במחזיק בקמה משום שבשעת חיובו הי' ביד הפקר ומ"מ במחזיק בקרקע חייב בכל מטעם כאלו שדהו הוא. הא קמן שתי דיעות ודלא כמ"ש הפר"ח [בס' מים חיים בבאורו לפ"ב ה"ט] לדחות דברי הר"י מקמה דהאי ברייתא, ואדרבה הא הרמב"ם ורש"י ותוס' וגם משמעות לישנא בתרא דהר"ש כוותי' דהר"י.... ויצא לנו דלשיטת הרמב"ם ותוס' במפקיר כרמו אם לא זכה רק בפירו' פטור גם מלשו"פ ונראים דברי הרמב"ם ור"י רבן של בעלי התוספת וכן נוטה דעת רש"י יותר משיטת הר"ש ז"ל והכי נקטינן".
עולה במסקנת פאה"ש כי פוסק שלא כר"ש ורק זוכה בקרקע שהיתה שלו ובגידוליה חייב בפאה, אבל זוכה בקרקע שהפקירוה אחרים ובגידוליה פטור מפאה על גידוליה.
לשיטת הרמב"ם וסיעתו הדין של 'נשמר' מתקיים בקרקע של אחרים. לשיטת הר"ש שאף בקרקע של אחרים שזכה בו חייב בפאה צריך להסביר שבזוכה בגידולים בלבד מן ההפקר פטור מפאה משום נשמר.
ז. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ב ה"ב) כתב: "וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל". ברור שאין הרמב"ם מתכוין שפטור מפאה – מי שקוטף משדה הפקר וזוכה בפירות, שכיון שחייבים בפאה רק במחובר, והוא זכה מן ההפקר בתלוש פטור מפאה, ודאי שבמקרה זה לא צריך להשמיע את התנאי של 'נשמר'.
ולכן צריך להסביר דין 'נשמר' שפטור מפאה במי שזכה בשדה ובגידולים מן ההפקר, שזכה בשל אחרים.
בדרך אמונה (ס"ק כה) כתב: "שאין לו מי ישמרנו. ר"ל ולכן אין דרך לקוצרו ולא הוי דומיא דקציר כנ"ל ודוקא הפקיר קודם שהתחיל לקצור אבל קצר חציה והפקיר חציה הזוכה מן ההפקר חייב בפאה לכל השדה כדלקמן ה"ה".
ולא ציין האם מדובר בזוכה בקמה או בזוכה אף בקרקע.
ובביאור ההלכה הסיק בסופו: "ומיהו להלכה אין לנו אלא דעת מרן (=החזו"א) שאם זכה בו אחר פטור לעולם מפאה כיון שהי' הפקר שעה א' שכ"ד רוב הראשונים".
ונראה כפי שהסקנו לעיל, שלפי שיטת הר"ש שחייב בפאה אף הזוכה בקרקע של אחרים ובגידוליה, דין 'נשמר' יתקיים בזוכה בגידולים בלבד. ואף שקונה גידולים חייב בפאה – זוכה בגידולים פטור מפאה.
ועי' תורת הארץ חלק א פרק ה אות' פ-פא.
ח. כתב בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ה הכ"ז, על ההלכה ברמב"ם שהובאה לעיל אות ד): "(קפט) אבל אם זכה כו'. וי"א דאף אם זכה בשדה של אחרים מההפקר כיון שזכה במחובר אפי' זכה בפירות ולא בקרקע חייב במתנ"ע [ר"ש פאה פ"א מ"ו וכ"ד הראב"ד בתו"כ קדושים פ"א אלא דדעת הראב"ד דרק מין שרובו הפקר פטור וכנ"ל פ"ב סקכ"ד ועי' בתי"ט פ"ה מ"ה שמצדד שאם זכה גם בקרקע גם רבנו מודה דחייב]. אבל דעת רוב הראשונים כדעת רבנו [כ"ד רש"י בחולין קל"ד ב' וכ"נ בפי' המיוחס לרש"י בנדרים מ"ד ב' וכ"ד הר"ן והתוס' רי"ד שם וכן בחידושי הר"ן בשבת ס"ח וכ"ד רבנו שמחה בשטמ"ק ב"ק צ"ד א' וכ"ד המאירי בנדרים שם ובב"ק כ"ח א' צ"ד א' ובחולין קל"ד ב' ובנדה נ"א א']. וכן גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיק אחד בשדהו או בפירות תלוי בדעות אלו [ר"ש פאה פ"א מ"ו וחזו"א שביעית סי' ב' סק"ד ע"ש ובפה"ש סי' ה' סקל"א]".
בתשובה לשאלותינו בראש, נראה שהקונה 'דמן' אינו צריך להניח פאה מכיון שאין לו חלק בקרקע (כשיטה ב לעיל). וכן הזוכה מן ההפקר כאשר זוכה בקרקע שלא הוא הפקירה פטור מפאה.