חבל נחלתו יא מ
סימן מ ערלה במורינגה
שאלה
מה דין צמח המורינגה לענין ערלה?
תשובה
א. צמח המורינגה הוא צמח טרופי רב שנתי (בתנאי גידול שאינם תעשייתיים חי עשרות שנים). בזנים מסוימים הוא מתפתח לעץ רב שנתי ובזנים אחרים לשיח גדול. הצמח נושא פירות (בתרמילים) כבר בשנה הראשונה. כל חלקי הצמח נאכלים (אף השורש והגבעול/גזע) חלקם נאכלים חיים וחלקם מבושלים. הערך הבריאותי של הצמח גבוה מאד, ולכן בארצות המפותחות הוא משמש כתוסף מזון. כיון שהצמח מתפתח מהר מאד ומגדל חומר ירוק בכמות גדולה מאד נבדק גידולו בחוות נסיוניות לשם גידול מסחרי. כמו"כ יש אנשים שהביאו את הצמח לארץ בצורה פרטית לגידול לשם אכילה בביתם (עולי קוצ'ין, עובדים זרים מהודו וציילון, ומטיילים).
ב. הרב יהודה הלוי עמיחי פרסם תשובה באתר 'ישיבה' באינטרנט בה נשאל על הברכות על חלקי העץ וז"ל:
"העץ הזה, שכל חלקיו נאכלים (שורש, עלים, פרחים, תרמילים וזרעים, כמו העץ לפני חטא האדמה), נראה שדינו כצלף (סי' רב סעי' ו), שהעיקר הם התרמילים לפני ייבוש ועליהם יש לברך פרי העץ. על העלים יש לברך פרי האדמה מכיוון שאינם עיקר העץ למרות שאינם צריכים בישול. גם על השרשים יש לברך פרי האדמה.
"הפרחים צריכים בישול ולדעת השו"ע (רב סעי' ג) צריך לברך שהכל, ויש פוסקים שגם על העלים יש לברך אדמה, לכן נראה שעל הפרחים יברכו שהכל ואם ברך אדמה יצא ידי חובה.
"לגבי ערלה, הפרי חייב בשנות ערלה וכן כל חלקיו (שו"ע יו"ד סי' רצד סעי' ג). אם העץ גדל בארץ, במקום שהוא חו"ל מבחינה הלכתית (אזורים בערבה), יתכן שאפשר להקל בעלים ופרחים שלא להזקיק בהם שנות ערלה, אולם זה צריך עדיין בירור".
ג. פסיקתו בענייני ברכות נראית לענ"ד נכונה. פסיקתו בעניין ערלה לא נראית לי נכונה. בדיון בע"פ עם הרב עמיחי העביר לי תשובה ארוכה יותר המנמקת את פסיקתו לענין ערלה. תורף דבריו שנחלקו הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"י ה"ג) והשו"ע (יו"ד סי' רצד ס"ג) האם יש ערלה בתמרות הצלף וכיון שהשו"ע מחמיר שיש בהן ערלה (אף שהגר"א פסק כרמב"ם שאין בהן ערלה) – לכן אף על עלי המורינגה חל דין ערלה.
ד. במשנה במעשרות (פ"ד מ"ו) נאמר: "רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפרס רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות מפני שהן פרי".
היינו לפי ר"א כל הנאכל מתעשר ולפי ר"ע רק האביונות שהם פרי הצלף מתעשרים אע"פ שיש עוד מחלקי הצמח הראויים לאכילה. פרש הרמב"ם: "וצלף, 'אלכבר', יש בו ניצנים והם הנקראים תמרות. ויש בו אוכל יבש דומה לעצים ולעלים והוא הנקרא קפריסין, ויש בו הפרי שנגמר בשולו ושמו הידוע אצלינו, 'פקוס אלכבר' והוא הנקרא אביונות, והלכה כר' עקיבה בלבד".
הרמב"ם פרש שתמרות הן ניצנים. וכן הביא הב"י באו"ח (סי' רב) וביו"ד (סי' ר) מפירוש רש"י: "תמרות. בתוך העלים גדלים כמין תמרות [ו]בולטים בעלה כמו בעלים של ערבה". היינו מעין פירות.
לעומת הרמב"ם – הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש כתבו: "תמרות הן לולבין וכשהן רכין אוכלין אותן והוא עיקר העץ שגדל בו הפרי" (ר"ש). היינו לפי שיטה זו אלו הם גבעולים שעתידים להתקשות וברכותם נאכלים. וכן הביא הבית יוסף ביורה דעה (סי' רצד) בשם רבינו יונה. המחלוקת במעשרות היא לגבי תרו"מ והשליכו מכאן לגבי ערלה.
עפ"י הבבלי בברכות (לו ע"ב) פסקו הרי"ף והרמב"ם הלכה כר"ע שרק הפרי – האביונות נאסרים בערלה. לעומת זאת תוס' ורא"ש והטור פסקו כר' אליעזר בא"י ולכן אסרו גם את התמרות משום ערלה.
ובפשטות לגבי העלים לא מצאנו מי שהחשיבם כפרי לאוסרם בערלה, ורק תמרות שהן דומות לפרי או גבעולים ברכותם נאסרים לפי החולקים על הרמב"ם.
ה. ועוד שכתב הריטב"א בסוכה (לה ע"א): "והא דאמרינן מה ת"ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ק"ל למה לי קרא ואמאי גרע משאר אילנות, פי' רש"י ז"ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים, ואינו, דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקוטנו שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה, ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגות בהם ערלה, אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפרי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול שבתוך העלין והעלין האלו נקראין ורדים הם שומר לפרי, ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם וכדמוכח בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ו ב')"... וא"כ אף במורינגה שיש לו פרי והוא נאכל עלים ולולבים לכאורה אינם ערלה.
ו. כך הסיק בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב, יורה דעה סי' טז): "וא"כ העלין של הורד דינם כסתם עלין של עץ ערלה דאין נוהג בהם ערלה, וכדתנן (בפ"א דערלה מ"ז) הנ"ל העלים והלולבים וכו' (אף של עצי פרי) מותרים בערלה. וכ"כ נמי הרא"ה במס' ברכות (לו:) דעלין של עץ הורד אין נוהג בהם ערלה. וכתב שם כעין דברי הריטב"א הללו דאע"ג דעץ הורד ודאי אילן הוא, שהרי יש לו סימני אילן המבואר בגמרא (ברכות מ א) דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכ"נ הכי הוא, אפ"ה מותרין ואין בהם משום ערלה דפרי של אותן האילנות הוא זרע שנעשה בעיגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדין אינן אלא פרחים שמגיעין בתחילת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן אלא לימים רבים, וכי שקלית להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא ממנע זרעא בהכי הלכך אין בהם משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם ב"ר דוד. עכ"ד. ע"ש"...
ז. לפי פשט הלשון במשנה (ערלה פ"א מ"ז) בכל הצמחים נאסר רק הפרי אבל לא חלקים נאכלים אחרים אפילו שהם ראויים להיאכל כמו שרף או עלים ולולבים. ואם היינו סוברים שכל הראוי להיאכל נאסר בערלה עולה השאלה הרי ערלה היא איסור הנאה וא"כ כל הצמח צריך להיאסר בהנאה שכן הוא ראוי ליהנות ממנו.
ולולי דמסתפינא אמינא שלכו"ע המחלוקת בתמרות היא רק על פי פירוש רש"י והרמב"ם, אבל למ"ד שהם לולבים (=גבעולים שעדין לא התקשו) השאלה היא דוקא למעשרות, אבל בערלה ודאי אינם ערלה, שכן שנינו במסכת ערלה (פ"א מ"ז): "העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה"...
ח. אם נסכם את הטיעונים כנגד הפסיקה שעלי המורינגה חייבים בערלה:
. אין חיוב להשוות בין צלף למורינגה.
. בפירוש התמרות נפלה מחלוקת בראשונים.
. אמנם השו"ע פסק בצלף בא"י כר"א אבל רוב הראשונים וכן הגר"א חלקו עליו.
. לפי הפירוש שתמרת הצלף חייבת בערלה יותר נראה שאינה גבעול שהתייבש.
. הראשנים כתבו שאפילו אם ורד חייב בערלה העלים הנאכלים אינם חייבים בערלה.
מסקנה
פרי המורינגה הוא אסור באיסור ערלה אבל כל שאר חלקי הצמח לא חל עליהם דין ערלה.