חבל נחלתו כ מ
סימן מ
כפיה על צדקה
הקדמה
נדון על מה חל החיוב בצדקה, מדוע מותר לכוף על צדקה הלא היא מצוה ששכרה בצידה, על הכפיה על צדקה, ודרכי הכפיה.
פתיחה
ישנה סתירה פנימית בין מצות צדקה הניתנת בנדבת הלב לבין כפיה עליה. נאמר בתורה (דברים טו, ז-יא): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון: כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא: נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך".
צדקה ניתנת מרצון – 'פתוח תפתח את ידך', ואילו כפיה היא כנגד רצונו או מגלה את רצונו אבל אינה מרצון חופשי.
צריך להבחין בין שני סוגי צדקה: צדקה כתוצאה מנדרי צדקה שהיא צדקה פרטית, וצדקה עפ"י פסיקת הציבור.
ברמב"ם בולט ההבדל בין שני סוגי הצדקה.
כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח ה"א): "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים, ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש, וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותו שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרין".
לעומת זאת בהלכות אחרות כתב (הל' מתנות עניים פ"ט ה"א): "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה".
וכן שם בהלכה ה: "הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הצבור בממון פחות משנים, ומותר להאמין לאחד המעות של קופה, ואינה נחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות, שנותנים לכל אחד די מחסורו לשבת, והתמחוי נגבה בשלשה שאינו דבר קצוב, ומתחלק בשלשה".
נראה כי שני סוגי צדקה לפנינו: צדקה שפסקו הציבור וצדקה שנדר מנדבת לבו. בשני הסוגים צריך להבחין האם מותרת כפיה ובאיזו דרך.
א. החיובים לאחר שנקבעה הצדקה
כאמור ישנן שתי אפשרויות להתחייב בצדקה: צדקה בנדר פרטי וצדקה שפסקו הציבור (על כל הציבור או על יחידים).
יש לדון בכל סוג צדקה, האם ישנו רק חיוב אישי ומצוותי או גם שעבוד על נכסיו.
הקצות (סי' רצ ס"ק ג) האריך מאד בדין על שעבוד נכסים וירידה לנכסיו בפסיקת צדקה ובנדרי צדקה. ובאר שבצדקה שפסקו הציבור נחלקו הרמב"ם והר"ן (ועי' ראיותיו בדבריו).
לפי הרמב"ם (עפ"י הכס"מ פי"א מנחלות הי"א) יש שעבוד נכסים כשנפסקה צדקה על הציבור, ועל כן אף מי שנשתטה בי"ד יורדים וגובים ממנו צדקה1. לפי הר"ן אין שעבוד נכסים בפסיקת צדקה. ולכן סיבת הירידה לנכסיו היא משום כפיה לצדקה, או בגופו כמצות עשה, או בממונו משום עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו (לפי דברי הרמב"ן בסוף ב"ב), ולדברי הר"ן נראה שאין ירידה לנכסי שוטה.
וז"ל שם: "ומדברי כסף משנה שכתב דממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה נראה דס"ל דשייך בצדקה דין שעבוד כמו בשאר חובות, אבל דעת הר"ן דבצדקה לית ביה משום שעבוד נכסי, ע"ש פרק נערה (יח, א בדפי הרי"ף) כתב בשם הרשב"א (שם מט, ב ד"ה כי הוה) דגבי צדקה לא נחתינן לנכסים מהא דאמרינן גבי הלך לדעת דאין הב"ד נותנין צדקה מנכסיו, ואי הוי נחתינן לנכסים אפילו שלא בפניו נמי עכ"ל. ומבואר דס"ל דליכא שעבוד גבי צדקה"...
"ואיכא למידק ממה נפשך אם צדקה הוא בתורת חוב [ו]שייך ביה שעבוד נכסי א"כ שלא בפניו נמי, ואם אינו אלא למצוה בפניו אמאי יורדין לנכסיו. ועיין מ"ש בזה בסימן ל"ט סק"א דאפילו היכא דליכא שעבוד נכסי כיון דמצוה הוא וכופין אותו בשוטים לקיים המצוה, גם זה הוא כפייתו להוריד לנכסיו, וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו סוף פרק בתרא דב"ב (קעה, ב ד"ה הא דאמר) דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ופריעת בע"ח מצוה נמי נחתינן לנכסיה מדין כפיה ומקיימין מצות עשה שלו בעל כרחו ע"ש. ומש"ה שלא בפניו דליתיה בדין כפיה כיון דליתיה קמן לית לן למיחת לנכסיה היכא דלא אשתעבד נכסי וע"ש...
"ובעיקר דברי הכסף משנה שכתב דממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה, ונראה מיניה דס"ל שעבוד נכסי בצדקה כמו בשאר חוב, לענ"ד כן הדברים נכונים, דכיון דקי"ל שעבודא דאורייתא במלוה על פה ומכל שכן במלוה הכתובה בתורה (עיין ש"ך סימן ל"ט סק"ב), א"כ לא גרע מצות צדקה ממצות פדיון הבן דשעבודא דאורייתא כמו שמבואר בפרק יש בכור (בכורות מח, א), וכן גבי עולת יולדת דמביאין יורשין עולתה למאן דאמר שעבודא דאורייתא פ"ק דקידושין (יג, ב). וכן נראה מהא דכתב הרמב"ם בנשתטה דב"ד יורדין לנכסיו לצדקה, ואם אין בו משום שעבוד נכסי אלא מצוה הוא דרמיא עליה א"כ היכי מעשין את השוטה למצוה כיון דפטור הוא מסוכה ולולב אמאי יתחייב יותר בצדקה, אלא נראה מזה דשעבוד נכסי אית ביה דממונו משועבד כמו בשאר חובות".
ויש להעיר שאם יש שעבוד נכסים ישנו סדר של גביה מנכסים כמו בכל חייבי ממון אשר נכסיהם משועבדים לחובם.
מכאן עובר הקצות לנודר לצדקה, וטוען שלשיטת הב"י אף בנודר לצדקה כיון שיש שעבוד נכסים אף אם מת הנודר השעבוד המוטל על נכסיו לא פקע, ויורדים וגובים את נדרו לצדקה. לעומת זאת דעת הרמ"א שהנדר לצדקה הוא חיוב על גופו בלבד, ועל כן במיתתו פקע חיובו.
וכך כתב שם הקצות: "ובזה ניחא לענ"ד פסק הב"י הובא בשאלות ותשובות רמ"א (סי' מ"ז) בנודר ומת דמחויבין היורשין לקיים נדרו, וע"ש שהשיג הרמ"א בתשובה שם סי' מ"ח. אמנם נראה ליישב דברי הב"י דכיון דמצות צדקה יש בו משום שעבוד נכסיו א"כ ה"ה בנודר כיון דכתיב (דברים כג, כד) בפיך זו צדקה אית ביה נמי שעבוד, ולא גרע משאר חוב דאפילו מלוה על פה דעת הרמב"ם (פי"א ממלוה ה"ד) וכמה פוסקים דשעבודא דאורייתא, וכיון דשעבודא רמי אנכסי כמו בפדיון הבן ובעולת יולדת דהתורה צוה ליתנו נשתעבדו נכסים ה"ה בנדר דכתיב בפיך ודריש מינה פ"ק דר"ה (ו, א) זו צדקה, שעבודא אנכסי ומחוייבין היורשין לשלם מנכסי אביהן. ורמ"א שם האריך בראיות דנודר ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו, וע"ש ראיה מתשובת הריב"ש סי' (שכ"ה) [שכ"ח] ושל"ה דנשבע לקיים קנין בדבר שלא בא לעולם אף על גב דמחויב לקיים שבועתו, אם מת אין היורשין צריכין לקיים, וה"ה בנידון דידן דאינו אלא משום נדר וע"ש".
"אמנם לפי מ"ש דנודר נשתעבדו נכסי כיון דהתורה צוה אותו בכך כדכתיב בפיך זו צדקה, א"כ שבועה שאני דשבועה אינו אלא משום בל יחל דברו (במדבר ל, ג) ואינו מדבר במצות שבממון אלא להרע או להיטיב שאוכל ושלא אוכל, וא"כ ודאי לא שייך ביה אלא איסור בל יחל ונכסוהי לא אשתעבד לקיים השבועה ומש"ה יורשין פטירי, אבל בפיך זו צדקה דבמצוה שבממון הכתוב מדבר הו"ל כמו שארי מצות שבממון שבתורה דנכסוהי אשתעבד".
וא"כ שיטת הקצות שבשני אופני צדקה בנדר ובפסיקת הציבור מוטל שעבוד נכסים על נותן הצדקה. אמנם לגבי נודר שיטת הרמ"א בבירור שאין עליו שעבוד נכסים.
בשו"ע (חו"מ סי' ריב ס"ז) הביא לשון הרמב"ם: "דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם: כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או: יהיה אסור עלי, או: אתננו לצדקה, אף על פי שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם, ה"ז חייב לקיים דברו, שנאמר: ככל היוצא מפיו יעשה, (במדבר ל, ב); והואיל והדבר כן, אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים, או: כל שכר בית זה לעניים, זכו בהם העניים".
והרמ"א בסוף הגהתו כתב: "ודוקא אם הנודר קיים; אבל אם כבר מת, אינו כלום, שהרי אינו כאן שיקיים נדרו. (מרדכי פ' מי שמת) וסברא האחרונה היא עיקר, וכן ראוי להורות. ועיין לקמן סי' רנ"ב סעיף ב'. ואם נשבע לקיים המקח, עיין לעיל סימן ר"ט סעיף ד'".
וכך כתב הפתחי תשובה (חו"מ סי' ריב ס"ק ט): "שהרי אינו כאן. עיין באר היטב [סקי"ט], עד והוא כבר מת קודם שבא לעולם. ומשמע דאם מת אחר שבא לעולם מחויבים היורשים לקיים. עיין בתשובת רמ"א סי' מ"ח שאלה ג', מבואר דכן היא דעת מרן הב"י בתשובה הנדפסת שם [ובשו"ת אבקת רוכל סי' פ"ג], דנודר לעניים ומת מחויבים היורשים לקיים נדרו, והרמ"א ז"ל השיג עליו והאריך בראיות דאין היורשין מחויבין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו העניים מכח קנין, וכמו שפסק הריב"ש סי' שכ"ח ושל"ה [הובא לעיל סימן ר"ט סעיף ד' בהגה] גבי שבועה בדבר שלא בא לעולם, דאע"ג דהוא חייב לקיומיה מצד שבועתו, מ"מ אם מת אין היורשין צריכין לקיומיה, וה"ה בנידון דידן מאחר דהוא אינו חייב לקיומיה אלא מכח נדר אין לכוף ליורשים לקיים נדרו. והביא שם דברי מהר"ם במרדכי פרק מי שמת [המובא בציונים אות י"ד] מקור דברי הגה זו, שכתב, אבל גבי שכיב מרע בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת כו', דמשמע קצת דאי הוה ליה לנדרא למיחל מחיים חייבים לקיומיה. וכתב דמהר"ם מילתא דפשיטא נקט כמעשה שהיה שם, אבל אה"נ דבלא"ה נמי אין כופין היורשים לקיים נדר אבוהון כו', עש"ב. וכן מבואר מדברי הרמ"א בהגהת שו"ע לקמן סימן רנ"ב סעיף ב' שכתב, מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת, יורשיו פטורין כו'. דבפשוט משמע דהיינו נדר לעני ואפ"ה יורשיו פטורין. וכ"כ בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קל"ד [יובא קצת לקמן סימן רמ"ג סעיף ב' סק"א], משום דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט אלא גבי הקדש, אבל בעניים אינו אלא משום נדר, ע"ש. גם בתשובת מהרי"ט חלק חו"מ סימן (ג') [נ'] האריך והוכיח כן דנודר ומת אין יורשין מחויבים בנדרו ע"ש. וכ"כ בפשיטות בספר קצוה"ח לקמן סימן רנ"ב סק"ה. אך בסימן ר"צ (סק"ב) [סק"ג] כתב לישב דעת הב"י בתשובה הנ"ל שדעתו בנודר ומת מחויבין היורשין לקיים, והיינו משום דס"ל דנודר לעניים כיון דכתיב [דברים כ"ג כ"ד] בפיך זו צדקה [ר"ה ו' ע"א], אית ביה שעבוד נכסיו ולא גרע משאר חוב, והאריך בזה, ומ"מ כתב בסוף דבריו שם שנראה מדברי הפוסקים כדעת הרמ"א בתשובה הנ"ל דנודר לעניים לית ביה משום שעבוד נכסים ע"ש. ועיין עוד בזה בתשובת רע"ק איגר סימן קמ"ו וסוף סימן ק"נ, ויובא קצת לקמן סימן רנ"ב סעיף ב' סק"ב ע"ש. [ועיין בתשובת מים חיים חלק חו"מ סי' י"ד מזה]. אמנם בתשובת חתם סופר חלק חו"מ ראיתי בדבריו בכמה תשובות תופס בפשיטות לפסק הלכה דנודר לעניים נשתעבדו נכסיו ומחויבים היורשים לשלם, ומפרש דברי הרמ"א דסימן רנ"ב הנ"ל מי שנשבע או נדר כו', דהיינו בנדר ליתן לעשיר דלא אשתעבדו נכסיו לזה [אולם משמעות (דברינו) [דבריו] דאין שום חולק בזה, ותימה שלא הזכיר דברי גדולי האחרונים הנ"ל".
והאריך הפ"ת בהבאת דברי שו"ת חת"ס (חו"מ סי' קיד, קטו).
עולה כי לפי הסוברים שנדר לא יוצר שעבוד נכסים אין צריך לקיימו אחר מיתת הנודר אא"כ נדר דבר מסויים ועליו חל השעבוד וצריכים ליתנו לאחר מיתה.
וכן חילק במפורש המחנה אפרים (הלכות צדקה סימן ב ד"ה ומעתה אתי):
"ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק הזרוע דגבי מתנות כהונה אפי' עני שבישראל מוציאין מידו ומוציאין מדינא הוא, לע"ד אינה קושיא דמתנות כהונה ומעשר עני ממונא דכהני ועניי נינהו דרחמנא זיכה להם ומשום הכי כופין אותו ב"ד ליתנם, אבל גבי נודר לצדקה ליתי' גבי' ממונא דעניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה ומשום הכי אי בעי למהדר מצי הדר אלא שעובר על נדרו. ומה שהביא מההיא דאמרינן בקרבנות ועשיתה אזהרה לב"ד שיעשוך אינה ראי' דההיא בקרבנות מיירי ואף על פי שאיתקש צדקות לקרבנות איכא למימר דהיינו דוקא לענין בל תאחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים ומשום הכי איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים כדי דלא מצי למיהדר. אבל הרי"ף ז"ל סובר דאפילו באומר סלע זו לצדקה אף על פי שלא זיכה אותה לעניים ידועים ואין שום עני יכול לתובעה ממנו דלכל א' מצי לומר ליה לא לדידך יהיבנא אלא לחברך מכל מקום לא יכול למהדר ואי בעי מהדר מוציאין מידו כדין מתנות כהונה שמוציאין מידו משום דממונא דכהני נינהו. הכא נמי כי אמר סלע זו לעניים באמירה בעלמא זכו בה עניים ונעשה ממונא דעניים כמו פיאה שאם אמר ערוגה זו נמי יהא פיאה נעשה אותה ערוגה נמי פיאה. הכא נמי כי אמר סלע זו לצדקה נעשה אותה סלע של צדקה ונהי דהוי ממון שאין לו תובעים ואין עניים יכולים לתובעו מכל מקום כל היכא דאינו רוצה ליתנם כל עיקר ב"ד כופין אותו ומוציאין מידו כדין שאר מתנות עניים. ולפי זה אם מת זה הנותן מוציאין מיורשיו. וזה מדוקדק בלשון הרי"ף שכתב כל האומר סלע זו לעניים זכו בו עניים ולא מצי למיהדר. ולפי זה נראה דהיינו דוקא באומר סלע זו לעניים שבאמירתו זכו בה עניים ונעשה אותו סלע נכסי עניים הוא דמוציאין מידו. אבל בנודר ואמר הרי עלי ליתן אפילו הרי"ף ז"ל יודה דעדיין לא זכו בו עניים וליכא גבי נותן אלא חיובא דנדרא לחוד".
וכ"כ ערוך השולחן (חו"מ סי' ריב ס"ט): "והשנית אפילו כשאמר אתננו דהוה נדר אין זה רק כשהנודר קיים אבל אם מת אינו כלום שהרי אין כאן בן שהנדר מוטל עליו ואין נכסיו משתעבדים לנדרו אלא כשקיום הנדר היה בחייו כגון שבחייו הוציא האילן את הפירות או שכבר היתה שכירות הבית שהשוכר חייב ליתן דמי דירה אבל כשמת קודם שבאו לעולם אין על מי לחול הנדר [שם] ורבינו הרמ"א כתב שסברא זו עיקר וכן ראוי להורות ולפ"ז שכיב מרע המצוה צוואתו ורוצה להניח לצדקה הריוח מבתים וחנויות ומעות יאמר הנני מקדיש לעניים או לצדקה פלונית את הבית או החנות או המעות לפירותיהם דהוי קנין גם בבריא וקנו העניים או ההקדש ומפני נדר אין מקום לחול לפי דיעה זו כשחלות הנדר היתה לאחר מותו אא"כ חל בחייו דאז נתחייבו נכסיו ולכן כשאמר אתן מנה מנכסיי או חפץ פלוני או קרקע פלונית חל הנדר מיד כיון שהם בעולם וכ"ש כשאמר מנה מנכסיי יהיה לפלוני או חפץ פלוני או קרקע פלונית יהיה לפלוני דזכה אותו פלוני מיד כיון שהדבר בעין ואם נשבע לקיים המקח או המתנה נתבאר בסי' ר"ט ע"ש"...
מסקנות
א. בצדקה שפסקו הציבור ישנו חוץ מהחובה האישית אף שעבוד נכסים לדעת הרמב"ם, ולדעת הר"ן אין שעבוד נכסים אלא רק שעבוד אישי וחיוב לקיים מצות צדקה.
ב. בצדקה שפסק על עצמו ונדר, לרוב הפוסקים, אם חייב עצמו בדבר מסויים ישנו שעבוד נכסים שחל אף לאחר מיתה, אם מוטל עליו רק נדר, ישנה מצות עשה אבל אין שעבוד נכסים לרוב הפוסקים, ועל כן אם מת הנודר בטל חיוב הצדקה ממנו.
ב. מצות צדקה – מצוה שמתן שכרה בצידה
הקשו הראשונים הרי מצות צדקה היא מצות עשה ששכרה בצידה, ומצוה ששכרה בצידה אין בי"ד מוזהרין עליה, וא"כ גם אין כופין על מצות צדקה.
כתבו תוספות (חולין קי ע"ב): "כל מצות עשה שמתן שכרה כו' – וא"ת והרי צדקה דכתיב פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' (דברים טו) ואמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח:) דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כדאשכחן פ' נערה בכתובות (דף נג.) אכפייה ועל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ (דברים טו)".
לתוספות שני תירוצים לגבי כפיה על צדקה: כפיה בדברים ולא כפיית גוף או כפיה ממונית. ותשובה שניה שבצדקה יש לאוין של לא תקפוץ ולא תאמץ ולכן ניתן לכפות עליה. ויש להעיר כי בנדרי צדקה אין את הלאוין של לא תקפוץ ולא תאמץ גם לאחר שנדר, ורק בצדקה שפסקו על הציבור ישנם לאוין אלה.
וכך כתב הריטב"א (ראש השנה ו ע"א): "ותימא האיך ממשכנין על הצדקה דהא מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואין מוזהרין ב"ד עליה, ותירץ בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"ה) אין ב"ד נענשין עליה כלומר מוזהרין הן לכוף אבל [אם] העלימו עיניהם ולא כפאוהו אין נענשין כמו שנענשין על שאר מ"ע אם לא כפאוהו, ואומר רבינו נר"ו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב"ד מוזהרין כלל כדאמרינן במסכת חולין (ק"י ב') ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א"ל לרב נחמן כפתיה וא"ל דלא בעי למכפייה דכל מ"ע שמתן שכרה בצידה אינן מוזהרין עליה, וא"כ האיך ממשכנין על הצדקה, ותירץ רבינו דשאני הכא דגלי ביה קרא דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, ולא גמרינן מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לעניים, וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט, שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש...
עולה מהריטב"א שישנה מחלוקת בין הבבלי שסובר שאין לכוף כלל במצוה ששכרה בצידה לבין הירושלמי שסובר שאין חובה לכפות אבל רשאים. ומביא תירוץ נוסף המיוחד לצדקה שיש חיוב תורה לכפות כאשר חייב עצמו בנדר לתת לעניים.
וכך הביא המרדכי (ב"ב, הגהות מרדכי פרק ראשון רמז תרנט): "שאל ה"ר יוסף את ריב"א על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים שמסרבים ולא אבו שמוע לרבים, ואני מצאתי שכתב רבינו שמעיה בשם ר' יוסף טוב עלם דאין מעשים על הצדקה אפילו למצוה רבה דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו' ושנינו כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ואין הדבר תלוי אלא בנדיבת הלב ובהרצאת רעים ותלמידך חוכך להחמיר מדתניא ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ו' לכסות י"ב לפסי העיר ומדכייל כל הני בהדדי משמע כי היכי דכייפינן לפסי העיר כייפינן נמי לכולהו ועוד מדגרסינן פרק נערה בכתובות כייפינן ליה כי הא דרבא אכפייה לרב נתן ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ופרש"י ז"ל בדברים ולא משמע כן כמו ההוא דהכותב ודפרק הגוזל כפייה רפרם לרב אשי ואגבו מיניה ועוד בפ"ק דבבא בתרא מייתי לה וה"ג התם ממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ומשני הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ובתרוייהו גרס רב נתן בר אמי ולאו תרי עובדאי נינהו והתם לאו בדברים קאמר ודוחק לומר דהתם מיירי דכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפייה מדלא מדכר ליה תלמודא ומדגרסינן עושו אהדדי אין לי ראיה כדאמר מעלנא דידי עישוי נינהו ומלהסיע על קיצתן אין ראיה דהתם מדעת כולם היה כדפריש ר"ת והכי מוכח ברייתא דתני רישא כופין וסיפא רשאין".
"והשיב ריב"א וז"ל על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים המסרבין וכתב ר"י ט"ע דאין מעשין עליה משום דמתן שכרה בצדה יפה כתב ואני לא ידעתי ושמחתי בדברים כי עכשיו יש לי גאון שאומר כדברי ולא כפירוש רבינו יצחק שפירש אכפייה לרב נתן בר אמי2 משום דכתיב באותה מצוה לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך כי נראה בעיני דהא אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה כשאר מ"ע לכפותו עד שיעשה דהיו מכין אותו כו' כדאיתא בכתובות והיינו אין מעשין שכתב רבינו יוסף ט"ע אבל מ"מ מוזהרין וראיה לדברי מירושלמי דפ"ק דב"ב".
עולה כי ריב"א סובר שאין מעשין וכופין על צדקה שפסקוה הציבור על עצמם. ולא כפירוש תוס' שכופין בגלל הלאוין.
המאירי (חולין קי ע"ב) הביא תירוץ נוסף: "וכן יש שפירשו שם שלא אמרו כופין אלא במקום שקבעו עליהם כן כגון מקומות שקובעין ליתן כך וכך בחדש וכיוצא בזה".
וכן כתב המאירי (כתובות מט ע"ב): "זה שביארנו שכופין על הצדקה יש שואלין בה ממה שאמרו במסכת חולין בפרק כל הבשר ק"י ב' כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה, והרי זו מתן שכרה בצדה דכתוב למען יברכך וכו' עד שפירשו בה רבים שלא אמרו כופין אלא כפייה בדברים אבל לא שיהיו בית דין יורדין לנכסיו שאף נודר שאמרו עליו שלשה רגלים עובר הוא בבל תאחר אבל אין כופין אותו. ומה שאמרו ב"ב ח' ב' ממשכנין על הצדקה, פירושו כשפסקוה על עצמם".
"ויש מפרשין כופין לגמרי בהכאה או בירידה לנכסיו ולא אמרו כל מצוה שמתן שכרה וכו' אלא במצות עשה אבל זו מצות לא תעשה היא דכתיב לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ וכו' וכן יש מפרשין אין בית דין מוזהרין עליה שאין נענשין אבל מוזהרין הם לכופו. וכן נראה בתלמוד המערב...".
ונראה מהמאירי שתירוציו עוסקים בצדקה שקצבוה הציבור עליהם, אבל לא לגבי צדקה בנדר, בצדקה שקצבוה הציבור כופים וממשכנים. בצדקה בנדר אין לאוין של לא תקפוץ ולא תאמץ ולכן אין לכפות במעשים (אמנם יש לאו של בל תאחר ועי' להלן בדברי תומים שס"ל שכופים כדי שלא יעבור בב"ת).
ועי' באור זרוע (ח"א הלכות צדקה סימן ד) שאף הוא עסק בכפיה לצדקה דוקא בחיוב הציבור ולא בנדרי צדקה.
זה סיכום התירוצים לשאלת מתן שכרה בצידה בצדקה ומביאי התירוצים:
יש שתרצו שבצדקה ישנו לאו של לא תקפוץ ולא תאמץ, ועליו כופים שלא יעבור – תוספות (חולין קי ע"ב ד"ה כל), ריטב"א (ב"ב ח ע"ב), מאירי (כתובות מט ע"ב, חולין קי ע"ב), אור זרוע (ח"א הלכות צדקה סימן ד בשם ריצב"א), רדב"ז (הל' מתנות עניים פ"ז ה"י), לבוש (יו"ד סי' רמח ס"א), חכמת אדם (שער משפטי צדק כלל קמד ס"ב).
ויש תרצו שכפיה בצדקה היא בדברים ולא בשוטים – ר"ת (בתוספות חולין קי ע"ב ד"ה כל), מאירי (חולין קי ע"ב), אור זרוע (ח"א הלכות צדקה סימן ד בשם ר"ת), מרדכי (ראש השנה פ"א רמז תשב).
ויש שתרצו שכפיה בצדקה היא רק אם בית דין או הציבור פסקו וקבעו על כל הציבור או על יחיד – מאירי (כתובות מט ע"ב, חולין קי ע"ב), אור זרוע (ח"א הלכות צדקה סימן ד בשם ר"ת).
ויש שתרצו שכאן ציווי מפורש – ועשית מצוה לבי"ד שיעשוך – ריטב"א (חולין קי ע"ב), נמוקי יוסף (בשיטת הקדמונים קידושין עו ע"ב ד"ה ממשכנין).
ויש תרצו שבי"ד אין נענשים עליה אם לא כפאוהו אבל מצווים לכופו – מאירי (כתובות מט ע"ב, חולין קי ע"ב עפ"י הירושלמי), אור זרוע (ח"א הלכות צדקה סימן ד בשם ר"ש משאנץ).
וקצת תמוה שהראשונים שדנו על כפיה בצדקה משום מתן שכרה בצידה לא העלו את השאלה של שעבוד גוף ונכסים ליתנה.
ג. בין כפיה על הצדקה בנדרים לבין פסיקת הציבור
כתב הרמב"ם (מתנו"ע פ"ז ה"י):
"מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות".
בפשטות, כל ההלכה עוסקת רק במי שהציבור קצב עליו צדקה כאמור בבבא בתרא (ח ע"ב): "כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה", או כפסיקה ומס על כל הציבור. כך עולה מהדגשות הרמב"ם: 'שראוי לו', 'מה שאמדוהו ליתן', 'מה שראוי לו ליתן'. וכן מישכון על צדקה אף בערב שבת לא נראה שקשור למי שנדר, שהרי אין העניים מצפים לצדקה שלו דוקא בערב שבת.
רבינו זרחיה הביא במאור הגדול (בבא קמא יח ע"א) תשובת רב האי גאון ביחס לנדרי צדקה וז"ל: "וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצו למעבד ליה מדעם ולא עניים אית להון בהדיה עסק דברים... אלו דברי רבינו האי גאון ז"ל ור"ח ז"ל".
"ושמעינן מדברי רבינו האי גאון ז"ל דמאי דאמרי' התם שממשכנין על הקופה אפי' בע"ש לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתם כדקתני התם רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה וכו' עד ולהסיע על קצתן וכן מאי דאמרי' אכפייה רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה עשוי הוא שעשהו וכפאו עד שאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בעל כרחו בדלא אמר רוצה אני אין לו לב"ד לעשות כן דאפי' אם נודר כדאתי למיהדר ביה מיקם הוא דקאי בעון אבל לב"ד לית ליה למיעבד ביה ולא מדעם כדברי רבינו האי גאון ז"ל".
עולה מדבריו שעל נדרי צדקה אין גביה בעל כרחו ולא עישוי כלשהו. על פסיקות בני העיר ישנו עישוי ומישכון. ועל הטלת צדקה על אדם עשיר ישנו עישוי בדברים עד שיאמר רוצה אני.
הראב"ד חולק (כתוב שם לראב"ד, בבא קמא יח ע"א) וכתב כך: "שהרי הוקשה צדקה לנדר ולנדבה, ואמרינן [ערכין דף כא א] בנדר ונדבה חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, וכן אמרו [ב"ב דף ח ב] ממשכנין על הקופה, והקופה אינה אלא נדבת כל אחד ואחד כמה יתן בשבוע וכיון שנדר ממשכנין אותה".
עולה לדעתו שאין הבדל בין נדרי צדקה לבין מה שהציבור קבעו לכל אדם או לאדם מסויים בכולם כופים וממשכנים.
וכן הרמב"ן במלחמת ה' (ב"ק יח ע"א) סבר שעל כל מיני צדקה ממשכנים וכופים לקיים נדרו, וז"ל:
"הלכך בנדרים נמי כל דבר המסוים בודאי מוציאין מידו דמאי שנא ומעתה בכל הנדרים נמי למה לא יהיו ב"ד נזקקין להוציא מידי חיובו והרי התשובה לא דקדקה בכל זה אלא אפי' בית זה וחפץ זה לעניים קאמר דליכא עליה דינא ולא כלום ונראית כמשובשת. ואם תמצא לומר אותה אין לדקדק ממנה מה שדקדק בעל המאור ז"ל, שאם אמר הגאון ז"ל דב"ד דלית להו למעבד מידעם, רצונו לומר שאין יורדין לנכסיו למוכרן כמו שעושין בבע"ח ולא משמתין אותו דהא לית להו לעניים עסק דין בהדיא כלל, אבל מ"מ גבאי צדקה ממשכנין אותו משכונו בעלמא עד שיפרע משום דדלמא פשע ובעי משכונו ולכשיתן יחזירו לו משכונו ואין זה כפיה וגביה כדין ב"ד בבע"ח אלא משכונו בעלמא הוא שגבאי צדקה ממשכנין אותו ולא ב"ד. כי לא חלק הגאון ז"ל מעולם בזה דהא צדקה איתקש לנדר וחייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ומאי שנא וכן נמי חייבי ערכין. ותו דאמרי' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך פי' שממשכנין אותו והכי פירושו בירושלמי בפ"ק דר"ה רבנן דקיסרין בשם ר' אבינא מיכן למשכון, ואי אמרת הא חייבי חטאות ואשמות כתיבי התם ואין ממשכנין אותם התם היינו טעמא משום דכפרה דידיה הוא ולא בעי עשוי דמעושה ועומד הוא כי היכי דתיהוי ליה כפרה, אבל צדקה מצוה גרידתא היא כנדרים ונדבות וממשכנין אותם ועוד דצדקה דבר הנדור הוא דומיא דעולות ושלמים וקרינא בהו אשר דברת בפיך משא"כ בחטאות ואשמות שאין נדרין ונדבין אלא חיובי דרמי עליה הוא וליכא לדמויי להו צדקה ועוד דהא [ע"ב] איכא חייבי חטאות שממשכנים אותם כדאיתא בערכין וק"ו הדברים דכיון דלחבריה בעי למיתביה ולא לגבוה בעי משכוניה משום דפשע ולא יהיב. ויש מפרשים שלא חלקו בין חייבי חטאות ואשמות לחייבי עולות ושלמים אלא קודם זמנן דבהכי ממשכנין כי היכי דלא ליפשע ובהנך לא פשע אבל לאחר שעברו עליו שלש רגלים בכולן ממשכנין וכופין נמי במילי ושוטי דבכולהו כתיב ועשית וכענין שאמרו בשאר מצות מכין אותו עד שתצא נפשו ודבר נכון הוא. ומעשה דרב נתן בר אמי אינו ענין לכאן דהתם לא נדר הוא ולא קופת אנשי העיר הוה אלא עשוי עשיה דכיון דאמיד ולא יהיב צדקה, ב"ד מוציאין ממנו בעל כרחו וכן לפרנסת בניו הקטנים אי אמיד כייפינן ליה ולא בעי' שיאמר רוצה אני כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה אלא על כרחך קא אמרי' כפי צורך השעה לפי מראות עיניהם של דיינים אלא שלמדו ממנו דממשכנין על הצדקה כשאמיד כדמפרש בפ' השותפין אבל אין לזה עסק בדברי הגאון ז"ל כלל".
עולה מדברי הרמב"ן לגבי צדקה שבין בקצבת הציבור ובין בנדר כופין אותו לתת ובכל הדרכים משכון וכפיה במילים ובדיבור וכפיה בשוטים.
בספר התרומות (שער סב אות ד) הביא תשובת הרי"ף בענין מי שהתחייב למעשה האסור לדון בבי"ד של נכרים ואם לא ידון לפניהם הרי הוא מחייב עצמו לצדקה. וז"ל: "ויש לברר למי שקבל על עצמו לדון עם המלוה בפני גוים אם מועיל לו תנאו. וכן נמי אם חייב עצמו בממון אם לא ילך עמו לפניהם מה דינו. על זה השיב הרי"ף ז"ל כך זה טופסו, מה ששאלתם המקבל על עצמו בקנין לילך ולדון עם בעל דינו לשופט של ישמעאל יכול לחזור בו או לא. ועוד אם קבל על עצמו בקנין בעדים שאם לא ילך לפניהם לדין עם בעל דינו שיהא עליו לעניים או לבית הכנסת כך וכך [וחזר בו ואמר לא] אלך לדיני גוים יש לו רשות להוציא ממנו מה שפסק על עצמו. כך ראינו כי זה יכול לחזור ואינו חייב ואינו רשאי לילך עם בעל דינו אל הגוים, ולא מבעיא כה"ג דקא עקר מצוה, וכדאמר רבי טרפון, אלא אפילו לדבר הרשות מאי דקנו מאיניש במילתא דעבוד קנין דברים הוא ואית ליה למיהדר. אבל ודאי אי מקבל עלויה סהדותא דגוים וקנו מיניה לאו דברים בעלמא הוא, כדאמרינן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אינו יכול לחזור, שאין לאחר קנין כלום".
"ולענין ששאלתם שאם לא ילך שיהיה עליו להקדש כך וכך ראינו מן הדין שיש לו לומר כן ויש על ב"ד ולזקני המקום למנוע בעלי דינין מלתובעו [בכך, שדבר אסור הוא, ואם נמנע כבר בטל הנדר שדבר מוכיח שלא קיבל על עצמו לילך לפני הגוים] אלא עם התובע, ואם לא נמנע התובע והנתבע לא הלך עמו לגוים אין ב"ד מוציאין ממנו לא לעניים ולא להקדש, אלא מודיעין אותו כי חל הנדר עליו ואומרים לו שעליך לתת מדעתך מה שפסקת על עצמך, כי זה נדר הוא, ונמצא כנודר [שאם לא יחלל שבת] שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשמרו ולקיים נדרו. ודבר זה שנוי במשנתינו חומר בנדרים מבשבועות אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועות מותר מפני שאין נשבעים לעבור על מצות. וזה ששנינו כאן בנדרים אסור זה ר"ל כמו זה שאמרנו שאם נדר לצדקה בקיום מצות חייב באותה צדקה [אבל ב"ד אין] מוציאין מידו, ע"כ".
עולה מדברי הרי"ף שרואה את דבריו כנדרי צדקה ובכל זאת אין בית דין כופים אותו לקיים אלא מודיעים לו שהם נדרי צדקה.
דברי ספר התרומות הובאו בקצרה בטור (חו"מ סי' כו, ה): "ואין מוציאים ממנו בב"ד אלא שאם התנה על עצמו להתחייב כך וכך לעניים או לב"ה מודיעין אותו שחל הנדר עליו ואומרים לו עליך ליתן מדעתך מה שפסקת על עצמך כי זה הוא כמו נדר שאם לא יחלל שבת יתן מנה לעניים שהוא חייב לשמור את השבת וליתן מנה לעניים בקיום מצוה חייב באותו מנה אבל אין בית דין מחייבין אותו ע"כ".
הב"י הביא את מקור הטור בספר התרומות והעיר בבדק הבית: "ומכל מקום מה שכתב שאין בית דין מוציאין ממנו מה שקבל עליו לתת לצדקה אם לא ילך לדון עמו לפני גוים גם מה שפירש במתניתין דחומר בנדרים לא משמע לי האי פירושא בפשטא דמתניתין".
וכך פסק השו"ע (חו"מ סי' כו ס"ג): "המקבל עליו בקנין לידון עם חבירו לפני עובדי כוכבים, אינו כלום, ואסור לידון בפניהם. ואם קבל עליו שאם לא ילך בפניהם יהיה עליו כך וכך לעניים, אסור לילך לדון עמו לפני עובדי כוכבים וחייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים. ויש מי שאומר שאין בית דין מוציאין ממנו, אלא מודיעין אותו שחל הנדר עליו".
משמע מן השו"ע שקיבל את תשובת הרי"ף שאין כפיה בנדרי צדקה אלא רק מודיעים לו שהוא חייב, כמו"כ השו"ע לא נקט בפירוש דעה אחרת כנגד דעת 'יש מי שאומר'. (על אף שבבדק הבית תמה על הדעה הזו).
הב"ח (חו"מ סי' כו) העיר מדוע השו"ע נקט לשון יש מי שאומר כשלא הביא דעה חולקת, ומנ"ל שיש חולק בכך.
ומשיב הב"ח: "ואולי לפי שהמרדכי בפרק בני העיר (סי' תתכה) כתב על שם מהר"ם בתשובה (ד"פ סי' תק) באחד שאמר בתוך קהל ועדה אם אשחוק עוד בקוביא אתן חמשה זקוקים לצדקה והוא אומר שיתן למקום שהוא חפץ והשיב שכופין אותו שיתנם בעירו עיין שם משמע ליה להרב ב"י דחולק הוא אבעל התרומות שפסק כאן שאין בית דין מוציאין ממנו. ועוד אפשר לומר דבעל התרומות מודה למהר"ם דבאומר בתוך הקהל אם אשחוק עוד אתן לצדקה כך וכך דמסתמא היתה דעתו לצדקה דקהל שהוא נודר בפניהם ולא מצי אמר שיתן חוץ לעיר מקום שהוא חפץ, אבל במקבל עליו סתם כנגד חבירו אם לא אעשה לך כך וכך אתן לעניים כך וכך אין מוציאין ממנו בבית דין דמצי אמר אתן לעניים שאני חפץ חוץ לעירי ומהר"ם נמי מודה בכך כיון שלא היה הנדר בתוך הקהל ומה שכתב הרב כאן ויש מי שאומר וכו' אינו בא לומר דאיכא כאן שתי סברות אלא דלפי מה שכתב תחילה המקבל עליו בקנין וכו' עד חייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים הוא דבר פשוט לא יעלה על הדעת שיחלוק אדם על זה כתבו בסתם, אבל מה שכתב אח"כ שאין בית דין מוציאין ממנו וכו' הוא חידוש בדין אפשר שיש מי שחולק על זה כתבו בלשון ויש מי שאומר, להודיע שדברי יחיד הם ודרך הרב בזה בשלחן ערוך הוא ידוע בהרבה מקומות בספרו".
לפי הב"ח בדרך כלל אין כופים על נדרי צדקה, אא"כ התחייב לפני הציבור במקום מסויים שאינו יכול להשתמט שייתן לעניי עיר אחרת.
נושאי הכלים על השו"ע עסקו בפסקו של השו"ע.
הסמ"ע הסכים עם הב"ח עפ"י דברי הרי"ף שאין כופים על נדרי צדקה: "...ולא מצאתי מי שחולק ע"ז שיסבור שהב"ד מוציאין ממנו, וגם בד"מ לא הביא כאן שום דעה שחולקת ע"ז. ואפשר לומר שזה תלוי במה שאמרו [חולין ק"י ע"ב] שכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה, שפירשו הרמב"ן [שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' פ"ח] שאין ב"ד עונשין עליה, אבל אם ירצה הב"ד יכולין להוציא מידו בע"כ, וכמ"ש לקמן בסימן (צ"ו) [צ"ז סעיף ט"ז] וק"ז [סעיף א'] וביו"ד ריש סימן ר"מ ע"ש, וכ"ש בזה שקיבל עליו בתורת נדר. והיותר נראה לומר דדרך המחבר לכתוב כן אף שאין בו פלוגתא, וכמו שכתבתי לעיל בסימן ט"ז סעיף ב' [סק"ח] ע"ש".
אמנם הש"ך (חו"מ סי' כו ס"ק ו) השיג: "ויש מי שאומר שאין בית דין מוציאין מידו. כתב הסמ"ע [סקי"ג] ולא מצאתי מי שחולק ע"ז. ועיין בבדק הבית [סעיף ד'] שחולק ע"ז וכתב על הטור [סעיף ה'], מה שכתב שאין ב"ד מוציאין ממנו מה שקיבלו עליו לתת לצדקה אם לא ילך לדין עמו לפני גויים, גם מה שפירש במתניתין דחומר בנדרים, לא משמע לי האי פירושא, עכ"ל, ועיין ב"ח [סעיף ז']".
וכן בביאור הגר"א (ס"ק י) חולק וסובר כי לפי השו"ע עצמו כופים על נדרי צדקה. וז"ל: "וי"א דאין. כ"נ שם מדקא' אסור ול"ק חייב. והב"י בבד"ה חולק עליו ועל פירושו וז"ש בתחלה סברא הראשונה וחייב ליתן כו'". וחולק על הב"ח והסמ"ע בהבנת דברי השו"ע.
הט"ז חולק וסובר שבצדקה של פסיקת הקהל אין כופים משום מצוה שמתן שכרה בצידה אבל בנדר לצדקה בית דין כופים ומוציאים מן הנודר, ורק במקרה של בעל התרומות אין יכולים לכפות משום שאינו נדר גמור. וכך כתב הט"ז: "ואני תמה, דודאי לענין נתינה שיתן אדם לצדקה, בזה אין כופין לקצת דעות משום דהוה מתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך, וכמ"ש התוס' בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ט ע"ב ד"ה אכפייה] דהא דרבא אכפיה לרב נתן היינו בדברים, אבל מה שאדם אומר אתן צדקה ודאי כייפינן ליה בכל הכפיות דהוה כמו נדר, ובנדר פשיטא דכייפינן בכל מילי, ואיך נעלם מעיניהם ברייתא ערוכה פ"ק דר"ה [ו' ע"א] מוצא שפתיך [זו מצות עשה] תשמור זו [מצות] ל"ת, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, פירוש שיכפו אותך ליתן כפי שנדרת, [כאשר נדרת] זה נדר, בפיך זו צדקה. הרי מבואר דב"ד כופין לקיים הנדר בזה. ומ"ש בעה"ת שאין ב"ד מוציאין, הוא בדרך אחר, די"ל דאין כאן נדר גמור, דיכול לילך לדיני עובדי כוכבים"...
עולה מדברי הט"ז שהופך את ההבנה, דוקא בנדר לצדקה כופים, ובפסיקת הציבור כמס לצדקה אין כופים.
וכך כתב התומים (סי' כו ס"ק ה):
"וי"א שאין בית דין מוציאין וכו'. כבר כתב הב"י בספר בדק הבית (ב"י סעיף ד) דלא אתפרש למה לא יוציאו בדיינים. והסמ"ע (סקי"ג) כתב משום דהוי מצות עשה שמתן שכרו בצידו ואין ב"ד של ישראל כופין עליה (חולין קי ב). ואין דבריו נראים, דחדא בצדקה כופין כדאמרינן (ב"ב ח ב) ממשכנים על הצדקה, ועיין בתוס' דב"ב (שם ד"ה אכפיה) דצדקה שאני, אף גם זהו הכל בצדקה דלא נדר, אבל אם נדר ליתן לצדקה דקי"ל (ר"ה ו א) בפיך זו צדקה, הרי עליו חיוב, ואי קיימי עניים (ואינם נותנים) [ואינו נותן], כל שעה ושעה עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה ובשו"ע יו"ד סי' רנ"ז (סעי' ג), הרי חיוב על בית דין לכופו לבל יעבור לאו כל רגע, וכן מבואר שם בגמרא דר"ה אזהרה לב"ד שיעשוך וחשבינן בפיך זו צדקה בכלל, הרי מבואר דכופין להפריש צדקה לעניים במה שנדר, ומכל שכן בזה דאין כל כך מתן שכר כי לא נדר לצדקה בתורת חמלה וחנינה לדלים, רק בתורת קנס אם לא ילך לערכאות. ודברי הסמ"ע תמוהים".
"וכן מה שכתב הב"ח (סעי' ו) דמצי אמר אתן לעניים בעיר אחרת ומתי שארצה, גם זה לא נהירא, דהא כיון דלא פירט איזה עניים, עניים הראשונים הבאים ליטול צדקה חייב ליתן להם, ואם מסרב עובר בבל תאחר כמבואר בגמרא דר"ה פ"ק (שם) ובשו"ע יור"ד סי' רנ"ז (שם), ע"ש, ופשיטא דכופין אותו מבלי לעבור על לאו דלא תאחר, ולכן יפה תמה הבדק הבית".
"ואמת מתחילה חשבתי מה שכתב הרי"ף אין בית דין מוציאין ממנו, הרצון דלא נחתינן לנכסים, דבנדר לכו"ע שעבודא לאו דאורייתא, ותקון עולם לא שייך כאן, וכיון דלא נשתעבדו הנכסים אין יורדים לנכסיו ולא כתבינן אדרכתא כלל, ולכן כתב אין ב"ד מוציאין, ולא כתב אין ב"ד כופין, [ד]ודאי כופין לבל יעבור אבל אין מוציאין בירידת נכסיו. אבל הדרינא בי, חדא דהא מן הך קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך נלמד (שם) כפיה לענין קרבנות וכן לצדקה דכתיב בפיך זו צדקה, ואילו נודרי קרבנות ומאחרין להביאו קי"ל ממשכנים אותן כמבואר במשנה (שקלים) [ערכין] (כא א) וכן הרמב"ם פי"ד מהלכות מעשה קרבנות (הי"ז), ע"ש. ועוד הא דסיים הרי"ף אלא מודיעין אותו, הוה ליה למימר דמנדין אותו לקיים נדרו".
"ולכן התירוץ היותר נכון הוא כך, דסבירא ליה להרי"ף כהך רבוותא דסבירא להו דאף בצדקה שייך אסמכתא ודלא כמש"כ ביו"ד סי' רנ"ח (סעי' י) ולקמן חו"מ סימן ר"ז (סי"ט). ואם כן לכאורה זו אסמכתא דתלה הדבר שאם ימנע לילך בערכאות שיפריש לצדקה והוה ליה אסמכתא, דדעתו היה לילך ומבלי ליתן ולא עלה ברוחו שבית דין ימנעהו, ואין כאן חיוב, אך דבר זה בדעתו אם דעתו היה אז באמת לילך שובב בערכאות, וקבע נתינת הצדקה רק בדרך קנס להחזיק ענין ההליכה, אם כן הרי זה אסמכתא, ועיין לקמן סי' ר"ז, אבל אם באמת מתחילה לא היה ברוחו רמיה לייקר שם ע"ז, והיה באמת דעתו לצדקה ליתנו ועשה כן לפייס דעת התובע שביקש ממנו התחייבות הלזה, אבל באמת מאז היה דעתו ליתן לצדקה טרם ילך לפני עכו"ם, אם כן הרי זה הבית דין מודיעין אותו שחל הנדר עליו, אם כוונתו היה לשם נדר מוחלט ולא בתורת אסמכתא, ואם כן הוא יבחין בלבו כיצד היה דעתו ואן היה לבו נוטה אז, ודברים המסורים ללב וא"ש, וזה שדייק שמודיעין אותו ואומרים לו שעליך לתת מדעתך מה שפסקת על עצמך, הך מילת מדעתך לכאורה אין מובן, אמנם כיון למה שכתבנו, כפי דעתך שהיה אז דעתך נוטה עליך מוטל לקיים הנדר וא"ש. ואם כן יפה עשה הרב המחבר שכתבו בלשון וי"א, כי הא קי"ל לקמן בסימן ר"ז דאין בצדקה משום אסמכתא. ואפשר דכאן שאני כי אנוס הוא ומ"מ הוא בלשון י"א וא"ש"...
עולה מדברי התומים שבכל צדקה, ומשמע אף צבורית שפסקו עליה הציבור, כופים עליה ורק במקרה שעליו נשאל הרי"ף סבר כיון שהיא אסמכתא אין כופים עליה, אף שדעה זו לא התקבלה להלכה ואסמכתא קונה בנדר3.
בקצות החושן (סי' כו, א) לאחר שהביא את דעות האחרונים, הקשה: "אלא דהיא גופיה קשיא לי מאי שנא נודר מצדקה, דהא טעמא דאין כופין על הצדקה היינו משום דמצות עשה שמתן שכרה בצדה דכתיב (דברים טו, י) (למען) [כי בגלל הדבר הזה] יברכך (תוס' ב"ב ח, ב ד"ה אכפיה), וא"כ בנודר מי לית ליה האי ברכה ברכת ד', וכי משום דנודר מעיקרא לצדקה יפסיד ברכת ד', וא"כ הוי נמי מצות עשה שמתן שכרה בצדה. ואי משום דבנודר איכא נמי לאו דלא יחל (במדבר ל, ג) וכופין על הלאו, הא בצדקה גופיה נמי אית ביה לאוי טובא לא תקפוץ ולא תאמץ (דברים טו, ז) ואפילו הכי אמרו דאין כופין על הצדקה. ואי נימא דגם באמירה לעני שייך ביה אמירה לעני כמסירה להדיוט וא"כ קני להו ממש באמירה א"כ ודאי כופין ואפילו לנכסיו אנו יורדין, אבל למאן דאמר דלא אמרינן אמירה לעני כמסירה להדיוט ואין בו אלא משום נדר א"כ אכתי הו"ל מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין כופין, ועיין מ"ש בסימן ר"צ (סק"ג)".
ובשיעורי ר' דוד (פוברסקי, בבא בתרא ח ע"ב) הקשה על הקצות: "ואכן דבריו צ"ב מה מדמה לאו דנדר ללאו דצדקה, דהא אפשר דדוקא בלאו דצדקה, דכתיב במצות צדקה, קאי המתן שכרה אף על הלאו, אבל לאו דנדר דלא כתיב גבי צדקה בודאי לא כתיב עליה מתן שכרה ולכן כופין".
ועי' בברכי יוסף (חו"מ סי' כו ס"ק ט).
וכך סיכם את ההלכה הזאת בערוך השולחן (חו"מ סי' כו ס"ד):
"המקבל עליו בקניין לדון בפני דיינים גויים אינו כלום ואפלו נשבע דהוה כנשבע שבועת שוא ואפילו אם יש לאחד מבע"ד ויתור זכות בדינם מבדיני ישראל אין זכותו כלום [תשו' הרא"ש ואו"ת דלא כסמ"ע] ואסור אף לב"ד שידונו לפי דינם של הגויים ואם קיבל עליו שאם לא ילך לפניהם לדון יתן כך וכך לעניים אסור לו לילך והצדקה מחוייב ליתן דזהו נדר והוה כנודר שאם לא יחלל את השבת שיתן מנה לעניים שהוא חייב לשמור את השבת ולקיים נדרו [רי"ף בתשו'] דנדר חל באופן כזה וי"א שאין ב"ד מוציאים ממנו בע"כ אלא שמודיעין אותו שחל עליו הנדר ומחוייב לקיימו".
מסקנות
א. בפסיקת הציבור לרוב הראשונים והפוסקים צריך בית דין לכוף את מי שנפסק עליו בכל דרכי הכפיה.
ב. בנדרי צדקה נחלקו הראשונים אם אפשר לכוף עליהם מצד שהם מצוה ככל המצוות או שהחובה מונחת על הנודר אבל בית דין אין כופים אותו אם מצד שזו מצוה שמתן שכרה בצידה או מצד שטוען או יכול לטעון שייתן לעניים אחרים.
ד. באלו אמצעים כופים על צדקה
נאמר בראש השנה (ו ע"א):
"תנו רבנן: מוצא שפתיך – זו מצות עשה, תשמר – זו מצות לא תעשה, ועשית – אזהרה לבית דין שיעשוך, כאשר נדרת – זה נדר, לה' אלהיך – אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, נדבה – כמשמעו, אשר דברת – אלו קדשי בדק הבית, בפיך – זו צדקה".
מפרש רש"י: "ועשית – על כרחך, מכאן אזהרה לבית דין לכוף".
והעירו תוספות (ר"ה ו ע"א):
"יקריב אותו מלמד שכופין אותו – כל מצות עשה נמי כופין כדאמר בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מט: ושם) מכין אותו עד שתצא נפשו והא דאיצטריך קרא הכא משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו...".
משמע שדין צדקה כדין כל מצות עשה שמכים אותו (מכת מרדות) עד שיתרצה לקיים המצוה אפילו עד שתצא נפשו, וזו היא הכפיה של בית דין.
וכך כתב בחידושי הריטב"א (ראש השנה ו ע"א):
"ועשית אזהרה לב"ד. דרשו בירושלמי מכאן למשכון כלומר שאם אינו רוצה ליתן ממשכנין אותו, וכן אמרו בערכין (כ"א א') חייבי ערכין ממשכנין אותן, וגבי צדקה אמרינן (ב"ב ח' ב') ממשכנין על הצדקה אפי' בע"ש, ומשכון משמע אפי' בתוך ביתו ולאו נתוחי בלבד (עי' ב"מ קי"ג א') וחמיר מחוב דעלמא בהא, כי היכי דחמיר מיניה לאפוקי בע"ש4 ובחוב דעלמא לא קבעינן זמן במעלי שבתא (עי' ב"ק קי"ג א')".
ויש לתמוה, אם המדובר בנדרי צדקה מדוע ממשכנים אותו, וכי מי שאינו נוטל לולב ממשכנים אותו, והרי זו כפיה בממונו, וסתם מקיימי מצוות אין כופים אותם במישכון ממונם כדי שיקיימו את המצוה.
והרמב"ם (מתנו"ע פ"ז ה"י) כתב (והו"ד לעיל): "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות".
והזכיר בתוך דבריו שלשה אמצעי כפיה: מכת מרדות, גביה מנכסיו, נטילת משכון עד שייתן את מה שראוי לו, ולעיל הוזכרה גם כפיה בדברים.
לגבי נטילת משכון המוזכרת בבבלי ובירושלמי הערנו לעיל שלכאורה בנדרי צדקה שהם חיוב עצמי לא מובן מה עניינה, שכן לא מצינו מישכון במצוות אחרות.
לגבי הכפיה במכת מרדות כדין כל מצות עשה הביאוה: הרמב"ם ותוספות שהובאו לעיל, הריטב"א (ב"ב ח ע"ב), המאירי (חולין קי ע"ב), טור (יו"ד סי' רמח), ספר התרומות (שער א חלק ג אות ב), מהרי"ק בסי' קמח.
לגבי הכפיה בדברים הביאוה: ר"ת (תוספות חולין קי ע"ב ד"ה כל), מאירי (חולין קי ע"ב), הגהות אשרי (כתובות פ"ד סי' יד), מרדכי (כתובות סי' קנט וב"ב סי' תפט).
יש שכתבו שהכפיה בדברים שמקללים אותו או מנדים5, כך כתב הברכי יוסף (יו"ד סי' רמח ס"א) בשם מהראנ"ח, ודחה דבריו.
המאירי (כתובות מט ע"ב) כתב שאין מכים וגם יורדים לנכסיו באותו אדם, אלא כופים אותו או בהכאה או בירידה לנכסיו.
וכתב בעל התורה תמימה (הערות ויקרא פרק כה הערה קצב, הו"ד אף בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ד עניינים שונים סימן שמג) שבתחילה כופים אותו בממונו ורק אח"כ בגופו.
לגבי תפיסת עניים, כתב המחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סי' ח והו"ד בדרך אמונה סע' סט צה"ל קנח) שאם עני תפס ממי שחייב צדקה ולא נותנה, אם החייב רוצה לתת לעני אחר מוציאים מיד התופס, ואם כלל אינו רוצה לתת אין מוציאים מיד התופס.
ויש להוסיף כי בצדקה שרוצים שיתן את ממונו, לכאורה הכפיה צריכה להיות בהוצאת ממונו ממנו ולא בגופו.
כבר הובא בשם הרמב"ן (שיטה מקובצת כתובות פו ע"א): "והריטב"א כתב וז"ל אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין וגובה בב"ד משמע ועל כרחו של לוה אלא טעמא הוא דבעי אי אמר לא ניחא לי מאי אמרינן ליה ומה טעם אמרו חכמים לכוף אותו. אמר ליה תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. כן פירש רבינו בשם רבינו הגדול הרמב"ן" (וכן כתב הריטב"א בשמו בסוף ב"ב).
ונראה שלא רק הרמב"ן יסבור כך אלא לכו"ע עדיף כפיה והוצאת ממון מאשר כפיה בהכאה עד שיאמר 'רוצה אני', ואז ייתן ממון.
וכך כתב התורה תמימה (הערות ויקרא פרק כה הערה קצב) ביחס לכפיה ברבית: "כתב בנמוק"י דכיון דמ"ע היא וחי אחיך עמך, לכן ב"ד כופין אותו להחזיר רבית קצוצה כדין כל מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו משום דאין לו עליו שעבוד נכסים, וכ"פ ביו"ד סי' קס"א ס"ה, ולי קשה הדבר לומר דנכוף אותו בגופו עד שתצא נפשו ולא נכוף אותו בממונו, והלא בתורה כתיב דרכיה דרכי נועם, לזה הלא לא יקרא נועם היכי שאפשר לקיים גופו בחליפי ממון ונעשה להיפך, וברמב"ם לא מצאתי דין זה, ודברי הר"ן בענין זה מוקשים לי מאוד, דכאן כתב הנמוק"י בשמו דכופין אותו עד שתצא נפשו ואין יורדין לנכסיו, ובריש פ"י דכתובות כתב הר"ן מפורש דכמו שכופין לקיים מ"ע בגופו כך כופין בממונו עיין שם, וגם בצדקה קיי"ל דב"ד יורדין לנכסיו כשאינו רוצה לקיים מ"ע דצדקה, ולכן לדעתי דין זה צריך תלמוד".
ה. ממשכנין על הצדקה
הובאו לעיל המקורות שממשכנים על הצדקה, וכדברי הרמב"ן במלחמת ה' שנוטלים ממנו משכון עד שייתן מה שחייב לצדקה.
וכתב הטור (חו"מ סי' צז, כז): "וכ"כ רב אלפס בתשובה שאם הלוה אלם ורוע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר ליכנס לביתו לדעת מצפוניו אפי' ע"י שליח עכו"ם כדאמרינן ממשכנין על הצדקה וכן עושין בצרכי קהל ע"כ ובעה"ת כתב דאין אנו עושין כן אלא בדוחק גדול דצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלואה אבל מלוה שהתורה הזהירתנו עליו אין כח בנו לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול ושיהא כוונת ב"ד לשמים כדאמרינן ב"ד מכין ועונשין שלא כדין ולא לעקור דבר מן התורה אלא לעשות סייג לתורה ע"כ".
מתבאר, (וכ"כ הרמב"ן שהו"ד לעיל במלחמת ה') שבצדקה דרך המשכון עדיפה מבחוב ובעוד שבחוב ממוני רגיל אין ממשכנים אלא בדרכים מאד מיוחדות, על צדקה ממשכנים.
כתב היד רמ"ה (בבא בתרא ח ע"ב סי' צג): "מאי שררותא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת. איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אלו גבאי צדקה. לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. כי קאמר רב נחמן ממשכנין על הצדקה היכא דאמיד דאית ליה ממונא ולא קא יהיב מאי דחזי ליה, וכי כתיב ופקדתי על כל לוחציו היכא דלא אמיד. כי הא דרבא כפייה לרבי נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה וכן כל היכא דאמיד מפקינן מיניה לפום אומדניה".
וכ"כ האור זרוע (ח"א הלכות צדקה סימן ד): "היכי דלא אמיד אין ממשכנין אותו אבל היכי דאמיד ולאו דוקא עשיר אלא אפי' שיש ספק בידו ליתן ממשכנין אותו".
וכן כתבו שאין ממשכנים את מי שאינו אמיד: ספר מצוות גדול (עשין סימן קסב ד"ה עשיר שאינו), רא"ש (ב"ב פ"א סי' ל), מאירי (ב"ב ח ע"ב), אורחות חיים (דין צדקה אות א), רבינו ירוחם (תואו"ח ני"ט ח"א), מנורת המאור (פרק א צדקה עמוד 75).
וכך כתב הריטב"א (בבא בתרא ח ע"ב): "הא דאמיד הא דלא אמיד. פי' כל היכא דאמיד ממשכנין ואפילו לא נדר בפיו אם ראו שיכול לתת כעובדא דרב נתן, ובדלא אמיד אסור למשכן ואפי' נדר בפיו דאנוס הוא כיון דלא אפשר ליה, והיינו דלא אפליג הכא היכא דלא אמיד בין שנדר בפיו או שפסקו עליו, ויש אומרים דהכא חדא מינייהו נקט דכי הוציא בפיו חייב הוא משום נדר ולעולם ממשכנין אותו אם יש לו שום דבר ואח"כ אם הוא צריך יתנו לו מן הקופה, ומפרכינן אפוכי מטרתא למה לי, כדי שיקיים נדרו".
היינו, מי שנדר, מעלה הריטב"א אפשרות שכופים וממשכנים אותו אפילו אינו אמיד כדי שיקיים נדרו ואח"כ נותנים לו מן הצדקה.
כאמור לעיל, שיטת בעל המאור עפ"י תשובת הגאון שבנדר לצדקה אין כופים כלל ואף אין ממשכנים. וכ"כ הריקאנטי (סי' תקלא): "אין אדם מקנה מה שלא בא לעולם בין למי שראוי ליורשו בין למי שאינו ראוי ליורשו אמנם אם הקנהו לצדקה אומר הר"מ במז"ל שחייב לקיים דבריו וכן הורו הגאונים אך אמרו שאין כח בידם למשכנו על זה אלא לחרפו לגדפו דהא דאמרו כפיי' רבא לר' נתן בר אמי וכו' פירש ר"ת כפיי' בדברים דקיי"ל כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ומפרשי' בירוש' דמוזהרין ר"ל נענשין והאי דאמר ממשכנין על הצדקה שאני שבני העיר קבעו בינייהו כך ואפילו נידוי ליכא".
אמנם הראשונים האחרים שם כגון הראב"ד והרמב"ן למדו שאף בנדרי צדקה ממשכנים.