חבל נחלתו כ מז
סימן מז
בל תאחר במתנות עניים
שאלה[עריכה]
האם חייבים במתנות עניים שבשדה (לקט שכחה ופאה פרט ועוללות) על בל תאחר?
תשובה[עריכה]
א. נאמר בראש השנה (ד ע"א): "תנו רבנן: חייבי הדמין, והערכין, החרמין, וההקדשות, חטאות, ואשמות, עולות, ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, [ד ע"ב] לקט שכחה ופאה, כיון שעברו עליהן שלשה רגלים – עובר בבל תאחר. רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחלה. רבי מאיר אומר: כיון שעבר עליהן רגל אחד עובר בבל תאחר. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כיון שעברו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר עליהן בבל תאחר".
לא נעסוק כעת מה הזמן בו עובר בבל תאחר, אלא על עצם הלאו במתנות עניים.
מתנות עניים אינן חובה עתידית לתת או להביא למקדש, הן נעזבות בשדה והעניים באים ולוקטים. נשאלת השאלה מה א"כ שייך כאן בל תאחר, או שהניח בשדהו או שאסף את הכל, כמו"כ מה שייכות הרגלים לזמן בו הוא עובר בבל תאחר?
וכך כתב בספר החינוך (פרשת כי תצא מצוה תקעה): "ואמרו שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה, למה שאין אדם מחייב עצמו כלקט שכחה ופאה, דמה שחייב הוא עצמו בו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחויב עלה בבל תאחר מיד, אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן".
ב. כתבו תוספות (ראש השנה ד ע"ב):
"לקט שכחה ופאה – חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט (ויקרא יט) ולא תשוב (דברים כד) ולא תכלה (ויקרא שם) וכתיב (שם) לעני ולגר תעזוב והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר וליתן דאי עביד לא מהני כדאיתא פ"ק דתמורה (דף ו.) ואם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים או מן הכרי ואיכא בבל תאחר. ועוד יש לפרש דשקל בהיתר כגון דליכא עניים ואז איכא בבל תאחר והא דאמרינן בסוף הזרוע (חולין ד' קלד:) לוי זרע בכישור לא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת אמר לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים לא קאמר דלישקול לנפשיה אלא דלא עבר אם כונס בתוך ביתו ומיהו מדפריך התם מתרומה דאם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה ופריך נמי ממתני' דאם אין שם כהן מעלין אותם בדמים ומשני שאני התם דנתינה כתיב בהו, משמע דבלקט שכחה ופאה שקיל לנפשיה. ולפי' קמא קשיא דאי בדאיכא עניים ועבר ונטלם הרי עובר לאלתר בבל תאחר דדוקא היכא דליכא עניים אין עובר בבל תאחר אלא ברגלים אבל היכא דקיימי עניים קא עבר לאלתר כמו צדקה ויש לפרש כגון במלקט לצורך עניים כי ההיא דתנן בפ"ד דפאה (משנה ט) מי שמלקט ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון והא דלא חשיב הכא פרט ועוללות כיון דתני הני לא חש להני".
בתוס' שלשה תירוצים למצב בו עובר בבל תאחר והקושי בכל תירוץ. תירוץ אחד שלא הניח מתנות עניים בשדה אלא נטלם לעצמו ואז חייב ליתנם לעניים. ועל כך מקשה הרי עובר מיד בבל תאחר ולא לאחר רגלים. ותירוץ שני שלא היו עניים ונטל. על כך מקשה שמן הגמ' משמע שכאשר אין עניים המתנות שלו. ותירוץ שנטלן על מנת ליתנן לעניים ומותר לעשות לפי ר' אליעזר, אמנם אם התעכב עובר בבל תאחר.
ג. הרשב"א (ראש השנה ד ע"א) הקשה על הסברי תוספות: "וגדולה מזו דקתני הכא לקט שכחה ופאה, והני היכי דמי אי דאיכא עניים לאלתר הוא עובר כצדקה ואי ליכא עניים אינו חייב בהן כלל אלא לוקט ולוקח לעצמו וכדאמר בפרק הזרוע לוי זרע בכישור לא הוה תמן עניים אתא לקמיה דרב פפא א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים ומוכח התם בהדיא דאינו חייב ליתנם לאחר מיכן לעניים ואפילו אתו תמן בתר הכין. ובתוספות הוצרכו לדחוק ולהעמידה בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן דתנן בפ"ד דפאה ומייתי' לה בגמ' בריש פ"ק דבבא מציעא מי שלקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון. ולדבריהם אתיא הא כר' אליעזר דאלו לרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מיחייב בה לאלתר ומי נימא דהך דרשא לא סבירא להו לרבנן. ועוד דא"כ הוה להו לאקשויי עלה הניחא לר' אליעזר אבל לרבנן מאי איכא למימר כדאקשינן בסמוך לאוקימתא דרב ששת דאוקי ולא חילופיו בשהומם לאחר שני רגלים וחללו על אחר הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מאי איכא למימר. ועוד דמנא לן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך ג' רגלים שיהא צריך לחזר ולהוליך אחריהם למדי. ומי שלקט את הפאה לפלוני עני שיהא צריך להוליך אחריו באי זה מקום שיהיה דאלו לדבריהם ודאי צריך הוא לחזר אחריו תוך ג' רגלים דאלו איתיה הכא מיד קא עבר דהא קאי עני, והא לא אשכחן".
"אלא מסתברא לי דלעולם ג' רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב היא ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפי' קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים, והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך וכדדרשינן מוצא שפתיך זו מצות עשה, והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך. והיינו נמי דלא קאמר וצדקה קא עבר עלה לאלתר וקאמר מחייב עלה לאלתר, והא דלקט שכחה ופאה נמי ניחא בכל ענין ואתיא ככלהו תנאי"...
נראה כי לפירושו של הרשב"א כיוון הריטב"א (ראש השנה ד ע"ב): "לקט שכחה ופאה. וא"ת ומאי בל תאחר שייך בהן דהא לא כתיבא בהן נתינה אלא עזיבה, וי"ל שאני הכא שריבה הכתוב עזיבות הרבה מפני גזילן של עניים, וכדתנן (ב"ק צ"ד א') לא הפריש פיאה מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי".
וכ"כ בשו"ת דברי חיים (ליקוטים והשמטות סימן ל): "ועל פי זה לא קשה קושית התוס' בראש השנה [דף ד' ריש ע"ב ד"ה לקט] שהקשו דאמר שם בגמרא מעמך זה לקט שכחה ופאה דחייב בבל תאחר והקשו בתוס' הא קיימו עניים ועובר על בל תאחר (ברגל אחד) [לאלתר] והאיך מרבה הגמרא לג' רגלים לבל תאחר והאריכו בקושיא זו".
"ולפי מה שכתבנו לא קשה מידי (דהא באמת לכאורה קשה) מה שרצו התוס' לומר דעובר (ברגל א') [לאלתר] משום דקיימו עניים מה לנו לעניים דקיימו בשלמא גבי צדקה [שם ו' ע"א] דחייב (ברגל א') [לאלתר] משום דקיימו עניים שהוא חייב לעניים מטעם נדר ועובר (ברגל א') [לאלתר] אבל גבי לקט לא מתחייב כלל לעולם רק לעזוב כמבואר בחולין [קל"א ע"ב] וברמב"ם הל' זרעים [שם ה"ח] אבל אינו מחויב לתת להם דבר ולא מחייב בעבר ולקט מכל השדה רק שעבר על לאו דלא תלקט וצריך לקיים העשה של תעזוב לנתק הלאו דלא תלקט אבל אין עליו חיוב רק מה שעבר על לאו חיוב מלקות או לקיים העשה ומה לנו לחייבו בבל תאחר משום דקיימו עניים הא אין לעניים עליו חיוב כלל ובשלמא לג' רגלים עובר בבל תאחר מגזירת הכתוב דמעמך לרבות לקט שכחה פאה [עי' ר"ה ה' ע"ב] אבל לחייבו משום דקיימו עניים לא שייך חיוב כלל ומה לו לעניים ומתורץ קושית התוס' שפיר. אבל יצא לנו מכל זה (דברגל א') [דלאלתר] אינו עובר על בל תאחר אפילו דקיימו עניים דאין לעניים חיוב עליו כלל אבל אם עבר ג' רגלים עובר בבל תאחר משום גזירת הכתוב".
ולפי דעתם התורה קצבה ג' רגלים להגעת מתנות עניים ליד העניים אם לא עזב מתנות בשדה.
ד. אמנם בחידושי הר"ן (ראש השנה ד ע"ב) כתב: "לקט שכחה ופאה. הקשו בתוספות היכי שייך בהו בל תאחר. תעזוב אותם אמר רחמנא וליתו עניים ולשקלו לנפשייהו. י"ל משכחת לה כגון שעבר ולקטה דאפילו לאביי דאמר בפ"ק דתמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני בהא מודה משום דכתיב ביה תעזוב יתירה כדאיתא התם. וכדתני' התם לא הפריש פאה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי. והקשו עוד אכתי היכי דמי אי דאיכא עניים בההיא שעתא לאלתר קא עבר בבל תאחר כדאמרינן לקמן בצדקה ואי דליכא עניים מצי זכי לנפשי' כדאמרי' בפ' הזרוע (חולין קלד ב) לוי זרע בכישור לא הוה עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אותם אמר רחמנא ולא לעורבים ולעטלפים והתם משמע שהיא שלו. והם נדחקו בתירוץ קושיא זו. ולדידי לא קשיא מידי שכבר פירשתי למעלה דמידי דלא תלי במקדש לא תלי ברגלים ורבא קאמר וצדקה מחייב עלי' לאלתר הוא הדין ללקט שכחה ופאה אלא משום דבל תאחר דלקט שכחה ופאה לא משכחת להו אלא בשעבר ולקטם דתעזוב אמר רחמנא נקט רבא בצדקה ולא נקט בלקט שכחה ופאה דבאיסורא לא קמיירי הלכך משכחת לה בדאיכא עניים ואין ה"נ דאלתר קא עבר עליה בבל תאחר".
וא"כ לפי הר"ן אם לקט מתנות עניים מחוייב ליתנן מיד לעניים ועובר מיד בבל תאחר. וכ"כ מאירי (ראש השנה ו ע"ב): "ומ"מ לקט שכחה ופאה וצדקה הואיל ואינן תלויין בעליית הרגל עוברים בבל תאחר הן נשים הן זקנים הן כל שאר הנזכרים".
נראה ששתים-שלש שיטות לפנינו: שיטת הרשב"א שמי שלא העביר מתנות עניים לנוטליהן עובר בבל תאחר אחר ג' רגלים. שיטת הר"ן שעובר מיד ושיטת תוס' שכתב עוד שתי דרכים בהן עובר בבל תאחר.
ה. הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג) כתב: "אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה".
פשט דברי הרמב"ם כרשב"א והריטב"א שעובר בבל תאחר במתנות עניים לאחר שלשה רגלים וכנראה הבין זאת כגזרת הכתוב.
האחרונים ניסו להסביר את הרמב"ם בדרכים שונות:
ו. בחידושי בית המלך (בוים, הל' תלמוד תורה פ"א ה"א) הביא דברי מהר"י קורקוס על הלכות מעשה הקרבנות וז"ל מהר"י קורקוס: "ומ"מ עדיין יש לדקדק שכלל רבינו כאן מתנות עניים בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהי' לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מתנות עניים דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שע"י נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתתה מיד, אבל מעשר עני ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל אחד יש עשה ובג' לא תעשה וכן בפסוק אומר והבאתי כו' ואת מעשרותיכם וכו' וכל מעשר בכלל א"כ רבא בצדקה לחוד מיירי דהיינו מעות שאדם נודר לצדקה. ואפשר עוד דהכא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב שם וכאן ביאר שחייב להעלותם בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובג' רגלים עובר. וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנות ולפ"ז מתנות עניים וצדקה הכל דין אחד להם אלא שמת"ע אם אין עניים מותר ליקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעורבים ואפשר דמלקט לצורך עני מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מתנות עניים ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא ליזל וליחשב. אלא שגם מה שפרט לא הי' צריך לפרט כי די הי' שיכתוב עברו ג' רגלים ולא הביא ה"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מת"ע כתב כן ואפשר דכיון שביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר בג' רגלים. וכן הרגישו בתוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הם וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ"ע ע"כ לשונו".
מהר"י קורקוס שאל מדוע על מתנות עניים עובר ברגל ראשון ולא מיד, ותרץ שצדקה חייב את עצמו לעומת מת"ע שנתחייב כמצוה. ועוד הבחין שאם עברו ג' רגלים ועובר בלא תעשה שם לא הזכיר הרמב"ם מתנות עניים במפורש ותרץ שעובר בב"ת רק בביעור מעשרות. אלא שמקשה שמלשון הגמרא משמע שעובר מיד ולא רק אחר ג' רגלים ונשאר בצ"ע.
ז. בערוך לנר (ר"ה ד ע"ב) הביא את שיטות הרמב"ם ותוס' והרשב"א ואחרי שנו"נ תרץ: "אבל באמת י"ל דהי"מ שהביאו התוס' כאן ס"ל כשיטת הרמ"ה והריטב"א ומיירי בשדה של אחרים ובעני שזכה לצורך עני דלפ"ז גם לרבנן משכחת כן ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם סובר כשיטה זו ולכן שפיר הביא דלקט שכחה ופאה עובר בב"ת דמפרש כי"מ דאיירי בעני שזכה לעני בשדה של אחרים שזה שייך גם לרבנן דפסק כוותייהו".
אלא שלפי"ד העיקר חסר מן הספר, וכי יעלה על הדעת שהרמב"ם דיבר במציאות כה רחוקה ולא פרטה והסבירה כלל?!
בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קיז, ו) הביא בקצרה את הסתפקויותיו של הערוך לנר ותרץ כך: "ולדידי הדברים פשוטים בשיטת הרמב"ם חדא דכבר הוכיח הגאון פאת השלחן בהל' פאה פ"ד אות כ"א דדעת הרמב"ם דדוקא בהפריש כבר ופסקו העניים מלבקש הרי הנשאר מותר – אבל אין חסרון עניים פוטר אותו מלהפריש לגמרי וחייב להפריש אפילו במקום דודאי ליכא עניים, דלא כדעת השאלתות קדושים סי' צ"ח וטור יו"ד סי' של"ב יע"ש בפאה"ש, א"כ לרמב"ם משכחת לה ב"ת דג' רגלים ברווחה בכה"ג דליכא עניים ואגב ראיתי בחי' ח"ס חולין קל"ד ע"ב כתב דבר חדש דהא דלוי זרע בכישור ולא הוי עניים למשקל לקט שכחה ופאה ופטרו ר"ש כנ"ל, זה דוקא בחו"ל דלדעת הח"ס דרשה זו דלעני ולגר תעזוב ולא לעורבים ולעטלפים שנוי במחלוקת התנאים דאיכא דלא דריש האי דרשה וממילא בא"י חייב גם בליכא עניים ולוי זרע בחו"ל ופסקו לו להקל דהמקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ולדברי ח"ס הרי אפשר בפשיטות לומר דב"ת דלקט וכו' בליכא עניים ולית לי' להאי תנא כלל פטור דליכא עניים כמש"כ הח"ס דמחלוקת התנאים הוא אלא דדברי הח"ס מרפסין איגרא לחלוק על כל הראשונים דמפורש בדבריהם להיפך ומה שמביאו לזה אין מוכרח כ"כ להמעיין יע"ש".
ח. באבן האזל (הל' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג) באר שדברי הרמב"ם נחלקים לשנים. בחלק הראשון דיבר באלו מתנות חייב בעשה ובהם כלולים מתנות עניים ובחלק השני באלו מצוות עובר בבל תאחר וכאן השמיט מתנות עניים. ולפי"ד במתנות עניים לפי הרמב"ם, לא עובר בב"ת.
וכ"כ בחי' הר המוריה (הל' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג) שאינו עובר בבל תאחר במתנות עניים: "והנה כאן סתם רבינו ודימה מתנות עניים לקרבנות בכל מילי לענין עשה ולענין לעבור בבל תאחר ועיין לעיל פ"ח מהל' מתנות עניים ה"א שכתב לענין צדקה דחייב ליתנה מיד ואם עבר ה"ז עבר בבל תאחר יעו"ש ולכאורה הייתי אומר דהכא מיירי בדלא קיימי עניים ולכן עד שלש רגלים לא מחוייב לאהדורי עלייהו משא"כ לאחר שלש רגלים כמש"כ התוס' שם בד"ה צדקות וכו' וס"ל להתוס' דלקט שכחה ופאה דמי לצדקה וכמש"כ התוס' שם ע"ב ד"ה לקט וכו' יעו"ש אבל יותר נראה לומר דרבינו מחלק בין צדקה דאי קיימי עניים תיכף עובר עלייהו בבל תאחר ובין לקט שכחה ופאה אף דקיימי עניים מ"מ אין עובר עלייהו בבל תאחר רק דינם כשאר קרבנות וכמש"כ הריטב"א בטעמא דמילתא דיש חילוק בין צדקה דעל פי דבורו נתחייב בה ובין מתנות עניים דממילא נתחייב בזה יעו"ש היטיב. כתב עוד המל"מ וז"ל דע דעובר נמי משום לא יחל דברו עי' לעיל פ"א מהל' ערכין עכ"ל ולענ"ד הך לא יחל אינו עובר כי אם כשעובר ואינו מקיימו כלל ומזה לא מיירי רבינו כאן רק שם בערכין כ' דלא נפיק מכלל נדרים ואם עבר ולא שילם ה"ז עובר בבל יחל. ולענ"ד זה פשוט. (ועיין לאוין סי' קנ"ז מבואר כדעת המל"מ ועי' עשין סי' צ"ה ברמב"ן ובמגילת אסתר יעו"ש היטיב)".
וכ"נ משערי ישר (שער ה פרק יט אות שצו).
וכך כתב בשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד סי' לט ד"ה מכתבו הנעים): "ולפע"ד הא דחשיב בפ"ק דר"ה בכור לקט שכחה ופאה בבל תאחר היינו באומר שיהא זה לקט וכן בבכור כשהקדישו דקיי"ל דמצוה להקדישו אבל בלא הקדישו אף על גב דמאליו הוא קדוש וכן בלקט ושכחה אף על גב דמאליו הוא של עניים מ"מ אינו בכלל בל תאחר כיון דהוא לא נדר מידי".
ט. בהערות הגרי"ש אלישיב (ר"ה ד ע"ב) כתב שכיון שחיוב פאה בסוף שדהו אבל אם נתן בהתחלה נחשב לפאה, על כן נתחייב בפאה כבר מתחילה אבל דין 'לעני ולגר תעזוב אותם דולא לעורבים ועטלפים' הוא דוקא בפאה שהניח בסוף, ועל כן אם הניח בתחילה ולא באו עניים אסור ליטלם לעצמו ואסור להשאירם בשדה ומחוייב להעבירם לעניים ועובר בבל תאחר.
וכך מסיים: "וא"כ בכה"ג דשייר פאה בתחילה ולא באו עניים, להשאירם שם אין יכול, שאם ישאירם לא ישאר מהם כלום, ולקחתם לעצמו אין יכול, דכיון דעדיין לא כילה, לא נתחדש בזה הדין, דולא לעורבים, ולכך צריך לקחתם לביתו לצורך העניים. וא"כ כשלקחם לביתו ובביתו לא קיימי עניים קעבר על לא תאחר לאחר ג' רגלים, וא"כ משכחת לה גוונא דבל תאחר בלקט שכחה ופאה, אלא שהראשונים לא ביארו כן. ועי' שפ"א".
י. המנחת חינוך (פרשת קדושים מצוה רטז אות ד ופרשת כי תצא מצוה תקעה אות יג) חידש שאם נטל באיסור מתנות עניים עובר בבל תאחר לר"ן מיד ולרשב"א אחר ג' רגלים וכיון שליקט במעשה חייב מלקות.
ודבריו צריכים עיון שהרי כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א ה"ג): "אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה, שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו". וא"כ הלאוין שבמתנות עניים ניתקים לעשה ורק אם אבד או נשרף חייב מלקות. ולא יהא לאו של בל תאחר עדיף מיתר הלאוין במתנות עניים: לא יכלה את הפאה. שלא ילקט הלקט, שלא יעולל הכרם, שלא ילקט פרט הכרם, שלא ישוב לקחת השכחה.