חבל נחלתו כ מו

<< · חבל נחלתו · כ · מו · >>

סימן מו

שאלה בפדיון הבן

שאלה

שעה לפני פדיון הבן התקשר אדם ושאל במה יפדה. אין לו מטבעות מיוחדות של חברת המטבעות הממשלתית, ולא מטבעות כסף אחרות. יש לו גביע כסף ששויו כאלף שקל אבל אינו רוצה ליתנו לכהן. האם יכול לפדות בו ולהתנות עם הכהן שלאחר הפדיון יקנה את הגביע מן הכהן במאתים שקל (שהם שווי חמישה סלעים בערך), או שבכלל יכול ליתנו במתנה על מנת להחזיר בלא שיישאר ביד הכהן כלום לאחר הפדיון?

תשובה

א. מצות הפדיון בכסף צרוף (מתכת) שמשקלו חמישה סלעים1, או שהוא במטבעות או בכלי כסף שבהם משקל הכסף במשקל חמישה סלעים. אין פודים במטבעות או בשטרות כסף שאין בגופן משקל חמישה סלעים כסף ורק מצד דינא דמלכותא נותנים למטבע ערך כזה. ניתן לפדות במטלטלין ששווים כשווי חמישה סלעים כגון חליפת בגדים או אופניים או כל מטלטלין שכך שוויים.

לאיש הפודה יש גביע ששוויו חמישה סלעים אלא שהוא אינו מתכוין שהוא יהיה מתנה חלוטה לכהן כיון שהוא מעוניין שיישאר ברשותו.

ב. הנתינה צריכה להיות מוחלטת כאמור בבכורות (נא ע"ב) "לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי. תנינא להא, דת"ר: ...נטלו והחזירו לו – יצא, וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא? אלא: קיים זה אף הלכה זו. רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר, חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה, אמר ליה: לא גמרת ויהיבת מידעם, ביש, הילכך אין בנו פדוי".

מפרש רש"י:

"נטלן – הכהן והחזירן לו יצא".

"ר' טרפון – כהן היה".

"ר' חנינא – כהן היה".

"אזיל ויתיב קמיה – כדי שיראנו מהלך ובא לפניו ויחזיר לו חמש סלעים שנתן בנו".

"א"ל לא גמרת ונתת – נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך".

"מידעם ביש עבדת – דבר רע עשית הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם2, לשון אחר אפילו לא אחזירם אין בנך פדוי3".

עולה כי אין לתת נתינה על מנת שיוחזר לו החפץ בו הוא פודה אלא א"כ הכהן מחזיר מעצמו, אבל לא ניתן להתנות עמו שיחזיר או לכפות אותו להחזיר, הכהן מעצמו רשאי להחזיר.

ג. לעומת הנאמר בבכורות נאמר בקידושין (ו ע"ב):

"אמר רבא: הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, במכר – לא קנה, באשה – אינה מקודשת, בפדיון הבן – אין בנו פדוי, בתרומה – יצא ידי נתינה, ואסור לעשות כן, מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מאי קסבר רבא? אי קסבר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, אפילו כולהו נמי! ואי קסבר לא שמה מתנה, אפילו תרומה נמי לא! ועוד, הא רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דאמר רבא: הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו – יצא, ואם לאו – לא יצא! אלא אמר רב אשי: בכולהו קני, לבר מאשה, לפי שאין אשה נקנית בחליפין. א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך".

היינו, גם רבא מסכים שניתן לפדות את הבן במתנה על מנת להחזיר מפני שבזמן שהיא ביד הכהן היא מתנה חלוטה לו ורק כדי לקיים את התנאי הוא חייב להשיב (ולהקנות לבעל המתנה – ריטב"א קידושין שם ועי' קצוה"ח סי' רמ"א ס"ק ד). ואם כן גם בעל הגביע יכול להקנותו במתנה על מנת להחזיר לכהן הפודה ולקבלו ממנו לאחר הפדיון.

ובאר זאת המאירי (קידושין ו ע"ב) כך: "ומכל מקום כתבו קצת מפרשים דדוקא שפירש ואמר על מנת להחזיר והלה מקבלו על דעת כן, אבל אם לא פירש לו כן בהדיא אלא שגלה הנותן דעתו שהוא מכוין שיחזירה לו או שהמקבל גלה דעתו בכך קודם נתינה, או שהוא רגיל עמו בכך והלה נותן לו על אותו סמך בכלם לא קנה, שמאחר שהנותן לא פירש לו בהדיא על מנת להחזיר אף המקבל סבור שלא להחזיר ולא קבלה על דעת חזרה ואף הנותן לא גמר להקנות אלא בחזרה והוא שאמרו בבכורות פרק בכור לנחלה נ"א ב' לענין פדיון הבן בענין רצה הכהן ליתנו במתנה רשאי רב חנניה הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר אתא ההוא גברא קמיה חזייה דהוה חליף ותני קמיה אמר ליה לא אמרת דיהבת הי לך ואין בנך פדוי ונמצא בענין זה שכח מתנה על מנת להחזיר יפה ממתנת סתם".

בטעמה של מתנה על מנת להחזיר ומדוע היא מועילה כתב בביאור הגר"א (על שו"ע יו"ד סי' שה ס"ח ס"ק יד): "ודוקא כו'. דטעם מתנה ע"מ להחזיר דהוי מתנה משום דתנאה הוי כמש"ש ס' א' והוא יתן תנאה הוי כו' וכמש"ש ב' דכל האומר ע"מ כו' וכן במתנה ע"מ להחזיר הוא נתן לו במתנה גמורה לעולם אלא שמתנה עמו תנאי והוי כמתנה על ד"א שיאכל או יעשה דבר או יתן לו דבר אחר אבל אם אינו נותן בתחלה מתנה גמורה רק שיחזיר לו לאו כלום וכ"כ הרא"ש בפ"ד דסוכה דאמרינן שם לא ליקני לוליבא לינוקא כו' ואם איתא ליקני ליה עד שיצא בו לבד ועבא"ח סי' תרנ"ח ס"ה בהג"ה ובזה מתורץ קושית תוס' דבכורות הנ"ל ד"ה הלכך תימא כו'. שם".

ד. שאלו תוספות (בכורות נא ע"ב): "הלכך אין בנו פדוי – תימה מ"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ו:) דבנו פדוי דמסיק בכולהו קני וי"ל דהכא רבי חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כדנפקא לן לעיל בפ' עד כמה (דף כו:) משום שנאמר שחתם (את) ברית הלוי ואף על פי שאותו סתם נתן לו כפירש על מנת שיחזירו לו [כיון] דאיכא היכירא למילתא, ואין זה דברים שבלב כמו זבין ולא איצטריכא ליה לזוזי בפ' אלמנה (בכתובות דף צז.). ומיהו קצת תימה דכיון שהיו ר' טרפון ור' חנינא מחזירין כל שעה נמצאו משחיתים ברית הלוי שיפסידו שאר כהנים שלא יתנו אלא להם מפני שהם רגילים להחזיר וי"ל שאין הנותן יודע בשעה שנותן אם יחזירו לו ולא קרינא ביה שחתם ברית הלוי דמה לנו במה שיחזיר לו אח"כ, וגם שמא לא היו מחזירין אלא לעניים ולא לאותם שהיו דומים להם לעשירים". וכ"כ הרא"ש (בכורות פ"ח סי' י).

עולה שנתינת פדיון במחשבה שהכהן יחזיר את חמשת הסלעים אינה פודה! נתינה במתנה גמורה והתניה על מנת להחזיר מועילה ופודה, אבל יש בה חסרון משום כהן המסייע בבית הגרנות, ור' טרפון ור' חנינא שנהגו להחזיר את הפדיון לא תמיד היו מחזירים לבעלים אלא לעתים מחלקים אותו לעניים, ועל כן אין בכך כהן המסייע ושחתם ברית הלוי.

ה. תוס' וכן הרא"ש סברו שבמתנה על מנת להחזיר בפדיון הבן יש משום כהן המסייע בבית הגרנות, אף למסקנת הסוגיא שאם נפדה במתנה על מנת להחזיר בנו פדוי. ויש לעיין בדעתם. לא מצאתי במפורש בש"ס חשש זה של 'כהן המסייע בבית הגרנות' ביחס לפדיון הבן, ואף בקידושין זה נאמר לגבי תרומה ולא לגבי פדיון הבן.

בהסבר כהן המסייע בבית הגרנות פרש רש"י: "ואסור לעשות כן – לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות (דף כו:) כהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב) שחתם ברית הלוי". היינו נאסר לכהן לקנות את המתנות מנותניהן. רש"י כתב שיש בכך אף חילול קדושת התרומה, ותוס' (לעיל) כתבו משום שהנותנים יתנו אך לו ולא לשאר כהנים.

הטעם של כהן המסייע בבית הגרנות – לגבי פדיון הבן – תמוה, הסיכוי שאב זה יצטרך עוד פעם לפדות בחייו הוא מיעוט מן המיעוט. בתרו"מ הדבר מובן, שעל סמך ההחזרה עתה הוא יקבל את כל התרומות מאותו נותן. אבל בפדיון הבן רוב האבות אינם צריכים לפדות את בניהם, שכן כמחצית הנולדים בכורות הן בנות שאינן זקוקות לפדיון, כמו"כ ישנם כהנים ולויים הפטורים מפדיון ונשארו מחוייבי הפדיון מיעוט. אבות שיהיה להם בן ראשון נוסף שהוא פטר רחם מאשה אחרת וחייב בפדיון הם ספורים. וא"כ אם יחזיר לאב זה, לא יזכה ממנו לעוד פדיון נוסף. וגם לא נראה שהחשש הוא שבגלל שקיבל חזרה את הפדיון, ייתן לו האב תרומות משדותיו, ולא שמענו סייג של כהן המסייע אלא באותה מתנה עצמה. גם צד חילול הקודש אין כאן מפני שאין בפדיון הבן שום קדושה לא לפני פדיון ולא לאחר פדיון4.

יותר משמע טעמו של תוס' שכיון שכהן זה יחזיר לאבי הבן, יפדו אך אצלו ולא יתנו לכהנים אחרים. אולם גם טעם זה צריך הסבר – הרי מסופר בבכורות שר' טרפון ור' חנינא היו רגילים להחזיר, והסברם של תוס' שההחזרה היתה תלויה בהם ולעתים היו מעבירים לעניים היא דחוקה, סו"ס זה היה מנהגם, ועוד שהגמרא קלסה את ר' טרפון על כך שהיה מחזיר וא"כ קשה לקבל את תירוצם.

ו. הרמב"ם (הל' ביכורים פי"א ה"ח) לא הזכיר סיבה לכך שלא לפדות במתנה על מנת להחזיר והסיבה היחידה הנראית שכתב בלשון של בדיעבד (וכן לשון הש"ס), הוא משום שביד הכהן לא נשאר מאומה, ויש בכך מתנה פיקטיבית במתנות כהונה. וז"ל: "רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר, ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר, וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי". וכן בשאר הראשונים פרט לתוס' (והו"ד אף במרדכי קידושין רמז תפא) ורא"ש שכתב כן אף בתשובותיו (כלל מט סי' א). בשאר הראשונים לא מצאתי שהביאו טעם, מדוע לא לפדות במתנה על מנת להחזיר. ורק הטור הביא טעמו של אביו (יו"ד סי' שה): "ומיהו לא יהא רגיל להחזירם לכל שלא להפסיד לשאר הכהנים שמתוך כך יתנו הכל פדיוני בכוריהם לו ולא לכהנים אחרים אבל לעניים יכול להחזיר".

ז. בשו"ע (יו"ד סי' שה ס"ח) פסק: "אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון, רשאי (ל' רמב"ם שם ד"ח); אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו, ואם עשה כן והחזיר לו (ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה על מנת להחזיר5) (כך משמע בב"י), אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר. ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם. וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר; ומ"מ אם עבר וקבלם, ופירש שנותן לו על מנת להחזיר, הבן פדוי, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. (ודוקא שאמר: ע"מ להחזיר, אבל אי אמר: הא לך ה' סלעים ותחזירם לי, לא הוי מתנה ואין בנו פדוי) (רשב"א סי' קצ"ח, ותשנ"ט /תשנ"ח/)".

עולה כי השו"ע הביא טעמם של תוס' ורא"ש על אף שרוב הראשונים לא קבלו טעמם.

ומצאתי שבביאור הגר"א על השו"ע (במילים המודגשות לעיל) כתב: "(ליקוט) ולא יהא הכהן כו'. אבל שיטת רש"י ורמב"ם דמש"ש בקדושין ואסור לעשות כן מפני כו' לא קאי אלא אתרומה בלבד (ע"כ)". ובש"כ לדעתו הגדולה.

נמצא שבשעת הדחק כמו במקרה שלפנינו יכול לסמוך על הראשונים החולקים על השו"ע (והם רובא דראשונים) ולתת במתנה גמורה על מנת להחזיר.

ח. וחשבתי מדוע לא יוכל להתנות במתנה על מנת להחזיר כאשר ישלם לכהן את שווי חמשת הסלעים. היינו שיאמר לכהן: 'הנני נותן לך את הגביע במתנה גמורה על מנת שתחזיר לי את הגביע כשאתן לך שווי חמישה סלעים'. האם הגביע יחשב במקרה זה למשכון ופדיון על משכון אינו פודה כאמור בברכי יוסף (יו"ד סי' שה אות ד): "פדה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונותן משכון עליהם אין בנו פדוי. הרב בני יעקב סוף דף ק"ג. וע"ש בשם רבו מהר"י אלפנדארי".

ועוד כתב הברכי יוסף באות טו"ב:

"אם יום ל"א היה שבת, ואבי הבן והכהן בני כפר שאינן בני תורה, ופדה בשבת על ידי משכון כלי כסף שנתן לכהן, על דבר זה נשאל הרב שבות יעקב ח"ב סימן ק"ז, והשיב דאין צריך לפדותו שנית, דהא דאסור לפדות בשבת על ידי משכון הוא חששא וחומרא, דדמי למקח וממכר, כמבואר בתרומת הדשן סימן רס"ט, ונפדה נשבת בדיעבד הוא פדוי, ומ"מ כיון שאינן בני תורה יתענו אביו והכהן שלא יבואו לזלזל באיסור שבת. זהו תורף דברי הרב. ע"ש באורך. ועין רואה דכתוב בשאלה ובתשובת הרב דהנדון היה דנפדה על ידי משכון, ופשטן של דברים מוכח ככל משכון דעלמא דהוי להבטחה, ואחר זמן יצא ידי חובת'ו האב ויתן חמשה סלעים לכהן ויקח המשכון. וק"ק דמוכח דפשיטא ליה להרב דבמשכון בעלמא בנו פדוי, וכבר כתבנו לעיל בריש הסימן (אות ד) משם הרב מהר"י אלפאנדארי והרב בני יעקב שכתבו דאינו נפדה ע"י משכון, והכי מוכח ממ"ש בב"י וש"ך ח"מ סימן ע"ג (סע' ז) וסימן פ"ז (סע' א), בדין הגיע זמן הפרעון בשבת ודין הילך, ומתשובת מהראנ"ח ח"ב סימן פ"א, דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא. וכבר הוכיח הרב בני יעקב דף ק"ד דבפדיון נתינה אלימתא בעינן. והרואה יראה דבתרומת הדשן סימן רס"ט, לא הזכיר משכון, אלא לפדות בכלי כסף. ודוחק לומר דנדון הרב שבות יעקב נמי הוי כי האי גוונא, דנתן לכהן כלי כסף שוה ה' סלעים לפדיון שיקח הכלי עצמו, או שעשה שומא לכלי ואמר לו שיפרע ממנו, דבכה"ג בנו פדוי, וכמ"ש הרב בני יעקב, דכל כי הא הו"ל לאודועי להרב הנז', ולא למנקט גם בתשובתו משכון סתם. הן אמת דאם הוא כפשט הלשון לא אתי שפיר מה זו שאלה אם צריך לפדותו שנית, הרי צריך לשלם לו ה' סלעים, ובעת שיפרע יאמר לו אלו לפדיון בני, ומאי ספיקא איכא. אלא דלזה אפשר לומר דהשואל נסתפק על הברכות. ומ"מ דברי הרב סתומים, וקיצר את הרחב. ועמ"ש הרב מגן אברהם א"ח סימן ש"ו ס"ק ט"ו וס"ק ט"ז. והרב אליה רבה שם ס"ק כ'".

ועי' בשער המלך (הל' שבת פכ"ג הי"ד) שמשמע מדבריו שניתן לפדות במשכון ורק בשבת משמע שנראה כמקח וממכר.

וראיתי בקובץ שעורים (קידושין אות לז) שכתב: "[דף ו ע"ב] שם. ואסור שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ונאמר שחתם ברית הלוי. ולכאורה א"צ לטעם זה אלא כיון דהתנה ע"מ להחזיר הוי כמוכרו לו בדמים, ובמת"כ נתינה כתיב ולא מכירה, ב"מ י"א, וי"ל דשאני מכירה שעל ידי הפסיקה הוא מתחייב לשלם, אבל בתנאי אין עליו חיוב לקיים התנאי אלא שאם לא יקיים התנאי תתבטל המתנה, וכיון דתנאי מילתא אחריתי הוא הוי מתנה ולא מכר".

ט. נראה לענ"ד שגם במקרה זה אם יתנה שהגביע מתנה על מנת להחזיר כשיתן לכהן שווי חמישה שקלים – הפדיון חל ואף לתוס' שכתבו שיש בכך כהן המחזר בבית הגרנות, כאן שהכהן מקבל את שווי החמישה סלעים אין בכך שום פגם.

ודמיון לדבר כהנים שמחזיקים מטבעות של חמישה סלעים (של חברת המטבעות הממשלתית) והם מקנים אותם לאב במתנה גמורה, והאב פודה אצל כהן אחר ואח"כ קונה ממנו את המטבעות ומחזירם לבעליהם.

מסקנה

ניתן לפדות עם הגביע במתנה על מנת להחזיר כשיביא מעות בשווי חמישה סלעים וזו האפשרות הטובה ביותר6.