חבל נחלתו כא מא

<< · חבל נחלתו · כא · מא · >>

סימן מא - זיתי ניקוף – מתנת עניים מיוחדת?

שאלה

מהו דין זיתי ניקוף ומה דינם?

תשובה

א. נאמר בישעיהו (יז, ד-ו): "והיה ביום ההוא ידל כבוד יעקב ומשמן בשרו ירזה: והיה כאסף קציר קמה וזרעו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים: ונשאר בו עוללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעפיה פריה נאם ה' אלהי ישראל".

פרש רש"י: "ונשאר בו – חזקיהו וסייעתו שהם תוך ירושלים אנשים מעט כעוללות כרם וכנוקף זית המשאיר שנים שלשה גרגרים". "כנוקף זית – קוצץ זיתים ללוקטן מן האילן וכן ונקף בסבכי היער (ישעיהו י), ורבותינו דרשו ונשאר בו בהמון סנחריב אנשי' מעט כנוקף זית כדאיתא באגדת חלק". "בראש אמיר – בראש הענף". "בסעיפיה – בענפיה, וכן וכלה סעיפיה (ישעיהו כז) וכן מסעף פארה (ישעיהו י)".

וכך כתב הרד"ק: "וכנוקף זית – כמו אחר נקיפת זית שנשארים בזית גרגרים מעטים שלא נשרו בעת הנקיפה והם אשר בראש אמיר שלא תשיג יד המנקף להסירם, ואמיר נקרא הסעיף העליון, כן היא ירושלם שהיא גבוהה ומעולה שבארץ ישראל ואשר יהיו בתוכה לא תשיגם יד מלך אשור".

עוד נאמר בישעיהו (כד, יג): "כי כה יהיה בקרב הארץ בתוך העמים כנקף זית כעוללת אם כלה בציר".

פרש רש"י: "כי כה – ישארו ישראל בקרב העמים אחד בעיר ושנים במשפחה". "כנוקף זית – המשאיר גרגרים בראש אמיר".

נראה כי הקרוי בימינו מסיק – קטיף הזיתים – קרוי בלשון הנביא נוקף, ולשון מסיק לא מצינו במקרא.

ב. נאמר בחולין קלא ע"א: "ארבע מתנות שבכרם: הפרט והעוללות והשכחה והפאה, דכתיב: וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט, וכתיב: כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, אמר ר' לוי: אחריך – זו שכחה, פאה – גמר אחריך אחריך מזית, דכתיב: כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי ר' ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו. שלשה שבתבואה: הלקט [ע"ב] השכחה והפאה, דכתיב: ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך וגו' כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה. שנים שבאילן: השכחה והפאה, דכתיב: כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי ר' ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו, אחריך – זה שכחה".

וכן במדרש תנאים לדברים (כד, כ): "לא תפאר שלא תטול תפארתך ממנו מגיד שהזית חייב בפיאה והוא הדין לשאר כל האלנות: אחריך זו שכחה". וכן ברש"י (דברים כד, כ): "לא תפאר – לא תטול תפארתו ממנו. מכאן שמניחין פאה לאילן. אחריך – זו שכחה".

עולה שבעץ זית כמו שאר האילנות רק שתי מתנות עניים בשדה: פאה ושכחה.

וכ"פ הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א ה"ז): "נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם, הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלש מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה ושתים באילנות הפאה והשכחה". ומקורו מתוספתא פאה (פ"ב הי"ג) וחולין (קלא ע"א).

ג. המשנה מלמדת על זיתי ניקוף בפאה (פ"ח מ"ג): "...נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף הוא".

פרש הריבמ"ץ: "ואינן נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא. פי' ונשאר בו עוללות כנקף זית, פי' זיתי ניקוף מתנות עניים כמו עינבי עוללות, דתנן בחלה פרק ג' זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף עינבי בציר עם עינבי עוללות. מאי טעמ', שאין דרך בני אדם לעשות מזיתי ניקוף שמן, לפי שזיתין מעוטין הן ואינן מספיקין לשמן".

וכך פרש הרמב"ם: "וזיתי ניקוף, הם הזיתים הבודדים הנשארים באילנות, ומוסקים אותם העניים והם שלהם, והוא מן כנוקף זית, ואינו נאמן לומר ששמן זה מאותם זתים"...

וכך העיר המלאכת שלמה (חלה פ"ג מ"ט): "זיתי מיסוק. כך מצאתי במשניות כתיבת יד והוא על משקל זיתי ניקוף ואי גרסינן מסיק צריך לגרוס בניקוד קמ"ץ המ"ם ובלתי דגש על משקל בציר או גרסינן זיתי מסק בלתי יו"ד כך נלע"ד אבל מסיק בפתחות המ"ם ודגש הוא תואר לחובט הזיתים. ובירושלמי בפירקין ובפרק בתרא דמעשרות איכא מאן דמוקי לה בשמן זיתי מיסוק שנתערב עם שמן זיתי ניקוף"...

נראה כי זיתי ניקוף הם זיתים הנשארים על העץ לאחר המסיק. דרך מסיק הזיתים היה בהכאה על גזע העץ ונענועו. זיתי ניקוף הם זיתים שנשארו מחוברים לעץ על אף ההכאה עליו וניעורו1, והם מתנת עניים. הריבמ"ץ לומד שהם כענבי עוללות, מהרמב"ם משמע שהם כלקט ודינם כמתנות עניים.

וכן מצינו בחלה (פ"ג מ"ט): "כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון".

ובאר הר"ש: "זיתי מסיק – כמו ענבי בציר ולשון מסיקה בזיתים כבצירה בענבים וזיתי ניקוף כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר (ישעיה כד) ושניהן לעניים ופטורין מן המעשר".

משמע כי זיתי ניקוף פטורים ממעשרות כמתנות עניים.

וכך פרש הרמב"ם: "זיתי מסיק, הם הזיתים שמוסק בעל הבית, וכבר ביארנו כמה פעמים שהכאת עצי הזית כדי שיפלו הזיתים נקראת מסיקה. וזיתי נקוף, הם מה שלוקטים הענים, ואין זיתי נקוף והעוללות חייבין במעשרות כמו שביארנו במסכת פאה. ואם נתערבו זיתי נקוף שאינם חייבין בתרומה ולא במעשרות עם זיתי מסיק שהם חיבים בכך"...

ד. וכך פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב הי"ג): "נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב, כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק וענבי עוללות בענבי בציר אם יש לו פירות אחרות מוציא על החייב לפי חשבון, ואם אין לו אלא אלו מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכל וכאילו הכל חייב בתרומה, ומפריש מעשר ראשון ושני לפי חשבון דבר החייב".

עוד פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פ"ו הי"ג): "נהר המושך ומעיינות הנובעין הרי הן של כל אדם. עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ הרי זה גזל מדבריהם מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן, ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ הרי זה גזל גמור שהרי הגיעו ליד הזוכה בהן".

המקור למתנת זיתי ניקוף, אינו ברור. כיון שזיתים אלו אינם פאה או שכחה, קשה מן המובא לעיל מדוע יהיו מתנת עניים ומה המקור לכך.

ה. בפאת השלחן (פ"ד הי"א2) כתב: "וי"א דכשהיו חובטין הזיתים ומוסקים הנשאר באילן אחר המסיקה נקראים זיתי נקוף, והם של עניים כדכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, וכ"ז שלא לקט בעה"ב מה שתחתיו מה שהפיל מהאילן גם למעלה הם של בעה"ב אף לאחר שהלך המחבא אבל כשאין לבעה"ב תחתיו א"ל בראשו והם של עניים אפילו קודם שבדק במחבא. (שיטת רה"ג [=הגר"א] וכן משמע בערוך וכת"ק)".

בבית ישראל (סי' לה) באר את השיטה: "וי"א דכשהיו וכו'. הוא שיטת רבינו הגדול ז"ל וגירסתו חדשה ה"ל בחיבורו בירושלמי ה"ג תרין פתרין כ"ז שי"ל תחתיו י"ל בראשו א"ל תחתיו א"ל בראשו רמ"א משתלך המחבא קודם לכן אעפ"י וכו', פתר חורן כ"ז וכו' י"ל בראשו, רמ"א משתלך המחבא הלכה המחבואה אעפ"י שי"ל תחתיו א"ל בראשו ע"כ. וז"ל בפי' המשניות פי' כ"ז שלא לקט תחתיו כל הזיתים שהפיל מהאילן פי' דקאי על זיתי נקוף דכ' לא תפאר אחריך וחסידים הראשונים היו חובטין פ"א והשאר נקראים זיתי נקוף דבזיתים מצוה לאחר שחבטו פ"א שיהא הנשאר לעניים ונקרא זיתי נקוף וזו המצוה לא שייך רק בזיתים ולא בשארי אילנות". "ובזה מתורץ סוגיא דגיטין ס"א א', עני הנוקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, תנא אם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור. רב כהנא אזיל וכו' וקא נתרין תמרא אזיל קא מנקט ואכל, א"ל חזי מר דבידאי שדיתינהו וכו'. והקשו התוס' היאך אכל ר"כ ולא חש לגזל מפני ד"ש ולפמ"ש ניחא דלא שייך זו המצוה רק בזיתים ושם הוי גזל מפני ד"ש ושם הי' תמרי ולא הוי אף גזל מפני ד"ש כ"ז שלא לקח ביד, וז"ש חזי דבידאי וכו'". "וקמ"ל מתניתן דכ"ז שלא לקט תחתיו מה שהפיל מהאילן ה"ה מותר... והוא שטה חדשה שחדשה רה"ג מצות זיתי נקוף לבד פאה ושכחה".

היינו, פאה"ש מחדש כי בזיתים בלבד ישנה מצוה נוספת של מתנות עניים והיא: זיתי ניקוף, ועפ"י חידוש זה מבאר את הנאמר בגיטין והמקרה של רב כהנא.

ממשיך פאה"ש: "והנה תלמידו הרב הגאון מהו' חיים נ"ע [=ר"ח מוולוז'ין] הגיה וז"ל שם וחידש מ"ע שיש בזית וצ"ע לפרש הש"ס דחולין קל"א א' ע"ש ע"כ, ובאמת פלא גדול דשם חשיב ד' מתנות שבכרם, ג' שבתבואה, ב' שבאילן שכחה ופאה. ומפיק לה פאה מלא תפאר אחריך, ותנא דבי ר"י שלא תטול תפארתו ממנו ושכחה מאחריך, מוכחא דלא יש בזית יותר, וכ"פ רבינו לעיל דין ז' נמצאת למד וכו' ושתים באילנות שכחה ופאה ואיך יחדש נגד הש"ס. וא"ל דשם לענין טוה"נ קחשיב כמש"ש כולן א"ל טוה"נ לבעלים, דא"כ בזית נקוף תאמר דיש טוה"נ וא"א לומר כן דחד טעמא היא דעזיבה כ' בי' והיינו יהי' שהוא כמו תעזוב כדפרישת שם, וא"כ ה"נ א"ל טוה"נ לבעלים. הן אמת שנזכר זית נקוף במ"ג פ"ח דפאה של זיתי נקוף הוא, וכן בפ"ג דחלה מ"ט זית מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף ופי' רבינו (=הרמב"ם) והרע"ב וממתנות עניים הם הזיתים הנמלטים שנשרו מן האילנות וחובטים אותם העניים והם זכותן ע"ש".

היינו, פאה"ש מסביר את קושייתו של הר"ח מוולוז'ין שלכאורה רק שתי מתנות עניים בשדה בזית, וא"כ מה שנאמר בפאה ובחלה שזיתי ניקוף פטורים מתרו"מ הוא משום מתנת שכחה ולא כמתנה נוספת, ומסכים כי שיטת הרמב"ם היא משום שכחה, וז"ל: "אי מהא לא אריא דודאי דשיטתו של רבינו הרמב"ם שהם מן השכחה דזיתים וז"ש שנשרו מן האילנות ר"ל שנשכחו והם ודאי זכותא של עניים ושכחה נוהגת בם בזית, וראיה לדברי שהרי כ' רבינו בפ"ו מה' גזילה הי"ג ובטוש"ע ח"מ סי' ש"ע ס"ה וז"ל עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה ובא עני אחד ונטלן מעל הארץ ה"ז גזל מדבריהם, ואם הי' העני לוקט בידו וכו' ע"ש הרי דאוקמוה בשכחה".

ומביא מקור וראיה לשיטת הגר"א שהיא מתנה אחרת וז"ל: "ונ"ל דשיטת רבינו הגאון תליא באשלא רברבא חד מקמייא הוא רבינו הערוך בערך נקף וז"ל בסוף פאה אין נאמנים לומר של זיתי נקוף הוא פי' הנשאר באילן אחר שנמסקו הזיתים אותם הזיתים נקראו זית נקוף והם של עניים כדכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וכו'. בפ"ג דחלה זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי נקוף פי' המסיק המרעיד את האילן כדי שיפלו הזיתים והוא עומד על הארץ. והנשאר באילן הוא של עני ועולה עליו ולוקטו אחת אחת ונק' ניקוף עכ"ל. מדקאמר הנשאר באילן כו' ול"ק הנשכח וכו' ותלה בפסוק דכי תחבוט לא תפאר נראה דס"ל דזהו מצוה בפ"ע".

בפאה"ש מאריך ומסביר שמקור המתנה הוא במלים 'לא תפאר' ומוכיח זאת מכתי"ק של הגר"א. ומה שהוקשה הרי שתי מתנות עניים בלבד בשאר אילנות הוא משום שכללו את הזית עם שאר אילנות כדרך הגמרא.

ומסביר לפי שיטת הראשונים שזיתי ניקוף הם פאה שבזית. וז"ל: "ולי נראה דלפי שיטת הראשונים יש לפרש שיטה חדשה דמיירי בפאה שבזית וכ"ז שי"ל תחתיו לעני מה שהפיל מהאילן פאתו, י"ל בראשו שעדיין לא הסיח דעתו מהם וילקטם משא"כ כשלקט מתחתיו הרי לא הקפיד למה שבראשו. ותנינא [תוספתא דפאה פ"ב] מתנות עניים שאין העניים מקפידים ה"ה לבעה"ב ושם אפי' לא פסקו העניים וכמש"ל בסי"ג, ויתורץ ג"כ סוגי' דגיטין הנ"ל דבזית דינא הוא שעני הולך ולוקט למעלה שהם אילנות מדינא דלבוז, וה"ה אילנות אחרים, רק דעובדא דשם בר"כ הוי תמרי שהוא דקל ותנן בדלית ודקל אינו כן אלא בעה"ב מוריד ומחלק וכו'. וכשזרק ההוא גברא לא קנה כלל אף מדבריהם מפני שעשה שלא כדין שלא נתרצו כל העניים לבוז וכמש"ל בסי' ה' ס"כ ואם רצו כולם כו', ולכן אכל ר"כ עד דא"ל בידאי וכו' וקנאו זה שבידו. ובלא תפאר אמר בירוש' פאה פ"א ה"ד דנדרש על פאה מלשון לא תקיפו פאת ראשכם נוטריקן. וכן הרמב"ם בס' המצות בעיקר ט' ומ"ע קכ"ג כ' וז"ל, והחינוך הביאו מ"ע רכ"א: ועוד אמרו כי מה שכ' לא תפאר אחריך בזיתים יורה ג"כ על פאת וכו'. נקרא פארות וא"ש הכל למעיין וכן בס' יראים סי' קס"ב כ' לא תפאר לא תיקח פיאתו ע"ש".

ו. עולה כי חמש שיטות להסברת זיתי ניקוף:

א) שיטת הריבמ"ץ והר"ש שהם כעוללות בגפן.

ב) לשון הרמב"ם בפה"מ שהם כלקט.

ג) שיטת פאה"ש ברמב"ם שהם שכחה.

ד) שיטת הגר"א שהיא מתנה מיוחדת בזיתים בלבד.

ה) שיטת פאה"ש בשיטת הראשונים שזיתי ניקוף הם פאה שבזית.