חבל נחלתו יח כה
סימן כה- איזהו נחש
שאלה
[עריכה]האם מי שממלא הגרלת 'לוטו' עובר באיסור ניחוש?
א. איסור ניחוש
נאמר בסנהדרין (סה ע"ב): "תנו רבנן: מנחש – זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו. בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו. [סו ע"א] אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא. תנו רבנן: לא תנחשו ולא תעוננו – כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים".
מפרש היד רמ"ה (שם): "תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה לו מפיו כו' דברים הללו סימנים רעים הם בעיני המנחשים וכשמתחילים לעשות דבר או לצאת לדרך והן רואים אחד מסימנים הללו נמנעין מאותו דבר. היה בעל חובו בא ליפרע הימנו או שהיה אדם מקניטו והוא אומר לו אל תתחיל בי בכך ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא כסבור שאם התחיל בו מר"ח או מתחילת השבוע בכך שכל החדש והשבוע יהיה נכשל בכך".
משמע מדברי היד רמ"ה שמנחש עניינו שמכוין את מעשיו עפ"י דברים שכבר ארעו לו אף שלא קבעם כסימן קודם הליכתו.
וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה לג): "שהזהירנו מנחש. כמאמר הריקים כבר חזרתי מן הדרך לא ישלם לי צורך. והיום הזה ראשון מה שראיתי בו הדבר הפלוני לא ארויח היום דבר. וזה האופן רב מאד אצל ההמון העניים הסכלים. וכל מי שיעשה מעשה על פי הנחש לוקה1 לאמרו יתעלה (שופטי' יח) לא ימצא בך וכו' ומנחש. וכבר נכפלה האזהרה בזה ואמר (קדושים יט) לא תנחשו. ולשון ספרי מנחש כגון האומר נפלה פתי מפי נפל מקלי מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי. ובספרא לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכן כיוצא בהם. וכבר התבארו משפטי מצוה זו (בשביעי) [בששי] משבת (סז ב)".
המאירי (סנהדרין סה ע"ב) כתב: "יש קצת מצות שהן נכללות בחקות הגוים וקצתן שהם דומות לשאלת אוב וידעוני וכלן בלאו והם הקוסם והמעונן והחובר והדורש אל המתים והמנחש והמכשף שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים וחובר חבר מעונן ומנחש ומכשף ודורש אל המתים... המנחש כאלו האומרים פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו ודאי לא ירויח היום בשום דבר וימנע מעשות מה שהיה בלבו בנו קורא לו מאחריו צריך הוא לחזור עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש ראה מימינו והוא נחש להזדמנות לסטים וקלי המרוץ שועל משמאלו והוא נחש להזדמנות אדם רמאי וכשבא בעל חובו לתובעו אף הוא אומר אל תתבעני שחרית או ראש חדש או מוצאי שבת ואם גבאי המס בא אצלו אל תתחיל בי, וכן כל כיוצא באלו, ואין צריך לומר אם מנחש בכוכבים או בציפצוף העופות וכל שהוא עושה דבר על פי הנחש לוקה"... וכ"פ הרא"ש (סנהדרין פ"ז סי' ז) וכן השו"ע (יו"ד סי' קעט ס"ג).
מתבאר, כי הניחוש הוא להפוך לסימן לבאות אירוע שקרה לאדם, אירוע ללא שום קשר הגיוני למעשה שהוא עסוק בו. ועל פי אותו אירוע הוא מחליט לעשות או לא לעשות מעשה שתכנן.
ב. הניחוש דברי אמת או דברי דמיון
נראה שיש מחלוקת בין הראשונים באמינותם של אותם סימנים האם הם סימנים נכונים והתורה אסרה אותם או שהם דברים בטלים וכדי להחמיר בהרחקה מהם אסרתם התורה.
הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א הט"ז) כתב: "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים – תמים תהיה עם ה' אלהיך".
הר"ן בחידושיו (סנהדרין שם) מביא את שיטת רבנו דוד המסכים עם הרמב"ם, וחולק עליו בענין לחוש לדברי אצטגנינים. וז"ל:
"ועוד קשה דבגמ' אמרינן דבכלל המנחשי' הם המנחשי' בחולדה ובעופות ובכוכבים דאלמא דמסתכלין באיצטגנינות הכוכבים הם בכלל מנחשים ובפסחים אמרינן מניין שאין שואלין בכלדיים שנאמ' תמים תהי' עם י"י אלהיך. וכלדיים פי' בעל הערוך החוזים במשפט הכוכבים והכא אמר דהוה בכלל לאו דמנחש. ותירץ ה"ר דוד ז"ל דמאי דאסור משום נחוש הם דברים בטלים שאין להם עיקר לא בדרך הטבע ולא בדרך החכמה כמו פתו נפלה מפיו צבי הפסיקו בדרך וחביריו ומאי דאמרינן נמי בחולדה ובעופות ובכוכבים הם ג"כ ענינים בטילים נתפתו בהם המון האנשי' הפחותים ואינם ענייני חכמה ולא מאיצטגנינות כלל כמו שיאמרו אם תראה כוכב כך ביום כך יהיה כך וכך בדבר שאין לו שום אמתות. אבל ענייני חכמת המשפט (=הכוכבים) הם דברים אמתיים שהאדם בטבעו נמשך אחר תכונה מהתכונות לפי מזגו וכשלא ירצה למשול על מדותיו מצד שכלו אז שפיטת חכמי המשפט היא אמיתית, אבל מצד היות השכל שליט על זה הסדור לא יתחייבו העניינים ההם ועל זה הצד אמרו בשילהי מסכ' שבת שמי שנולד במזל פ' וביום פ' יהי' מוכן מצד מזגו לחכמה או לחסידות או להיות גנב או גזלן וכיוצא באלו, וזה ענין מותר לגלותו ושישמר מן הרעה הנכון לבא עליו ואין סומכין על הנס, אבל שישתדל לעשות כל מעשיו על פיהם וכפי מה שיורו חכמי המשפט על זה ולזה אסרו חכמים ז"ל לשאול לחכמי המשפט את אשר יקרהו כפי מזל מולד מולדו כי יביא קצת אל הסרת ההשגחה וסילוק הבחירה ולמדו דבר זה מפסוק תמים תהי' עם י"י אלהיך. וא"כ לפי כל זה דבר שידע שיהיה רע לפי חכמת המשפט (=כוכבים) אפשר להשמר ממנו ולזה נוהגין ההמון שאין מתחילין בב"ד כי מזל הלבנה קל בימים ההם ואין ההתחלה מצלחת בימים ההם וגם מה שנשמרים בני אדם מלישא אשה בלבנה חסרה אינה משום חשוב עתים ושעות אלא שסימן יפה להם לישא אשה בזמן תוספת הלבנה ולא בזמן חסרונה כענין שאמרו חז"ל ממשיכין את היין בצנורות שהוא תוספת ברכה. ולדבריו ז"ל כל דבר של נחש שאינו דבר חכמה אסור לו לעשות ולמנוע ממנו אפילו בשב ואל תעשה. אבל הרמב"ן ז"ל הסכים בתשובת שאלה שאף במה שנאסר משום נחש אין אסור אלא שלא לשאול בהם אבל לעשות כנגדן אין לנו. וכן נראה נכון. והרמב"ם ז"ל סובר שבכלל מעונן הוא בין שילמד השעות והעתים הטובים והרעים לפועל מה ואפילו על פי חכמי המשפט ובין שיעשה האדם ויכוין פועל מה בעת הטוב ההוא שיעדו חכמי המשפט. וצ"ע. ומה שהתירו חז"ל במסכ' ברכות1 קל גברא במתא וקל אתתא בדברא והוא דאמר אין אין והוא דאמר לאו לאו. והוא דבר הדומה לנחש שאינו דבר שיש לו עיקר בחכמה (=כוכבים) כלל2 אעפ"כ האדם מצליח ומזדרז בשמעו חפצו כדכתי' ואזניך תשמענה דבר מאחריך".
עולה מדברי ר' דוד שסבר לחלק בין נחש למשפט הכוכבים. משפט הכוכבים הוא אמת ומותר לבררו ולהישמר ממנו, אבל האדם בכח בחירתו ושכלו גובר על ההכנות הטבעיות של משפט הכוכבים. לעומת זאת ניחוש הוא דברים בטלים מפני שאין לסימן שום קשר שכלי וטבעי למעשה ולכן אין לסמוך עליו לא לעשות מעשה ולא להימנע ממעשה. ולפי הרמב"ן והר"ן אין לשאול בניחוש אבל מותר שלא לעשות כנגדן.
לעומתם הרי"ד בפסקיו מסכים שהרבה מדברי הניחוש אמת, אלא שהתורה וחכמים אסרום, וז"ל:
"ת"ר לא תנחשו, אילו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, פי' נחשים ידועים היו להם בחולדות ובעופות, או בקריאתם או בפגיעתן, אם הוא לטובה או לרעה, ובכוכבים, כגון אילו החוזים בכוכבים, שאומ' כוכב פל' הוא טוב לו אם ילך היום או יעשה שום מלאכה, וכוכב פל' אם יעלה הוא רע, ויימנע שלא ילך או שלא לעשות מלאכתו או סחורתו וכן כיוצא בהן. ואף על פי שפעמים הרבה יש ממש בדבריהם, הבורא אסר אותם, כמו שאסר מעשה כשפים אף על פי שיש בדבריהם ממש כדי שלא יטעו אחריהן ויעשו אותן אלוהות, כך אסר הבורא חזיון הכוכבים כדי שלא יטעו אחריהן להשתחוות לצבא השמים, כמו שהיו עובדים המצריים למזל טלה, ועובדי העגל למזל שור, וכן כל כיוצא בהן. והמכיר את בוראו יודע שהוא ברא אותם והוא השליטן ונתן בהן הכח והממשלה שיש בהן, ואעפ"כ אין דבר נעשה בלא רצון הש"ם, כמעשה דאבלט ושמואל, ובתו של ר' עקיבה, שהחוזים בכוכבים היו רואין שעתידין למות, והבורא הצילם מן המיתה. וחכמי ישראל היו בקיים בכל חכמה ובכל דבר, כדי שלא יטעו אחריהן, ולהזהיר את יש' על כך, כי נביאי השקר של בעל, על ידי כשפים ועל ידי חזיון הכוכבים היו עושין דברים מותמהין, והיו מגידים דברים עתידין, ומטעין העולם כי בשם ע"ז שלהן והבעל שלהן הן עושין, ומתנבאין בשם ע"ז כמו שהיו עושין נביאי האמת מפי הקדוש ברוך הוא, לפיכך חכמים הראשונים למדו כל מעש' כשפים וכל מעשה חזיון הכוכבים, אבל לא היו עושין מעשה כי אם ללמד לתלמידיהם, כדכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, וכמעשה דר' עקיבה ששאל לר' אליעזר על נטיעת קישואין ועל עקירתן. ומיכן מוכיח שכשם שאסרה תורה מלהתעסק במיני כשפים כדי שלא יטעה אחר עבודת השדים, כך אסרה תורה מלהתעסק בחזיון הכוכבים כדי שלא יטעה אחר צבא השמים".
עולה מדברי הרי"ד שחלק מהסימנים הם סימני אמת אלא שאסור לסמוך עליהם ולעשות ולהימנע משום איסור התורה.
למחלוקת זו ישנה לפע"ד השלכה על המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בגדר ניחוש וסימן מה מותר ומה אסור.
ג. גדר ניחוש האסור
מסופר במסכת חולין (צה ע"ב): "רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה, אמר להו: איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת! לא אכל רב מההוא בישרא; מ"ט? אי משום איעלומי – הא לא איעלים, אלא דנחיש – והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש! אלא: סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא".
ומפרש רש"י:
"דנחיש – אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו".
"כל נחש שאינו – סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה".
"וכיונתן בן שאול – אם יאמרו אלינו עלו ועלינו (שמואל א' י"ד)".
"סעודת הרשות – בת ת"ח לע"ה באלו עוברין (פסחים מט)".
"בדיק במברא – אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל".
"בינוקא – דשייל ליה פסוק לי פסוקיך".
הגמרא הבינה בהו"א שרב ניחש (במעבורת שבאה לקראתו) ולכן לא רצה ליהנות מן הסעודה, ודחתה שאין זה ניחוש כניחושם של אליעזר עבד אברהם וכשל יונתן בן שאול, שסמכו לגמרי על ניחושם בעוד רב רק ראה בזה סימן טוב, ולא שינה את פעולותיו בגלל זה.
עפ"י רש"י לכאורה אליעזר ויונתן עברו באיסור ניחוש מפני שתלו את עשייתם בסימן שקצבו, וצריך להבין אם כן מדוע עשו זאת3.
הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א ה"ד) כתב: "אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".
הראב"ד השיג על הרמב"ם: "א"א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה".
בהלכה הבאה הרמב"ם סייג את איסור ניחוש: "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר".
אף כאן הראב"ד השיג: "א"א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים".
ננסה לבאר מה הגדרים של איסור ניחוש לפי הרמב"ם ולפי הראב"ד ובמה הם חולקים.
נראה שבמקרים ברישא של ההלכה שהם כאותם שהובאו בברייתא בסנהדרין מסכימים הרמב"ם והראב"ד. צד איסור ניחוש נוסף הוא: תליית מעשה בסימן מסויים והכרעה עפ"י הסימן אם לעשותו או להימנע מעשייתו. הרמב"ם הסביר שכל התולה מעשה עתה במעשה שארע לו, ומחליט על פיו אם לעשותו או להימנע ממנו, או התולה פעולה שהתכוין לעשות או להימנע ממנה בסימן שיארע בעתיד – הרי זה ניחוש. ולכן לענין סימן המותר מדגיש הרמב"ם: 'הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר'. בדבריו הוא מסביר כרש"י לעיל שרב לא תלה את שימושו במעבורת בהגעתה המוקדמת.
מהראב"ד לא ברור, מהו לגביו ניחוש האסור.
בדרכי משה (הקצר יו"ד סי' קעט אות ב) כתב: "והר"ר דוד מקמחי האריך בזה בפירוש שמואל במעשה דיהונתן (פסוק ט) וכתב דמותר ליקח לעצמו סימן באיזה דבר רק אם כבר נעשה הדבר אסור ועיי"ש שהאריך בזה וזהו שלא כדברי הרמב"ם למטה שכתב שאם לקח סימן במה שהיה שרי טפי ודעת הר"ר דוד קמחי כדעת הראב"ד ז"ל ודעת הסמ"ג (לאוין נא) כדעת הרמב"ם".
נעיין בדברי הרד"ק לגבי הסימן של יונתן (חילקתיו לפיסקאות-י"א).
כתב הרד"ק (שמואל א' יד, ט): "דמו עד הגיענו – המתינו וז"ש יהונתן לאות ולסימן אמר כמ"ש וזה לנו האות כי אם יאמרו עלו עלינו פיהם הכשילם כי אנחנו נעלה והם ירדו וזה אינו נחש האסור ואם היה אסור לא היה הקב"ה עוזרו בהליכה ההיא, אבל הוא וכיוצא בו הוא קול דברים ישמע אדם ויחזק לבו כי הם סי' ואות על המעשה. ואל יטעה אותך מה שנמצא בדברי חז"ל אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש כי אינו אומר שיהיה אותו נחש אסור כמו שפירשוהו רבים, כי הנה אלו המנחשים בחולדה ובעופות אינו כנחש אליעזר וכיונתן והוא היה אסור כמ"ש רז"ל לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים והאומר פתו נפלה מפיו מקלו נפל מידו צבי הפסיקו עורב קורא לו שועל מימינו ונחש משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ר"ח הוא מוצאי שבת הוא הנה אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים זה הוא שאסרה התורה".
"אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר א' לאות וסי' למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא זה הדבר מותר כי אילו היו עושים רע בדבר הזה אליעזר ויהונתן לא היה עונה אותן הב"ה כהוגן ומסייע את מעשיהם ועוזרם והנה רב בעל המאמר הזה שאמר כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויונתן אינו נחש הוא בעצמו היה עושה כנחש שלהם כמ"ש רב בדיק במברא ואמר רב הוה אזיל לבי רב נחמן חתניה ואמר אי מברא אתא לאפאי ימא טבא לגו וכן אמר שמואל הוה בדיק במברא ר' יוחנן בדיק בינוקא פי' שהיה אומר לתינוק אמור לי פסוקך שאתה קורא בו כשהיה רוצה להתחיל שום מעשה או דרך".
"אבל המאמר ההוא שאמר רב כך פירושו כל נחש וסי' שהוא אינו עושה אותו סי' לעצמו מתחילה כמו שעשה אליעזר ויהונתן אינו נחש וסימן ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו לפיכך הקשה לו למה לא אכל מההיא סעודה מפני שהניחו כולם הבשר ויצאו לקראתו חשב זה לסי' כי הסעודה ההיא לא תהיה לברכה מפני שהניחוה ומה סימן ונחש היה לו בזה כיון שמתחלה לא שם לבו לזה4 והא אמר רב כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויהונתן אינו נחש ואין לסמוך עליו ואין לחוש ממנו א"כ רב למה חשש בזה הדבר, ולפיכך אמרו רז"ל בית תינוק ואשה אעפ"י שאין נחש יש סימן כלומר אע"פי שאינו נחש כנחש שסומכין עליו יש קצת סימן בדבר לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב ואם יהיה לרע יש לדאוג ממנו ולבקש רחמים ממנו מלפני הב"ה ופי' בית אם בנה בית חדש ויארע לו מאורע טוב או רע סמוך לחנוך הבית וכן אם יולד לו ילד או לקח אשה בזה הדרך ואמרו והוא דאתחזק תלתא זמני אז ראוי לסמוך עליו אעפ"י שבא מאליו ולא עשהו סימן בתחלה אבל הנחש שעשהו סימן מתחלה לא שאלו בו שלש פעמים אלא בפעם ראשונה לבד יש סימן וסמכו הג' פעמים על מ"ש יעקב אבינו יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו, ואלה המקרים באו לו משנולד בנימן לפיכך חשש בדבר וכן אמר יוסף הצדיק הלא אתם ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני כלומר אדם כמוני יחשב סימן רע אם יאבד ממנו הגביע אשר הוא שותה בו לפיכך אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש וכן נחשתי ויברכני ה' בגללך וכן והאנשי' ינחשו כל זה הוא לשון סימן ואות על הדבר לא נחש ולא קסם ואמרו רז"ל מכאן שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו ואמרו קל גברא במתא וקל איתתא בדברא ומה נחזור אחרי ספורי הגמרא וסמכי הפסוקים והנה פ' מפורש נעשה כמעשה יונתן על פי הנבואה נאמר לגדעון ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך".
עולה מן הרד"ק ששלשה מיני ניחוש: א) הניחוש האסור כחולדה ופתו נפלה מפיו. ב) הנחש המותר תלית דבר מלכתחילה בסימן מסויים ולעשות על פיו. ג) ניחוש שאינו בר סמכא כדוגמת הניחוש של בית אשה ותינוק וניחוש זה אפשר לסמוך עליו רק אם הוחזק שלש פעמים.
עפ"י דברי הרד"ק מובנות השגות הראב"ד שתליה מראש בסימן שהכין מותרת ולכן הוא מתבטא בחריפות גדולה כלפי הרמב"ם. ונראה שיסוד מחלוקתם במה שבואר לעיל: האם תליית מעשה בסימנים היא דברים בטלים או אמנם סימן המודיע את איכות העתיד. לפי הרמב"ם כל הסימנים על העתיד הם דברים בטלים, ורק מותר לקבל מהם חיזוק כגון בית אשה ותינוק. לראב"ד הסימנים הללו הם דברים אמתיים ומותר וראוי לסמוך עליהם ולכן האמוראים בדקו במברא וכד'.
ד. שיטת הר"ן – "עיון שכלי עמוק מאד"
הכסף משנה (הל' ע"ז פי"א ה"ד) מביא את ביאור הר"ן בסוגיא בחולין מהו ניחוש: "והר"ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב"ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב"ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב"ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ"מ הדבר צריך תירוץ שא"א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ"ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי, אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה"ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י"ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ"ק דב"ב [י"ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש"י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן וכתב רש"י אף על פי שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח"כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב"ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ"ל".
מהר"ן נראה שבעקרון סבר כרמב"ם שסתם הנחת סימנים על פיהם ינהג בעתיד הוא ניחוש. וכן סימנים שארעו לו שאין להם שום שייכות עם תוכניתו הם ניחוש. ועם זאת סובר שיש סימנים שאינם ניחוש אלא מעין מודיעין לאדם הקובעם כסימן האם תכניתו תצליח או לאו. ולכן הן אצל אליעזר שתלה את המעשה בסימן של טוב-לב הנערה, והן יונתן שתלה את עלייתו בתשובת שומרי מחנה פלישתים אין בכך ניחוש. אולם הגמרא לקחה מהם דוגמא שכל שתולה מעשיו בצורה מוחלטת בסימן מהסימנים האסורים (שאינם קשורים כלל למעשה) הרי זה ניחוש האסור. כמו"כ סובר שיש מה שהוא מכנהו 'נבואה קטנה'.
בדרשות הר"ן (הדרוש השנים עשר) חוזר על עיקרי שיטתו:
"מנחש, אמר שם זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא מאחוריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש בימינו, ושועל בשמאלו, אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא".
"ואם תקשה אחר שאסרו כל אלה הסימנים ואמרו שהוא בכלל מנחש, איך יאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צה ב) רב בדיק במברא, ומה בין מברא לצבי הפסיקו בדרך".
"תשובתך, רב אף על פי שהיה בודק במברא, לא היה סומך עליו שיעשה מעשה על פי הוראת הבדיקה, אך היה רוצה לקחת קצת הוראה אם יצליח דרכו, ואף אם ימצא שלא יצליח, לא היה נמנע מלכת, לדעתו שהשם יתברך משנה הכל כרצונו, והניחוש אינו אסור אלא למי שסומך עליו. וזה מבואר שם, [אמרו] אפילו הכי רב לא אכל מההוא בישרא, מאי טעמא עלומיה עיניה הא לא עלים, אלא משום דנחיש, והא אמר רב כל נחש שאינו סומך עליו כאליעזר עבד אברהם שאמר (בראשית כד יד) והיה הנערה וגו', וכיונתן בן שאול שאמר (שמ"א יד י) ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו וגו', אינו נחש, ורב לא סמך עליו, אלא שאמר (א)מברא אתי לאפיה יומא טבא לגאו, ולא אמר כי (א)מברא אתי לאפיה איזול ואי לא לא איזול".
"ואם תשאל ותאמר אם כן אלו השנים היו מנחשים גמורים, ואיך נאמר באלו הצדיקים ככה".
"והתשובה, כי לא נאסר הנחש אלא במה שאין השכל גוזר ומורה עליו, אבל מה שהשכל מורה, אין זה נחש כי אם מנהגו של עולם. ואין בין זה ובין האומר אם ימטיר מחר נזרע וכדומה. ומה שתלו בו מעשיהם אלו השנים, כבר הורה עליו השכל".
"אליעזר עבד אברהם, [כיון] שהיה יודע כי כל מעשי בן אדוניו היו מושגחים, ובפרט האשה אשר תיפול בגורלו, גזר ואמר כי האשה אשר תהיה יותר (שלמות) [שלימת] המדות היא האשה הראויה ליצחק, ובמה יודע אפוא, כי אם שתהיה נערה בלתי רבת השנים, ושתהיה (יוצאות) [יוצאת] לשאוב, אינה יושבת בית, אך עוסקת במלאכת טורח ועמל, ועם כל זה יגבר עליה שלמות מידות, עד שלא תחוס על כל עמלה, אבל יקל בעיניה להיטיב לשאינה מכרת, זה באמת מורה תכלית שלמות במדותיה, והיא האשה הראויה לנוח על גורל הצדיקים. נמצא שזה אינו נחש, אבל עיון שכלי עמוק מאד".
"וכן הענין בעצמו ביהונתן בן שאול שביקש לעשות דבר לא ניסהו מעולם תופש חרב וחנית, והוא שרצה להכות הוא ונושא כליו בעם רב מאד, וגם לעבור במקום צר אשר היה ראוי שלא ימלטו ממנו אלף אלפים, כמו שהעיד (שמ"א יד ד – ה) ובין המעברות וגו' השן האחד מצוק וגו'. וכמו שנגלה מעלייתו שהוצרך לעלות על ידיו ועל רגליו (שם יג). וכשעלה בדעתו לעשות הגבורה הגדולה הזאת, ביקש לדעת אם הם אמיצי לב או פחדנים, כי אם ימצא שהם אמיצי לב, לא ינסה לעשות זאת, ואם ימצא שיפחדו, ידע שטבעם בלתי מוכן לגבורה. כי תנועות הפחד והגבורה הם הפכיות, כי תנועת הרוח מחוץ לפנים, ותנועת הגבורה היא מפנים לחוץ. וסיבת התחלפות כל זה, כי הפחד מסובב מדם דק מימי קר, ולכן מפני קרירותו ודקותו הוא כבד התנועה לחוץ, ותקל יותר תנועתו מחוץ לפנים, ולכן יקבל רושם הדברים המפחידים מהרה. ותנועת הגבורה מסובבת מדם עב רב החום, בלתי עכור, וזה לרוב חמימותו ודקותו יוליד רוח רב תקל תנועתו מבפנים לחוץ, ולזה יהיה מוכן לגבורה עד שלא יתחדש בבעליו הפחד והעיצבון, כי בעלי הגבורה לא יפחדו ולא יתעצבו, כי העיצבון היא התקיים צורת ההיזק בדמיון, ובעלי הגבורה לא יתעצבו, כי להפלגת תנועתם בנקמה ולקלותם, ידומה להם כאילו כבר נעשה, ולהתקיים הדמיון ההוא, תסור צורת המזיק מהדמיון...
"וכל זה אמנם מתכונת בעלי הגבורה, אשר להם בזה הכנה טבעית. ולכן ביקש יהונתן לדעת אם הם מוכנים לגבורה או לבריחה. וכאשר מצא שהם מוכנים לפחד וליראה, עלה עליהם, ועשה והצליח. וזה אמנם לא היה בכלל נחש, כי זה יגזרהו עיון שכלי ומנהגו של עולם. ומה שאמר כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש, הכונה בזה שכל נחש מהנחשים האסורים, שלא יסמוך עליו כמו שהיו אלו סומכים בדבר המותר, אינו נחש, ורב כשהיה בודק במברא לא היה תולה מעשיו באותם הדברים".
"ואם תקשה ותאמר הרי אמרו (חולין צה ב) ר' יוחנן בדיק בינוקא, ומן הנראה שהיה סומך במעשיו עליו כאליעזר עבד אברהם, שהרי אמרו שם כי נח נפשיה דרב וכו'".
"והתשובה בזה, כי זה אינו מצדדי הנחשים, אבל הוא צד נבואה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דבתרא (יב ב) אמר ר' יוחנן משחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות".
ה. הפסיקה להלכה
השולחן ערוך (יו"ד סי' קעט ס"ג) פסק את ההלכה המוסכמת על כל הראשונים: "האומר: פתי נפלה מפי, או מקלי מידי, או בני קורא לי מאחרי, או שצבי הפסיקו בדרך, או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו, ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה, וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, וכן האומר: אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ר"ח הוא, וכן האומר: שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול, אסור".
ובהלכה הבאה כתב השו"ע: "בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן".
ורמ"א הגיה: "אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב"י בשם רש"י). וכן מותר לומר לתינוק: פסוק לי פסוקיך (טור). י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי), ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג). וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו (תהילים לב, י)".
הרמ"א הביא שיטת הרמב"ם והראב"ד ונוטה לדברי הרמב"ם.
הרחיב את דברי הרמ"א – הלבוש (יו"ד סי' קעט ס"ד):
"וכל דבר שעושין לסימן שאומר אם יארע כך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו, וסומך עליו לעשותו כמו שעשה אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול, הרי זה ניחוש ואסור. וכי תימא יונתן ואליעזר למה עשו, אליעזר יש לומר שעשה כמו שכתוב בפרשה שנייה [בראשית כד, מז] ששאל תחלה ואחר כך נתן לה המתנות, ויונתן לזרז נערו אמר כן, אבל הוא בלאו הכי גם כן היה הולך אליהם. ויש אומרים שהיתר גמור לעשות כמו שעשו שאין זה אלא סימן בעלמא ולא ניחוש, ויש להחמיר, וההולך בתום חסד יסובבנו. ובית תינוק ואשה לכולי עלמא אינו ניחוש אלא סימן בעלמא, כגון שבנה או קנה בית או נולד לו בן, או שנשא אשה ומצליח אחר כך בסחורה או בדברים אחרים, יכול לסמוך עליו לומר שיצליח עוד. והוא שהצליח ג' פעמים אחר שבנה או קנה בית או נשא אשה או נולד לו בן, ואם לא יצליח ג' פעמים אחר אלו המעשים לא ירגיל לצאת יותר מדאי שמא לא יצליח עוד, ואסמכוה אדברי יעקב אבינו ע"ה שאמר [שם מב, לו] יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה, כלומר אמר כיון שאירע לי צרה זו ג' פעמים אין לך צרה שלא תעבור עליו. וכן מותר לו לשאול בתינוק שאומר לו הגד לי איזה פסוק אתה לומד, אם אומר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, שאין זה אלא כעין נבואה, דאמרינן [ב"ב יב ע"ב] מיום שנחרב הבית ניטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לתינוקות".
ועיין לעיל בסימן טז לגבי סימני ראש השנה.
מסקנה
[עריכה]בניחוש תוצאות ומספרים בהגרלות אין משום איסור ניחוש אלא סתם עיסוק בדברים בטלים.