חבל נחלתו יא מא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יא · מא · >>

סימן מא

זמירת כרם פחות מטפח

שאלה

דרך זמירת הגפן בעת 'בניית' העץ בשנה השניה היא זמירה סמוך לקרקע והשארת שתי 'עיניים' מהן יוצאים שני ענפים. מקום שתי העיניים כ- ס"מ סמוך לקרקע, ואת היתר מ- ס"מ נוהגים לזמור למניעת התפרצות ענפים נוספים. בשומריה ישנה חלקה שלמה שהגיעה עת הזמירה בדרך זו.

האם הדבר מותר, או שמי שזומר כרמו פחות מטפח צריך למנות שנות ערלה מחדש, והאם מי שזומר כרם פחות מטפח בשנות ערלה אף הוא צריך למנות מחדש?

א. הסוגיות בש"ס

במסכת שביעית (פ"א מ"ח) נאמר: "אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטן כנטיעה מטפח ולמעלן כאילן דברי רבי שמעון". המדובר לגבי חריש בתוספת שביעית אשר בה חורשים עבור עשר נטיעות כל בית סאה עד ר"ה מהלכה למשה מסיני, ובא ר"ש וקבע שאם נקצץ אילן והוציא חליפין מתחת לטפח נחשב כנטיעה דהיינו אילן בשנות ערלה וחורש עבור עשר נטיעות כאלו עד ר"ה.

מפרש הרמב"ם: "אילן שנגמם והוציא חליפין, ר"ל האילן שנקצץ וצמח גזעו פעם שניה. ר' שמעון אומר שאם נקצץ עד שלא נשאר ממנו סמוך לארץ אלא פחות מטפח הרי הצומח ממנו כנטיעה, ואם קצץ האילן למעלה מטפח הרי הצומח ממנו כאילן. וכבר נתבאר לך בלי ספק שההבדל בין הנטיעה והאילן הוא שהאילנות שלשה לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה ואז נקראת שדה אילן. והלכה כר' עקיבה וכר' שמעון לפי שיש בתוספתא מה שמסכים עמו". משמע שאילן שנקצץ פחות מטפח והוציא חליפין נחשב לנטיעה, והלכה כדעה זו. ומדברי הרמב"ם לא שמענו לגבי דיני ערלה.

וכך פרש הריבמ"ץ (שביעית פ"א מ"ח): "אילן שנגמם, פי' שנחתך, והוציא חליפין, פי' גידולין, אם ניגמם מטפח ולמטן נידונין הגידולין כנטיעה. פי' כאילו עכשיו נטען, ואם הם מפוזרים בבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן, ולענין ערלה חייב בערלה, ואם נגמם מטפח ולמעלה נדונין הגדולין כאילן זקן, ולענין ערלה לית ליה ערלה דברי ר' שמעון. א"ר יודה גרסי' ר' שמעון ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד, ר' שמעון היינו דאמרן, ר' אליעזר בן יעקב מאי היא, דא"ר שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן בש"ר אליעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח וגדל חייב בערלה מפני מראית העין, וחכמים אומרים עד שיגיס מעם הארץ, אז גידוליהן הגדילין חייבין בערלה". וכעין דבריו כתבו הר"ש והרא"ש.

מתבאר מדברי הריבמ"ץ שלר' שמעון אם נקצץ פחות מטפח נחשב לערלה, וחייב בכל דיני ערלה מן התורה לא רק לגבי שביעית שאז נחשב כנטיעה לגבי חריש בתוספת שביעית, אלא גם לדיני ערלה משעת קציצתו. ומביא הריבמ"ץ את הירושלמי (כלאים פ"ו ה"ב; שביעית פ"א ה"ו) המשווה בין דעת ר"ש לראב"י. לראב"י קציצת אילן מתחת לטפח חייבת בערלה משום מראית עין שנראית כנטיעה. אולם לפי הריבמ"ץ, ר' שמעון סבר שאילן שנקצץ פחות מטפח חייב בערלה מן התורה, לעומת ראב"י שחייב זאת מדין מראית עין. כך משמעות לשונו שחייב בערלה ולא הזכיר בה מראית עין. ולכאורה ההשוואה בין דעות התנאים אינה שלמה שכן לראב"י מצד מראית עין ואילו לר"ש מצד עצם דין ערלה.

וראיתי שכתב הברכי יוסף (יו"ד סי' רצד, ט): "ומאי דלא אמרו בירושלמי דר"ש ורבנן אמרו דבר אחד, היינו משום דנקטי ר"ש וראב"י, דמיירו בפחות מטפח, ואף דזה מדינא וזה מפני מראית העין, מ"מ דבר אחד הוא, ומינה לרבנן נמי. כנ"ל בדוחק. והבן".

דברי ראב"י הובאו אף בבבלי סוטה (מג ע"ב) בסגנון שונה: "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: ילדה פחותה מטפח – חייבת בערלה כל שנותיה, דמתחזיא כבת שתא. והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל כוליה כרם – קלא אית ליה". הבבלי שונה מהירושלמי שהוסיף לגבי כרם שמותר לקצוץ פחות מטפח לפי ראב"י בעוד שבירושלמי לא נאמר על כך כלום. כמו"כ הבבלי דיבר בנטיעה בעוד שהירושלמי דיבר בכרם.

ב. דעת הרמב"ם ופירושה

להלכה, בערלה פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"י הי"ג): "אילן שקצצו מעם הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה".

ובאר הרדב"ז: "אילן שקצצו מע"ה וכו'. תנן פ"ק דשביעית אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש וכתב רבינו בפירוש המשנה והלכה כר"ע וכר"ש מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם. ונראה שחזר בו בפסקיו דגרסי' בירושל' (א"ר יודן ברבי טרפון) רשב"א (עיין בירושלמי שביעית פ"א וערלה פ"א) וראב"י אמרו דבר אחד דאמר ר' שמואל בר נחמני משם רבי יונתן בשם ראב"י הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין דברי חכמים עד שיגום מע"ה, וסובר רבינו דכל כה"ג שיטה היא ואינה הלכה ומשמע דר"ש מדינא קאמר וראב"י משום מראית העין קאמר, ולפיכך פסק רבינו כחכמים שאמרו עד שיגום מע"ה. והרא"ש פסק כראב"י דמשנתו קב ונקי. ורבינו סובר דלא אמרינן הכי אלא במשנה ולא בברייתא ותו דהא פרישו אמוראי דהוי שיטה ולפיכך אינה הלכה"...

מבאר הרדב"ז שהרמב"ם פסק בהלכותיו בניגוד למה שפסק בפירושו למשנה והרא"ש חולק.

אמנם לגבי שביעית (הל' שמיטה ויובל פ"ג הל"ח) פסק הרמב"ם כר"ש: "אילן שנקצץ והוציא חליפין אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן, מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה". והיינו כר' שמעון במשנת שביעית.

וכן לגבי ערלה בכרם שקצצו סבר כראב"י בבבלי ופסק (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"י הי"ט): "ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה מפני שנראית כנטיעה בת שנתה, במה דברים אמורים בנטיעה אחת או שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח הרי זה יש לו קול ומונין כדרך שמונין לשאר האילנות".

מפסקיו של הרמב"ם עולה כי הוא אינו מסביר את הסוגיא כפי שהסבירה הרדב"ז, שהרי פסק כר' שמעון בשביעית ולא בערלה. והרמב"ם חשש למראית עין בפחות מטפח בערלה, ודוקא במניין שנות ערלה לאילן שנקצץ סובר שאם לא נקצץ מעם הארץ אין מונים מחדש. אבל בהלכות אחרות הנובעות מגובה פחות מטפח החמיר וחשש למראית עין כראב"י. (וכן בדיני כלאים, עי' כלאים פ"ב מ"ד, רמב"ם הל' כלאים פ"ו ה"ו).

הרע"ב (שביעית פ"א מ"ח) פסק כר' שמעון לעניין חריש בתוספת שביעית.

והעיר על כך בתוס' רעק"א (אות י): "והרמב"ם פ"י מהלכות נטע רבעי פסק לעניין ערלה כחכמים דאינו חייב עד שיגמום מן הארץ ובפ"ג מהלכות שמיטה פסק כר"ש ובירושלמי משווי להדדי וצ"ע. גם קשה הא דהרמב"ם שם פ"י הלכות נטע רבעי פסק כראב"י דסוף פרק משוח מלחמה דילדה פחות מטפח חייב בערלה לעולם. דלעולם מיחזי כנטיעה בת שנתה א"כ בגומם עד פחות מטפח אמאי פטור. הא בפחות מטפח מיחזי כנטיעה בת שנתה. ובפרט שראב"י הוא מרא דשני דינים דבסוף פרק משוח מלחמה אמר כן לעניין ילדה פחות מטפח. ובירושלמי כאן אמר כן לעניין גומם עד פחות מטפח, ומה"ת לן לדינא לחלק ביניהם וצ"ע".

מתבאר מדברי רעק"א שהרמב"ם נקט שני דינים בנטיעה פחות מטפח שנחשבת כערלה משום מראית עין אבל בקוצץ אילן פחות מטפח סבר שאינו מונה מחדש אלא א"כ נקצץ מעם הארץ, וכיון שההלכות נלמדו אלו מאלו בירושלמי קשה להבין מה בסיס דברי הרמב"ם.

בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' מב אות ח) הביא את הקושיות בשיטת הרמב"ם ותרצם: "מרן בכ"מ תמה על רבי' למה פסק כר"ש כיון דרבנן פליגי עליה והאריך בזה. וק' אמאי לא תמה דרבי' גופיה פסק כחכמים פ"י דמעשר ב' דין י"ג וכמ"ש מרן שם והו"ל סותר את עצמו וכן ק' על הרדב"ז בביאורו שכ' שם דרבינו פסק בפי' המשנה כר"ש ובחיבור חזר בו ופסק כרבנן וכו' ולא העיר דגם בחיבור פסק כר"ש בדין זה. ועוד דהכא כתב הרדב"ז (משנה) כלשון רבי' כאלו הדבר פשוט ולא זכר הטעמים שכתב שם לפסוק כרבנן ושהוא פליג דידיה אדידיה. ובאמת שנתקשיתי בדבר זה הן מצד פסקי רבי' דסתראי נינהו דבירו' תלו זה בזה והן שלא העירו על זה שום א' ממפרשיו. ואחרי החיפוש ראיתי להש"ך בי"ד סימן רצ"ד שהקשה על פסקי רבינו ואסיק בצ"ע. וגם על הרב תי"ט ק"ק דבתי"ט הביא דין זה ודברי מרן ובמעד"מ ה' ערלה הביא הרא"ש דרבי' פסק כרבנן ותמה על הרא"ש דהו"ל לפסוק כרבינו ולא העיר על רבינו דבדין זה פסק כר"ש וכמו שהביא הוא עצמו בתי"ט. ואפשר לישב קצת דברי רבינו דקשיא ליה במאי דאמרו בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד דהרי חלוקין הם ולא שוו בשיעוריהן דר"ש ס"ל דפחות מטפח הוא כנטיעה מדינא ואלו ראב"י קאמר דפחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין אלמא מדינא אף פחות מטפח אינו כנטיעה רק מפני מראית העין חייב בערלה ולכן ס"ל דגם ראב"י הגם דסבר דמדינא לענין ערלה אף פחות מטפח אינו כנטיעה מ"מ ס"ל דלשביעית מדינא דיינינן ליה כנטיעה מפני שאין כחה יפה ודמי למ"ש בתוספתא ובירושלמי זקנה ונראית כנטיעה דחיישינן שלא תתיבש יש לה דין נטיעה לחרוש עד ר"ה ומעין שלש כמתבאר מהירושלמי שם פ"ק לעיל מזה ע"ש ובפירוש מהר"ר אליהו ולענין ערלה מדינא ס"ל לראב"י דכל שיש פחות מטפח זקנה היא ואינה נטיעה אלא משום מראית העין חייבת ואף ר"ש מצי סבר לענין ערלה הכי ושאני שביעית דמדינא דיינינן ליה כנטיעה משום שאין כחה יפה והיינו דאשמועי' בירושלמי דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד משום דהוה ס"ד דפליגי ולא דמי לעלמא דלשון זה הוי שיטה והרי זה דומה למ"ש הרשב"א בחי' שבת דף י"א ע"ג ע"ש. ומעתה אפושי פלוגתא לא מפשינן וסבר הרמב"ם דגם רבנן דס"ל לענין ערלה עד שיגום מעם הארץ ולא חשו למראית העין סברי בשביעית דפחות מטפח כנטיעה דכחיש חילה ומדינא דיינינן לה כנטיעה. ומאחר שכן עלו תרי פסקי רבינו כרבנן דבשביעית גם הם ס"ל כר"ש דהרי הוא כנטיעה ובערלה לא חיישינן למראית העין. וזהו מש"ר בפי' המשנה דהלכה כר"ש כלומר לענין שביעית וכמו שפסק בחיבורו ומאי דלא אמרו בירושלמי דר"ש ורבנן אמרו דבר א' היינו משום דנקטי ר"ש וראב"י דאיירו בפחות מטפח ואף דהא מדינא והא מפני מראית העין דבר אחד הוא ומנה לרבנן נמי זה נ"ל בדוחק".

עולה מדבריו כי לגבי ערלה כל התנאים סברו שמנין מחדש מתחיל בקציצה מעם הארץ ורק החמירו במראית עין. ובשביעית כיון שנקצץ פחות מטפח הרי הוא חלש כנטיעה וכן חורשים לו מדינא.

ובדומה לו כתב החזו"א (יו"ד סי' קעז אות יא-יג) בהסבר הרמב"ם: "ירו' שביעית פ"א ה"ו ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד כו', יש לעי' אי טעם דר"ש מפני מראית העין ומעיקר הדין חשיב אילן אף למטה מטפח, א"כ ראוי ליתן עליו חומרי אילן וחומרי נטיעה, ואם ג' אילנות בב"ס ואחד מהן שנצמח בתוך הטפח אין מצטרפין, ואם י' נטיעות לב"ס ואחת בתוך טפח אין מצטרפין, ואף ביש ג' אילנות לב"ס חוץ מזה אין חורשין בשביל זה שאינו מצטרף עם אילנות ולא עם הנטיעות, ואפשר דלאו דוקא אמרו ד"א אלא מחלקין בשיעור טפח אבל הכא לענין נטיעות דהדבר תלוי בטבע הן מעיקר הדין כנטיעות שכבר אבד האילן כח הראשון ומתחדש עתה והוי כנטיעה ממש. ובזה ניחא דפסק הר"מ בפ"ג מה' שמיטה כר"ש אע"ג דלענין ערלה פסק כחכמים בפ"י מה' מ"ש, וכבר נתקשה בזה הש"ך סי' רצ"ד ס"ק ל"א, אבל להאמור שאני לענין חרישה דבקלות ליפסד מחמת ילדות הדבר תלוי ולפי טבע יניקתו"...

נראה מן החזו"א שהוא מעדיף את דרכו האחרונה בהסבר שיטת ר' שמעון בשביעית. ולפי"ז ר"ש סבר בערלה כראב"י שרק משום מראית עין (או שכלל לא דיבר בכך). אולם בשביעית כיון שכח הנקצץ פחות מטפח חלש – חורשים כל בית סאה בשבילם מעיקר הדין. ולפי"ז אין מכאן ראיה לגבי ערלה דאורייתא. ולכן פסק הרמב"ם בערלה כחכמים שחייב בערלה רק בקוצץ מעם הארץ.

וכן בקרן אורה (סוטה מג ע"ב) הקשה על הסתירה בין הבבלי לירושלמי אך הסיק להקל. וז"ל:

"ומדברי הרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל נראה שפי' להא דראב"י בירושלמי דמיירי בהוציא חליפין משרש שנגמם למטה מטפח, והוי כנטיעה מחדש. וקשה לפ"ז דמאי קאמר מפני מראית העין, הא מדינא חייב בערלה, כיון דפחות מטפח הוי כאילו נגמם מן הארץ, כמו לר"ש לענין שביעית דחשיב כנטיעה. אלא דאם נפרש ראב"י דירושלמי בהא דראב"י דשמעתין דכל זמן שהיא פחותה מטפח חייבת בערלה מפני מראית העין יקשה מאי אמרו דבר אחד עם ר"ש דאמרינן בירושלמי, הא ר"ש מיירי בעשתה חליפין. וראב"י מיירי בשעה שהיא פחותה מטפח. ועוד דהכא אמרינן דכרם שלם לית ביה משום מראית העין. והתם אמרינן הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה משום מראית העין. משמע אפי' בכרם שלם איכא מראית העין. והיה נראה דמימרא דראב"י הכא בשמעתין פליג עליה דהירושלמי. דהכא משמע דאינה חייבת בערלה אלא כל זמן שהיא פחותה מטפח. אבל אם עשתה חליפין ונתגדלה אין בה משום ערלה. ואפי' בזמן שהיא פחותה מטפח אינה חייב אלא בב' כנגד ב'. אבל לא בכרם כולו. וא"ש בזה פסקי הרמב"ם ז"ל, דלענין שביעית פסק כר"ש (ה' שמיטה פ"ג ה"ח) דפחותה מטפח הוי כנטיעה. ולענין ערלה פסק כדברי חכמים עד שיגום מן הארץ. והיינו משום דמשמ' הכי מראב"י דשמעתין דאם נתגדלה למעל' מטפח אין בה משום ערלה. ועוד נראה, דאפי' ניגמם מן הארץ וחזרה ונתגדלה אין בה משום ערלה ד"ת. אלא משום מראית העין. כיון דעלתה מאליה משרש ישן. והכי אמרינן בירושלמי פ"ק דערלה (ה"א) שרש פטור פוטר ע"ש וצ"ע".

עולה שמרבית האחרונים (הרב חיד"א, קרן אורה, חזו"א) ניסו להשוות דעת הרמב"ם בכל המקומות ולקולא, אולם יש שנשארו עליו בקושיה (רעק"א).

ג. שיטות הרא"ש והשו"ע

הרא"ש בהלכות קטנות (הל' ערלה) כתב: "תנן בפ"ק דשביעית אילן שנגמם והוציא חליפים מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש. כנטיעה פירוש לענין עשר נטיעות שחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ואמרו עלה בירושלמי אמר רבי יודן בן טרפון רבי שמעון וראב"י אמרו דבר אחד. דאמר ר"ש בן נחמני בשם ר' יונתן בשם ראב"י הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ. הרמב"ם ז"ל פסק כחכמים דדוקא שגממו מעם הארץ. ול"נ הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי וגם ר"ש סבר כוותיה".

עולה ברור מדברי הרא"ש שהסביר את דברי ר"ש הן על שביעית והן על ערלה, שאל"כ מדוע קבע שהרמב"ם פסק כחכמים והרי ר"ש לא דיבר כלל בערלה, והרמב"ם פסק כמוהו דוקא בתוספת שביעית. ומכאן שלדעתו ר"ש דיבר בערלה מן התורה בעוד שראב"י דיבר בחיוב ערלה מדרבנן לחומרא ומשום מראית עין.

הטור (יו"ד סי' רצד) הביא את שתי הדעות וז"ל: "אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש כתב הרמב"ם שאינו חייב בערלה אא"כ נקצץ מעם הארץ אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור". והב"י העיר שאף הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רלז) סבר כרמב"ם שאילן שנקצץ חייב בערלה מחדש רק אם נקצץ מעם הארץ.

בשולחן ערוך (יו"ד סי' רצד סי"ח) פסק כרמב"ם וכדעת חכמים: "אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש, אינו חייב אלא אם כן נקצץ מעל הארץ, ומונין לו משעת קציצה. אבל אם נשאר ממנו כל שהוא, פטור".

וכן פסק בשו"ע כראב"י (שם, סעיף כא): "ילדה שאינה גבוהה טפח, חייבת בערלה לעולם, משום מראית העין, שנראה כאילו היא בת שנתה. במה דברים אמורים, בנטיעה אחת או אפילו שתים כנגד שתים ואחד יוצאת זנב אבל אם כל הכרם כך, שרי, דאית ליה קלא".

והעיר הש"ך ( ס"ק לא): "אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור – ודעת הרא"ש שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור, והרב השמיט דעתו נראה משום דס"ל דראיית הרא"ש שפסק כראבי"ה משום דר"ש סבר כוותיה לאו ראיה היא דהא בירושל' ספ"ק דשביעית אמרו ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד וא"כ ה"ל שיטה וכן רבינו ירוחם נכ"א ח"ב הביא סברות הרמב"ם והרא"ש והכריע כהרמב"ם מטעם זה אבל צ"ע דהרי הרא"ש גופיה הביא הירושל' הנ"ל ומ"ה פסיק התם כראב"י כיון דר"ש סבר כוותיה ע"ש אלא נראה דעת הרא"ש נכונה דלא אמרינן כל כה"ג שיטה היא אלא היכא דלא איפסקא הלכתא בהדיא כחד מינייהו או דלא אזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אבל היכא דאיפסקא הלכתא כחד מינייהו או דאזלא סוגיא דעלמא כחד מינייהו אם כן כי אמרינן פלוני ופלוני אמרו ד"א אתיא לאורויי דהלכתא נמי כאידך פלוני דלא איתמר הלכתא כוותיה והלכך הכא דסוגיא דעלמא בתוספתא ובכמה מקומות אזלא כרבי שמעון וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ק דשביעית והלכה כר' שמעון מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריו וכ"כ הברטנור' דהלכ' כר"ש וכן כתב האגודה בין לענין חרישה בין לענין ערלה אם כן כי אמרינן בירושלמי רבי שמעון וראב"י אמרו דבר אחד ע"כ אתא לאשמעינן דהלכ' כראב"י מפני דר' שמעון סבר כוותיה או אפשר דלא אמרינן כל כה"ג שיטה הוא אלא בש"ס בבלי אבל לא בש"ס ירושלמי ואדרבה על הרמב"ם קשיא לי דבפירוש המשנה פסק כר"ש וכ"פ בחבורו פ"ג מהל' שמטה דין ח' ובפ"י מהל' מעשר שני דין י"ג פסק כחכמים דראב"י ובהדיא אמרינן בירושל' דר"ש וראב"י אמרו דבר אחד (מיהו מה שהקשה הכ"מ פ"ג מה"ש למה פסק כר"ש כיון דחכמים פליגי עליה לא קשה מידי דהיינו כמ"ש בפירוש המשנה מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריו) וצ"ע".

וא"כ נשאר בשאלה על פסיקת השו"ע.

וכן בביאור הגר"א (ס"ק נד) תמה על פסיקת השו"ע, וז"ל: "אילן כו'. ירושלמי ספ"ק דשביעית והביאו הר"ש שם ירושלמי א"ר יודן בר טרפון כו' ופסק הרמב"ם כחכמים דהלכה כחכמים ועוד דאוקמינהו בשיטה אבל הרא"ש פסק כראב"י משום דר"ש ס"ל כוותיה ול"נ כנ"ל. מיהו נראה דההיא דסוטה מ"ג ב' מכרעא וכמ"ש בסכ"א וחד טעמא להו".

עולה שאף שהשו"ע פסק כרמב"ם, בכ"ז גדולי האחרונים התקשו בדעתו ונטו לשיטת הריבמ"ץ והרא"ש. ולמעשה במי שבא לשאול לכתחילה ודאי ראוי שינהג כרא"ש כדי לצאת ידי דעת כולם ורק בדיעבד יש להתיר כדעת הרמב"ם.

וכך מובא ממהרי"ל דיסקין (חוברת תורה מציון סוף סי' כד): "זכיתי לקדם פני רבינו שבארץ ישראל מרנא ורבנא רבן של כל ישראל מהרי"ל נ"י ואמר להלכה להניח מהיחור הראשון ערך יותר מטפח לבל תהיה בכלל נטיעה".

ד. קוצץ פחות מטפח בשנות ערלה

עד עתה עסקנו בקוצץ אילן פחות מטפח השאלה היא מה דין הקוצץ נטיעה בשנות ערלה האם ג"כ נחשב לקציצה המחייבת מניין מחדש של שנות ערלה. לכאורה, אין זה משנה אם קוצץ בשנות ערלה כיון שהנטיעה בלא"ה עדיין ערלה.

ויש לשאול: האם לפי חכמים שאם נקצץ 'מעם הארץ' חייב בערלה, האם המדובר רק באילן או אף בנטיעה בשנות ערלה. וקצת נראה שלפי חכמים כיון שהגפן עולה מן השורשים חייבת בערלה מהתורה. במקרה שלפנינו השארת ס"מ לענ"ד אינו בולט מספיק כדי שיחשב שלא מ'עם הארץ'. ואולי אף לחכמים יאסר.

כמו"כ הריבמ"ץ הדגיש ששעת הקציצה, היא המחייבת לפי ר"ש במניין שנות ערלה מחדש, ולא כגזרה אלא מעיקר הדין. ומסתבר שכיון שהמעשה מחייב, כשם שר"ש מחשיב קציצה מתחת לטפח כנטיעה מחדש באילן, היא תחשב כן אף בנטיעה.

ועוד, דברי הרמב"ם שהובאו לעיל, הם: "ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה מפני שנראית כנטיעה בת שנתה, במה דברים אמורים בנטיעה אחת או שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל אם היה הכרם כולו פחות מטפח הרי זה יש לו קול ומונין כדרך שמונין לשאר האילנות".

היינו המדובר בנטיעה בשנות ערלה – ילדה, ובכ"ז כיון שפחותה מטפח נחשבת ערלה אף לאחר שיצאה משנות ערלה.

במקרה שלפנינו המדובר בחלקה שלמה, וא"כ, לכאורה, אין בו מראית עין של ערלה. ואעפ"כ יש להזכיר כי בירושלמי החילוק בין גפן או מספר גפנים לכרם לא נזכר.

ולכן מן הראוי לפחות לכתחילה, שלא לקצוץ פחות מטפח אף בשנות ערלה.