חבל נחלתו טו יח
סימן יח
תירוץ הר"ן לגבי הסבה בארבע כוסות
א. נאמר במסכת פסחים (קח ע"א): "יין, איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה,
ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה. ולא פליגי, הא – בתרתי כסי קמאי,
הא – בתרתי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה
להאי גיסא: תרי כסי קמאי – בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות.
תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה – מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה,
תרי כסי בתראי בעו הסיבה – ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא
בעו הסיבה – דאכתי עבדים היינו קאמר. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי – אידי
ואידי בעו הסיבה".
היינו, הכוסות בליל הסדר נחלקות לשני חלקים: ראשונות ואחרונות. וישנו ספק
על אלו אמר רב נחמן שצריכות הסבה ועל אלו שאין צריכות, ועל כן מכריע
הש"ס שמסבים בכל ארבעת הכוסות.
וכן פסק הרי"ף (פסחים כג ע"א). וכן הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ח) כתב:
"ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו,
ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך". והמגיד משנה
הביא את הסוגיא בפסחים.
ב. הר"ן (על הרי"ף פסחים כג ע"א) כתב כך: "והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי
כולהו בעו הסיבה. ואף על גב דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן
לקולא? הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו
ז"ל. ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי
נקיל בהני טפי מהני, ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי".
והדברים הובאו אף בכסף משנה (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ח).
היינו, הר"ן מקשה על ההכרעה להסב בכל ארבע כוסות הלוא ספק דרבנן
לקולא, וא"כ מדוע נכריע דוקא להסב בכולן? ומביא שני תירוצים לשאלה, האחד
מפני שהעשיה אינה קשה וקל להחמיר בהסבה ולכן אף שמעיקר הדין היה ראוי
לפסוק שלא להסב כלל בכ"ז כיון שאין בכך קושי מן הראוי להסב בכולן, ותירוץ
שני, עקרוני יותר מפני שתוצאת ההליכה לקולא תהיה עקירת ההסבה לגמרי
בארבע כוסות והלא זו ודאי תקנת חכמים בכוסות.
ויש להעיר על עצם השאלה שספק דרבנן לקולא בהלכה מעין זו, הרי יש כאן
שתי דעות הסותרות זו לזו, ואם נלך לקולא ביניהן תיבטל ההלכה. ועוד, האם גם
בין שתי דעות של חכמים, פוסקים ספק דרבנן לקולא. ועוד, הרי כאן שתי הדעות
מודות שצריך הסבה בשתי כוסות וחלוקות באלו כוסות, ואם נאמר שלא להסב
כלל, הרי זה רשע שנוקט כקולא של שני חולקים כאמור בעדויות פ"ב ה"ג.
עוד הקשה ר' אליעזר פוזן: מדוע לא נחייבהו בהסבה בכוסות ראשונות ובכוסות
אחרונות נפטרהו מספק וגם אז חשש הר"ן של ביטול התקנה נפל, ומאידך לא
נחייבהו בהסבה בארבע הכוסות. וכן הקשה הישועות יעקב (או"ח סי' תעב ס"ק
ד).
ג. ננסה לברר מה דעת האחרונים בדבר.
בשו"ת מהרלב"ח (סי' קמב) כתב לגבי הספק שנולד במניין שנות השמיטה לפי
דעות הפוסקים השונים ומתי לנהוג שמיטת קרקעות שודאי אין לנהוג ככל
השיטות שהיא חומרא גדולה מאד אלא נקטינן כחד שיטה (כשיטת הרמב"ם)
ובכך יוצאים י"ח כל הדעות: "הנצר השלישי והוא החלק האחרון בביאור האם אנו
מחוייבים לשמור כל שנות הספק אם לא ואומר ששורש דין זה תלוי בידיעת האם
אנו מחוייבים עתה בשמיטת קרקע בארץ מן התורה או מדרבנן שאם אנו מחוייבים
מן התורה הנה ראוי לנו לשמור כל שנות הספק כי כבר קדם לנו ספקא דאורייתא
לחומרא אבל אם אנו מחוייבים בשמטה מדרבנן ודאי אין עלינו לשמור יותר משנה
אחרי שהעיקר אצלינו ספיקא דרבנן לקולא והאמת שלא נתחייבנו בשמטה בזמן
הזה כי אם מדרבנן לפי שאין השמטה נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג.
וזה פשוט במסכת גיטין פרק השולח משנת הלל התקין פרוזבול ואיני מאריך
להביא סוגית הגמרא ופירושה על זה לפי שהוא פשוט שם הרבה מאוד ואין שום
חולק, ואדרבה מסקנת רוב הפוסקים שאף בזמן בית שני לא נתחייבו בשמטה מן
התורה כי אם מדרבנן כפי מה שנראה מאותה הסוגיא כי גם אז לא היה יובל נוהג
לפי שלא היו כל יושביה עליה והכתוב אמר לכל יושביה ואם יש חולק הוא בשנות
הבית שרבינו תם כתב שבזמן הבית נתחייבו בשמטה מן התורה אבל אחר החרבן
אין שום פוסק קטון או גדול שיאמר שנתחייבו בשמטה כי אם מדרבנן. והרוצה
לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בתוספות בסוגיא הנזכר או בסמ"ג מ"ע קמ"ח
גם הרמב"ם כן כתב בפרק הנזכר בפירוש גם בעל הטורים בספר יורה דעה
הלכות תרומות כן כתב בפירוש ואם כן אחרי שלדעת כל הפוסקים אין שמטה
נוהגת בזמן הזה כי אם מדרבנן אין עלינו לשמור כי אם שנה אחת ואף על גב
דאשכחן במילתא דרבנן דאי' לן ספיקא לענין דינא דעבדי לחומרא כההיא
דפסחים בפרק ערבי פסחים, יין איתמר דצריך הסבה ואיתמר לא צריך הסבה
ולא פליגי הא בתרי כסי קמאי הא בתרי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא ואמרי
לה להאי גיסא וכו' השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו צריכי הסבה דמשמע
דאפילו במלתא דרבנן עבדי' לחומרא לאפוקי נפשין מספקא לא קשיא כלל,
דדוקא התם עבדינן הכי דלאו מילתא דטירחא הוא וכן כתב הרב רבינו נסים התם
וזה לשונו: אף על גב דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא הכא
כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדי' לרוחא דמילתא ונדון דידן הרי היא טירחא
רבתי ומילתא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובפירוש אמרו בתוספות בסוגיא
הנזכר דגטין על מה שאמר בגמרא ונתקון רבנן דתשמט זכר לשביעית וזה לשונו
והא דלא תיקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר
בעבודת קרקע שתי שנים רצופות עד כאן הרי שלא תקנו יובל משום טורח צבור
כ"ש טורח ג' או ד' שנים שנפל בהם הספק ואם כן לנו לשמור שנה א' ואפילו על
שנה אחד היה אפשר לדון שאין אנו חייבין בה אם היה הספק שקול לענין דינא
כההוא דין דתרי לישני איתאמרו משמיה דרב נחמן וגם כן לתירוץ אחר שכתב
הרב רבינו נסים ז"ל עלה דההיא דפסחים וזה לשונו ולי נראה דע"כ בעי למעבד
הסבה בכלהו דאי נזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרויהו הא
מעקר' מצות הסבה לגמרי עד כאן אפי' לזה התירוץ לא קשה מידי אף על גב
דהיינו מבטלין כל תקנתא דרבנן כיון דאי אפשר כל שכן דאין אנו מבטלין אותה
והרי אנו שומרין שנה א' היא השנה היוצאת לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה וכיון
שדרכו דרך ישרה כפי מה שנתבאר ליכא למימר מאי חזית להקל בשאר שנים
יותר מבזאת השנה ודי לנו אם נשמור אותה וזה ברור".
עולה מדברי המהרלנ"ח שאינו רואה בכל חובה מדרבנן לקיים את כל הספיקות,
ורואה כעיקרי את התירוץ הראשון בר"ן שאין בכך טירחא גדולה, אבל בכמה
שנות שמיטה אין הציבור יכול לעמוד, ועל כן בעשיית דעה אחת די לנו. ודבריו
חולקים בבירור על דברי הר"ן.
ד. המשנה למלך (הל' מגילה וחנוכה פ"א הי"א) דן בשאלה דומה: "עיר שהוא
ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או אח"כ הוקפה קוראין
בשני הימים וכו'. בפ"ק דמגילה, וכתב הר"ן וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם
מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב
עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק
שקול הו"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי
מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע"כ. וכונת דבריו נראה דכיון דמן
הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא, דא"כ נמצא
אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש"ה
אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר
במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ"פ צריך
לקרות יום אחד או בי"ד או בט"ו צריך לקרות בי"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך
שיקיימנה". וא"כ הר"ן עצמו לעניין עיירות מסופקות כתב שקוראות בראשון
ונפטרות מהיום השני ודבריו סותרים לכאורה לדבריו בפסחים.
המל"מ עובר לדון בספק בין שתי מצוות איזו יקיים כשאין בידו לקיים שתיהן,
ואח"כ מקשה: "אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא
למימר דהו"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל
ממנו מקרא מגילה א"כ נחייב אותו שיקרא בי"ד ובט"ו דמאי חזית דנקיל בט"ו טפי
מי"ד. והר"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי
ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע"ג דבעלמא קי"ל איפכא דכל ספיקא
דרבנן לקולא מ"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל
בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע"כ. ולפי מ"ש
הר"ן במגילה ה"נ גבי היסבה הול"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא".
היינו, הוא מקשה שאם נלך בעיירות מסופקות עפ"י שיטת הר"ן בהסבה היה ראוי
לקרוא בשני הימים. ועוד אם נשליך מדברי הר"ן עצמו בפורים לגבי הסבה ראוי
שיסב בשתים ראשונות בלבד ולא יתחייב בשני הימים.
ומשיב: "ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר
תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת
דדוקא קמאי צריכי את"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה
תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת
אלא דיש קצת עיירות דמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של
דבריהם לפוטרם מכל וכל מ"מ היכא דקרא בי"ד מהני טעמא דספק של דבריהם
לפוטרו מקריאה בט"ו. ועיין בתשובת המבי"ט חלק א' סי' כ"א שכתבו ז"ל ואחר
מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו היא ואפשר כי על זה
רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו"ם דשביעית בזמן הזה דרבנן
והוי ספיקא דרבנן איזו שנה היא ולקולא ע"כ".
המל"מ מחלק בין הלכה שההליכה לקולא תעקור תקנת חכמים לגמרי, לבין
הלכה שההליכה לקולא תעקור רק במקצת. במקום שההלכה תעקר לגמרי
עושים את שני הצדדים ואין מעדיפים זה על זה, במקום שיעקר רק מקצת עושים
כאחת הדעות וכך אנו עושים בשמיטה מדרבנן, ובפורים בעירות מסופקות.
ה. רבי עקיבא איגר (פסחים קח ע"א) מבאר: "כתב הר"ן פ"י דפסחים (דף קנה
ע"ב) ול"נ דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזל לקולא אמאי ניזל טפי בהני
מבהני, ואי ניקל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי, וכזה כתבו תוס' פ"א
דביצה (דף יד ע"א ד"ה א"ב דידע2) כיון דלכל לישנא הוי קולא וחומרא, כיון דא"א
להקל בשניהן דודאי עבדינן שלא כהוגן מחמרינן בתרווייהו, ועיין מג"א (רס"י
תקלח) וקשה לי ממ"ש הרי"ף (פ"ג דמ"ק) באיבעי' דמנודה דבדרבנן לקולא
ומותר ברחיצה ובנעילת הסנדל, הא מתני' דקתני וכן אתה מוצא במנודה3 מוכח
דקאי עכ"פ על חד מנייהו, אי אנעילת הסנדל אי ארחיצה וחד מנייהו ודאי אסור,
א"כ איך אפשר להקל בשניהן4, והרא"ש שם כתב על הרי"ף, כיון דאחדא ודאי
קאי שדיי' אנעילת הסנדל כדתני בתוספתא ובירושלמי, והב"י יו"ד (סי' שנד) כתב
עלה, כיון דלא פשט הגמרא מתוספתא איך נפשוט אנן, והלכך לקולא עי"ש,
וקשה לי, הא אדרבא אם א"א לפשוט מהתוספתא יהיו תרווייהו לחומרא, דבאיזה
ניקל יותר, ובתרווייהו א"א להקל דעביד חד ודאי שלא כהוגן, וצ"ע".
היינו הרי"ף פסק לקולא במנודה אף שמן הברייתא עולה שודאי חד מינייהו
לחומרא. ויש להעיר שאין תלות הכרחית בין רחיצה לנעילת הסנדל מלבד
שהברייתא כללה שניהם בלשון 'וכן אתה מוצא במנודה', וא"כ אין השאלה כה
קשה.
עוד מובא בחידושים מתשובה של רעק"א:
"ע"ד שאלתו בס"ת שלא נכתב שין דשמר לך ולא שין דשופטים בראש העמוד.
בפשוטו נראה דאין כאן נדנוד פסול, לחוש לה בדיעבד, והש"ך לא חש לה רק
לדקדק בזה לכתחלה".
"ומ"ש מעכ"ת לדמותו לדברי הר"ן (פסחים פ' י) גבי ד' כוסות וחזר והקשה
בסתירת דברי הר"ן אלו לדברי הר"ן פ"ק דמגילה גבי ספק מוקף חומה, כבר עמד
בזה המ"ל (פ"א דמגילה), והראנ"ח בתשובה (ח"ב סי' עט)5".
ומוסיף: "ולענין דידן כתיבת השין בראש השיטה, נ"ל דלא דמי לדברי הר"ן
פסחים הנ"ל לחייבו בשניהם, דדוקא התם דבעידן דשותה ב' קמאי אין עליו
שייכות חיוב הסיבה דבתראי, וכמו כן בהיפוך, מש"ה אם נדון זה לספק דרבנן
לקולא, ידון רוחו להקל בשניהם, דבשעת שתיית האחרונות יהפוך ידו ויאמר שמא
קמאי בעי הסיבה, ומה דעבר עבר ושלא כהוגן עשיתי, ומ"מ הנך דהשתא לא בעי
הסיבה, מש"ה קם דינא להחמיר בכולן מדרך חיוב, אבל בס"ת ליכא חשש דיבא
להקל בשניהם, דאין דנין על שעת הכתיבה רק על ההכשר דס"ת, ואם לא יכתוב
הב' שינין, לא יהיה בידו כח להקל ולהכשיר, דהא אזי הס"ת בממנ"פ פסול, ול"ש
לומר דעל כל חדא דשין לדון בו ספק דרבנן לקולא, דהא עכ"פ נתפשט הפסול
הזה בודאי בס"ת, א"כ מוכח בודאי לכתוב עכ"פ חד שין בראשו, א"כ י"ל דהדר
דינא דספק דרבנן לקולא, ובחד מנייהו סגי, [אאב"ה שמעתי מאאמ"ו נ"י לפקפק
מהך סברא גם בד' כוסות, וביותר, דהא לכאורה בב' כוסות האחרונות יצטרך
הסיבה בממנ"פ, דאם קמאי בעי הסיבה וא"כ לא יצא בהם, ממילא הנך דהשתא
הם קמאי, א"כ לא יהיה בידו לפגוע באחרונות להקל, דהא ממנ"פ חייבים
בהסיבה אם מכח דאחרונות בעי הסיבה, ואם מכח דלא יצא בראשונות, והן הן
עתה הראשונות, א"כ ממילא נדון דקמאי לא בעי הסיבה משום ספק דרבנן
לקולא]".
היינו בן המחבר (אולי הגר"ש איגר) כתב בשם אביו שבשתים אחרונות ודאי אין
צד לקולא, שכן אם לא הסב בשתים ראשונות ממ"נ צריך להסב באחרונות, הן
מחמת הספק בלישנות והן שהן תחשבנה לראשונות.
ו. בשו"ת חתם סופר (ח"א, או"ח סי' קסא) נשאל: "שמסופק אי מת אביו בד'
בחדש או בה' בו איך יהיה דינו בכל מנהגי יא"צ באמירת קדיש והדלקת נר
ותענית. הנה זה פשוט דהאבלים לא יניחוהו לומר קדיש להפסידם דבכל יום
יאמרו לו אייתי לי ראיה דהאי יומא הוא, אך הספק אם הוא מחויב עכ"פ לומר
קדיש להמציא לו מנין במקום שאינו מפסיד האבלים אחרים".
החת"ס מקשר זאת להסבר הר"ן לגבי כוסות בליל הסדר ולגבי פורים בעיירות
מסופקות ומסיק: "והנלענ"ד מדברי ר"ן הללו, דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא
היכי שודאי יעבור אדרבנן כגון ספק מוקף חומה, נהי בכל יום יכול לדחות דלמא
היום לאו יומא חיובא דילי' הוא וספיקא דרבנן לקולא, מ"מ אחר שעברו שני הימים
ולא קרא בשום א' מהם הרי יודע שעבר בודאי אדרבנן שהרי לא קרא בשום א'
מהם ובזה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ועל כן יקרא ביום הראשון שיפגע בו
ואז ממילא הוי בשני ספק קרא ספק לא קרא ופטור דספיקא לקולא. ומיהו בהא
דהסיבה לא הוי סגי אי מסובין בתרי כסי קמאי, דהרי ספק זה הוא לכל ישראל ואי
כולי עלמא יסבו בקמאי ואי קמי שמיא גליא דתקנתא דרבנן קמאי היה למיסב
בבתראי ולא בקמאי, והשתא מחמת הספק יסבו כולי עלמא בקמאי ולא בבתראי
נמצא נעקר תקנת רבנן בהסיבה לגמרי דהסיבה דקמאי לא תקנו ודבתראי לא
ניסב, נמצא בטלו תקנתם לגמרי ובכי הא לא אמרינן ספיקא למיעקר לגמרי
לקולא. ועיין סברא זו תוס' נדה מ"ד ע"ב סוף ד"ה דקים לן בגוה וכו' ע"ש, ולא
דמי' לספק מוקף חומה דאי נמי כל הספיקות יקראו בי"ד מ"מ מיקיימו תקנתא
דרבנן בעיירות שהם ודאי מוקפות, וליכא ספיקא אלא אקרקפתא דהני גברי
המסופקים והם יקראו בי"ד דפגעו בו בתחלה ויפטרו בשני".
עולה מדבריו שההכרעה אם לעשות את הראשון שפגע ולהקל בעשיית האחרון
ולא לעשותו תלויה בשאלה אם יש חשש שתבוטל בכך תקנת חכמים לגמרי או
לא תבוטל. בהסבה ישנו חשש שלא תקויים כלל הסבה כראוי ולכן חייבו חכמים
בהסבה בכל הכוסות אבל עיירות מסופקות הספק הוא רק אצל דיירי אותה העיר
ולכן די בקיום בראשון ובביטול בשני. ותירוצו לא יספיק לגבי מניין שנות שמיטה
ונצטרך לתירוץ המהרלנ"ח שהיא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.
וכך הוא מכריע בשאלה שלפניו עפ"י הסברו: "ונבוא לנדון דידן, דלע"ד אם יש
עוד אחים במקום אחר היודעים בברור יום היא"צ ויעשו תקנתא לנשמת האב
בקדיש והדלקה ותענית, אם כן הספק מונח רק אקרקפתא דהך גברא, לא חמירא
ממצוה דרבנן ויעשה כל תקנות הנ"ל ביום ד' לחדש שיפגע בו תחלה וביום השני
יהיה פטור מספיקא דרבנן לקולא, אך אם אין לו אחים בעולם נמצא ביום היא"צ
שצריך האב תיקון לנשמתו ביומא דדינא דילי' ואין לו מי שיתקן נשמתו, ואם נימא
שיעשה הבן רק ביום הראשון אולי איננו יום היא"צ וביום השני שהוא יום היא"צ
והאב צריך לתיקון ואין מי יעמוד בעדו, הרי זה דומה להסיבה דמיעקרא תקנתא
דהאב לגמרי שאין בן בעולם שישלים צרכו על כן יעשה בשניהם. מיהו לישב
בתענית שני הימים קשה וכ"ש למי שעוסק בתורה אשר ממש יצא שכרו בהפסדו,
ויש כמה מהאחרונים שכתבו דטעם התענית אינו לתיקון נשמת האב רק משום
ריע מזלי' דהבן ומאן דלא קפיד לא קפדינן, ונהי בעלמא אין להקל כיון שהוזכר
בש"ס כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בפ"ג דשבועות [כ' ע"א], מ"מ
בכה"ג יש להקל שלא להתענות אלא ביומא קמא ויום שלאחריו יוסיף בלמוד
ועבודת ה' שזה טוב מכל הקרבנות, כנלענ"ד".
וא"כ אם הוא אבל יחידי צריך לעשות יומיים ואם יש אחרים שמתענים ומתפללים
מספיק לעשות יום אחד. ועיי"ש שהמשיך ודן בנושא אולם נשאר בתירוצו.
ז. הישועות יעקב דן מדוע החמירו בתשעה באב בשני בין השמשות של כניסתו
ושל יציאתו ומילא יוה"כ כיון שהולכים לחומרא שהוא מן התורה אבל ת"ב מדרבנן
והיה ראוי להקל בשניהם בכניסתו וביציאתו. ומשיב הישועות יעקב: "אמנם ביאור
הדבר דבאמת אנן קיי"ל בספיקא דרבנן בתרתי דסתרי אהדדי מחמירין כמו דקייל
לענין שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור שנפל לאחד מהן איסור
דבאיסור דרבנן תולין להקל ואמרינן דנפל לתוך האיסור ובשני קדרות ושניהן של
היתר אסרינן שניהם כיון דאי נימא בזה ספיקא דרבנן לקולא יהי' שניהם מותרין
וזה דבר שא"א והרי ספיקא דרבנן בתרתי דסתרי אהדדי ואזלינן בשניהם להחמיר
כמו כן לענין הסבה דד' כוסות".
וכתשובה זו הביאו האחרונים מדברי גבורת ארי (תענית יב ע"ב) לאותה שאלה.
אמנם בשו"ת כוכב מיעקב (ח"א סוף סי' ל) הקשה על זה שאין הקולות סותרות
שכן בין השמשות של תחילת היום לא איתחזק איסורא של היום, ואילו בין
השמשות של יציאת היום איתחזק איסורא וא"כ מן הדין היה צריך להיות מותר
לאכול בתחילתו ככל ספק דרבנן לקולא.
ועי' שו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' סז) ובס' 'דף על הדף' על פסחים (קח ע"א).
ח. במועד קטן (יב ע"א) נאמר: "אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד
כהלכות כותים בהלכה. למאי הלכתא? – אמר רב דניאל בר קטינא (אמר רב):
לומר שהן עקורות, ואין למידות זו מזו. דאמר שמואל: זופתין כוזתא, ואין זופתין
חביתא. רב דימי מנהרדעא אמר: זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. מר חייש
לפסידא, ומר חייש לטירחא".
והקשה בס' 'דף על הדף' (מו"ק יב ע"א): "הנה הרמב"ם (פ"ח דיו"ט ה"ד) והשו"ע
(סי' תקל"ח ס"א) פסקו כדברי שניהם להקל. והמג"א (שם) הקשה ממש"כ תוס'
בביצה (יד, א) דלא אמרינן בשל סופרים הלך אחר המיקל במקום שכל אחד
מיקל בחד צד. והגר"א הקשה עוד מפסחים (קח א) גבי מה שנחלקו אמוראי
אליבא דרב נחמן אם רק ב' כוסות ראשונות צריכות הסיבה, או רק ב' כוסות
אחרונות. ומסיק התם דהשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה".
"ובאור גדול על המשניות מתרץ, דבביצה ב' הקולות סתרי אהדדי. שמהמשנה שם
מוכח שא"א לסבור ב' הקולות. וכן גבי הסיבה נחלקו שם אליבא דר"נ. ובדברי ר"נ
מבואר שב' כוסות צריכין הסיבה. משאי"כ בנדון דידן שאף שלא מצינו מ"ד
שסובר את ב' הקולות, מ"מ אין ב' הקולות סותרין זה את זה. שאין תלוי קולת
האחד בחומרת הדין השני. ושפיר שייך לקיים את שתי הקולות".
מסקנות
א. אף שהר"ן קבע את תירוצו כתירוץ עצמאי נראה מן האחרונים שצריך לבסס
זאת אף על התירוץ הראשון שמביא עפ"י הטורח ואין מכבידים על הציבור יותר
מדי (מהרלנ"ח).
ב. אם תקנת חכמים תיעקר לגמרי כיון שהולכים לקולא יעשו כשני הצדדים
(מל"מ, חת"ס).
ג. ישנן קושיות על הסבר הר"ן מפסיקת הרי"ף (רעק"א), ומזיפות כוזתא וחביתא
(גר"א).
ד. ישנו דיון האם שני בין השמשות נחשבים כתרתי דסתרי או לאו (ישועות יעקב,
כוכב מיעקב).
ה. לכאורה במחלוקת של שני תנאים או פוסקים אין לומר ספק דרבנן לקולא
ולפסוק כחד מהם, שאין מחלוקתם בדרבנן.