חבל נחלתו יא לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן לט הרכבה בירקות

שאלה

האם יש איסור הרכבה בירקות ואם כן מה מקורו וחומרו?

פתיחה

בעשרים השנים האחרונות הפך נושא ההרכבה בירקות משטח נסיוני לשטח מעשי יום-יומי. התועלת בהרכבה היא היבולים הגבוהים, עמידות הצמח למחלות ומזיקים, והתאמתו לקרקע גידולו כאשר עם השתכללות המיכון והאוטומציה עלויות ההרכבה קטנות, ושכרן עולה רבות על ההפסד הממוני בקניית שתיל מורכב. ההרכבות הנמכרות אינן דוקא של בני מין אחד אלא נהוגות הרכבות של צמחים שונים זע"ז כגון: מילונים ואבטיחים על דלעת.

א. מקור האיסור

במשנה (כלאים פ"א מ"ז) נאמר: "אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן ר' יהודה מתיר ירק באילן".

ובירושלמי (פ"א ה"ב): "אמר רבי יודן בר מנשה דברי חכמים אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישו' ונוטעה והיא נעשית אבטיח אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון". היינו חכמים מתארים לנו חיבור בין ירק לירק ולא רק זריעה סמוכה (=כלאי זרעים).

ובפירוש המשנה לרמב"ם: "אין מרכיבין אילן באילן אם היו מיניהם שונים, וכן ירק בירק. ואין הלכה כר' יהודה".

והריבמ"ץ פרש: "ירק בירק. כגון צנון בנפוס וכו'". ומפרש שאף ר' יהודה אוסר ירק בירק משום ש"נותנן זה בצד זה ומתאחין ונעשין כלאים, ברם הכא ירק באילן הוא ומותר. תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ מאכל מין בשאינו מינו, ת"ל את חוקותי תשמורו".

ובתוספות יום טוב באר: "והיינו שסובר ר"י דדוקא כשע"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים. וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק ואילן שאינם מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אף על פי שיונקים זה מזה לא אסרה התורה".

עולה מן הדברים כי האיסור בהרכבת ירק מין על שאינו מינו הוא מאותה סיבה שנאסרה הרכבת אילן – שנאמר "את חוקותי תשמורו". וכל איחוי אוסר את ההרכבה. וכן בספר הישר (לר"ת, חלק החידושים) סי' תקכ) אוסר במפורש הרכבה בירק לישראל ורק לגבי נכרים הסתפק. וכן באו"ז (הל' כלאים סי' רנט) וכן שם באו"ז הקצר פסק שאין מביאים ירק בירק.

הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ה) פסק: "כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום". והשמיט הרמב"ם דין ירק בירק.

ובאר הרדב"ז: "ואיכא למידק דמשמע דתנא משוה אילן באילן ירק בירק וא"כ כי היכי דאילן באילן בכל מקום ירק בירק נמי בכל מקום והא ודאי ליתא דירק בירק מין זרעים הוא ולא שייך בהו הרכבה ואינו נוהג אלא בא"י, ורבינו השמיט מכאן ירק בירק משמע שאינו נוהג בכל מקום. וי"ל דתנא בא"י קאי ושם הכל שוה למלקות אבל בח"ל ירק בירק מותר אילן באילן או אילן בירק או ירק באילן לוקה". עולה מדברי הרדב"ז שהרמב"ם צרף הרכבת ירק בירק לכלאי זרעים וכיון שההלכה עסקה בכך שלוקה בכל מקום לכן השמיט הרמב"ם דין ירק בירק שאין חייבים עליו בחו"ל.

והכסף משנה כתב: "ואכתי קשה דה"ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא"י לוקה ויש לומר דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת שני מיני זרעים בא"י לוקה מכ"ש על הרכבתן". וא"כ אף לדבריו ירק בירק הוא משום כלאי זרעים ולא משום כלאי הרכבה. ובארץ ישראל ודאי חייבים עליו משום כלאי זרעים.

הטור (יו"ד סי' רצה) כתב: "הרכבת האילן כתיב את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך אפי' בח"ל אף שדך אפי' בח"ל והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים איירי שאותן אינן אסורין בח"ל אלא בכלאי האילן שאותן נוהגין אפי' בח"ל ודוקא במרכיב אילן באילן אבל מותר לערב זרעוני אילנות עם זרעוני שדה ולזורען ביחד שלא אסרה תורה בח"ל אלא הרכבת אילן באילן בין אילן בירק בין ירק באילן בין ירק בירק שאינו מינו"... ועולה מן הטור שמקור איסור הרכבה בירקות הוא הרכבת אילן ולכן אסר אף בחו"ל.

השו"ע (יו"ד סי' רצה ס"א) השמיט כרמב"ם, דין הבאת ירק בירק, ונראה שהתירוץ לדבריו יהא כעל דברי הרמב"ם.

ב. הסוגיא בחולין ותירוצי הראשונים

בחולין (ס ע"א) נאמר: "דרש רבי חנינא בר פפא: (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, פסוק זה, שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (בראשית א) למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, אנו עאכ"ו מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו".

ובהמשך: "בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה [ס ע"ב] לר' חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו למינהו – לא מיחייב, או דילמא: כיון דהסכים אידיהו – כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו".

מסוגיא זו מתעוררת שאלה: הלא עפ"י המשנה בכלאים ודאי קיים איסור הרכבה בירק ומהי קושית רבינא במיני דשאים?

[גדר 'דשאים' בלשון חכמים ניתן ללומדו מהמשנה בברכות (פ"ו מ"א): "ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים". ופרש רש"י: "בורא מיני דשאים – לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות, ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין". ונראה מדברי רש"י שדלועים ואבטיחים בכלל דשאים. אולם מראשונים אחרים משמע שדשאים הם צמחים שהחלק הנאכל הוא לא הזרע (כקטנית) ולא הפרי (כמילון ואבטיח) אלא העלים או הגבעולים (פטרוזיליה, שמיר וכד') או השורש (גזר, תפו"א). בהלכות גדולות (סי' א, הלכות ברכות פ"ו עמ' ס) מביא: "(ירושלמי ברכות פ"ו): "ואילו הן מיני דשאים הקינרס והחלמא הדמוע והאטד". (והובא בשינוי בתוספות מסכת ברכות דף מ ע"א ד"ה איתיה, וכן הגר"א הביא ירושלמי זה על פסיקת השולחן ערוך או"ח סי' רג ס"ד: "על פירות שמוציאין אילני סרק, שהכל".), ובתשובות הגאונים (הרכבי סי' שעט): "כך שמענו כי עיקר אספרגס במיני דשאים הוא וישנו בארץ ישראל". וכן מחידושי הרמב"ן (ברכות לו ע"א). וכך כתב הרמב"ן (ברכות מ ע"א): "אלא שיש ראיה לדברי הגאונים הימלתא דבי הנדואי (ל"ו ב') דאמר רבא בפה"א וזנגבילא לר' יהודה כיון דלאו פרי הוא ושרשין נינהו לא בעי ברוכי עליה פרי האדמה אלא מיני דשאים או בורא מיני עצים". ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רצז ס"ד): "כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו, נקרא הצמח כולו, כל זמן שלא ניכר הזרע, דשא, ונקרא ירק". נראה, איפוא, שדשאים הם מינים שהנאכל בהם אינו זרע או פרי, ולפי"ז היה ניתן להסביר שכל הק"ו שנשאו דשאים ושאלת רבינא רק לגבי ירקות שאין פריין נאכל. אבל ירקות שפרין נאכל כגון: מלפפונים או דלועים ודאי יש בהם כלאי הרכבה כמו באילנות. וא"כ לא קשה מהמשנה בכלאים שדברה בהרכבת ירק היינו שזרעו או פריו נאכלים על הגמ' בחולין, ובכ"ז יש מן הראשונים שהקשו מכלאים על חולין ובתשובותיהם התבררה הבנתם בדין הרכבת ירקות.]

שאלה זו שאלו הראשונים בפה"מ בכלאים ובחולין וענו כמה תשובות:

א. השאלה האם הרכבת ירקות דינה כהרכבת אילן (ומשום שכתוב בהם למינהו בעשיה) או ככלאי זרעים, והנ"מ לגבי הרכבת זרעים בחו"ל (ר"ש ורא"ש כלאים, תוס' חולין).

ב. המדובר בא"י ובמס' חולין השאלה במיני זרעים שיש בהם כלאי זרעים כגון לר' יאשיה בחטה ושעורה, או לחכמים בשאר ירקות ומדרבנן פרט קנבוס ולוף (ר"ש, תוס' חולין – תי' ב').

ג. השאלה של רבינא דוקא לבני נח, האם נאסרה עליהם הרכבת ירק כמו הרכבת אילנות או דינה ככלאי זרעים שהותרו לנכרי (ר"ש, תוס' חולין – תי' ג').

משלושת התירוצים ניתן להסיק שתוס' ור"ש הסתפקו לְמַה להשוות הרכבת ירקות האם להרכבת אילן או לכלאי זרעים וכן לגבי בני נח. כאשר בתירוץ הראשון ההסתפקות לישראל ובתירוץ השלישי ההסתפקות אצל נכרי אבל בישראל ודאי אסור מצד דיני הרכבה.

לרמב"ן בחולין תירוץ נוסף להסברת השאלה בחולין. דשאים לשיטתו אינם ירק. דשאים הם ירק שאינו נאכל לאדם אלא סתם מיני עשבים, והשאלה היתה דוקא לגביהם, אבל בירקות ודאי ישנו איסור הרכבה. וז"ל: "שאינו אסור משום כלאים לרבנן אלא מיני תבואה וקטנית וזרעוני גינה אבל דשאים לא, ומיהו לר' חנינא בר פפא בעי אם הרכיבן כאילנות מהו מאחר שמאילנות נשאו ק"ו... דכל שאסור בזריעה כ"ש בהרכבה דומיא דירק דאסור נמי בהרכבה כדתנן בפ"ק דכלאים"...

האשכול (אלבק, הל' כלאים, קטו ע"ב) כתב: "והרכבת ב' מיני דשאים בעיא דלא איפשטא".

באורחות חיים (הל' כלאים) אסר להרכיב מיני דשאים עפ"י הגמ' בחולין. וכן בכלבו (סי' צא).

הכסף משנה (הל' כלאים פ"א ה"ה) הסביר את הגמ' בחולין עפ"י הרמב"ם: "ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע"ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו"ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא"י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי"ל דלעולם בא"י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר"ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו". עולה מדבריו שעפ"י המשנה כלל לא עולה שאלת רבינא ורק עפ"י דרשתו של ר"ח בר פפא עולה השאלה. וא"כ סבר שלישראל ישנו איסור הרכבה של ירק בירק.

כאמור השו"ע (יו"ד סי' רצה ס"א) השמיט דין ירק בירק. ובאר הגר"א (יו"ד סי' רצה ס"ק ב):

"וכן המרכיב כו'. לשון הרמב"ם והשמיט ירק בירק משום דמיבעיא לן בחולין ס' הרכיב שני דשאים כו' ומשמע ליה אף בא"י והא דתנן במתני' פ"ק אין מרכיבין כו' ס"ל איסורא בעלמא מדרבנן [מכאן למד דאילן בירק וירק באילן לוקה]. ועתוס' שם ד"ה הרכיב כו' וכ"ז כתב הר"ש במתני' שם. והרא"ש בה"ק כתב כתירוץ הראשון דבח"ל קמיבעיא ליה אבל נראה כתי' האחרון דלבני נח קמיבעיא ליה וכ"ה בירושלמי פ"ק דכלאים תני בשם ר"א מותר הוא עובד כוכבים ללבוש ולזרוע כלאים אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילנו כלאים למה מפני שכתוב בהן למיניהן והרי דשאין כתיב בהן למיניהן אין כתיב בציווי אלא בהוצאה וכן דעת הטור שסתם וכתב בין ירק בירק ע"ש".

וא"כ הגר"א מבאר שהרמב"ם והשו"ע מבארים עפ"י הגמ' בחולין שיש רק איסור דרבנן בהרכבת ירק בירק. אולם הגר"א עצמו מכריע שהספק בחולין היה דוקא לבני נח אבל לישראל אסור מן התורה ומביא ראיה לדבריו מן הירושלמי.

עולה שלפי רוב הפוסקים הרכבת ירק אסורה לישראל מן התורה או משום הרכבת אילן או משום כלאי זרעים ושניהם נוהגים בא"י. ולגבי נכרים הגמ' בחולין נשארה בתיקו.

ג. קיום ירק מורכב בשדה ישראל

פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ז): "הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפילו לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד, ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים". וא"כ קוני הירקות המורכבים בשווקים בכל מקרה אינם עוברים באיסור בעצם האכילה (ובדר"כ אינם יודעים אם הירקות שהם אוכלים מורכבים).

האיסור נשאר א"כ למגדלים ונשאלת השאלה האם מותר לשתול שתילים המורכבים באיסור, או שאין לקנותם על מנת לשותלם ואם שתל מוטל עליו לעוקרם?

בתוספתא (כלאים (פ"ב הט"ו): ""גוי שהרכיב... תרד על גבי ירבוז אף על פי שאין ישראל רשיי לעשות כן נוטל הימנו זרע וזורע במקום אחר". ולכאורה מה שהותר היא נטילת זרע ולא את הגוף המורכב בעצמו ולשותלו.

וכך כתב האורחות חיים (הל' כלאים): "וכלאי אילנות כגון להרכיב אילן של מין אחד באילן של מין אחר אפילו בחוצה לארץ אסור ולוקה. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שאפילו קנאו מן הגוי אסור לקיימו והכי דרשינן כלאים – שדך – לא, פי' [לא] תקיים ע"כ. והר"ף ז"ל כתב אפילו מיני דשאים בדשאים משום בעיא דהרכיב שני מיני דשאים בפרק אלו טרפות כדפי' בתוספות. ואפילו להניח לגוי לעשות לו אסור... ואע"פ שהמרכיב כלאים לוקה מותר לקיים המורכב ופירותיו מותרין באכילה אפילו לזה שעבר. ומותר (לזרוע) [ליטע] ייחור מן האילן שהורכב כלאים".

עולה מתוך דבריו שישנה מחלוקת ראשונים באיסור קיום המורכב, והאוסר כלאי הרכבה בקיום אוסר אף לקנותם מנכרי ולקיימם, וכן בכלבו (סי' צא) הביא את אותן דעות.

הראי"ה קוק התיר קיום המורכב לאחר שהתאחה (משפט כהן סי' כג) וז"ל: "הנה בארתי כמה פעמים, שיש מקום לומר שאחר שנתאחדו האילנות המורכבים והיו לגוף אחד בלא שום היכר מבדיל ביניהם, אז אחר שנעקרו, אין שום איסור לחזור ולנטעם, מפני שהרכבה אין כאן עוד, וזריעה הלא קיי"ל כד' הרמב"ם שאין איסור כלאים בזריעה ונטיעה של אילנות. וגם סמכתי ראיה לזה מהתוספתא דכלאים פ"ב הלכה ט"ו, שכתוב שם ברישא: נכרי שהרכיב אפרסק ע"ג עובש, אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן, נוטל הימנו וחוזר ונוטען במקום אחר, ולא כתוב שם נוטל הימנו יחור כמו שהיא הגירסא בירושלמי לפנינו, ומשמעות הלשון היא שנוטל הישראל מן הנכרי את כל האילן המורכב אחר שעוקרו, וחוזר ונוטען, כמו שהם מאוחדים ומחוברים, במקום אחר, – ובסיפא, שמדברת התוספתא כבר בכלאי זרעים, כתבה מפורש: הרכיב תרד ע"ג ירבח, אף על פי שאין הישראל רשאי לעשות כן, נוטל הימנו זרע וזורע במקום אחר, אמר כאן שדוקא זרע רשאי לקחת מתוך ההרכבה הזאת, אבל לא גוף הירק המאוחד כולו בהרכבתו, ולזרע אותו במקום אחר. והטעם הוא פשוט: מפני שהנטיעה והזריעה של האילן או של הירק, שכבר הורכב ונתאחד לגוף אחד, אין בה עוד משום הרכבה ונשאר עלי' רק דין זריעה, ע"כ באילנות סברה התוספתא שאין שם כ"א איסור הרכבה בלא איסור זריעה, וכדעת הרמב"ם, וע"כ מותר אח"כ ישראל לקחת מהנכרי את האילן המורכב כולו ולנטעו במקום אחר, אבל בכלאי זרעים, שחוץ מאיסור הרכבה יש בו גם איסור זריעה, אסור לקחת את הירק המורכב גם אחר שנתאחד ולזרעו במקום אחר, דנהי דהרכבה ליכא, משום שכבר נתאחדו והיו לגוף אחד, אבל מ"מ חלקי הגוף הזה עומדים הם כל אחד ואחד בשמו, ואיסור זריעה איכא, וע"כ אין היתר כי אם לקחת זרע משם, שאע"פ שהזרע יוצא מכח שני מינים מ"מ זה הזרע בעצמו כבר הוא דבר אחד בעצמו ומין מיוחד, ואין בו משום איסור כלאים אפילו מצד דין של זריעה".

עולה מדברי הראי"ה קוק שאע"פ שסבר להקל באילן מורכב שמותר לנוטלו לאחר שהתאחה, הרי בירק מורכב אף לפי סברתו סבר להחמיר ולא התיר לשתול ירק מורכב.

ועוד, שהרב זצ"ל עצמו לא רצה להסתמך על סברא זו להקל אפילו באילנות. וכך הוא כותב בהמשך: "ואף על פי שהדברים נראין כך ע"פ גירסא זו בתוספתא וסמוכין יש לזה בסברה, מ"מ לא הוריתי דין זה למעשה כלל. מאחר שע"פ גירסת הירושלמי ולשון הרמב"ם והשו"ע, והגירסא המוגהת בתוספתא ע"פ הגהות אור הגנוז, הוא גם ברישא גבי כלאי אילן: נוטל ממנו יחור, דמשמע דגוף האילן כמו שהוא אסור לקחת ממקומו ולנטוע במקום אחר, כמו גבי זרעים, ורק את היחור שנצמח מכח שניהם, שלא הי' בו חלוק גופים מעולם, מותר לקחת ולנטוע במקום אחר, מוכרחין אנחנו לבטל את מה שנראה מהגירסא היחידה שלנו בתוספתא, לגבי מה שמפורש בגירסת הירושלמי והרמב"ם והשו"ע, וההגהה שהוגהה עפ"ז בתוספתא, ולאסור לנטוע את כל האילן במקום אחר, ולעמוד רק על ההיתר של לקיחת יחור מהאילן המורכב, שעל זה אין אנו צריכים לשום הוראה, שהרי הדבר מפורש בתוספתא וירושלמי ודברי הרמב"ם והשו"ע. אלא שהוצרכנו לבאר, שמותר גם לגרום שהנכרים ירבו בנטיעות כאלה בהרכבה של מישמש בשקדים, ואין בזה משום לפני עור, כמש"כ לעיל כמה פעמים בביאור. וטעם האוסרים צריך לומר, שאע"ג דודאי הרכבה אין כאן אחר החבור הגמור, ואיסור זריעה קיי"ל שאינו נוהג בכלאי אילנות, מ"מ יש לומר דס"ל שיש כאן משום איסור קיום של המורכב, ואף על פי שעיקרו פקע מיניה איסור מורכב כשנוטעו עוד הפעם הרי הוא מקיימו. ואף על פי שיש מקום לדון ולומר, דלא שייך איסור קיום המורכב כי אם כל זמן שהוא עומד וקיים מכח הרכבת האיסור, אבל כיון שנעקר כבר בטל קיומו מצד ההרכבה, ושוב לא שייך לומר בו איסור קיום כשיחזור ויטע אותו במקום אחר, מ"מ אי אפשר לסמוך על זה ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ולא כתבתי לעיל סברא זו, להתיר לנטע את האילן המורכב אחר שנעקר, לאחר התחברותו הגמורה, כי אם בתור סמך בעלמא, לענין אם הורכב ע"י נכרי מישמש ע"ג שקד, שיש לומר דלא נעשה בזה איסור מעולם, שאולי אין הנכרי מצווה על זה כלל. ואולי בעל הגירסא שלנו בתוספתא סבירא ליה סברא זו, דאין הנכרי מצווה על זה וכיו"ב, כשיש קירוב בין המינים, שאינם חשובים כלאים לגבי בני נח. וכהאי גונא י"ל שאין שייך ג"כ איסור קיום המורכב, דלא שייך איסור קיום של המורכב כי אם כשפעולת ההרכבה נעשתה באיסור, כגון בישראל, או בבני נח במינים שהם לגמרי חלוקים בטבע, שהם כלאים ג"כ לגבי בני נח. ומכל מקום גם ע"ז איני סומך למעשה, מאחר שכל עיקר סברא זו של חילוק דיני כלאים מישראל לבני נח היא מחודשת, ולא רציתי לסמוך עליה ג"כ כ"א בתור סניף להיתרים אחרים"...

החזו"א (כלאים סי' ב ס"ק ט ד"ה ומיהו) מחמיר בשתילת מורכב וז"ל: "והלוקח שתילים מורכבים מן הנכרי ועוקרן ונוטען בתוך שלו חייב משום מרכיב ואינו ענין למקיים, ונראין הדברים אפי' אם נוטלן עם גושיהן, דכיון דאינן מתקיימין בגושיהן זמן ארוך וכשזורען מקיימן בזריעה גמורה חשיב מרכיב. וכ"ז לענין דאוריתא, אבל מדרבנן אסור לקיים את המורכב וחייב לעוקרו אף שתחלת זריעתו ביד נכרי וכמש"כ ס"ק י"א".

ולפי"ד הקונה שתילים מורכבים ומעבירם לשדהו עובר באיסור הרכבה.

ונראה שאף לפי החת"ס (שו"ת ח"ו סי' כה) וערוה"ש (יו"ד סי' רצה סי"ח) שמתירים קיום מורכב לאחר שהתאחה או נטילת יחור ממנו הרי בירקות בשתילת הירק המאוחה הוא לא רק מקיים ירק מורכב אלא שותל ולכן צע"ג אם יתירו זאת.

מסקנה


שתילי ירקות מורכבים משני מינים שאסורים בהרכבה או בזריעה בערבוביא אסורים בשתילה אבל פירותיהם מותרים באכילה.