חבל נחלתו כ מב
סימן מב
נדרי צדקה בלב
שאלה[עריכה]
האם מי שאמר בלבו שייתן לצדקה סכום מסויים חייב לקיים מחשבתו מדין נדר או לאו? ואם כן האם מותר להתיר לו את נדרו?
תשובה[עריכה]
א. מצאנו מחלוקת בין הראשונים האם יש תוקף לנדרי צדקה בלב.
הרא"ש (תענית פ"א סי' יג) כתב: "אמר שמואל כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית. בתום עבודה זרה (דף לד א) כתב ה"ר יהודה בשם ר"ת ז"ל אם בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מיקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאמר בפ' ג' דשבועות (דף כו ב) דאם גמר בלבו אף על פי שלא הוציאו בשפתיו מועיל. ואף ע"ג דקאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שמוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים מסתברא דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו, וה"ה גבי תענית והא דבעיא קבלה בתפלת המנחה לכתחלה הוא דבעיא הכי ולישנא דהגמרא לא משמע הכי מדקאמר כל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום לא שמיה תענית משמע שאין שם תענית עליו כלל להתפלל ענינו ולצאת ידי נדרו".
"ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תענית בלבו בתפלת מנחה ולא הוציאו. מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב הוי כאילו הוציאו בפיו אבל לא עדיף הרהור שיוצא כל היום יותר מהוצאת פיו ואם הרהר בשעת תפלה לענין זה ראייתו טובה ונכוחה וקרינא ביה שפיר קבלה עליו".
נראה שלפי ר"ת נדרי צדקה בלב תקפים מן התורה.
ב. אמנם הטור (חו"מ סי' ריב, יב) הביא מן הרא"ש:
"שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ואחר שקנאו נמלך ולא רצה להקדישו, אי אמרינן בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. תשובה אם קנה אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב, ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו אף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן".
ועי' קרבן נתנאל (תענית פ"א אות ח) שעסק בנדרי תענית.
ג. וכך כתב המרדכי (בבא בתרא פרק השותפין רמז תצא):
"ובפ' שלישי דשבועות אמרינן מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב פרש"י גבי נודב להביא קרבן כתיב דילפינן מכל נדיב לב דהיכא דגמר בלבו נדר או נדבה לקרבן שחייב להביא אף על פי שלא הוציא בפיו. ור"פ האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הלכך מכאן פסק בתשובת הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו ואף על גב דבפ"ג דשבועות קאמר דהוי תרומה וקדשים שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין פרש"י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו".
עולה כי הגאון ורש"י שניהם סברו שנדרי צדקה בלב תקפים.
וכן בהגהות מרדכי (בבא בתרא פרק ראשון רמז תרנט) כתב בשם גאון ובשם רש"י:
"מצאתי וז"ל בתשובת הגאון פסק שאם גמר בלבו ליתן צדקה אף על פי שלא הוציא בפיו חייב וראיה מפ"ג דשבועות מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו מנין אפילו גמר בלבו תלמוד לומר כל נדיב לב ופרש"י ז"ל לגבי נדר להביא קרבן כתיב דילפינן מנדיב לב דהיכא דגמר בלבו נדבה שחייב אפילו לא הזכיר בפיו ובר"פ האיש מקדש קאמר סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הא למדת דאמחשבה מיחייב כאלו הוציא בפיו וצדקה נמי התם כתיבא ואף על גב דבפ"ג דשבועות אמרי' דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין הא פי' בתשובות דצדקה כנדרים ונדבות דמי הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב אף על פי שלא הוציא בפה עכ"ל. ומה שפירש דצדקה כנדרים ונדבות דמי יש ראיה דבפ"ק דר"ה ת"ר הדמים והערכים והחרמים וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח ולקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלש רגלים עובר בבל תאחר ות"ר מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה [*אמר רבא וצדקה] מיחייב עליה לאלתר עפ"ק דר"ה באלפס".
וכך כתב בתוספות הר"ש (בשיטת הקדמונים עבודה זרה לד ע"א): "ומיהו ר"ת לא מטעם זה אמר אלא משום דגמר בלבו להתענות אף על פי שלא הוציא בשפתיו, כדכתיב נדיב לב, כדדרשי' בפ"ג דשבועות. דהא דקאמר התם דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד היינו דוקא למעוטי שבועה דכתיב לבטא בשפתים ולא גמרי' מקדשים דכתיב מוצא שפתיך אף על גב דלאו דוקא, אבל בכל עניין נדר כגון צדקה ותענית בכלל נדיב לב, והא דבעי קבלה בתפלת מנחה היינו לכתחילה".
וא"כ שיטת ר"ת וכן רש"י והגאון שנדרי צדקה אף בלב מן התורה.
וכן הים של שלמה (גיטין פ"ד סוף סי' עב) הביא מדעת ראשון נוסף: "ואפילו גמר בלבו ליתן צדקה ולא הוציא בשפתיו חייב, עד כאן תשובת מהר"ר מנחם מץ ס"ט".
ד. אמנם המאירי (שבועות (כז ע"א) כתב:
"אף על פי שלענין שבועות אין מה שגמר בלבו כלום כל שגמר בלבו דרך הסכמה נגמרת להיות איזה דבר שלו מוקדש אם למזבח אם לבדק הבית אף על פי שאינו קדוש לענין מעילה מ"מ מצות עשה עליו לקיימו שהרי מצינו בעזרא בקדשים כל נדיב לב וכן בתרומת המשכן כל נדיב לב הביאו וי"מ בתרומה תרומת דגן לומר שהיא ניטלת במחשבה מונחשב לכם תרומתכם ומ"מ אין הלכה כן. אבל לענין תרומת משכן והקדש מיהא כך הוא והוא שאמרו מוצא שפתיך וכו' אין לי אלא הוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומ' כל נדיב לב. וכן אם גמר בלבו להביא קרבן אף על פי שלא הפרישו בלבו או שנדר בלבו ליתן לעני פלני כך וכך או ליתן צדקה כך וכך לעניים סתם מצוה עליו לקים וכל זה מדברי סופרים. ויש חולקין בצדקה שאין בה חיוב כלל אא"כ הוציא בפה שהרי כתו' אשר דברת בפיך ודרשו בו בפיך זו צדקה".
וא"כ מביא את שתי הדעות, זו המחייבת נדרי צדקה בלב ומבין שהיא מדרבנן, וזו הפוטרת לגמרי.
וכך כתב בפסקי ריא"ז (שבועות פרק ג – שבועות שתים סי' כב): "ונראה בעיניי שהנודר לצדקה, אם גמר בלבו ולא הוציא בפיו, אינו חייב, כנדרים ושבועות, ולא כתרומה וקדשים שהן קודש, ולא רצו חכמים ללמוד חולין מקדשים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'".
וכך כתב בקונטרס הראיות לריא"ז (שבועות כו ע"ב):
"משום דהוו תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כא'. פי' בתרומת גורן כתיב ונחשב לכם תרומתכם, וגמרי' מינה בפ' כל הגט (לא, א) מה תרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה, אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, וכל נדיב לב (שמות לה, ה) כתיב גבי תרומת משכן, שהיא קדשי בדק הבית, ואפי' למ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדין, חולין מקדשי' לא ילפי', ולא גמרי' מנייהו שאר נדרים, וכך י"ל נמי גבי צדקה, דומיא לשאר נדרים, ואם גמר בלבו לתת כך וכך לצדקה ולא הוציא מפיו, אינו חייב".
ה. הטור (חו"מ סי' ריב, יב) כתב: "שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת אדם שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ואחר שקנאו נמלך ולא רצה להקדישו אי אמרינן בזה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט תשובה אם קנה אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו אף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן".
והוסיף בסימן יג: "והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו".
אמנם השו"ע (חו"מ סי' ריב ס"ח) פסק: "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות (דברי הימים – ב כט, לא) חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום".
ורמ"א הגיה: "ויש להחמיר כסברא הראשונה ועיין בי"ד סוף סימן רנ"ח".
וקצת תימה שלא הביאו שיטת המאירי שאף המחייבים לקיים נדרים בלב חומרתם מדרבנן ולא מן התורה.
בשו"ע (יו"ד סי' רנח) הרמ"א הביא את שתי הדעות ושוב כתב שהעיקר כסברא הראשונה שחייב לקיים מה שגמר בלבו. וז"ל: "הגה: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים. (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה /קס"א/ ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב)".
ו. סיכם בכנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סי' ריב אות מב): "ע"ג שטה י"א: הוי דברים שבלב וכו'. נ"ב: כתב מהרי"ק בשרש קס"א דבפרק קמא דתעניות פסק הרא"ש דבענין צדקה מועיל גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו ולכן תפס הרב ז"ל בדבריו שבפסקיו מפני שדבריו שבפסקיו עיקר כדברי רבינו בעל הטורים בטור זה סימן ע"ב ואחיו הר"י בן הרא"ש ז"ל הובאו דבריו בטור סימן ק"י בב"י. אבל בספר ברכת אברהם כתב דהרא"ש ז"ל בפסקיו כתב בפירוש מה שנראה מן התלמוד אבל בתשובה זו דלענין מעשה קא עסיק פסק בהפך דכיון דיש פנים לכאן ולכאן לא מפקינן הקרקע מיניה דהמע"ה".
"ולענין הלכה: רבינו בית יוסף הביא בספר הקצר שתי הסברות ולא הכריע. ובספר המפה כתוב דהעיקר כסברא א' דגמר בלבו מהני אף על פי שלא הוציא בשפתיו. ועיין מ"ש בטור יורה דעה סימן רנ"ח בהגהת בית יוסף. עיין בספר פני משה חלק ב' סימן י"ח".
בביאור הגר"א על שולחן ערוך (חו"מ שם ס"ק כא-כב) הביא את המקורות לשתי השיטות והרחיב בשיטה הסוברת שכל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום וכתב שכן סברו רוב הפוסקים.
וכן הים של שלמה (מסכת קידושין פ"א) הביא את שתי הדעות לגבי גמר בלבו בנדרי צדקה וסיים: "ומכל מקום יכול לשאול על נדרו, אפילו בלא פתח, אלא בחרטה לחוד סגי".
ונלענ"ד שכיון שהרמ"א החמיר להחשיבו ככל נדר. אע"פ שדעת הגר"א שרוב הראשונים מקילים בכ"ז יש להישאל עליו ועפ"י קולת היש"ש שדי בחרטה בלבד ואי"צ פתח.
עוד נראה לי בבירור שצריך גמר דעת בבירור ולא רק משאלת לב ומחשבה בלבד, ולכן מי שכבר בא לשאול צריך לברר זאת היטב עמו בטרם יחליטו להתיר בחרטה1.