חבל נחלתו כא מד
סימן מד - חובת בעל הבית לקטיף פאה עבור עניים
א. נאמר במשנה בפאה (פ"ד מ"ב): "בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאמר כהלכה1".
נאמר בירושלמי (פאה פ"ד ה"א): "כתיב [ויקרא יט ט] לא תכלה פאת שדך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע יכול אפילו בדלית ובדקל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בו כגדול אית דבעי משמעינא מן הדא [שם י] תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשה תלתן בעמיר תמרים במכבדות [דף כ ע"ב] יכול בדלית ובדקל כן ת"ל [ויקרא יט י] אותם מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שאינן של סכנה ומוציא אני את אלו שהם של סכנה. מחובר ואינו מחובר אין תימר מחובר קורא שם פיאה למעלן אין תימר אינו מחובר קורא שם פיאה למטן אין תימר קורא שם פאה למעלן הוצאה משל עניים אין תימר קורא שם פאה למטן הוצאה משל בעל הבית אפי' תימר קורא שם פאה למעלן הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה".
ב. מפרש הפני משה: "כתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך. והאי בקצרך מיותר הוא דהא כתיב ברישא דקרא ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו' אלא דבא הכתוב לומר דעודך בקצרך לא תכלה פאת שדך מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע והעניים יקצרו בעצמם את חלקם". "מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול. שיכול הקטן להגיע אליו כמו הגדול יצאו הדלית והדקל שהן גבוהין ואין הקטן יכול להגיע אליו ובהם הבעה"ב הוא שמחלק להעניים בשוה כקטן כגדול".
אית דבעי נישמענה. לדינא דמתני' מן הדא כדתני בת"כ פ' קדושים". "תעזוב. לעני ולגר תעזב ודריש הנח לפניהם והם יבזבזו". "תבואה בקשיה תלתן בעמיר. הקש של תלתן נק' עמיר כדתנן עמיר כמלא פי טלה". "תמרים במכבדות. אם לקח הבעה"ב התמרים מן הדקל במכבדות שלהן לא ילקט תמרים של חלק הפאה מן המכבדות אלא יניח לפניהם התמרים במכבדות דמכיון שאין התמרים בראשו של דקל ואין סכנה [דף כ עמוד ב] טפי עדיף שיתלשו העניים בעצמן להתמרים מהמכבדות". "יכול אף בדלית ובדקל כן. מיעט הכתוב אותם". "שהן של סכנה. בעלייתן ולפיכך הבעה"ב מורידן ומחלק אותן להעניים". "ואינו מחובר. בעיא היא וכלומר מאי דאמרינן בדלית ובדקל שאינם ניתנים במחובר אם הוא בין בנתינה ובין בהפרשה שהבעה"ב מפריש וקורא שם זה יהיה לפאה וצריך שיהא גם קריאת השם בשאינו מחובר או דילמא לא קפיד קרא אלא על הנתינה בלבד שיתן להם באינו מחובר שלא יבואו לידי סכנה אבל קריאת שם פאה במחובר הוא וכדמסיק ואזיל בפירוש הבעיא". "אין תימר מחובר הוא. דאם תימר קריאת השם במחובר הוא א"כ קורא שם פאה כשהן למעלן ואי אמרינן דקריאת שם נמי בשאינו מחובר הוא צריך שיוריד הפירות למטן ואז קורא להן שם פאה". "אין תימר קורא שם פאה למעלן. השתא מפרש לה ומאי נ"מ אם קורא השם למעלה או אחר שיוריד הפירות למטה וקאמר דההוצאה איכא בינייהו דאי תימר דקריאת שם פאה קורא הוא במחובר למעלה א"כ ההוצאה כדי להוריד הפירות למטה על העניים היא דכבר היא שלהם אחר שקרא הבעה"ב שם פאה ומנכה ההוצאה מן הפאה והשאר מחלק להם אבל אי תימר דקריאת השם ג"כ צריך שיקרא לחלק הפאה אחר שמוריד הפירות למטה ההוצאה על הבעה"ב ומאי". "ואפי' תימר. וקאמר הש"ס דלאו מילתא היא דאפי' תימר שהוא קורא שם פאה כשהפירות למעלן אפ"ה ההוצאה לעולם על הבעה"ב". "הטריחו על הבעה"ב שתהא הוצאה שלו מפני הסכנה. כלומר דאי אמרת דתהא הוצאה על העניים חיישינן דלפעמים לא יתרצו העניים להוציא איזה הוצאה וגם שלא ינכה הבעה"ב מן הפאה בשביל ההוצאה ויאמרו אנחנו בעצמנו עלה נעלה להוריד הפירות למטה ויבאו לידי סכנה ולפיכך הטריחו חכמים על הבעה"ב שתהא לעולם ההוצאה משלו".
עולה מפירושו שיש שני לימודים מדוע בדלית ודקל בעה"ב מוריד ומחלק. לימוד אחד משום שקטנים אינם יכולים לבזוז כגדולים, ולימוד שני משום סכנה. (ועי' במראה הפנים שחילק בין הטעמים). וכתב שהרמב"ם החזיק להלכה בטעם של סכנה. ונראה שעוד נ"מ בין הטעמים היא האם ההוצאה משל בעל הבית, ואם מחויב בעל הבית להוריד משום קטנים לא היה מקום להטיל עליו את ההוצאה אלא על כלל העניים או על הציבור. מכך שהגמ' התעסקה בשאלת ההוצאה משמע שאף לפי הגמ' הטעם השני הוא העיקרי.
אמנם בספרא (קדושים פרשה א תחילת פרק ג) הביאו דוקא את הלימוד מקטנים ולא את הלימוד משום סכנה.
הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ב הט"ז) פסק את הלימוד של סכנה: "פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים, ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן בוזזין, אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק שומעין לאחד שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן".
ג. לגבי שאר מתנות עניים, נראה כי פֶּרֶט בענבים של דליות שנופל על הארץ בשעת בצירה העניים בוזזים לעצמם, ובעה"ב אינו צריך ללקט את הפרט ולחלקו לעניים. אבל בענבי דליות לגבי שכחה ועוללות וכן בשאר אילנות בשכחה (רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"ז) בעל הבית מוריד ומחלק בין העניים – עוללות ושכחה. וצריך להפרידם משאר הפירות (שלא כדוגמת פאה שיכול לקרוא שם לאחר הורדת הפירות) מפני שהם פטורים מתרו"מ. וכיון שהשכחה נוצרת ונקבעת בשעת הקטיף רק אם בעל הבית קטף את פירותיו הוא צריך ליטלם ולהעבירם לעניים.
ד. יש לחקור מדוע חכמים הטילו את הורדת הפירות מאילנות אלו על בעה"ב.
ניתן לומר מפני שהוא בעל העצים (דקלים ודליות) ויש לו את הכלים המתאימים לקטיף ללא הסתכנות, ולכן כדי למנוע הסתכנות של העניים חייבו אותו להוריד את הפירות, ואע"פ שיש בכך הגדלת ההוצאה של בעל האילנות. והוא רשאי לקרוא שם פאה רק לאחר הורדת כל היבול.
וניתן לומרף שחייבו את בעל הבית להוריד ולחלק מפני שהוא מוריד לעצמו את כל הפירות וממילא כבר מסתכן הוא או פועליו, והפילו עליו תוספת של הוצאה לצורך העניים.
לשני צדדי החקירה הטעם הוא משום הסכנה, ולשני הצדדים אם כל העניים מאוחדים שברצונם לבוז אע"פ שיש עניים במקומות אחרים שלא הביעו דעתם, בכ"ז בוזזים ולא מוריד ומחלק.
הנ"מ, לענ"ד בין שני צדדי החקירה היא אם הפקיר את הפירות על העצים.
לשיטה שהבעלות על העצים מחייבת אותו, ניתן לומר שעדיין תקנת חכמים להוריד את הפירות ולחלקם מוטלת עליו, כיון שחכמים רצו שאנשים לא יסתכנו בטיפוס על דלית ודקל, ואע"פ שהפירות הפקר ואינם שלו, בכ"ז תקנת חכמים היא לטובת המעוניינים בפירות שלא יסתכנו. ואם כן, אפילו כל הבאים לזכות בפירות יאמרו שרוצים לבוז כיון שהם הפקר וראויים לזכות לכל ישראל, אין לאמירתם שום משמעות ותקנת חכמים שעל בעל העצים להוריד2.
אולם אם חובת ההורדה בפאה מוטלת על בעל האילנות מפני שהוא ממילא מוריד את פירותיו, אם בעל האילנות הפקיר את הפירות מחוברים על האילנות – ודאי הוסרה ממנו חובת הורדת הפירות. ואפילו לפי בית שמאי שיש הפקר רק לענים, והפקיר את הפירות לעניים, אין חובה על בעל העצים להוריד את הפירות ולתת לעניים. ואפילו שבתוך הפירות מעורבים עוללות והן כבר ממון עניים ואין בעל הפירות יכול להפקירם, בכ"ז מכיון שהפקיר את פירות דליותיו, ממילא נפטר מלהוריד את העוללות ולחלקן לעניים. ועניים יבוזו כל אחד לפי יכולתו ואם הופקר אף לעשירים, עניים ועשירים יבוזו.
לעומת זאת אם עשה את כל דליותיו פאה (שהרי היא מדברים שאין להם שיעור) אעפ"כ חייב להוריד את כל הפירות וליתנם לעניים. ואם כל העניים רוצים לבוז – יכולים להחליט כן ויבוזו.