חבל נחלתו טו טז
סימן טז
מכירה, ביעור וביטול חמץ
שאלה
אדם בדק וביער חמצו לפני הפסח, כמו"כ ביטל את החמץ ובנוסף מכר את כל
החמץ שנשתייר בביתו. והנה לאחר הפסח מצא חמץ בביתו במקום לא צפוי. מה
עליו לעשות עם החמץ?
א. חמץ של ישראל ושל גוי שעבר עליהם הפסח
בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תמח ס"א) פתח כך: "חמץ דגן גמור של ישראל
שעבר עליו הפסח בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת
הפסח אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליות הרי הוא אסור בהנאה לכל אדם
מישראל לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא
ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדם ולא עוד אלא אפילו היה
בעל החמץ אנוס שלא היה יכול לבערו או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר
הפסח אף על פי כן אסרוהו בהנאה כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח
ויאמר אנוס הייתי".
ואע"פ שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן בכ"ז חכמים החמירו ואסרוהו
בהנאה. וכל זאת אם עבר עליו, אולם אם בטלו או שמכרו לנכרי יבואר להלן.
הטור (או"ח סי' תמח) פסק: "חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר אפילו
באכילה וכן פסק רב אלפס והלכות גדולות והכי איתא בשאלתות ובירושלמי וכן
פסקו הגאונים ובעל העיטור כתב שאסור באכילה והאריך בענין וסוף דבריו ומן
הדין עלינו להחמיר"...
ובאר הבית יוסף: "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה וכו'.
בפרק כל שעה (כח.) תנן חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל
ישראל אסור בהנאה וכתבו הרי"ף (ז.) והרא"ש (סי' ד): הא דקתני של נכרי שעבר
עליו הפסח מותר בהנאה לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתני
של ישראל אסור בהנאה תנא גבי נכרי מותר בהנאה אבל מותר הוא אפילו
באכילה וכתב עוד הרא"ש: ובירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) קאמר הא דקתני
מתניתין חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה במקום שלא נהגו לאכול
פת של גוים אבל במקום שנהגו מותר אפילו באכילה".
וכ"פ בשולחן ערוך (או"ח סי' תמח ס"א): "חמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח,
מותר אפילו באכילה". וכ"פ בשו"ע הרב ס"ב.
עפ"י הוראה זו אנו נוהגים למכור חמץ לנכרי, ולקנות ממנו לאחר הפסח ולאכול
וליהנות כאמור בפוסקים לעיל.
ב. חמץ שביער וביטל ועבר עליו הפסח
בהמשך הסימן הטור הוסיף: "וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר
בירושלמי אף על פי שביטלו דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא
ביטלו ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה ואין טעם נכון לחלק בין אכילה
להנאה".
ובאר הבית יוסף: "וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי וכו'.
בפרק כל שעה כתב הרא"ש (שם) וז"ל ישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן
הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה ובירושלמי
(פ"ב ה"ב) פליגי בה דגרסינן התם הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו רבי יוחנן
אמר אסור ריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש
להערמה כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עד כאן לשונו וידוע דהלכה
כרבי יוחנן ומפני כך סתם רבינו וכתב אוסר בירושלמי".
ופסק השולחן ערוך (או"ח סי' תמח ס"ה): "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר
הפסח, אסור אף על פי שביטל".
וכ"פ הט"ז (ס"ק ז): "דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל".
וכ"כ המג"א (ס"ק ח).
ובשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תמח סכ"ט) כתב: "חמץ הנמצא ברשות ישראל
לאחר הפסח מיד וידוע שעבר עליו הפסח אף על פי שבדק בליל י"ד כתקנת
חכמים וביטל כל חמצו שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה ונמצא שלא עבר
בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר
הפסח – אף על פי כן הוא אסור בהנאה, אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או
שהפקירו בפניהם בלשון הפקר ממש שאם יהא מותר בהנאה יש לחוש שמא יניח
כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו
ליהנות ממנו ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל
קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח
כמו שנתבאר בסי' תמ"ה שמותר לעשות כן לכתחלה מכל מקום לאחר הפסח
אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו".
אמנם היקל בסעיף ל: "וכל זה כשנמצא מיד לאחר הפסח שאי אפשר לתלות
שנפל שמה לאחר הפסח אבל אם אפשר לתלות שנפל שמה לאחר הפסח מותר
באכילה בכל ענין אפילו נמצא בתוך ביתו של ישראל שכל ספק דברי סופרים
להקל".
וכן רבי עקיבא איגר הגיה: "וה"ה דאיכא תרתי למעליותא שביטל והי' אנוס על
הביעור הארכתי בתשו'".
וסיוע גדול להם מדברי חידושי הרמב"ן (פסחים לא ע"ב):
"ה"ג בעיקר נוסחי חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם
חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וא"צ לומר בהנאה. משום דתלינן ליה
בפועלין, שחנות של ישראל עשוי להתכבד מחמץ בערב הפסח ובפסח חמץ ביד
ישראל מאי בעי ולפיכך תולין בפועליו גוים. חנות של גוים ומלאי של גוים ופועלי
ישראל נכנסין שם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה. פי' לא מפני
שאומרין שמא מיד פועלי ישראל נפל בפסח, דהא ליכא למימר, שלא נחשדו
ישראל על כך, אלא שמא מיד פועלי ישראל נפל קודם הפסח ואין בעל החנות
זוכה בו משום מציאה שהרי שנינו (ב"מ כ"ו ב') מצא בחנות הרי אלו שלו, וכיון
שאין בעל החנות זוכה בו אלא הרי הוא של מוצאו, כל זמן שלא זכה בו אדם
ברשות הבעלים הראשונים הוא עומד, ולא מיבעיא למ"ד במס' נדרים (מ"ג א')
הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל, דה"ל חמץ של ישראל שעבר
עליו הפסח שאסור בהנאה, אלא אפי' למאן דלית ליה הכי, הכא גזרינן. ובודאי
דהא מתניתא ר"ש היא כדאוקימנא למתני' כר"ש, וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ של
ישראל שעבר עליו הפסח לאו דוקא בעבר עליה בבל יראה ובל ימצא אלא בין
שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון קנסינן, דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור
בהנאה קודם הפסח אבד הימנו והרי הוא של מוצאו ולא עבר עליו כלל בבל יראה
ובבל ימצא ואעפ"כ אסור לאחר הפסח, וטעמא משום קנסא דהא מני ר"ש היא
כדפרישית, ומסתייעא נמי הך סברא מההיא דגרסינן בב"ק (צ"ו ב') גזל חמץ ועבר
עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כו', אלמא אסור הוא בהנאה בין לו בין
לאחרים ואף על פי שלא עברו בעליו בבל יראה ובבל ימצא, ואם תאמר כיון שגזלו
חייב לבערו ועבר עליו משום הכי אסור, והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים
והם לא עברו עליו בכלום, אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין
ברצון בין לו בין לאחרים".
מבואר מדברי הרמב"ן שאפילו לא עבר בבל יראה ואפילו באונס – אסור בהנאה
לכל ישראל!
אמנם ערוך השולחן (סי' תמח ס"ח) היקל בכך וז"ל: "ויש להסתפק אם ביטל
החמץ והיה שוגג או אנוס מלבער אם גם בזה קנסו אם לאו, ונראה לענ"ד דמותר
וראיה לזה מדברי הטור וש"ע דבסעיף ג' כתבו אפילו שוגג או אנוס אסור, ובסעיף
ה' כתבו דאסור אף על פי שבטלו ולא כתבו שני הדינים ביחד דאפילו שוגג או
אנוס ואפילו בטלו ש"מ דבכה"ג מותר [וכן נראה להדיא מהח"י סק"ך] ויש מי
שאוסר גם בכה"ג [מק"ח סקי"ד] וחומרא יתירה היא להחמיר כל כך באיסור
דרבנן...". והביא לכך ראיה בסעיף הבא מהרשב"ץ (ח"ב סי' קצט).
אמנם כפי שהבאנו, שו"ע הרב ורעק"א וכ"נ מהרמב"ן אינם מסכימים לערוה"ש
ואוסרים בהנאה אף במקרה זה.
המשנה ברורה (ס"ק כה) לא הכריע ופסק: "אסור אף על פי שביטלו – או הפקירו
ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואף על גב דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו
חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר
שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. ודע דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ
כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר, ויש מן
האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה
הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך
עליהן"...
נראה איפוא, שלכתחילה ראוי לבער כל חמץ אפילו ביער וביטל ושכחו או אונס
אחר ורק אם המדובר בהפסד גדול מותר בהנאה ובביטולו ברוב היתר וכד'.
ג. מכירת חמץ שאינו ידוע למוכר
צריך לעיין מה דין חמץ שעבר עליו הפסח כשמכר כל חמץ שבביתו2, ובדק וביער
וביטל האם יש תועלת בכך שגם מכר, והחמץ היה ברשות הנכרי, ולכן אף
הסוברים שבבדיקה וביטול מותר בהנאה לאחר הפסח אם בנוסף מכר – החמץ
יהא מותר אף באכילה, או שהמכירה לא תועיל במקרה כזה, ולכן הדבר תלוי
במחלוקת האחרונים שהביא המשנ"ב.
יש סתירה פנימית בין ביטול חמץ לבין מכירתו, ולכן מכירה לא תועיל 'להכשיר'
את החמץ שמצא. אין זה הגיוני שאדם ימכור וגם יבטל אותו דבר. אם הביטול הוא
הפקר הרי אינו יכול למכור אם לא זכה בו. ואף אם הוא מחשיבו כעפרא בעלמא,
איך הוא נוטל עליו מעות ומתכונן לקנותו מהנכרי בצאת החג?! ולכן לכאורה
מכירת החמץ לא תועיל לחמץ שנמצא אחר החג והוא יחשב כחמץ שבטלו ומצאו.
סיבה נוספת שהמכירה לא תועיל היא שאין אדם יכול למכור דבר שלא ידוע לו,
והרי לא ידע שהחמץ ברשותו ועל כן הוא שלו ועובר עליו בבל יראה, וא"כ איך
מכר דבר שאינו יודע עליו?!
לכאורה, מכירת חמץ צריכה להיות מכירה חוקית לפי כל דיני קניינים ולא הערמה
בעלמא. כך כתב בשולחן ערוך הרב (הל' מכירת חמץ): "ומי שעולה על דעתו
שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל
חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה היא בידו, כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול
והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח, כמבואר בתשובת
הרשב"א בשם ירושלמי וכן פסק הרמ"א בד"מ ובפר"ח, ולזאת אם המכירה אינה
כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, וא"כ י"ל בזה".
עולה מדבריו שאמנם מכירה וביטול הם שני הליכים מקבילים כדי שלא לעבור
באיסור חמץ בפסח, ואין מכירה וביטול באותו חמץ מפני שהם תרתי דסתרי.
אמנם יש מן האחרונים שסבר שמכירת חמץ היא הערמה ואינה מועילה אלא
בדרבנן – התבואות שור בחידושיו לפסחים – ועפי"ז לא קיבל את מכירת הבהמות
בפסח על מנת שיאכילום חמץ, והשדי חמד (מע' חמץ ומצה סי' ט אות טו) הביא
רשימת פוסקים שחלקו עליו וכן כתב שם שאף מדברי התבו"ש משמע שחזר בו3.
בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קצב) דן מה הדין במקרה והקנין לגוי על החמץ
נעשה קודם שקיבל המורשה למכירה אחד הפתקים בו רשום החמץ אשר נמכר
על ידיו.
והביא: "דעת המקו"ח (=לר"י מליסא, בעל נתיבות המשפט על חו"מ וחוות דעת
על יו"ד) ועוד פוסקים דגם חמץ הנמכר בכלל הביטול, ואחרונים הביאו בשם
הגאון ר' יוזפא בעל היד יוסף שפירש הנוסח דכל חמירא דביערתי' ודלא ביערתי'
הכוונה דביערתי' היינו שנמכר רק לא כראוי, דאם לא כן מה לו לבטל חמץ
שביער, וראיתי גם בחת"ס סי' קל"ג קצת באופן אחר, דפירש הנוסח 'דלא חמיתי
לאו דוקא שלא ראיתי בעיני אלא אפי' ראהו, רק שלא נראה בשכלו שהוא שלו,
ובאמת הוא שלו, כגון שלא מכרו כדין יהי' בטל, באופן ששני נביאים מתנבאים
בסגנון אחד, דגם החמץ שברצונו למכור בכלל ביטול וממילא שאלה דידן נוגע רק
לאיסור דרבנן, ונראה לצדד ולהקל, וכמו שנבאר". היינו, במקום שהמכירה אינה
מועילה – מועיל הביטול ל'תקן' שלא יעבור באיסור חמץ.
החלקת יעקב מצדד שמדין הודאה יחול הקנין אף על החמץ שהורשה לאחר
שהגיע לידיו. ומסכם: "ובני"ד נמי כן הוא, דהא אומדנא וגילוי דעת לכל מי שיביא
לו אחר כך פתקא עם חמץ יהי' נמכר משעת מכירתו להעכו"ם הקונה".
לקראת סוף תשובתו מתייחס החלקת יעקב במקצת לטענה השניה שהעלינו
שלא ניתן למכור חמץ מעין זה וכותב: "ואי משום החשש דמוכר דבר שאינו מסויים
דחו"מ סי' ר"ט, י"ל חדא דבתשו' שו"מ מה"ת ח"ד סי' י' הנ"ל, דעתו להקל
במכירת חמץ אף בדבר שאינו מסויים, וכדעת הטו"ז בחו"מ סי' רמ"א ס"ד דפסק
כהיש חולקין ולא כהרמב"ם, ועוד דהא מין החמץ של פתקא זו האחרונה כבר
נמכר מהמוכרים האחרים, והוי מינו ידועה ואף שאין משקלו ידועה קנה, כמבואר
בסי' ר"ט בשם, וכך הוא המנהג לכתוב עד למדידה. ועי' בפ"ת שם בשם באר
יצחק, כשמוכר לו כפי מה שישמוהו ג' בני אדם כנהוג במכירת חמץ, לא שייך לא
סמכא דעתא, דודאי לא ישֻׁמוהו ביותר – וא"כ לענין חמץ שעבר הפסח דרבנן,
ודאי יש להקל מכל הני טעמי הנאמרים לעיל".
אמנם השאלה שהתמודד איתה הוא מכירת דבר שאינו קצוב, ואנו שאלנו על
מכירת דבר שאינו ידוע למוכר שהוא שלו וברשותו.
כמו"כ מוסיף בסיום התשובה: "שמחתי לשמוע, שהרב השואל, שיראתו קודמת
לחכמתו, צוה לשרוף ודברינו רק לפלפולא – ולא נצרכנו לכנוס בפרצה דחוקה –
ובלאה"כ דעתי אינני נוחה בנוסח כזה, לצרף פתקאות לשט"מ, והשי"ת יצילנו
משגיאות".
משמע מדבריו שבדיעבד הביטול מועיל גם לנמכר. וכן ניתן, לפחות בחמץ,
להוסיף למכירת חמץ, חמץ שאינו קצוב בדמים. אמנם בנוגע לדבר שאינו קצוב
אין זה דומה למקרה דילן, שכן לא מכר כלל אותו דבר מפני שלא היה ידוע לו
וא"כ איך ימכרנו? ובניגוד לדבר שאין לו קצבה מסוימת, כאן אין לו שום ידיעה
ממנו. וקשה לומר שלקונה יש גמירות דעת לקנות דברים שכלל אינם ידועים.
החלקת יעקב הביא משו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ד סי' י), וז"ל של השו"מ:
"והנה בכ"ב למב"י שנת תרט"ז ב' בהר הי' אצלי אנשים מגלינא ושאלו אותי בע"פ
במה שמצאו בשטר מכירה אחד שמכר החמץ ופרט הרבה תבואה ושכח לפרוט
מאלטץ רק שכתב בשטר מכירה שבאם שכח איזה דבר לכתוב הכל יהי' מכור כל
מה שיש באותו חדר מכור לו עד למדידה ועד למשקל. והנה השטר מכירה לא
ראיתי. אמנם לפי מה שהגידו בעל פה איני רואה שום עסק חשש בזה, דאף דנימא
דצריך לפרט כל דבר דאל"כ הו"ל דבר שאינו מסויים וכמ"ש במק"ח סי' תמ"ח
דאל"כ לא הו"ל מינו ידוע והו"ל כמוכר דבר שא"מ. הנה מלבד דבסי' רמ"א ס"ז
מבואר דלא קי"ל כרמב"ם בזה ומועיל דבר שא"מ אמנם נראה הטעם שהחמירו
בזה הוא כעין מ"ש הסמ"ע בסי' קל"א ס"ק ס"ה דאף לדידן דקי"ל דדבר שאינו
קצוב מועיל ול"מ אסמכתא מכל מקום בערב שא"ק לא מועיל דהוי לי' תרתי
לריעותא אם כן הוא הדין כאן כיון דגוף המכירה הו"ל הערמה רק דבדרבנן מועיל
הערמה כמ"ש התב"ש, עכ"פ ביש עוד ריעותא בגוף המכירה דהו"ל דבר שא"מ
הוה כתרתי לריעותא ובודאי ל"מ מ"מ באמת הש"ך חולק עליו גם שם וגם
להסמ"ע ל"ד דשם י"ל דבתרתי לריעותא בודאי לא רצה להשתעבד, אבל כאן אנן
סהדי דרצה למכור כדי שינצל מהביעור ובודאי גמר להקנות וא"ל דניהו דהמוכר
גמר להקנות אבל העכו"ם לא גמר לקנות דזה אינו כיון דאף כשפירט אין העכו"ם
גומר בדעתו לקנות רק שהערמה בדרבנן שרי ואם כן מה נ"מ אם לא גמר לקנות
מחמת גוף המכירה או שיש טעות בענין המכירה מכל מקום הרי כתבו אח"כ
בשטר המכירה שאם שכח איזה דבר הכל יהיה מכור, ואם כן אין לנו שום חשש
וליתר שאת יוכלו לערב ברוב שאר מאלטץ או שכר הכשר ובטל ברוב וכמ"ש
בשו"ת פ"י. ובאמת שבטור סי' ר"ט וכן בש"ע לא נזכר רק דעת הרמב"ם לבד
והרמ"א ציין לסי' רמ"א ס"ד וכבר טרחו בזה הפרישה והב"ח ומכל מקום העיקר
דלא קי"ל כשיטת הרמב"ם בזה וכ"כ הט"ז סי' רמ"א שם ע"ש ואף שראייתו של
הט"ז אינו ראיה כמ"ש בפרישה ודרישה מ"מ אנן לא קי"ל כהרמב"ם בזה ומה גם
דכאן שכתב בהדיא כל דבר ששכח הכל בכלל מכירה עכ"פ ידע שהוא דבר
החמוץ ולא דמי למוכר כל מה שבבית דשם י"ל דאולי יש תבן בבית משא"כ בזה
דעכ"פ מין חמץ הוא מה שמוכרם ובלא"ה נראה דכאן גם הלוקח ידע דמה שמוכר
לו הוא עכ"פ מין חימוץ דאינו מוכר לנכרי קודם פסח רק מיני חמוץ וסמך דעתו
בזה. ומה שכעת ראינו שנחתך שם המוכר מהשטר ומשערים שחתם ומכר כדינו
הנה כבר כתבתי למעלה דאף בלי חתם שם המוכר דקנה הלוקח ומקרי מכירה
ולפענ"ד בשכח מין אחד לכתוב וזה טוען שמחמת שכחה היא לפענ"ד בכאן
בודאי לא שייך הערמה שהרי חזינן דכל המינים זכר ומכר בשטר כדינו ומה"ת
לומר שעל המאלטץ הערים וע"כ אף דקי"ל בסי' תמ"ח דאף שוגג או אונס אסור
כאן לא שייך זאת וכמ"ש וגם כל שיש ספק אזלינן לקולא בדרבנן כמ"ש הש"ך
ביום טוב סי' ל"ט ס"ק ח' לענין בדיקת הריאה דכל שחזינן דבדק רק שיש ספק
תלינן לקולא והוא הדין כאן ניהו דגזרו היינו כשלא מכר כלל אבל כאן הרי חזינן
דמכר ולא הערים ואף אם נחשבהו לספק דאולי לא שכח פשיטא דאזלינן לקולא
וז"ב כשמש".
א"כ השו"מ רואה את כל מכירת חמץ כהערמה המועילה בדרבנן, ואיננו מחמירים
כרמב"ם באיננו קצוב ומסויים, ולכן אפילו שכח מין חמץ לרשימת מכירתו הוא
כלול בכ"ז. אולם עדיין אין זה דומה לשאלתנו שהחמץ לא היה ידוע לו וא"כ איננו
כלול באמירתו שמוכר לו כל מיני חמץ ותערובות חמץ שיש לו.
ומצאתי שהחזון איש (או"ח, מועד, סי' קכד, מסכת פסחים דף ב ע"א) כתב בתוך
דבריו: "ומיהו מכירה לנכרי ודאי מהני אם עושה לו מחיצה, והלכך אם יש לו
מקומות שטורח עליו לבודקן יכול למכור את החמץ שאינו ידוע לו או הידוע לו
שבמקומות ההם ויעשה להם מחיצת י' ויהא פטור מבדיקתן, וכן יכול להניח חדר
אחד בלא בדיקה ויסגור את הדלת במסמר כדי שלא יכנס לתוכו בפסח. ואם מכר
גם את החדר לנכרי אפשר שא"צ סגירת הדלת ואף אם נכנס בו באקראי לית לן
בה דהא לא אסרו חכמים ליכנס לביתו של נכרי בפסח".
משמע מדבריו שמכירה מועילה אף לחמץ שאינו ידוע לו.
אולם יש לחלק, החזו"א כתב שמוכר מקום וכל תכולתו מחומרי חמץ ולכן סוגר
את המקום ולא נכנס אליו, ובמקרה זה אף שהחמץ בפרטות אינו ידוע לו (כדוגמת
השו"מ) אבל הקונה מעוניין לקנות את כל החמץ באותו מקום אף ששוויו אינו
מוערך כרגע. אבל במקרה שלפנינו המקום לא היה ידוע לו ולא עלה על לבו כגון
שהחמץ נמצא בין כליו של המוכר או במכוניתו או בין חפצי ילדיו. וחמץ זה לכאורה
איננו מכור. ואמנם נראה לומר שלא עבר עליו משום שביטל גם חמץ שאינו ידוע
לו, אולם בכך אנו נכנסים למחלוקת שהובאה לעיל. בדין ביטלו ונאנס מלבערו.
ומצאתי בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סי' רכט) שדן: "נשאלתי הלכה למעשה
מיהודי שמכר אצלינו את חמצו, ובימי חוה"מ מצא במקום שלא נרשם במפורט
בשטר מכירה, כחצי בקבוק יין שרף, שכאן הוא חמץ גמור, ואנו נוהגין לכלול
בשטר מכירה שכל מקום מושכר לו אם נמצא שמה חמץ, אף שלא רשם, ואם כן
לא עובר ששייך לנכרי, ולכן הוא נסתפק אם מותר לשרוף ולאבד של נכרי שגזילו
אסור".
ובתוך דבריו השיב: "והנה קשה לסמוך על המכירה כשהמקום אינו מסויים והחמץ
בשעתו אבוד ממנו שאין זכור לו, שלרוב הפוסקים חשוב אינו ברשותו להקנות,
ואף שאנו מוסיפין כן בשטר מכירה, היינו לרווחא דמילתא להידור, ולא להקל
דנימא שבודאי אין עוברין שהכל של נכרי, ואף שביטל והפקיר לפני הפסח מ"מ
מדרבנן צריך לבערו, וע"כ הוריתי לו שנכרי4 יקח החמץ וישפכנו ויקברנו"...
נראה על כן שחמץ שלא ידע על קיומו כלול בביטולו כל חמץ שאינו ידוע לו, אבל
אינו כלול במכירתו, ולכן ראוי לבערו כדין כל חמץ שעבר עליו הפסח אא"כ מדובר
בהפסד מרובה.
מסקנות
א. חמץ שנמצא לאחר הפסח ובתוך פסח היה שייך לישראל אסור בהנאה לכל
ישראל.
ב. חמץ שהיה של נכרי או נמכר לנכרי קודם הפסח ואחרי פסח נקנה ע"י ישראל
מותר באכילה ובהנאה.
ג. חמץ שביטלו ולא ביערו מחמת אונס, יש אוסרים בהנאה כדין כל חמץ שעבר
עליו הפסח ויש מן הפוסקים שמקילים ומתירים בהנאה.
ד. חמץ שנמצא אחר הפסח ולא היה ידוע בפסח ובטלו ומכרו, אם הוא היה כלול
במכירת מקום הרי היה של נכרי בפסח ולא עבר עליו ומותר. אם לא היה כלול
במכירת מקום בפסח אלא נמצא במקום שלא מכרו או השכירו נראה שכיון
שבטלו לא עבר עליו אבלצריך לבערו כדין קנס בחמץ שעבר עליו הפסח אא"כ
הפסד מרובה בדבר.