חבל נחלתו כא מב
סימן מב - מכניסו לקיום
שאלה[עריכה]
אחד מחמשת התנאים להנחת פאה (פ"א מ"ד – אוכל, נשמר, גידולו מן הארץ, לקיטתו כאחת, מכניסו לקיום) הוא תנאי 'מכניסו לקיום'. השאלות בהן התלבטו הפוסקים הן: מהי הכנסה לקיום – האם פרי שיש לו חיי מדף ארוכים נחשב לקיום, האם קיום על ידי עיבוד הפרי מחשיבו כנכנס לקיום, והאם קירור בימינו יוסיף עוד מינים לחיוב פאה.
תשובה
א. במשנה בפאה (פ"א מ"ד) נזכר: "והתבואה והקטניות בכלל הזה". כלומר חייבים בפאה1. תבואה וקטניות כיון שמדובר בזרעים יבשים אין בעית קיום וניתן לשמור בכלים סגורים מרקבון ומחרקים שיאכלו את הזרעים.
המשנה הבאה (מ"ה) עוסקת בפירות: "ובאילן האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה".
גפנים, זיתים ותמרים נרקבים לאחרכמה ימים, אלא הם עוברים עיבוד לשם שמירתם לאורך זמן. גפנים – ייבוש לצימוקים או דריכתם ליין, זיתים – כיבושם או סחיטת שמנם, תמרים – ייבושם2.
נראה על כן, שדרכי עיבוד הנוהגות בפירות גורמות לחייב את בעלי השדות והמטעים להשאיר פאה.
ב. כתב בספר כפתור ופרח (פרק נב): "ופירוש מכניסו לקיום ר"ל אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים שאין לנו לחייב בפאה אלא כל דבר שנאצר באוצר כגון חטה ושעורה שכן כתוב פאת שדך בקוצרך, ושם קצירה לא יפול על שדה ירק. הרי יש לנו מכניסו לקיום אלא שאין לקיטתו כאחת כמו תאנים, ויש לקיטתו כאחת אלא שאין מכניסו לקיום כירק". "וירק שמכניסו לקיום על ידי דבר אחר כגון ראשי לפתות אנשי ירחו היו נותנין מהם פאה ומיחו בידם חכמים וכדאיתא פרק מקום שנהגו (פסחים נו, א). אבל ירק שמכניסו לקיום בלא דבר כמו הבצלים והשומים חייבין בפאה, וכדאמרינן (פאה פ"ג מ"ד) מלבנות הבצלים. אבל הירק והקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות אינם בכלל זה, והכי איתא בספרא. ושבת וחרדל אינם ירק אלא זרעים וחייבין בפאה וכדאיתא פ"ג (מ"ב)".
ניתן להסיק מדבריו שקיום היינו שיכול להישמר מעצמו באוצר ואינו מרקיב. מיני ירקות שניתן להכניסם לקיום חייבים בפאה, ואילו מיני ירק שמרקיבים פטורים מפאה.
ג. בטעם פטור ירק כתב הרא"ש (פאה פ"א): "ומכניסו לקיום – למעוטי רוב ירקות, אבל יש ירקות שמכניסן לקיום וחייבין בפאה כגון לפת וקפלוט שומין ובצלים, ובת"כ ממעט להו מקרא דדריש התם יכול יהא הירק והקשואים והדלועים והאבטחים והמלפפונין הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל וכו' דסתם קציר יש בו כל דינים הללו, והך דרשא אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מחייב אלא תבואה וכרם וזית כדמוכח בחולין פ' הזרוע אלא מדרבנן חייבו כל שאר פירות בפאה. וא"ת מ"ט לא חייבו ירק ותאנה בפאה כמו שחייבים במעשר, וי"ל דחשו חכמים להפסד עניים שיצפו לפאת ירק שאין מכניסו לקיום שאינו חשוב ולדבר שאין לקיטתו כאחד ויפסידו יותר במקום אחר". וכן כתב בחידושי הריטב"א (שבת סח ע"א) משם ר"ת. עולה כי חכמים פטרו מפאה בגלל הפסד עניים, ועל כן קבעו תנאי זה בין התנאים לחיוב בפאה.
ד. נאמר בפסחים (נו ע"א) על אנשי יריחו: "ונותנין פאה לירק – ומיחו בידם חכמים". ובדף נו (ע"ב) דנה הגמרא: "ונותנין פיאה לירק. ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן, כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום – חייב בפיאה. כל שהוא אוכל – פרט לספיחי סטיס וקוצה. ונשמר – פרט להפקר, וגידולו מן הארץ – פרט לכמהין ופטריות, ולקיטתן כאחת – פרט לתאנים, ומכניסו לקיום – פרט לירק. – אמר רב יהודה אמר רב: הכא בראשי לפתות עסקינן, ומכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי. מר סבר: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר – שמיה קיום, ומר סבר: לא שמיה קיום. תנו רבנן: בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב. רבי יוסי אומר: אף לקפלוט. ותניא אידך: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, רבי שמעון אומר: אף לכרוב, [נז ע"א] נימא תלתא תנאי הוו! – לא, תרי תנאי הוו, ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי, ותנא קמא דרבי יוסי היינו רבי שמעון, ומאי אף – אקמייתא. תנו רבנן: בן בוהיין נתן פיאה לירק, ובא אביו ומצאן לעניים שהיו טעונין ירק ועומדין על פתח הגינה. אמר להם: בני, השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפליים במעושר, לא מפני שעיני צרה, אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק. למה ליה למימרא להו לא מפני שעיני צרה? – כי היכי דלא לימרו דחויי קא מדחי לן".
רש"י פרש שמחלוקת אנשי יריחו וחכמים בקיום על ידי דבר אחר הוא שהירק מתקיים על ידי האמהות בקרקע שהן מוכנסות לקיום וחייבות. וז"ל: "ראשי לפתות – עלי הלפת מכניסין אותן לקיום על ידי האימהות". "ללפת – לעלין, דבאימהות כולי עלמא מודו דהא מתקיימין". וכפירוש רש"י כתב רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף (פסחים, לפי דפי הש"ס, משניות נה ע"ב).
על רש"י חלקו ראשונים אחרים והסבירו שהקיום על ידי דבר אחר שנהגו אנשי יריחו הוא על ידי כבישה. ז"ל תוספות רי"ד (פסחים נו ע"ב): "הכא בראשי לפתות עסקי' דמיכנסי לקיום ע"י דבר אחר פי' בכבשין אבל בלא כבשים אינן מתקיימין כל השנה וזהו מכניסו לקיום ע"י דבר אחר ופתרון המורה לא נ"ל: [מהדות"ל]".
ויש להסביר את הסתייגותו מדעת רש"י שכיון שהמין חייב, אם האמהות חייבות גם הירק המחובר להן מונח בשדה לעניים וא"כ מה הוא הדבר האחר עליו הם נשענים.
לשיטת הרי"ד צריך לבאר מדוע כבישה בראשי לפתות אינה מחייבת את הלפת בפאה, וכבישה בזיתים מחייבת בפאה. וצ"ל שהקובע הוא רוב אכילתו, ועל כן אם רוב אכילתו על ידי כבישה או סחיטה יהא חייב ואם רק מיעוט כובשים אותו ייפטר.
ה. השפת אמת (פסחים נו ע"ב) כתב כרי"ד וז"ל: "שם בגמ' ומכניסו לקיום ע"י ד"א פי' רש"י דאימהות כו"ע מודו דמתקיימין ולכך נדחק נמי בהא דללפת לפרש דבעלין מיירי אבל צ"ע דסתם אין נותנין פאה לירק משמע גם באימהות כדאמר ומכניסו לקיום פרט לירק ולא חילקו כלל וגם הרמב"ם והר"ש שם בפיאה לא חילקו בהכי ולכך נראה לפרש כמו שמצאתי ג"כ בפי' הר"ח ז"ל דפי' מכניסו לקיום ע"י ד"א היינו בכבישה ומליחה אבל בעצמו אינו מתקיים רק ע"י תיקון ואף על גב דכל הדברים מתקיימין ע"י כבישה י"ל דבאלו הירקות שדרכן לכובשם קאי ולפ"ז י"ל דגם האימהות אין מכניסין לקיום ולכל הפי' תמהני למה השמיט הרמב"ם האי דינא דגם אי מכניסו לקיום ע"י דבר אחר פטור [וגם הגרעק"א בפיאה (פ"א מ"ד) הניח בצ"ע מה שהשמיטו הרמב"ם]".
דבריו האחרונים אינם מובנים לי הרי אנשי יריחו עשו שלא כרצון חכמים, וכיון שמסוגיית הש"ס עולה שאין הלכה כאנשי יריחו על כן קיום על ידי דבר אחר לא יחשב קיום, בין לשיטת רש"י ובין לשיטת הרי"ד.
ו. פסק בתורת הארץ (ח"ב פ"ו): "אבל ראשי לפתות שהן עלי הלפת, שמכניסים אותו לקיום ע"י דבר אחר שהם האמהות, פטורין מן הפאה. וי"א דראשי לפתות ודומיהם חייבים בפאה".
והסביר בביאורים (פ"ו אות סט) את הדעה החולקת עפ"י פאה"ש (בי"ש אות יד) שהיא דעת בה"ג וגירסא אחרת היתה לו.
וכן הביא בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"ב סי' ה: "וכן מינים שדרך לכובשן בחומץ וחרדל וכה"ג אם עיקר תשמיש הפרי לזה כמו לפת מקרי מכניסו לקיום וחייב בפאה אבל אם אין עיקרו לכבישה רק מיעוטו פטור, מיהו דוקא האמהות של הלפת (דהיינו גוף הלפת עצמו) אבל העלין והשרשין שלו כיון שאין כובשין אותן בפ"ע רק אגב האמהות כובשין גם אותן פטורין מפאה. וי"א דמינין שאין מתקיימין בפ"ע רק ע"י כבישה מקרי אין מכניסן לקיום ופטורין מפאה אבל בחזו"א פסק כדעה ראשונה".
ז. כתב בדרך אמונה (ביאור ההלכה שם ה"ב ד"ה והרמונים): "ויל"ע בזמנינו שנותנין כל הפירות והירקות במקררים גדולים או בקופסאות סגורות בלי אויר ומתקיימין כל השנה אם כולן חייבין בפאה ולפ"ד מרן דמתקיים ע"י כבישה מקרי מכניסו לקיום בודאי דמהני אבל להסוברים דשם לא מהני אם כאן מקרי מכניסו לקיום ע"י ד"א או שזה דומיא דייבוש ע"י השמש כיון שאין כאן דבר אחר שמעורב בהן ולכאו' יש להוכיח מלוף שדרך לטומנו באדמה כדי שיתקיים כל השנה כדתנן בפ"ה דשביעית מ"ב ע"ש במפ' ואפ"ה חייב בפאה ושכחה כדתנן בפ"ו דפאה מ"י אלמא דמה שנותנין באדמה מקרי מכניסו לקיום ויש לדחות דעיקרו מתקיים גם בלי ליתנו באדמה ורק שגם העלין יתקיימו נותנין אותו באדמה וכי קתני חייב בשכחה אעיקרו ועי' ר"ש שם בשביעית עי"ל דלוף ראוי ג"כ לייבשו כמו בצלים ולהכי נקרא מכניסו לקיום מיהו מסברא נ' דמה שמכניסין אותו במקום קר כמו במרתפים וכה"ג מקרי מכניסו לקיום ולפ"ז היום נקרא הכל מכניסו לקיום ועי' במ"ב סי' רכ"ה סקי"ח דבזמנינו אין לברך שהחיינו על ירקות משום שמטמינין אותן בבורות בקרקע ועומדין כל ימות השנה ואין ניכר בין ירק ישן לחדש, ואם יש קצת אנשים שמכניסין אותן לקיום אף שאינן רוב העולם אם הוא מנהג חשוב חייבין בפאה אף אותן שאין מכניסין לקיום כדמוכח בירו' פ"ג ה"ג גבי אמהות של בצלים דמשום שמי שיש לו בצלים מועטים מכניסו לקיום כבר הכל חייבין בפאה וכן שם בה"ב פריך גבי בצלים רכים וירק חייב בפאה ומשני מינו מכניסו לקיום ואף על גב דאיכא מאן דפליג שם (עי' בביאור הגר"א שם) היינו משום דס"ל דנחשב מין בפ"ע אבל אם הי' אותו המין פשיטא דמשום שיש שמכניסין לקיום כולן חייבין וכן מוכח מדברי רבנו שכ' כאן גבי בצלים לפי שמייבשין אותן והיינו שיש שמייבשין אותן ולכן כולן חייבין וכ"ה בשאלתות ר"פ קדושים שומין ובצלים כיון דחזי ליבושינהו ולבשלינהו ומינטרי אף על גב דבשעתי' קא אכיל לי' חייבין וחתני הר"י צביון נ"י העיר שאפשר שיש חילוק דכשמייבשין ירק או כובשין אותו יכול להתקיים אח"כ בכל מקום אפי' יוציאוהו אח"כ מהכבישה משא"כ ירקות שנותנין בבורות או בקרח אחר שיוציאוהו מהבור יתקלקל אחר כמה ימים וזה אין נקרא מכניסו לקיום אך מסברא לכאו' קשה לחלק כן".
וקדמו בשו"ת דגל ראובן (ח"ב סי' כט) וז"ל: "וע"ד השאלה אם תפו"ז מכניסה לקיום אין שום ספק שידוע הוא שאוכלין גם בר"ה מתפו"ז של שנה העברה ומה שנצרך להחזיקם במקום קר שיהי' מתקים כל השנה בשביל זה לא מקרי אין מכניסו לקיום כמבואר בפסחים דנ"א... אבל אמהות של לפתות מבואר ברש"י פסחים הנ"ל שחייב בפיאה וגם הם צריכים שימור במקום ידוע להחזיקם בכל השנה ותפו"ז לא גרע מזה וזה ברור".
מאחרונים אלו עולה שפרי שמחזיקים אותו בבית קירור חייב בפאה.
ז. אחר בקשת המחילה, כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, נראה לי שקירור בבתי קירור אינו נחשב 'מכניסו לקיום'. לענ"ד כל הכנסה לקיום שאין העני יכול לעשותה אינה מחשיבה את המין כמכניסו לקיום3.
פרי הנשמר בבתי קירור אינו מתקיים רק מחמת הקירור, אלא משום שהקירור הוא בטמפרטורה קבועה ומוכנס לחדרי הקירור גז המצמצם את התפתחות הפרי בבית הקירור, ועל כן ניתן להחזיק תפוחים או תפוזים זמן רב. אולם לעני בביתו אין אפשרות כזו, ואפילו הוא יחזיק תפוח או תפוז במקרר הביתי (אם יש לו), הפרי תוך כחודש – יצטמק ובחלקו יתחיל רקבון. ועל כן מין כזה יהיה פטור מפאה.
בימינו, כמות פעולות עיבוד הפרי שהעניים וכלל בעלי הבתים רגילים לעשות בפירות הוא מצומצם מאד. רובם אינם יודעים לכבוש וליבש, והיתה הו"א לומר שלא יחשבו כמכניסם לקיום. ואעפ"כ כיון שזהו פינוק של דורנו המקבל את התוצרת מן המוכן, ולכן אינו יודע לכבוש וליבש, ורק מיעוטו כפרנסה במפעל או כתחביב מעבד את הפירות בסחיטה או בייבוש או בכבישה. אולם נראה שאי הידיעה לא תגרום לשנות את הגדרת 'מכניסו לקיום', ולכן זיתים (הנכבשים ומוחמצים) או ענבים (שמיבשים לצימוקים או סוחטים ליין) יחשבו כמין הנכנס לקיום.
כמו"כ מינים המשתמרים בקירור שבאפשרות כל אדם לעשות, כגון בארצות הקור שהיו מניחים את תפוחי האדמה במרתפים ושם בחושך ובקור הם היו נשמרים תקופה ארוכה מאד. מינים אלה באותו מקום יחשבו כמכניסם לקיום (למ"ד נותנים מתנות עניים שבשדה בחו"ל). אולם בארצות אחרות חמות יותר כגון בארץ ישראל מינים אלו לא יחשבו כמכניסם לקיום.
ולכן בארץ ישראל כל פרי הזקוק לשמירה בקירור באויר מבוקר (קור, לחץ, גז שמצמצם התפתחות) יחשב כאין מכניסו לקיום מפני שהעני אינו יכול להכניסו לקיום באופן זה, וכבר הבאנו לעיל מתוס' שהתנאים שקבעו חכמים הם כדי שהעני יוכל לחיות ולהתפרנס מן הפאה.
לפי דברינו, פרי הדר (תפוז, לימון, אשכולית וכו') וכן פירות נשירים (תפוח, שזיף, אפרסק וכד') וכן ירקות כגון גזר ותפוחי אדמה פטורים מפאה.