חבל נחלתו כ מא
סימן מא
צדקה בעיר אחרת
א. נאמר במגילה (כז ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה – נותנין, וכשהן באין מביאין אותה עמהן, ומפרנסין בה עניי עירן, תניא נמי הכי: בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה – נותנין, וכשהן באין מביאין אותה עמהן. ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה – תנתן לעניי אותה העיר. רב הונא גזר תעניתא, על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה, רמו עלייהו צדקה ויהבו. כי בעו למיתי, אמרו ליה: נותבה לן מר, וניזול ונפרנס בה עניי מאתין! – אמר להו: תנינא, במה דברים אמורים – בשאין שם [ע"ב] חבר עיר אבל יש שם חבר עיר – תינתן לחבר עיר. וכל שכן דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי".
יש לשאול על הסוגיא: מה הסמכות לפסוק צדקה על אורחים, הרי יש להם עניים בעירם? ואם האורחים נתנו כבר צדקה מדוע הם מוציאים את הצדקה שנתנו ולוקחים אותה לעירם, ומדוע יחיד שנתן צדקה אינו משיבה לעירו? כמו"כ יש להקשות מה סמכותו של חבר עיר לקחת צדקה ולא להשיבה לאורחים שנתנוה?
ב. יש לדון במה מדובר, האם בצדקה שהאורחים פסקו על עצמם בעת שהותם בעיר, או בצדקה שבני העיר פסקו על האורחים.
הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ט הי"ב) כתב: "מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן התמחוי, ישב שם ששה חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה". (וכ"פ השו"ע יו"ד סי' רנו ס"ה).
אבל בהלכה זו לא התנה כמה זמן נמצא האורח בעיר כדי לתת צדקה אלא כתב (הל' מתנות עניים פ"ז הי"ד): "מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים1 ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשבאין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנוה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו".
היינו, לפי הרמב"ם, המדובר במי שנפסקה עליו צדקה באותה עיר, ואם המדובר ברבים, נוטלים את הצדקה שפסקו עליהם כשיוצאים מן העיר2. ונראה שרבים נוטלים מה שנתנו מפני שהפסיקה עליהם אינה ראויה, שהרי הם אורחים ואין עניי העיר מוטלים עליהם, וכנראה שאף הפסיקה היתה על כל הקבוצה יחדיו ולכן הם נוטלים את שלהם ונותנים בעירם. לעומת זאת ביחיד שפסקו עליו הוא כנספח לעירם וצריך לתת.
ג. רש"י (מגילה כז ע"א) פירש:
"נותנין – אותה לגבאי אותה העיר, כדי שלא יחשדום בפוסקים ואינן נותנין".
"וכשהן באים – וחוזרים למקומן, תובעים אותן מן הגבאים, ומפרנסין בה עניי עירן".
ניתן ללמוד ממנו שבעצם אין 'סמכות' לכוף אורחים בצדקה, ולכן נתינתם היא מפני החשד, ועל כן אף שהצדקה באה ליד גבאי צדקה ולכאורה 'הוחלטה' לעניי העיר בכל זאת כשיוצאים מן העיר נוטלים מה שנתנו כדי לפרנס את עניי עירם3.
אמנם רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי, מגילה כז ע"א) כתב: "בני העיר. כלומר רוב בני העיר: שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם. בני העיר שהלכו שם: לתת צדקה. לקופה: נותנין. אותה צדקה לגבאים: וכשהם באין. לחזור למקומן תובעין אותה מן הגבאים ומביאים אותה צדקה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם. הואיל והם רבים ועניי עירם תלויים עליהם. ואם היה יחיד אין עניי עירו תלויים עליו שהרי הוא יחיד, אותה צדקה שפסקו עליו נותנין לעניי אותה העיר".
"ולשון הר"ם במתנות עניים סוף פרק ז', מי שהלך לסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך לשם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים, וכשהם באים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם. ואם [יש] שם חבר עיר יתנו אותה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו ע"כ. ומסתבר שכל זה דוקא כשפסקו עליו אנשי העיר לתת, אבל מי שפוסק צדקה מעצמו הולכין אחר דעתו, אם דעתו היתה בשעה שפסק לעניי העיר שהוא שם יתן לעניי העיר, ואם דעתו לעניי עירו יתן לעניי עירו. והא דאמרינן האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר, התם מיירי בשכיב מרע שמת, ואמרינן דסתמא דמילתא דהאי דמית היתה דעתו לעניי אותה העיר. והביאה הר"ם סוף זה הפרק".
עולה מדבריו שדוקא בצדקה שפסקו עליה בני העיר יכולים לכוף לתת, אבל בצדקה שפסקו על עצמם, אין נותנים לגבאי העיר אלא למי שהתכוונו לתת לו, וה"ה ביחיד אין נותן לגבאי אנשי אותה העיר. ואף לחבר עיר אין נותנים כשפסקו על עצמם שכן לא התכוונו שהצדקה תעבור דרכו.
ממשיך ר"א מן ההר:
"ולשון רבנו שלמה נותנין אל גבאי העיר כדי שלא יחשדום בפוסקין ולא נותנין ע"כ. זה הלשון משמע שהבין זה רבינו שלמה בפסקו הם על עצמם, דקאמר בפוסקין. והעיקר מה שפירשנו. והכי משמע עובדא דרב הונא, דקאמר רמו עלייהו צדקה, דמשמע שבני העיר פסקו עליהם צדקה. ומסתברא דהא דאמרינן בני העיר שהלכו וכו', רוב בני העיר קאמר. והטעם שעניי עירם נשענים עליהם מפני שהם רוב העיר. ולזה כיון הר"ם באם היו רבים שכתב. ואף על גב דבעובדא דרב הונא אמרינן וכל בני מאתיה, לרוב העיר קרינן וכל בני מאתיה דרובו ככולו, דאי אפשר שכולם הלכו שם. ואפילו תימא שכולם הלכו שם, עובדא הכי הוה והוא הדין אפילו לרובה".
עולה מדברי ר' אברהם מן ההר, שמדייק ברש"י שהצדקה היא שהאורחים קצבו ופסקו על עצמם. וכיון שיחשדו בהם שפסקו ולא נתנו, לכן צריכים לתת ונוטלים אותה כשיוצאים מן העיר. אלא שיש להקשות: אם פסקו על עצמם לתת לעניי העיר שמתארחים בה, מה זכותם ליטלה כשיוצאים? ואם פסקו לעניי עירם אינם צריכים לתת, אלא כשיבואו לעירם (והוא עצמו כתב כן לעיל, וצ"ע).
ד. האגודה (מגילה פרק ד – בני העיר סימן מ) הביא גירסא המסבירה שהם פסקו על עצמם, כדברי ר"א מן ההר, וז"ל: "[מגילה כז ע"א] בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנים וכשהן באים נוטלים עמה' ומפרנסין עניי עירם ובתו' גרסי' ופסקו מעצמם צדקה כן הדין. בד"א שאין שם חבר עיר פי' כיס של צדקה אבל יש שם אין נוטלין עמהם. ויחיד הבא לעיר אחרת ונודר שם, לעולם צריך להניחו שם, וכל שכן אדם הדר שם ונודר בסתם אינו יכול לומר אתננו במקום אחר".
וברבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף מגילה ח ע"ב) משמע כהבנת ר"א מן ההר ברש"י: "כלומר שפסקו עליהם צדקה כך וכך על עצמן, ונתנו אותו לגבאי העיר כדי שלא יחשדו אותן".
אמנם חברו של ר"א מן ההר – המאירי, כתב במפורש שהחשד והנתינה היא מחמת שפסקו עליהם ולא מחמת פסיקתם וז"ל (מגילה שם): "בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה ליד גבאי העיר שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין ואח"כ חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה, אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה בטל הוא אצל המקום וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני אותה העיר".
ברבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף מגילה ח ע"ב) מבואר מה עניינו של חבר עיר וז"ל: "שאין שם חבר עיר, חכם המתעסק בצרכי צבור כגון כפר שאין שם חילוק צדקה כל השנה משום הכי לא יניחה שמה ביד בני הכפר לעשות ממנה לעניים כשיזדמן להם. אבל יש שם חבר עיר, המתעסק בצרכי צבור כל השנה נמצא שמקום הוא שעוברין ושבין תדירין עליהם אין להביא צדקה שפסקו עליהן אלא מפרנסין בהן עניי העיר ועניי עולם שעל מנת כן הקדישום אותם שפסקו עליהם צדקה ועוד שכבר זכו בהן גבאי הצדקה שהם נודעים בכך וידם כיד עניים המוטלין עליהם מה שאין כן כשאין שם חכם המתעסק בצרכי צבור שאף על פי שבא אחד מן הכפר וזכה בצדקה אין זכייתו זכייה שהרי לא אמר בפירוש וגם הוא אינו נודע בגבאות ואינו כיד עניים".
מן המרדכי (מגילה פרק בני העיר, רמז תתכה) עולה כי הסוגיא במגילה עוסקת בשני המצבים הן שפסקו עליהם והן שפסקו על עצמם. וכך כתב: "בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה כו' בתוספתא ובירושלמי גרסינן הכי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו [בעיר אחרת] [*לעניים] נותנין במקומם הלכך לא שנא פסקו עליהם לא שנא פסקו מעצמן נותנין משום חשד וחוזרין ונוטלין ונותנין לבני עירם וה"פ בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין ביד נאמן שביררו כדי שלא יחשדום כפוסקין ואינם נותנין".
וישנו חידוש בדבריו הן בכך שבברייתא מדובר בשני המצבים פסיקת אחרים ופסיקה על עצמם והן בכך שאינם חייבים ליתן לגבאי צדקה אלא במי שבחרו כאדם נאמן4.
ה. האור זרוע (ח"א הלכות צדקה סי' י) מבאר מדוע ניתן לפסוק על אורחים צדקה ולאחר שמביא את הסוגיא (ומבארה עפ"י רש"י ובפסיקת אחרים עליהם ולא שהם פסקו על עצמם) כתב כך: "נראה בעיני דוקא שגזרו עליהם צדקה מחמת שגזרו תענית מפני הבצורת או מפני משלחת חיות רעות או מפני השמד וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו ליתן צדקה כדי לבטל רוע הגזירה בתשובה ותפלה וצדקה אז צריכין ליתן לגבאי העיר כדי שלא יחשדום וצריכים נמי ליתן לחבר העיר היכא דאיכא חבר עיר ולא לחזור וליקחנה מן הגבאי להוליכה לעירן. אבל צדקה שרגילין כל שעה והוא חק קבוע בכל המקומות שאפי' היו אותן בני העיר שבאו הנה בעירם לא היו נמנעים מלתת אותה אף על פי שעתה באו לכאן אינם צריכין ליתן לא לגבאין כדי שלא יחשדום אותם ולא לחבר עיר לגמרי, אלא מוליכים אותם לביתם. הלכך אותם בני הישובים שבאים לקהלה בר"ה ויוה"כ ומזכירין נשמות ונודרים צדקה הואיל וחק קבוע הוא בכל המקומות שמזכירים נשמות ונודרים צדקה אין כאן חשדא כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין לחבר עיר כי אין זאת הצדקה באה מכח גזירת זאת העיר אלא מכח חק ומנהג שבכל המקומות הילכך מוליכין צדקה שלהם לישוביהם ועושים בה כרצונם וכש"כ עיר שאין בה חבר עיר חכם המתעסק בצרכי צבור אלא הגבאים שאינם עוסקים בתורה תדיר. שיוליך צדקה שלו עמו לביתו כך נראה בעיני". דברי האו"ז הובאו במלואם במרדכי (ב"ב רמז תצה).
נראה מן האו"ז הסבר חדש לסוגיא במגילה. המדובר בפסיקה של תענית ציבור מיוחדת ורק אז צריכים לתת עם הציבור מפני החשד, ואף אותה הם נוטלים אם אין חבר עיר. אבל סתם פסיקת צדקה לעניי העיר הם אינם שותפים בה כלל, ואפילו נתנו ויש חבר עיר לוקחים את שלהם לעירם. בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סימן קכב) הביא דברי האו"ז מהמרדכי, והסיק מדבריו: "ומסתבר דהרב אור זרוע סבירא ליה דבצדקות שרגילין ליתן כל שעה וחק קבוע כו' דיחיד נמי מוליך הצדקה עמו כשבא לעירו לפרנס עניי עירו דמאי שנא יחיד מרבים היכא דאיכא חבר עיר דכיון דהם שוים היחיד והרבים בצדקות של תעניות היכא דאיכא חבר עיר ואפי' הכי בצדקות שרגילים ליתן כל שעה וחק קבוע כתב הרב אור זרוע דאפי' היכא דאיכא חבר עיר אינם צריכים ליתן לחבר עיר אלא מוליכין אותם לביתם לפרנס עניי עירם הוא הדין נמי ביחיד בצדקות שרגילין ליתן כל שעה וחק קבוע יוליך אותו למקומו לפרנס עניי עירו דאדעתא דהכי נדר מה שנדר".
ו. הטור מביא לשון הרמב"ם. והבית יוסף (יו"ד סי' רנו, ו) העיר: "וכתב המרדכי (מגילה סי' תתכה) בתוספתא (שם פ"ב ה"ט) ובירושלמי (שם פ"ג ה"ב) גרסינן הכי בן עיר שפסק בעיר אחרת נותן עמהם בני העיר שפסקו לעירם נותנים במקומם הילכך לא שנא פסקו עליהם לא שנא פסקו מעצמם נותנים משום חשד וחוזרים ונוטלים ונותנים לבני עירם והכי פירושו בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנים ביד נאמן שביררו כדי שלא יחשדום בפוסקים ואינם נותנים ע"כ". והביא תמצית המרדכי לעיל. והוסיף הבית יוסף: "וכתב עוד בשם רבינו מאיר (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' תק) דמדלא קתני מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם וכל מי שירצו משמע דאין מפרנסין בה אלא עניי עירם דוקא".
ז. כך פסק השו"ע (יו"ד סי' רנו ס"ו):
"מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם, צדקה, הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה, נותנים, וכשבאים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם".
ורמ"א הגיה: "והא דצריכין ליתן, מפני החשד. לכן חוזרים ולוקחים מהם ומביאים לעירן (מרדכי פ' בני העיר). ודוקא בצדקה שלא היו נותנין אלו נשארו בעירן, ולכן איכא חשדא, אבל צדקה שאף בעירן היו נותנין, אין צריכין ליתן כלל, דודאי יתנו בעירן. (מרדכי פ"ק דב"ב). מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר או בדרך אחר, ונותנין מעשר מן הריוח, צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננו למי שירצה, אם לא שיש תקנה בעיר ליתן מכל מה שמרויח, אפילו עם מעות אחרים. (מרדכי פ' הגוזל בתרא תשו' ה"ר טוביה ובהגהת מרדכי פ"ק דב"ב)".
וסיים השו"ע: "ואם יש שם חבר עיר, יתנו לחבר עיר והוא מחלקה כפי שיראה לו".
עולה כי השו"ע פסק כרמב"ם ואילו הרמ"א פסק כאור זרוע.
ח. ערוך השולחן (יו"ד סי' רנו סי"ז) מחבר בין דעת השו"ע והרמ"א, ופסק כך:
"כתבו הטור והש"ע סעי' ו' מי שהולך ממקומו לעיר אחרת לסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהולך שם צדקה ה"ז נותן לעניי אותה העיר ואם היו רבים שהלכו שם ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן באין הן מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם ואם יש חבר עיר במקום שפסקו עליהם נותנין אותה לחבר עיר והוא מחלקה כפי מה שיראה לו עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ספ"ז וזהו במגילה [כ"ז ב] וביאור הדברים כן הוא דלא מיירי בצדקות הקבועות שבכל עיר ועיר דא"כ מה לעיר אחת לגזור על האחרת ואם מבקשים צדקה מאורחים שבאו לכאן כנהוג הלא ידוע שהצדקה היא בעד עניי העיר הזאת אלא דכאן מיירי כגון שנתחדש איזה עניין בעולם כמו דבר ומגפה או שארי גזירות ונשאר בהסכם בעיר הגדולה שבמדינה לגזור תענית וצדקות על כל ערי המדינה וקצבו סכומים לצדקה ולכן יחיד שמעיר אחרת הגם שאפשר שמעיקר הדין היה נושא צדקה שלו לעירו מ"מ בטל במיעוטו ושייך להעיר שהוא בה עתה אבל כשרבים נתאספו שם מעיר אחרת שייך הצדקה לעירם אך מפני החשד שלא יחשדו אותם שלא יתנו הצדקה הזו כלל לכן מוסרין להעיר שהם עתה בה ולכשילכו משם נוטלין מהם ומחלקים בעירם אך כשיש חבר עיר כלומר גדול הדור שהוא מעיין לכל צרכי הערים מניחים אצלו ומה ששייך לעירם הוא בעצמו ישלח להם ואין זה כבוד התורה שיטלו מידו [וזהו כוונת הרמ"א שם וכוונת הש"ך סקי"ב וגם מ"ש שישובים הקונים גלילה או שאר מצוה בבהכ"נ הצדקה שייך לאותו בהכ"נ פשוט הוא והמנהג מנרות יוה"כ שכתב אין מקפידין אצלינו וכל אחד יעשה כמנהג העיר ופשוט הוא]".
ונראה כי למעשה ראוי לנהוג כדברי ערוה"ש ועל כן מי שקנה פתיחת היכל וכד' נותן לאותו בית כנסת בו פתח דלתות ההיכל, וכן העולה לתורה ונודר צדקה צריך לתת לגבאי הצדקה של הקהילה המתפללת בבית הכנסת הזה.