חבל נחלתו טו טו
סימן טו
הכנת טחינה בשבת
שאלה
הטחינה הטבעית ('גולמית') משווקת בקופסאות המכילות שומשומין טחון דק
מאד בבלילה עבה חומה שהוסיפו לה שמן. כדי להכין 'טחינה' מהבלילה
שבקופסא מוסיפים לה מים ומערבבים. בהתחלה הבלילה נעשית עבה יותר,
ולאחר הוספת מים בשנית וערבובם, או המשכת ערבוב עם המים היא נעשית
בלילה רכה ומימית יותר וכך מגישים אותה לאכילה.
האם מותר להכין טחינת שומשום בדרך זו בשבת?
תשובה
א. בשש"כ (מהדורה שניה פ"ח סעיף כו) כתב: "אין להקציף בשבת טחינה, והוא
מאכל דליל של קטניות שעל ידי שמערבבים בו מים או שאר משקין ובוחשים
אותם נעשה עבה כעיסת הלחם, ואסור לעשות כן גם אם כוונתו לבחוש היטב עד
ששוב מתרכך".
וכתב בהערה (צב): "כי לע"ע הוא לש, ויש בו משום איסור תורה".
אמנם במהדורה האחרונה (פ"ח סל"א) הוסיף לאחר דבריו שצוטטו לעיל: "ואסור
לעשות כן גם אם כוונתו לבחוש היטב עד שהבלילה תתרכך. אולם (בשעת
הצורך) אם ישפוך מתחילה את כל המשקין באופן שלא תתהווה בכלל בלילה
עבה, מותר אם ישנה באופן הבחישה". (=באצבע או ע"י נענוע כלי, או בערבוב
בכלי בתנועות שתי וערב).
ונעיין בכך.
ב. כתב הטור (או"ח סי' שכא): "קמח של קליות שנתייבש בתנור ועושין ממנו
שתיתא אם היא עבה אסור לגובלה הרבה ביחד אלא מעט מעט, ואם היא רכה
מותר לגובלה הרבה ביחד ע"י שינוי. ומהו השינוי שיתן קמח תחלה ואח"כ חומץ
שבחול דרך ליתן החומץ תחלה. חרדל שלשו בע"ש למחר יכול לערבו בין ביד בין
בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו מעט מעט".
ובאר הבית יוסף (סי' שכא, יד) שקיימת מחלוקת בין התנאים, לרבי אסורה נתינת
המים על קמח משום לישה, ולר' יוסי בר' יהודה נתינת המים מותרת ואסור
הגיבול. זו לשון הב"י: "בפרק מי שהחשיך (קנה:) תנו רבנן אין גובלין את הקלי
ויש אומרים גובלין. מאן יש אומרים אמר רב חסדא: רבי יוסי ב"ר יהודה היא, והני
מילי הוא דמשני. היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד ושוין שבוחשין את
השתית בשבת ושותין זיתום המצרי והא אמרת אין גובלין לא קשיא הא בעבה הא
ברכה, והוא דמשני היכי משני אמר רב יוסף בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן
את השתית בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ".
ומביא הב"י: "ופירש רש"י קלי. קמח של תבואה שנתייבש כשהן קליות בתנור
ועושין ממנו שתית משמן ומים ומלח שמערבין בו: רבי יוסי ב"ר יהודה היא. דאי
רבי לא מהני ליה שינוי דמנתינת מים מיחייב ואפילו במידי דלאו בר גיבול כדאמרן
גבי מורסן אבל לרבי יוסי ב"ר יהודה דאמר עד שיגבל הכא גובלין כלאחר יד
כדמפרש ואזיל: שבוחשין. בתרווד דהיינו גובלין: בעבה. אין גובלין: ברכה. בוחשין
שאין זו לישה. ועל יד על יד פירש הרי"ף (סז:) מעט מעט".
ולפי"ז כל הסוגיא אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה וגיבול מעט מעט מותר אפילו
בבלילה עבה, ובבלילה רכה מותר אפילו הרבה ובשינוי.
ג. הב"י מביא את פסק הראשונים: "ופסקו הרי"ף והרא"ש (סי' ג) הלכה כרבי יוסי
ב"ר יהודה ומשמע מגירסת הגמרא ומדברי רש"י דזהו שתית זהו קלי. ולפי זה על
יד על יד שרי לגבל לגמרי אפילו בעבה, וברכה שרי אפילו טובא והוא שיתן
השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ וכן כתב הר"ן (שם ד"ה ושוין) וכך הם
דברי רבינו. וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"א (הל"ג) בשם הרמב"ן (קנו ד"ה
גובלין) והרשב"א (חי' שם) אלא שחידש לומר דלרבי יוסי ב"ר יהודה בעבה נמי
מותר אפילו טובא והוא שיתן השתית תחלה ואחר כך יתן את החומץ... ולדברי
הכל מותר לבחוש מן הרכה כל צרכו על ידי שינוי בנתינת החומץ באחרונה ולדברי
רבי יוסי ב"ר יהודה אפילו בעבה".
היינו מחלוקת ראשונים האם לפי ר' יוסי ב"ר יהודה מותר אף גיבול בבלילה עבה
בשינוי ואז מותר אף הרבה, או שרק בבלילה רכה אבל בעבה מותר רק מעט.
ומביא הב"י שהרמב"ם חילק בין שתית וקלי.
ד. עוד כתב הטור: "שחליים שדכן מע"ש למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף אלא
מערב (רש"י: ולא יטרוף – כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף, דרך טריפה שמכה
בכח) וכן שום שדכו מע"ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא יטרוף אלא מערב.
ובעה"ת כתב כל מה דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבע"י אבל בשבת
אסור לתת משקה בחרדל או בשום שכתשו מבע"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא
ראשונה".
היינו הטור הביא מחלוקת האם מותר להוסיף נוזלים חיצוניים על בלילה כדי
לעשותה רכה כאשר דעת הטור שמותר ודעת ספר התרומה שאסור, ומותר רק
לערב משקה ששפכו עליהם מערב שבת, וזאת משום שפסק כרבי ולא כרי"ף
ורא"ש שפסקו כריבר"י.
ובאר הבית יוסף מסקנת הבבלי שמותר להוסיף נוזלים ורק אסור לטרוף וכן
הסיקו הרי"ף הרא"ש והרמב"ם. אמנם המרדכי הביא את בעל התרומה שלמד
עפ"י הירושלמי שאסור ובשם הסמ"ג כתב שמותר לערב את שנתנו בו נוזלים
מערב שבת. ובשם תרוה"ד (סי' נג) כתב הב"י שבבבלי נפסק עפ"י ר' יוסי בר'
יהודה בעוד שירושלמי נפסק כרבי.
אמנם הרי"ף והרא"ש פסקו כריבר"י ולכן פסקו: "דנתינת משקה לא חשיב גיבול
ושרי לתת משקה בתחלה בשבת ולערבו אחר כך בדרך שינוי כגון באצבעו או
בכלי עצמו לנערו וכהאי גוונא כתב בהדיא באור זרוע (סי' סא) דשום ושלשן
וחרוסת שכתשן מבעוד יום ולא נתן בהם יין נותן בהם חומץ או יין בשבת ומערבן
באצבעו". והביא לכך ראיות, והמשיך: "ומדבריו למדנו דלהרי"ף והרא"ש והרמב"ם
בפרק כ"ב שכתבו הא דחרדל ושחליים ושום דפרק תולין סתם מה שהתירו בין
ביד בין בכלי לאו למימרא דלערבו בכף שרי אלא דוקא לנערו בכלי עצמו הוא
דשרי ואין זה במשמע דבריהם אלא בכף נמי שרי לערב והוא שלא יטרוף בכח".
ולא סומכים על הירושלמי ולא על בעל התרומה.
ה. בשולחן ערוך (או"ח סי' שכא סט"ו) פסק:
"חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי, ונותן לתוכו דבש ולא
יטרוף לערבו בכך, אלא מערבו מעט מעט".
ובאר המשנה ברורה (ס"ק נח): "יכול לערבו – במים או ביין ואפילו אם לא נתערב
מים בהחרדל קודם השבת ונילוש החרדל רק מתמצית לַחוּתָה, אפ"ה שרי עכשיו
לערב בה המשקה דע"י הנתינה לא חשיב לישה לדעה זו עד שיגבלה והא דהתיר
לערב בין ביד בין בכלי אין גיבול בזה משום דדרך הגיבול בחרדל וכן בשחלים
ושום הוא ע"י טריפה דהיינו שמערב בכח וכאן הוא מערב בנחת וזהו שסיים מערב
מעט מעט".
ובסעיף טז כתב השו"ע: "שחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר ובלע"ז קרישין)
שדכן מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב. וכן שום שדכו
מע"ש, למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מערב".
והרמ"א הגיה שי"א שצריך שינוי נוסף: "וי"א דלא יערב בכף, אלא ביד (אור זרוע
ומרדכי סוף פרק תולין)".
וכאן הביא השו"ע את דעת ספר התרומה: "ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה
בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום,
הכתושים, משום לש".
ואף על זה הרמ"א הגיה: "ואם נותן האוכל תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו
באצבעו, שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי; ומקום
שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואח"כ האוכל".
נראה מהשו"ע שדעת ספר התרומה עפ"י הירושלמי לא התקבלה להלכה, ולכן
מותר להוסיף נוזלים לאוכל בשבת.
ו. לגבי שאלה דידן, טחינת השומשומין היא נוזלית בבלילה עבה מהשמן שבתוכה
ומהשמן שהוסיפו לה. ונראה שמתאימים לגביה דברי הביאור הלכה (לסעיף טו)
ששאל הרי לכאורה זהו ממש לש מן התורה אם מוסיף נוזל לחרדל ואינו טורף
בכח. ותרץ: "ולולא דמסתפינא הו"א כפשוטו דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום וכן
במה שאמר שחלים ששחקן מיירי ג"כ שנילוש מבעוד יום ומה שממחו עתה
בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה
אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי
לשתיה ואין דבר זה מקרי לישה אלא כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא דדמי
ללישה. וכ"ז שכתבנו מוכח דזהו שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד חרדל
שלשו מע"ש למחר ממחה ושותה בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו בשבת
הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי לשתיה ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף דגם
בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן האוכל תחלה התם שאני דמערב קמח במים
ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא להיפוך ע"י
המיחוי במים הוא מפריד את החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין איסור בזה
כלל אם לא כשהוא טורף בכח דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם בפרק כ"ב
בין השבותין"...
ולפי דברי המשנ"ב כאשר מדלל בשבת עיסה הטחונה ונילושה מבעוד יום אין
שום איסור לישה וכל הבעיה היא אם טורף (=מקציף) שאז דומה ללישה ולכן
צריך לערב בשינוי אבל אין בכך שום איסור לישה.
ז. וכן נראה גם מדברי האגלי טל (סוף מלאכת לש) שסיים: "ויכול להוסיף משקה
בשבת אם כבר היה בו משקה מערב שבת". וכידוע בטחינה הגולמית יש שמן
שהוסיפו לטחינה עצמה.
החזו"א (סי' נח ס"ק ט) כתב: "זבחים צ"ד ב' זרק זרע פשתן למים חייב, ומסקינן
משום לש, וחטי ושערי לא, וזרע פשתן משום דאית לי' רירי, ומשמע דאפי' לריבר"י
דאית לי' שבת י"ח א' דנותן מים לקמח פטור עד שיגבל קאמר דהכא חייב דרירי
מחבר להו טפי מקמח בלא גיבול א"נ הכא לא מיחסר גיבול שאין דרכן בגיבול,
וחטי ושערי לא אפי' לרבי דמחייב בנתינת מים לקמח, דחטי ושערי לא מידבקי
אהדדי. ואע"ג דברכה אמרינן שבת קנ"ו א' דלא מיחשב לישה ולכך סגי בשינוי
מועט וכמש"כ לעיל סק"ב, הכא משמע דאף בנותן מים מרובים חייב כיון שהן
נדבקין זב"ז טפי".
אמנם המצב בחרדל כלל אינו דומה לטחינת שומשומין שבה בסוף התהליך
התערובת בלילה רכה ורק באמצע ישנו שלב של התעבות הטחינה.
עכ"פ, על סברת החזו"א שאסור לעשות מרכה עבה יותר, נשענו האוסרים עשיית
'טחינה' מטחינה גולמית, מפני שבהתחלה אם מניח עליה מים היא מתקשית
וסופחת את המים ורק בהוספת מים בשנית או בערבוב כמות גדולה מבתחילה
היא חוזרת להיות בלילה רכה. וזהו טעמו של השש"כ במהדו"ק. אולם במהדו"ב
חזר בו והתיר בתנאים מסוימים.
אולם נראה שאף לפי החזו"א אם מניחים עליה הרבה מים ומערבים אף שיש שלב
שחלקי הטחינה מתקשים כבי' לגושים, אח"כ בהמשך העירוב חוזרים להיות
בלילה רכה וא"כ מדוע שנחשב את אמצע התהליך של הערבוב כסופו? ואין זה
דומה לזרע פשתן שאינו חוזר ומתרכך לבלילה רכה.
וכן מצאתי שכתב בס' איל משולש (לרב מנחם אריה שלזינגר מבוא עמ' כג)
שמתיר לדלל בלילה עבה ואוסר לטרוף בכוח כדברי המשנ"ב ומתיר בעירוב
בנחת.
ח. הביאו האחרונים משו"ת אור לציון (ח"ב פל"ג סע' ז) שהתיר להכין 'טחינה'
בשבת מטחינה גולמית, מפני שהמים מדללים את הטחינה ואינם מדביקים את
חלקיה. וכן בס' מנוחת אהבה (לגר"מ לוי ז"ל, ח"ב עמ' שו סי"ז) התיר להוסיף
בשבת מים לימון ומלח לטחינה גולמית ולערבבה להכינה לאכילה ובתנאי
שיעשה כן סמוך לסעודה ובעירוב בנחת ולא בכח.
וכן בילקוט יוסף (סי' שכא סל"ד) התיר להכין מטחינה גולמית טחינה רגילה
לאכילה. ויש להעיר על דבריו שכתב שהגולמית היא טחינה עבה, ואין זה נכון לפי
דברי החזו"א (או"ח סי' נח ס"ק ט) כל בלילה שנשפכת מכלי לכלי היא רכה, וכך
הטחינה הגולמית היא אינה עבה כבצק אלא נשפכת מהכלים בהם היא ארוזה
לכלים אחרים. עכ"פ אף בילקוט יוסף התיר להכין סמוך לסעודה ובעירוב בנחת.
והביא בילקוט יוסף שיש מחמירים ואוסרים משום שנראה כלש.
מסקנה
אם לא הכינו טחינה מערב שבת, מותר להוסיף הרבה מים לטחינה גולמית ולערב
בנחת סמוך לסעודה.