חבל נחלתו יח כד

<< · חבל נחלתו · יח · כד · >>

סימן כד- הסתכנות שלא לצורך

שאלה

האם מותר ללמוד צניחה חופשית וצלילה במים עמוקים למטרת הנאה?

תשובה

בספרי בחלק א סימן נ עסקתי בנושא זה, ונוסיף על האמור שם.

א. הסתכנות שלא הכרחית אסורה. נאמר בשבת (לב ע"א): "וגברי היכא מיבדקי? – אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר. גשר ותו לא? אימא: כעין גשר. רב לא עבר במברא דיתיב ביה גוי, אמר: דילמא מיפקיד ליה דינא עליה, ומתפיסנא בהדיה. שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי, אמר: שטנא בתרי אומי לא שליט. רבי ינאי בדיק ועבר. רבי ינאי לטעמיה, דאמר: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה – קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא".

מפרש רש"י:

"וגברי היאך מיבדקי – מעשים שלהם, להזכיר עונם וזכותם".

"כעין גשר – כל מקום סכנה, כגון קיר נטוי, ויוצא לדרך".

"דילמא מיפקיד – נכרי דינא על חטאיו, ומתפיסנא בהדיה".

"מברא – ספינה שעוברין בה את הנהר".

"בדיק – הספינה, שלא יהא בה נקב".

"מנכין – פוחתין".

"קטנתי מכל החסדים – הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית וגו'".

"יומא דשותא – שמנשבת בו הרוח דרומית חזקה, המפלת חומות ועוקרת אילנות".

"לביני דקלי – שלא יפיל הרוח דקל עליו".

ב. העולם מתנהל על אדני הטבע. האדם שסומך על עצמו אם על כוחותיו הגופניים ואם על מכונות ואמצעים שפיתח, מכין כלים שהטבע לא ישלוט בו אלא שהוא ישלוט וישתמש בכוחות הטבעיים לצורכו, אמנם אינו שולט על הטבע כולו, אלא מכין מקום או מצב בו חוקי הטבע פחות ישלטו בו. לדוגמא במטוס הוא מתגבר על כח המשיכה של האדמה אבל כח בריאתי אלוקי זה ממשיך לפעול ואם רגע אחד תופסק פעולת הטיסה הוא יפול לאדמה.

מסביר זאת בספר החינוך (מצוה תקמו): "משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו".

חוקי הטבע שולטים באדם בגזרת הקב"ה ועל כן מוטל עליו להישמר ולא לסמוך על הנס.

ג. כך מבאר המהר"ל (שבת לב ע"א):

"מנכין לו מזכיותיו וכו'. פירוש כאשר עושים לו נס יוצא מן הסדר הטבעי, מנכין לו [מזכיותיו] הבלתי טבעים. [כי הזכיות] אינו דבר טבעי כלל, רק הם לו שמורים לעולם הבא הבלתי טבעי. וכאשר הש"י נוהג עם האדם שלא בטבע, מנכה לו מן זכיותיו אשר אינם טבעיים, שהרי אוכל מה שראוי לו לעולם הבא הבלתי טבעי בעולם הזה, כאשר הש"י עושה לו נס בלתי טבעי ודבר זה מבואר".

"שאם יחלה וכו'. פירוש כאשר האדם היה עומד בסדר הטבע הכולל, והוא בכלל כל העולם שנוהג על פי סדרו, אין אומרים לו הבא זכות והפטר, שהוא בכלל כל העולם. אבל אם היה יוצא מן הכלל, [מפני שהוא] חולה והרי הוא יוצא מן הטבע [של שאר בני אדם], ולכך צריך זכות [פרטי] שיהיה פטור. וזה שאמר הכתוב כי יפול הנופל ממנו, מאחר שהוא נופל ואינו בתוך הכלל של שאר בני אדם, צריך להביא ראיה זכות עצמו שלא ימות בנפילה זאת. כלל הדבר כאשר יוצא האדם מכלל סדר העולם הכולל, צריך זכות עצמו זכות פרטי".

"אדם יוצא לשוק כו'. פירוש האדם כאשר הוא בביתו המיוחד יש לו שמירה, וכאשר הוא יוצא לשוק שם שולטין הכחות אשר הם שולטין בבריות. ולכך הוא דומה למי שנמסר לסרדיוט, כלומר שהוא ברשות אחר. [ואין הפירוש שיהיה] בביתו תמיד ולא יהיה נמסר לסרדיוט, [אבל ר"ל כי] צריך שיהיה האדם מתבודד בתורה [ובמצות] וזה נקרא שהוא [בביתו, כי ביתו הוא אצל הקדוש ברוך הוא אשר הוא מקום הכל] וכשהוא פונה לעסקים אחרים, זה נקרא שיוצא לשוק לעסקים אחרים וזה דומה שנמסר לסרדיוט".

אדם שמכניס עצמו למצב סכנה ומוציא עצמו מכלל בני האדם ממילא נתון לבדיקה אלוקית האם ראוי שיעשה לו נס. ואף אם נעשה לו נס פוחתים מזכויותיו.

כמסופר בתענית (כ ע"ב): "רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה, עייליה לרב אדא בר אהבה להתם, משכיה בשמעתא עד דפנייה. בתר דנפק נפל ביתא. ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד, סבר לה כי הא דאמר רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן: מאי קרא – דכתיב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

ד. צריך לעמוד על שני נושאים באיסור ההסתכנות שלא לצורך: האחד מהו לצורך, והשני מהי הסתכנות ואיך היא נאמדת.

הסתכנות לצורך ושלא לצורך נאמדת: לפי האדם, המעשה שהוא עסוק בו ותכלית עשייתו.

ישנה עשיה לשם מצוה כגון: בשירות הצבאי יש הצונחים ממטוס ויש העוסקים בצלילה ויש אימונים בנשק וכל המעשים הם לצורך מצוה, כדי לרכוש אפשרות לחימה גם במיומנויות הללו ולהגן על עם ישראל מפני אויביו. וכיון שעסוקים במצוה, הכניסה למצבי סכנה מותרת ואף מצוה, והמצוה מגינה על עושיה.

ישנו צורך לשם פרנסה כאמור (ב"מ קיב ע"א): "ואליו הוא נושא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?" ומפרש רש"י: "ואליו הוא נושא – כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו, לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול, ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים, ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה, שמא יפול מן הכבש או מן האילן".

חז"ל לא הגבילו את המסתכן לצורך פרנסתו על אף שהוא יוצא מטבעו של עולם ומסתכן. אבל הודיעוהו שיש במעשיו הסתכנות ושישמור על עצמו מסכנה, והודיעוהו שגורעים מזכויותיו. ולכן במתנות עניים בפאה קבעו חכמים (ויש אומרים שהוא דין תורה) שבדלית ובדקל שהם אילנות גבוהים ומסוכנים לטיפוס, בעה"ב מוריד את הפאה ומחלק לעניים ולא יבזזו בעצמם כמו בשאר פאה.

הצורך להנאה בזמן פנאי ממעשים מסוכנים הוא לכאורה כדוגמת האמור ברמב"ם בפרק ה משמונה פרקים שנושאו הוא השתמשות האדם בכוחות נפשו להשגת הבורא, שם כתב הרמב"ם: "וכן אם התעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה – שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו – שידע. וכן כשינוע ויתעסק בקנית הממון, תהיה תכליתו בקבצו אותו – שישתמש בו למעלות, ושימצאהו לקיום גופו והמשך מציאותו, עד שישיג וידע מה' מה שאפשר לדעתו".

כל תרבות הפנאי המסוכנת אינה לבעלי מרה שחורה, להיפך היא נועדה לתת עניין שיש בו הפעלת הגוף וכוחותיו, ההסתכנות והמתח הכלול בו כדי להפעיל את האדם וליהנות אותו הם עיקר המשיכה לאותם עיסוקים. כמו"כ כל העיסוק בה אינו לשם ידיעת השם אלא לשם הנאה. על כן אין להיכנס להסתכנות ללא צורך, וכל ספורט שכלולה בו הסתכנות ונעשה ללא צורך אמיתי של מצוה או פרנסה הוא בגדר הסתמכות על נס.

ה. ישאל השואל מהי הסתכנות האסורה – נראה שכל כניסה למצב סכנה שרוב הציבור אינו נוהג בו היא מצב סכנה שצריך עילה להיכנס בו. לדוגמא נסיעה במכונית או הליכה על מדרכה כשמכוניות נוסעות על הכביש ויכולות לסכן את ההולכים יש בה בהחלט מצב סכנה, אולם רוב הציבור נוהג בה ולכן אין לגזור על הציבור שלא ייסע או ילך על המדרכות. אולם השתתפות ונהיגה במירוצי מכוניות רוב הציבור לא נהג בה ולכן נראה שיש בה הסתכנות.

והעלה ר' ידידיה לנדאו הי"ו סברא להסתמך באומדן מהו מצב סכנה על ביטוחי סיכון, כלומר חברות הביטוח אומדות סיכונים ומשקללים אותם ולפי זה קובעות את הפרמיה ככל שהפרמיה גבוהה יותר משמע שהסיכון מוערך כגבוה יותר, ויש הרבה מן ההגיון בדבריו. ובכל זאת יש לזכור שיש תחומים כגון נהיגה בכבישים שהגורם האנושי מעורב בהם, ואינך יודע איך ינהג הנהג על ידך בנתיב מקביל או הבא מולך והנהג תלוי באחרים. כמו כן אין הביטוח מעלה את הפרמיה על נהיגה בחשיכה או נהיגה בערפל, ואינו קובע שאם אדם התנגש ברכבו בערפל ישלם פרמיה גבוהה יותר. היינו אף הביטוחים אינם מזהים לגמרי את כל מערכת הסיכונים ועל כן אפשר ללמוד מביטוחי סיכון על מדרג הסיכונים, אולם גם בביטוחים של סיכונים נמוכים ישנם נקודות קצה שהן מסוכנות הרבה יותר ולגביהן השומר דרכיו צריך להישמר מהן, על אף שהן לכאורה במדרגת סיכון נמוכה.

כמו"כ הנכנסים למצבי סיכון נמוך צריכים לדעת שלעתים ברגע אחד הסיכון עולה בהרבה ועליו להיות מודע לכך ולשקול האם להמשיך בדרכו או לעצור, כאשר המשיכה הטבעית של האדם היא להמשיך שהרי לשם מה התחיל אם לא להגיע לסיום?! ומה שבמקום מסויים או ברגע מסויים הסיכון עולה הוא דוחק ממחשבותיו.

ו. יש לזכור כי פרט לעצם ההסתכנות עצמה למדרגותיה יש זמנים ומקומות שבהם יש סיכון גדול יותר בדברים מסוימים, כמסופר בתלמוד ירושלמי (שבת פ"ב ה"ו): "רבי אייבי בר נגרי כתיב [תהילים קט ז] בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא בהשפטו יצא רשע. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. א"ר בא בר כינא נסר שהוא מתוח מגג לגג אפי' רחב כמה אסור להלך עליו. למה? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רב אמר היושב בבית מרועע עושה מלאך המות דניסטיס שלו. (פני משה: דינסטים שלו. בעל חובו ובעל דינו) דכתיב [שם נה טז] ישי מות עלימו. (פני משה: ישיא מות עלימו. ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם מחמת שהן יושבין ברעות במגורם ישיא מות עלימו ואין ישי אלא לשון חוב ותביעה כמה דתימר כי תשה ברעך) כמה דתימר [דברים כד י] כי תשה ברעך משאת מאומה. א"ר לוי בג' מקומות השטן מצוי לקטרג. המהלך בדרך בעצמו (פנ"מ: יחידי). והישן בבית אפל לעצמו (פנ"מ: אבל אם יש שם נר אין קטרוג). והמפרש בים הגדול. א"ר יצחק בר מריון אילולי דכתיב [ישעי' מג טז] כה אמר ה' הנותן בים דרך. כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת (פנ"מ: היה מת. מחמת שינוי אויר הים אלא שהקב"ה הוא הנותן בים דרך ומ"מ שעת סכנה היא וצריך לבקשת רחמים). ורבנן אמרין הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג (פנ"מ: מן העצרת ועד החג. נקרא ים ודרך לכל היא, אבל מן החג ועד חנוכה שרוחות סערה מצויין נקרא מים עזים ואין בו אלא נתיבה שאין הכל פורשין באותו הזמן). ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה. רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין עובדא הוה באסיא אחא בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה. חמתיה חדא מטרונה א"ל כדון מפרשין. איתחמי ליה אבוי [קהלת ו ג] וגם קבורה לא היתה לו. ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא (פנ"מ: עובדא הוה באסיא. ברופא אחד שהיה רוצה לפרוש בים אחר החג ועד חנוכה וראתה אותו מטרונה אחת ואמרה לו וכי עת עכשיו לפרוש בים וכן איתחזו ליה אביו בחלום וקרא לו הפסוק הזה וגם קבורה לא היה לו, ואעפ"כ לא השגיח לא על זה ולא על זה והלך לו על הים. ובב"ר מסיים וכן הוות ליה). ר' כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פריש. אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתה. [דף כ עמוד א] אמר לאחוי צלי עלי. א"ל אין דצלייתי עלך. אלא אין חמיתינון לצבור מצליין למטרא לא תתרחץ על צלותי. הא דאת קטר לולבך קטור רגלך (פנ"מ: הוה פרוש. היה רגיל לפרוש בים ופעם אחד רצה לפרוש בין חג לחנוכה ואמר לאחיו התפלל עלי והשיב לו הן שאתפלל עליך אלא כך אומר לך אם אתה רואה שהצבור מתפללין ואומרים בתפלתם משיב הרוח ומוריד הגשם לא תבטח על תפלתי וזה לך הסימן בעת דאתקטיר לולבך וזה מיום שביעי של ערבה שקושרין הלולב עם האגודה להניח אותו מן הצד קטור את רגלך מלילך ולפרוש על הים)".

וכן הנאמר באיכה רבה (וילנא, פרשה א ד"ה כט): "משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי כמד"א (תהלים צ"א) מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים".

הסכנה בעוברי ימים בימיהם היתה גדולה מבימינו. וקבעו בירושלמי זמנים בהם הסכנה אף ליוצאים להתפרנס היא גדולה מאד ועל כן אין להם לצאת בזמנים אלו למקומות אלו.

ז. כך דן בים של שלמה (בבא קמא פ"ו סי' כו) ב"דין דֶבר בעיר, קודם שנתחזק מחויב לברוח, ואחר שנתחזק יכנוס רגליו לביתו":

"מסקינן בסוגיא (ס' ע"ב). ת"ר דבר בעיר כנס רגליך. שנאמר (שמות י"ב, כ"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ולאו דוקא בלילה, אלא אפי' ביממא. שנאמר (ישעיה כ"ו, כ"ו) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך. ורבא נמי, בעידן ריתחא של מקום, והוא הדבר, היה סותם החלונות, כדי שלא יכנס בהן אויר המעופש. וסמוך אקרא שנאמר (ירמיה ט', כ') כי עלה מות בחלונינו. ותנו נמי רבנן, דבר בעיר, אל יהלך אדם באמצע הדרך. מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים. כיון דאיתייהב ליה רשותא הולך להדיא. שלום בעיר, אל יהלך בצידי דרכים, כיון דלית ליה רשותא, הוא מחבה עצמו. ונראה דסיפא דברייתא איירי דוקא בלילה. אבל ביממא לא שכיח מזיקים, כדאיתא לעיל בסוגיא. ואעפ"י דרישא איירי אפילו ביממא. היינו משום דלענין דבר אין חילוק בין יממא ללילה, כדאיתא לעיל. מה שאין כן בלא דבר, דליכא סכנה כלל ביממא".

"ועוד מסקינן, רעב בעיר פזר רגליך. שנאמר (בראשית י"ב, י') ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. מכאן יש רוצים לדקדק, דבדבר אין אומרים פזר רגליך, ואסור לברוח. וגם כן אסור משום סכנה. דהא אמרינן כנס רגליך, ואל יהלך באמצע דרכים. וא"כ איך יברח. ועוד אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט ע"א) שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא זימנא לא שכיב. אמנם מצאתי כתוב (תשובות מהרי"ל סימן נ') בשם הגדולים בעלי הוראה דשרי. וזהו תוכן דבריהם. ומהא דפרק זה בורר אין ראיה. דאינו אלא משל בעלמא. דהא בפ"ק דחגיגה (ד' ע"ב) אמרינן יש נספה בלא משפט (משלי י"ד, כ"ג) כגון הא דא"ל [מלאך המות] לשלוחיה אייתי לי מריה דמגדלי נשיא, כדאיתא התם, אלמא דטעה שלוחיה. כ"ש היכא דאיתיהב ליה רשותא להדיא, ואינו מבחין בין טוב לרע. כדדרשינן מאל תצאו איש מפתח ביתו וגו', וטעמא רבה איכא לדבר דראוי לברוח, דפעם אחת נגזר על עיר אחת או מדינה אחת, וזכר לדבר כתיב (ירמיה כ"א, ט') היוצא מן העיר והיתה לו לנפשו לשלל. וכתיב (עמוס ד', ז') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. ואם כן ה"ה לכל שארי מיני פורענות המתרגשות ובאות לעולם. ומ"מ אם יש בידו להציל בגופו ובממונו, חלילה שימנע עצמו, ויפרוש מצרת הציבור, ולא יראה בנחמת ציון. ואם ח"ו ליכא נפקותא ביה. כל כה"ג אמרינן (שבת ל"ב ע"א) אל יעמוד אדם במקום סכנה. ואמרינן (ברכות נ"ה ע"א) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו', וכל סכנה כקיר נטוי דומה. וכן ראינו גדולים שהלכו וברחו למקום אחר".

"והא דאמרינן כנס רגליך כו'. היינו אחר שהתחיל הדבר, ונתחזק, ואיתייהב ליה רשותא להלוך בהדיא, יש לכנוס. ואמרינן נמי (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת סכנה. א"כ אין טוב לברוח, בפרט אחר שנתחזק הדבר, יש סכנה לבורחים בין האומות יותר מן הדבר, כאשר בעו"ה ידוע. אבל מתחלה טוב לברוח. ורבא דלא ברח, צ"ל אפשר דלא מסתייע ליה מילתא. ואמרינן נמי במסכת תענית (כ"א ע"ב) איכא מותני בחזירי גזור תעניתא, משום בני מעייהו, דדמי לאינשי. כל זה מורה אהא דאמרינן אינו מבחין בין טוב לרע. וכן מוכח בספר חסידים שיסד הרוק"ח, דטוב לברוח. ועוד טעמא איכא לדבר, משום חשש ביעותות. ומהאי טעמא נמצא בתשובה, שאין צריכים אבילים להתאבל ולישב על הארץ, בשינוי האויר. וכן נוהגין בארץ לומברדי"א, וכן שמעתי עדיין נוהגין במקומות ידועים. הילכך נראה, אם בא דבר לעיר מחויב לברוח, אם יש סיפוק בידו. אם לא מי שהוציא כבר דבר ונתרפא. שאומרים העולם שאין חשש לו".

ח. וכך באר ויעץ המאירי (שבת לב ע"א): "לעולם יהא אדם נזהר שלא למסור עצמו לסכנות ואל יסמוך על הנס שאינו יודע להיכן המאזנים מכריעות. כלל גדול אמרו השטן מקטרג בשעת הסכנה. לעולם יהא אדם מתמיד בתשובה ויתודה היום שמא ימות למחר ואל יטעהו בריאות ושלוה שכמה שערים פתוחים ליכנס בהם ענשו של הקדוש ברוך הוא וכ"ש שצריך לו להתעורר בימי החולי והצרות דרך הערה אמרו מי שחלה אומרין לו התודה אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט חש בראשו יהא דומה לו כמי שנתנוהו בקולר עלה למטה ונפל למשכב יהא דומה בעיניו כמי שעלה לגרדום ר"ל מקום ששם דנין דיני נפשות שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול ואם לאו אינו ניצול ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומע"ט".

מסקנה

אין לאדם להיכנס למצבי סכנה עבור צרכי בילוי והנאה, ומי שסבור שזכויותיו מרובים והוא יכול לסמוך עליהם יסמוך וידע שלא תמיד יעשו לו נס.