חבל נחלתו כ מה

<< · חבל נחלתו · כ · מה · >>

סימן מה

מי שאין מיסב בחבורה של מצוה

שאלה

מדוע נוהגים שלא להזמין אלא רק להודיע על ברית מילה?

תשובה

א. המנהג לפי מה שבדקתי הוא רק בחלק מקהילות אשכנז. (אמנם דנו בו גם פוסקים ספרדים בימינו אולם לא מצאתי שנהגו כן קהילות אחרות).

כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' רסה סי"ב ס"ק יח):..."ובתשובת מקום שמואל סי' פ' כתב בשם ספר שרביט הזהב1 דטוב לבטל מה שהשמש קורא על סעודת ברית מילה כי אולי לא ילכו מטעמים המתהוים ויהיה ח"ו בכלל נידוי ע"ש". ודבריו כנראה משקפים את מנהג חלק מקהילות אשכנז. ותמוה שמנהג משונה זה הפך למידת הדין שחייבים לנהוג על פיו.

ב. מקור המנהג בפסחים (קיג ע"ב): "שבעה מנודין לשמים, אלו הן: יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו. ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה".

ובאר רשב"ם: "בחבורת מצוה. כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן".

גירסת הרשב"ם היא 'בחבורת מצוה' וכיון שהסבה היא בזמן אכילה, על כן מסביר שהמדובר בסעודת מצוה כגון של ברית מילה או סעודת נישואין של בת כהן לכהן.

ותוספות (פסחים קיד ע"א) כתבו: "ואין מיסב בסעודת מצוה – היינו סעודת מילה דאמר במדרש דניצול מדינה של גיהנם וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם2".

תוספות גרסו במפורש: סעודת מצוה, והוסיפו לגבי סעודת מילה מפני שכתוב עליה שניצול מדינה של גהינום. והוסיפו שצריך להסב עימם דוקא אם יש שם רק בני אדם מהוגנין, כמנהג אנשי ירושלים.

ורבינו חננאל (פסחים שם) גורס ומפרש: "ויש אומרים אף מי שאינו יושב בחבורת מצוה כגון קידוש וכיוצא בו".

ג. עפ"י הנאמר בגמרא כתב הרמ"א (על שו"ע יו"ד סי' רסה סי"ב): "ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה (פר"א דמילה ובא"ז). וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה, הוי כמנודה לשמים (תוספות פ' ע"פ). ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים, א"צ לאכול שם (ג"ז שם). עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא ג"כ סעודת מצוה. (בת"ה סימן רס"ט מתוס' פרק מרובה)".

ועפ"י הנזכר כתב קיצור שולחן ערוך (סי' קסג ס"ח): "נוהגין לעשות סעודה ביום המילה, שכל מצוה שקבלו ישראל בשמחה (כמו מצות מילה) עדיין עושין בשמחה, וכתיב שש אנכי על אמרתך וגו' ודרשינן זו מילה. ומי שאפשר לו לעשות סעודה הגונה ומקמץ ואינו עושה, אלא בקפה ומיני מתיקה וכדומה לא יפה עושה. מי שמזמנין אותו לסעודת ברית מילה ויודע שיש שם אנשים מהוגנים מחוייב גם הוא ללכת. עוד נוהגין לעשות סעודה במיני פירות ומשקין בליל שבת שקודם המילה, וגם זהו סעודת מצוה. עוד נוהגין שבלילה שלפני המילה מתקבצין בבית התינוק ועוסקין בתורה, ועושין קצת סעודה וזו אין לה דין סעודת מצוה שאינה אלא מנהג בעלמא".

וכ"כ בערוך השולחן (יו"ד סי' רסה סל"ז): "וכתב רבינו הרמ"א דכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים ודווקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם עכ"ל ולכן יש נוהגים לצוות להשמש שלא יקרא אותו לסעודת ברית מילה אך עתה בעוה"ר אין חשש דע"פ רוב ימצאו גם שאינם מהוגנים אך מ"מ נכון לילך דאיתא במדרש דהאוכל בסעודת מילה נצול מדינה של גהינם [תוס' פסחים קי"ד ד"ה ואין ע"ש]".

ועפ"י פסיקת הרמ"א לפי הסברת הרשב"ם ותוס' בפסחים נהגו באשכנז שלא להזמין לסעודת מילה (על אף שלחתונה מוציאים הזמנות רבות).

ד. לכאורה ניתן להביא ראיה שאין להזמין לסעודת מילה מן האמור בסנהדרין (לב ע"ב): "תנא: קול ריחים בבורני – שבוע הבן שבוע הבן. אור הנר בברור חיל – משתה שם משתה שם". ומשמע שלא היו מזמינים, אלא היו סימנים לסעודות מצוה ואנשים היו באים לפי הסימנים.

אמנם רש"י על אתר פרש שהיה זה מחמת גזירה ולא כדי שהקרואים לא יהיו מנודים לשמים. וז"ל:

"קול ריחים – שנשמעין".

"בבורני – מקום".

"שבוע הבן שבוע הבן – סימן הוא שיש שם ברית מילה, כמכריז ואומר שבוע הבן כאן, והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק, ושעת שמד היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול – וקבעו סימן זה".

"אור הנר בברור חיל – ביום, או נרות נראים הרבה בלילה, סימן הוא כמו שצועק משתה שם משתה שם, ברית מילה קרי שבוע הבן על שם שהוא לסוף שבוע".

ואף מתוס' משמע שהיינו משום גזירה ולא משום חשש מנודים לשמים שכתב:

"קול רחיים בבורני – פ"ה שעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה וכן משמע בירושלמי דכתובות (פ"א) גבי הגזירה שגזרו ביהודה דקאמר מה סימן היה קול מגרוס בבורני משתה שם אור נר בברור חיל שבוע הבן פירוש קול מגרוס רחיים של גרוסות והא דכתיב בירמיה (כ"ה) והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור נר איכא למימר שגם בראשונה היו עושין סימנין אלו לשם שמחה".

"אור הנר בברור חיל – מכאן נהגו להדליק נר במילה ומה שנהגו לפרוש המפה על הפתח משום דאמר בריש המוכר פירות (ב"ב דף צג:) מנהג גדול היה בירושלים כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין".

עוד מצאתי במשיבת נפש3 (בראשית כד, ב) שהוא אחד מן הראשונים: "וזה דרשתי לברית מילה ולנישואין בנוהג לקרא ולהזמין כל הקהל, וע"פ מנהג שלא יצא עליו שם רע שהוא עצרן4. וכשהוא מזמין הקרואים אך באולי רצונו שלא יבואו ולא יקנו שנאה ממנו אם ישארו בחוץ, ואם ירצה להראות שחפץ בביאתם בלב שלם יוסיף להם סעודה יותר על הרגיל ויכירו וידעו הכל שבהרחבת לבו האכילם ובאהבת אותם. וכיוצא בזה המשילו שמיני עצרת שהוסיף הקדוש ברוך הוא סעודה לישראל להראות שחפץ בהם. ודי למשכיל".

וא"כ המנהג באזור מגוריו היה להזמין את כל הקהל ולא העלו שום חשש שחלקם לא יבואו ויהיו כמנודים לשמים.

ה. הלכה זו תמוהה מאד בעיני.

א) כאשר עוברים על הרשימה של העבירות עליהן הוא נחשב 'כמנודה לשמים' ניכר שהעבירות האחרות הן חמורות הרבה יותר: אינו עוסק בפריה ורביה, אין לו אשה או אין לו ילדים. אינו מחנך את בניו לתלמוד תורה, אינו מניח תפילין ולא מקיים מזוזה ולא מטיל ציצית בבגדו, והן תלויות במצוות מן התורה. נשארו קשים בהקשרם לאותה רשימה: מנעלים לרגליו, ומיסב בחבורה של מצוה. שהראשון בכלל אין בו שום מצוה, והאחרון ג"כ לא ברור מה חטאו החמור עד שנחשב כמנודה לשמים.

ב) מה ההעדפה של סעודת מצוה של ברית מילה, ומדוע דוקא לה נחשב כמנודה לשמים, והרי יש עוד הרבה סוגי סעודות מצוה. והרי הרמ"א עצמו מזכיר שסעודת 'שלום זכר' היא סעודת מצוה ומדוע עליה לא כתב עליה שהוא כמנודה לשמים.

ג) מדוע דוקא לסעודת ברית מילה נהגו שאין מזמינים כדי שהמוזמנים לא יהיו מנודים לשמים ואילו שאר סעודות מצוה כגון: פדיון הבן, שלום זכר, בר מצוה, נישואין וכד' לא הונהג שום מנהג כזה לגבי הזמנה.

ו. ובתחילה רציתי לומר שהמדובר דוקא בסעודת מצוה של בנו, כלומר מי שמבטל סעודות מצוה שהוא חייב בהן, כגון: אב המל את בנו או מי שנושא אשה ועושה סעודת נישואין. ואע"פ שהסעודות הנ"ל אינן חלק מהמצוה, בכ"ז אלו מצוות שקבלו עליהם ועושים אותן בשמחה. ועל כן מובן צירופן לשאר המנודים לשמים.

אולם המפרשים לא הזכירו שהמדובר דוקא בבעלי השמחה, ולהיפך לשון הש"ס ש'מיסב' אינו כל כך מתאים לבעלי השמחה עצמה.

ז. ונראה לענ"ד להסביר זאת כך.

המימרות באותו עמוד בגמרא עוסקות בדרך ארץ, בין בישראל, בין באומות העולם, ובין בבעלי חיים:

"שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן... שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן... תנו רבנן: שלשה חייהן אינם חיים... תנו רבנן: שלשה שונאין זה את זה... תנו רבנן: שלשה אוהבין זה את זה... חמשה דברים צוה כנען את בניו... ששה דברים נאמרים בסוס... שבעה מנודין לשמים"...

המציין את הנמנים כאן שמדובר במידות והתנהגות נכונה או פסולה ולא בקיום מצוות. וסדר מניית הדברים בסדר עולה (3, 5, 6, 7).

ונראה לי שראוי להדגיש את הלשון 'כמנודה לשמים' והכ"ף היא כ"ף הדמיון. ובעל המימרא רוצה להדגיש מהו אדם 'שלא מן הישוב' בעם ישראל ועל כן מונה דוקא עניינים אלו. מי שאין לו אשה או מי שיש לו ואינו מוליד או מי שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, כל המנויים כאן הם מרוחקים מן הציבור, כיון שעוסק בדברים אחרים. וכן תפילין ציצית ומזוזה הם דברים יסודיים לאדם מישראל כפי שנאמר מנחות מג ע"ב: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". (וכן הובא גם בפסיקתא זוטרתא, לקח טוב, במדבר, שלח לך קיג ע"ב).

נותר לנו לבאר נעלים לרגליו ומיסב בחבורת מצוה, ונראה לענ"ד שאלו שייכים לצדדים החברתיים והשתתפות עם הציבור באדם מישראל. ומי שאינו יוצא מביתו כי אינו נועל נעליים מסיבות שונות, או מי שאינו משתתף בשמחת מצוה של אנשים מישראל הוא מבודד חברתית וכמנודה.

ומצאתי באוצר מדרשים (אייזנשטיין, חופת אליהו, יח) מאמר מקביל בשינויים המלמדים על כיוון הסברה זו: "ז' מנודין לשמים, מי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ומנעל ברגליו, ומי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין לומדין דברי תורה, ומי שאינו רץ לדבר מצוה, ומי שאינו רגיל בבית הכנסת, ומי שאוכל בלא נטילת ידים".

יש מספר הבדלים הן בסדר הדברים שהוא מהאישי הפרטי לחברתי (בניגוד לתלמוד בפסחים), בתוך המימרא והן בתוכנם, בעיקר בפרטים האחרונים בפסחים: המונע מנעלים מרגליו, ומיסב לסעודת מצוה, ובאוצר מדרשים – רץ לדבר מצוה, שאינו רגיל בבית הכנסת ואוכל בלא נט"י.

ואולי מונע נעלים אינו רץ לדבר מצוה ולא רגיל בבית הכנסת, ואולי רץ לדבר מצוה מקביל למיסב בחבורת מצוה, ומונע נעלים מקביל לרגילות בבית הכנסת ששם צריך לנעול מנעלים משום 'הכון לקראת א-לקיך ישראל'.

ועכ"פ המימרא מאוצר המדרשים מלמדת שאדם כזה אינו אדם מן הישוב והרי הוא מנודה (לאוצר המדרשים) או כמנודה (לפי המימרא בפסחים). וכוונתם שהוא מרוחק מדרכי אדם מישראל.

לפי המימרא באוצר המדרשים נראה שכל המנהג 'שלא להזמין' או לא לקרוא לברית אינו כל כך מתאים, כי גם לשיטת הרמ"א היינו דוקא שלא משתתף בסעודה ולא בברית, ובודאי שמי שיש לו עיסוקים אחרים חשובים אינו מנודה לשמים שהרי גם השתתפות במצוה יש לה גדרים אם אינה יכולה להיעשות ע"י אחרים וכד'. ובמצוה שיכול – ראוי לרוץ לדבר מצוה אבל אם יש לו סיבות המונעות אותו אינו מנודה לשמים, וגם אין צריך להגיע לאבחנה של תוספות אם יש שם אנשים שאינם מהוגנים. וכל המימרא באה ללמד איך צריך וראוי להתנהג אדם מישראל. ולפי המימרא באוצר המדרשים אין הקביעה לפי פעם אחת אלא מי שאינו רץ לדברי מצוה או מי שאינו רגיל לבוא לבית הכנסת כסדר הנהגה קבוע ולא משום פעם אחת.

ואולי אף תוס' שהוסיפו את הסייג שאין שם בני אדם שאינם מהוגנים, אינם סוברים שאם כך אינה חבורת מצוה, אלא משום שלא ראוי לאדם 'מן הישוב' בישראל שיצטרף אפילו בסעודת מצוה לאנשים שאינם מהוגנים.

ח. וראיתי בילקוט יוסף (שובע שמחות ב פרק יא – מנהגי הסעודה סעיף ז) שכתב: "כל מי שהזמינוהו לסעודת מילה, ולא בא הרי זה בכלל המנודים לשמים. ולכן כשאדם מזמין את קרוביו וידידיו לברית מילה של בנו, אין זה ראוי שיזמינם לסעודה, אלא יודיעם על מועד המילה, ולא יזמין בפירוש לסעודה. ומכל מקום נכון ללכת לסעודה זו, שכל האוכל בסעודת מילה ניצל מדינה של גיהנם. [ראה להלן לענין הלומד תורה]".

ולא נראו לי דבריו. מדוע שלא ינהג כמנהג אבותיו שלא נקטו כלל כל הטעם הזה.

ואף בדרשותיו (ילקוט יוסף שובע שמחות ב דרשות לברית מילה) כתב:

"ואפשר להוסיף, כי הנה ידוע מה שהגמ' בפסחים (קיג ב) אומרת, שבעה מנודין לשמים, ואלו הן וכו', ויש אומרים אף מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה. ובתוס' (שם קיד א) כתבו וז"ל: ואין מיסב בסעודת מצוה, היינו סעודת מילה, דאמרינן במדרש שהמשתתף בסעודת מילה ניצול מדינה של גהינם. ומטעם זה כתב בפתחי תשובה, שאסור להזמין לסעודת הברית, אלא רק להודיע, והעתיקוהו האחרונים. [מלבד תלמיד חכם שפטור מלהשתתף בסעודת מילה, משום דהעסק בתורה הוא למעלה מכל המצוות, וכאשר האריך בזה בשו"ת יביע אומר חלק ד' חלק יורה דעה סימן יט]. ונראה, דמה שהחמירו בזה כל כך, הוא מהטעם הנז', שאם הוא מוזמן לסעודת מילה, שהיא בלחם כידוע, אזי ייראה ככופר באותו יסוד של טירחת האדם, יסוד הנלמד מהמילה. ולכן אין לו לאדם לסרב להזמנה לסעודה".

ולא זכיתי להבין דבריו, על הגנאי הגדול במי שאינו מיסב וכו'.

ח. אביו של הרה"ג יצחק יוסף הסיק בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' יט אות ח): "מסקנא דדינא שתלמיד חכם השקוד על לימודו יכול להמנע מללכת לסעודת ברית מילה וסעודת נישואין על מנת שישב ויעסוק בתורה. ומכל שכן אם כבר עוסק בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו בגלל סעודת מצוה. ומכל מקום הכל לפי הענין, ואם רואה שבהליכתו לשם יוכל לזכותם ע"י אמירת דברי תורה, וגם ע"י נוכחותו ימנעו מהוללות וליצנות, כדאי הדבר לבטל מלימודו. וזכות הרבים תלוי בו. והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים".

ולענ"ד גם מסקנתו מחמירה יתר על המידה. ועי' ס' כורת הברית (נחל כרית סי' סז) שחלק על כל הדין שלא להזמין.

ט. כך השיב בשו"ת עשה לך רב (ח"ז, שאלות ותשובות בקיצור סימן נא):

"ומה ששאלת עוד שלאחרונה רבו הנוהגים להזמין לסעודות ברית – מילה ויש בזה משום ביטול תורה וכו' וחושש הנך למה שאומרים שהמסרב לסעודת ברית – מילה הוא בנידוי וכו', האם יש דרך להנצל מחיוב סעודה זאת וכו'. כונתך בודאי למ"ש הרמ"א (ביו"ד סימן רס"ה סי"ב), וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים, אלא שיש כמה סבות לפטור עצמך. הראשונה היא זו שהרמ"א עצמו כתב שם, "ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים אין צריך לאכול שם". וגם אם תוזמן לסעודת ברית – מילה שכולם מהוגנים ולא תרצה לאכול בסעודה יש עוד דרך היתר, בספר ארחות – יושר (הבי"ד הרב כף – החיים באו"ח סימן תר"מ ס"ק נ"ו) ששם כתב בין היתר, שכל זה הוא דוקא כשאין שם מנין, אבל אם יש מנין אין להקפיד, והביא ראיה ממוהר"מ מלובלין שהיה סנדק ולא רצה לילך לסעוד בע"ש מאחר שהיה שם מנין בלעדו עכ"ל. ועל זה תוכל בודאי לסמוך ולא להתבטל מלימודך, שכן מה שנמנע מהר"מ מלובלין וציין שהיה ערב שבת, הוא סבה למה נמנע, אבל טעם ההיתר הוא רק משום שהיה מנין בלעדיו, וטעם זה יפה לתמיד".

ונראים דברי הרב חיים דוד הלוי שאין זה חובה כה גדולה ללכת לסעודת מילה אם יש בה עשרה ובפרט לעדות ספרד שלא קבלו עליהם פסקו של הרמ"א.

ועי' שו"ת שלמת חיים (או"ח סי' ריג ד"ה נסתפקתי). וכן בהנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד, תפילת מנחה).

י. וכך הביא בחשוקי חמד (סנהדרין כג ע"א):

"והנה תלמיד חכם אחד סיפר לי, שבצעירותו בלמדו בישיבה בב"ב תלה אחד האברכים פתק לפני הכניסה לבית המדרש ובו הזמין את כל הלומדים להגיע לברית מילה שעורך לבנו וגם לסעודה שלאחריה, וסיפר לי הת"ח אני לא יכולתי להרשות לעצמי לבטל תורה, והסתפקתי האם הזמנה בכתב, נחשבת כהזמנה בעל פה, ולכן ניגשתי אל החזו"א והצעתי לפניו את שאלתי אם אני חייב ללכת לברית, כי יתכן שכתיבה לאו כדיבור. חייך החזו"א והשיב גם אם היה האברך ניגש אליך באופן אישי ומזמינך בפה לא היית מחוייב ללכת לברית, שהרי ת"ח אינם יושבים בסעודה עם אנשים שאינם מהוגנים, נדהמתי מהתשובה ושאלתיו הרי כל הנוכחים שם יהיו בני תורה הגונים, והשיב החזו"א הרי ברור שחלק מן המסובים שם לא יקפידו על נטילת ידים בדקדוק כל פרטי ההלכה, וכיון שכן הם קרויים כבר בלתי מהוגנים ואסור לישב עמהם בסעודה".

ונראה סיום דבריו:

"אך אין למדין הלכה מפי מעשה. כמבואר בבבא בתרא (דף קל ע"ב) תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה".

מסקנה

נראה, שהמנהג שלא להזמין לברית מילה אין לו בסיס חזק, ואף הרמ"א לא התכוין לכך, ובפרט שהראשונים מעידים שהיו מזמינים לסעודת ברית מילה (גם שו"ת מקום שמואל וס' שרביט הזהב עליו הוא נסמך אינם נחשבים לספרים הקובעים את מנהגי ישראל על אף שהביאם בס' פתחי תשובה). ולכן הנח להם לישראל ומי שמזמין יעמוד על הזמנתו, ומי שחשש יישאר בחששו והאמת והשלום אהבו.