חבל נחלתו טו יז
סימן יז
חומצת לימון בפסח (התכתבות עם הרב דוד בנימין)
מכתב א'
לכבוד הרב יעקב אפשטיין
בנוגע למה שכתב הרב תגובה באמונת עתיך 100 על דברי הרב וולנוב,
שלום רב.
הרב כתב עפ"י דברי המ"ב תמב סקמ"ג שמלח לימון אינו אסור בהשהיה בפסח.
ולא הבנתי דבריו הרי אדרבה כתב המ"ב שם שמותר לקיימו רק אם מוכרו לגוי.
וז"ל : "ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם לחם קלוי קודם הפסח [עד] אם ידוע לו
שהלחם היה קלוי כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת כלב מותר לקיימו בפסח ולמכור
לעכו"ם אבל אסור לאכלה [עה] ואם אינו ידוע לו אסור אף לקיימו וליהנות ממנו"
עכ"ל. ואף שלשונו קשה קצת שאם מוכרו לגוי מה פירוש שמותר לקיימו?!
אך מ"מ ודאי דבריו ברורים שרק באופן שמוכר לגוי.
ואף שנה ופירש בביה"ל (חמץ) וז"ל: "אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל
מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא
נחשב כעפר דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול
מחמת חריפותו דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל". עכ"ל.
משמע שרק אם התעפש שלא מחמת שכך הכנת הדבר הזה, אלא מיירי שמותר
להשהותו כשהתקלקל דווקא. וכן פסק מנח"י ח"ה, ה וח"ז, כז, ושבט הלוי ח"ד מז
ואור לציון ח"א לד. אמנם יחוו"ד היקל (ח"ב סב) בזה כדרכו הטובה עליו. אך רוב
האחרונים אסרו ממש לא רק באכילה אלא אף בקיום!
ונפשי בשאלתי לשאול את כבודו האם שמיעא ליה וסבירא ליה אחרת ממש"כ או
שמא מר כהגרע"י ס"ל? ומאי שנא מ'בירה' שאף היא נעשית ע"י תמצית של
שעורה? (ועי' ערוה"ש ס"כ) ואיך יחלק הרב בין מלח לימון לאטריות טרם בישולם
שאין כלב שיאכלם'?
(כתגובת הרב וולנוב שם).
ואכן הנפק"מ עצומות לכל הקופסאות שימורים וכדו' שרוב ישראל לא מוכרים
אותם. ועוד רבות.
אני הרב בישוב פורת יוסף ע"כ התשובה היא למעשה לזמן הזה ממש. ואשמח
לשמוע מהרב דעת תורה להשיב נכונה לשואלים.
תודות
דוד בנימין
תשובה א'
לכבוד הרב דוד בנימין שלום!
אני מזדרז לענות כפי שכתבת שהזמן קצר.
מלח לימון הוא חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילת כלב, אנו משתמשים איתו לניקוי
אבנית במיכלי חימום חשמליים וכד'. הוא עד כמה שידוע לי כמו שאנו מכניסים
אותו למיכלים רעיל. וא"כ הוא ודאי בקושי גדול חמץ נוקשה וכשמערבים אותו
במזון כשר הוא ע"י תערובת. ולגבי חמץ נוקשה ע"י תערובת, שו"ע פסק שמותר
לקיימו ואי"צ לבערו ולא למוכרו לנכרי ואסור לאוכלו מדרבנן בפסח. ככתוב
בשו"ע תמב, ט. ואלמוד"י כיון שעשוי מלחם קלוי ומעורב עם שמן דגים אינו חמץ
נוקשה רגיל בתערובת ולכן החמירו בו. כך אני הבנתי את הסעיף לגבי אלמוד"י.
אבל מלח לימון וכל מיני תמציות שמיצו מחיטה הם דברים שנפסלו מאכילת כלב
מיד עם יצירתם כתמציות מזון ואח"כ מערבים אותם במאכלים כדי לקבל את
פעולתם המתסיסה (כך כתוב בויקיפדיה: חומצת לימון משמשת כחומר טעם
וכחומר משמר במזון ובפרט במשקאות קלים, ונמצא כי היא מעכבת התפתחות
של חיידקים גורמי מחלות כדוגמת 1] Vibrio. כתוסף מזון מסומן
החומר בקוד E330. חומצת לימון משמשת גם לניקוי אבנית.
התבלין המכונה מלח לימון הוא למעשה לא מלח במובנו הכימי, אלא חומצת
לימון טהורה במצב גבישי.) עכ"פ כך נראה לי.
וז"ל ערוך השולחן אורח חיים סימן תמב סעיף יד:
"כתב רבינו הב"י בסעיף א' תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא
כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים אבל
דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח כגון עריבת
העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות אפילו נתנן שעה אחת לפני הביעור ה"ז מותר
לקיימו ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימו
שהרי נבאש והפסיד ותוך ג' ימים חייב לבער וכן הקילור והאספלנית והרטייה
והתריאק"ה שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ עכ"ל
וכל זה הוא מלשון הרמב"ם ריש פ"ד".
ובסעיף יז
"ומהו חמץ נוקשה היינו שמתחלתו אינו חמץ גמור כגון אותן שהסופרים מדבקין בו
ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ או חמץ
שהוא רע באכילה מתחלתו אבל אם מתחלה היה חמץ גמור וטוב לאכילה לא
נתבטל ממנו שם חמץ גמור עד שיפסל מאכילת כלב [מג"א שם] וזהו שכתב רבינו
הב"י בסעיף ב' הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב ומלוגמא שנסרחה
אינו חייב לבער עכ"ל אבל באכילה אסור ואם נתעפש הפת לאחר זמן איסורו חייב
לבער [שם סק"ג] דכיון שהיה ראוי לאכילה בהגעת הזמן ה"ז עובר בבל יראה
ונ"ל דזהו למאן דס"ל דעוברים בבל יראה אחר שש אבל הסוברים דאין עוברים
בבל יראה עד הלילה אפשר דאינו חייב לבער וצ"ע".
לא הספקתי עתה לעיין בכל המקורות ששלחת עכ"פ במנחת יצחק מדבר על
בח"ז על אכילה ובח"ה על ג'לטין. ואני לא התרתי באכילה ח"ו. אם אוכל אעיין
בכך גם מחר.
כ"ט יעקב
מכתב ב'
לרב אפשטיין
שלום רב.
הרב זירז עצמו אף יותר ממה שחשבתי. ותודה רבה על כך.
אכן המנח"י דיבר לגבי אכילה בעיקר, אך כל הזמן משווה זאת למאלט שעליהם
הביא דברי החכ"צ עפ"י הריב"ש שעובר עליהם בב"י וב"י.
וז"ל: "ועפי"ד הריב"ש הנ"ל כתב החכ"צ בתשו' (סי' כ') דיין שרף הנעשה מחמץ
דגן גמור אסור בבל יראה כחמץ דגן, ואוסר בכל שהוא ככל שאר מיני חמץ"...
עכ"ל.
וכתב בסו"ד ז"ל: "תבנא לדינא שעפ"י כל האמור, אוכל או משקה שנתנו בתוכו
חומצת לימון העשוי מחטה דינו כדין גבינות שהעמידו אותם בחלא משכר שעורים
או חטים או נתנו לתוכם יי"ש כדי לחזקם, דחייב לבערם כמבואר (בסי' תמ"ז סעיף
ה') ובאה"ט ומ"ב שם וש"פ, כנלע"ד". עכ"ל.
הנה כתב בפירוש חייב לבערם!
וזה מה שהביא מגבינות שהעמידום בשכר שעורים שפסק שו"ע (תמב ה) [דלא
כט"ס במנח"י שכתב תמז] שחייב לבערם ואסור לקיימם ואף דן המשנ"ב שם
לגבי דיעבד אם שרי אחר הפסח.
ותו עי' באור לציון ח"א לד ששם כתב בפי' שאסור לקיימו משום ביוב"י.
ועוד בה שלישיה: שכן הוי ככל דבר המעמיד שחשוב הוא אף שהוא עצמו פסול
לאכילה.
ורבוע יהיה: שהרי שאור עצמו שאין ענינו אלא להתסיס ולהחמיץ אסור מדאו'
בהשהיה, אף שהוא עצמו פסול מאכילת כלב. וממילא אף אם נוכיח שבשאר
איסורין שבתורה מעמיד מותר אם פסול הוא עצמו מאכילת כלב, מ"מ בחמץ
חידשה לנו התורה בוודאי "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".
אודה לתשובתו הרמתה.
ישובינו נוסד לפני כ-12 שנה ממזרח לאלון מורה. שנים מספר קראו לו "סקלי"
ע"ש מקימו ואח"כ שונה ל"פורת יוסף" המשקיף על שכם עיה"ק.
תשובה ב'
לכבוד הרב בנימין שלום רב!
אוסיף עוד כמה מילים על מה שעניתי אתמול בחפזון.
פסק בחיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים) כלל קכא ס"א: "אבל נוקשה
על ידי תערובות, מותר לשהותה (תמ"ב)".
וכ"כ במפורש בשער הציון (סי' תמז ס"ק קפד) "דנוקשה על ידי תערובות לכולי
עלמא מותר לשהותו וכנ"ל בריש סימן תמ"ב".
וא"כ אלמוד"י אינו נוקשה ע"י תערובת ולכן אסרו אותו.
ומש"כ המשנה ברורה (סימן תמב ס"ק מג): "ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם
לחם קלוי קודם הפסח אם ידוע לו שהלחם היה קלוי כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת
כלב מותר לקיימו בפסח ולמכור לעכו"ם אבל אסור לאכלה ואם אינו ידוע לו אסור
אף לקיימו וליהנות ממנו".
כוונתו שמותר להשהות ולמכור לעכו"ם בפסח וליהנות ממנו – כך אני למד מסוף
המשפט: 'אסור אף לקיימו וליהנות ממנו'.
לא עיינתי בכל המקורות ששלחת אלי אבל הם עוסקים באכילה בפסח של
מאכלים שיש בהם חומצת לימון שהופקה מחמץ (אגב בשבט הלוי שכתבת אין
מקור לאיסור), אבל אין זה שייך לכל הדיון בינינו האם מותר לשהותו ולא לאכלו
בפסח וגם לא למוכרו. ורק באור לציון ראיתי שסבר שעובר עליו ודבריו לענ"ד
תמוהים.
נשאר לברר האם חומצת לימון היא חמץ נוקשה. לפי הבנתי במאמר של הרב ש"י
הכהן בתחומין ח"א הוא אפילו לא נוקשה, אלא הפטריות יצרו חומר ממה ש'אכלו'
(ניזונו) מהבצק. ולכן אפילו הבצק היה חמץ והפטריות אכלו אותו ויצרו חומצת
לימון אין כאן אפילו חמץ נוקשה מפני שאין זה חמץ מקולקל אלא רק תוצאה של
אכילת הבצק, והוא מעין פירשא בעלמא, ונפסל מאכילת כלב, ופנים חדשות באו
לכאן וא"כ מדוע לאוסרו, רק בגלל שרבנים לא הבינו בדרך יצירתו?!
כך מייצרים חומצת לימון (מתוך ויקיפדיה): בתעשייה מייצרים חומצת לימון
באמצעות גידול העובש >ENG<Aspergillus niger<HEB> על מצע של סוכרוז
>ENG<(C12H22O11)<HEB>. העובש יוצר חומצת לימון במטבוליזם הטבעי שלו.
מפרידים את העובש מהחומצה על ידי סינון, משקיעים את החומצה כמלח הסידן
שלה על ידי סתירה שלה בסידן הידרוקסיד >ENG<Ca(OH)2<HEB> (סיד)
ומהמלח הזה מופקת החומצה הנקיה על ידי תגובה עם חומצה גפרתית.
וא"כ מה נשאר כאן מהחמץ (אם גדלו על מצע חמץ ק"ו שהרב ש"י כהן מבאר
שאין כאן חמץ) הרי הכל התפרק לגמרי ולקחו מרכיב אחד וממנו יצרו את
החומצה ומדוע יחשב לחמץ?! וק"ו שנפסל לגמרי מאכילת כלב הן ע"י חום של
140 מעלות והן ע"י חומרים שמוסיפים לו (חומצה גופריתנית) וודאי פנים חדשות
באו לכאן.
וכמובן אם שמים חומצת לימון על חיטה היא לא מחמיצה אותו היא סתם גרגרים
לבנים ואין להם כל קשר לחיטה ולהחמצה (ואין זה שאור ולא דומה לשאור), ולפי
דעות אלו גם חומצת לימון המופקת מלימון היה צריך לאסור (8% מהחומר היבש)
ואיני רואה שום סיבה לאסור לאכול וק"ו להשהות.
בקיצור, לענ"ד בשהיה אינו עובר בכלום.
(מכתבך השני הגיע ואיני חושב שצריך להוסיף מעבר למה שכתבתי כאן.)
בכבוד רב יעקב
בשולי ההתכתבות
מסר לי הרב אהוד אחיטוב הי"ו בשם הגר"י אריאל שליט"א שהסכים שאין
לחשוש לחימוץ בחומצת לימון אבל אם גדלו את החיידקים על מצע מזון העשוי
מחמץ צריך משגיח כשרות אשר יבדוק בבירור שאין חמץ מעורב בחומצת הלימון.