חבל נחלתו ה כד
<poem> צפרניים מלאכותיות – האם חוצצות בטבילה? שאלה בימינו, התחדש סוג נוי חדש שאשה אשר צפורניה אינן נאות מדביקה על צפורניה חומר מלאכותי שיוצר שכבה נאה על הצפורן. וכאשר הצפורן גודלת, ונוצר רווח בין הבשר לצפורן המודבקת ממלאים את הרווח בחומר דומה ושוב הצפורן נאה. האם מותר לטבול באותן צפורניים מלאכותיות, ומה הדין אם נוצר רווח בין הצפורניים לבשר? תשובה א. נראה שאין הצפורניים חציצה מפני שמדביקה אותן לנוי ורוצה שתהיינה שם בקביעות. כך כתב הרשב"א (תורת הבית בית שביעי שער שביעי): "נשים שצובעות ידיהן לנוי מסתברא שאינו חוצץ דנוי הוא להן ואינן מקפידות להסירן אדרבא רוצות הן בקיומו, ועוד דליכא אלא חזותא בעלמא. ונשים הללו שמלאכתן לצבוע מסתברא שאין הצבע ההוא חוצץ דכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת. וכאותה דא"ר בסוף דם חטאת דם על בשרו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ורבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ. וכלל גדול אמר ומיעוטו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ולא כל דבר שמקפיד עליו זה חוצץ בכל אדם, אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם וכדרך שחלקו בין נשים לאנשים בבית השחי ובבית הסתרים ובנשים עצמן חלקו בין נשואה לפנויה". הרשב"א נתן שני טעמים שצבע אינו חוצץ, ראשית מפני שהוא לנוי להן ואינן מקפידות להסירו, ועוד מפני שהוא חזותא בעלמא. הטעם השני אינו שייך בענייננו, אולם נראה שכל טעם עומד בפני עצמו, והראיה היא שהרשב"א חוזר לטעם הראשון וממשיך לנמקו מצבעיות, טבחים ומוכרי רבב. עוד מוסיף הרשב"א שההקפדה או אי ההקפדה אינה צריכה להיות כללית אצל כל הנשים, אלא אפילו אשה מסויימת שאינה מקפידה לגביה אין זו חציצה בטבילה. ב. וכן הרא"ש (מס' נדה הל' מקוואות סי' כז) כתב: "ונשים הצובעות עצמן נראה שאינו חוצץ כי הוא נוי להן ואינן מקפידות אלא עשאוהו במתכוין. ועוד שאין בו ממש אלא חזותא בעלמא. וכל אשה שאומנתה לצבוע כיון שדרכה בכך אינה מקפדת. כדאמרינן בזבחים בפ' דם חטאת (דף צח ב) רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ". וכן רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ו ח"ה) כתב: "צבע שעל ידי נשים או שעל השער לנוי אינו חוצץ דאינן מקפידות אדרבה חוזרות לצבוע אותן תמיד שלא יסור אף על פי שחופה רוב השער או כלו והרי הוא כגופו של שער שאינו חוצץ והשער הוא כגופו כל אדם, ועוד שהמראה מן הצבע אין בו ממש ואינו דומה לכתב שחוצץ שהתם ממשות הדיו עליו. וכן הנשים שצובעות שמלאכתן בכך, ויש מהצבע על ידיהן או על בשרן אינו חוצץ וכן אשה ששוחטת תמיד כמו טבח ויש עליה דם וכן כל שמלאכתה בכך אינה מקפדת בכך לא על גופה ולא על כליה. מתבאר, שהיה די שלא תקפיד על החציצה וכש"כ אם חוזרת וצובעת ומדביקה לגופה לנוי וכד', ודאי שאינו חוצץ ומותרת לטבול בו. ג. וכן מביא הב"י (יו"ד סי' קצח אות יז) מהרא"ש ורבינו ירוחם והביא עוד מהרשב"א: "וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ז ש"ז לב.) וז"ל צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי יראה לי שאינן חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם אדרבא חוזרות הן ומחדשות אותן תמיד לנוי אע"פ שצבע זה פושט בכל השער ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיותו שם והרי הוא כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ שהרי מצינו (שקלים פ"ח מ"ד, מ"ה) טבילה לפרוכת אע"פ שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני ועוד יראה שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ ואינו דומה לכתב שחוצץ שממש הדיו בכתב וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע אלא מראיתו, ועוד שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת למה הדבר דומה לדם שעל בגדיו של טבח ורבב שעל בגדי מוכרי רבב שאינו חוצץ שכל הדברים בהקפדה הם תלויין ע"כ, כלומר כדרבי יצחק (נדה סז:) דאמר גזרו רבנן על מיעוטו המקפיד ועל רובו שאינו מקפיד אבל על מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו ואע"ג דבשאר נשים דאינן צבעות דרכן להקפיד ולעיל (פג: ד"ה ומ"ש או אפילו) כתבתי דכל שדרך הנשים להקפיד בו אע"פ שזו אינה מקפדת חוצץ י"ל דשאני הכא דגם שאר נשים שהן בני אותה אומנות אינן מקפידות והוא הדין והוא הטעם לטבח ורבב דאע"ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב כיון שכל בני אותה אומנות לא קפדי לא חייץ ודבריו אלה שכתב בתורת הבית העתיק בתשובת שאלה וכתב אחר כן וזכור אני שדנתי בזה לפני מורי הרב הגדול הרמב"ן ז"ל והודה לדברי הלכה למעשה ע"כ ובתשובות להרמב"ן סימן קכ"ד תמצא בתשובה זו". וכך פסק בשו"ע (יו"ד סי' קצח סי"ז): "צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן מי שהוא צבע וידיו צבועות, אינו חוצץ. הגה: וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים (ב"י בשם ר"י)". וניתן ללמוד מהשמטת השו"ע את טעמי ההיתר שאינו רואה את טעם החזותא כהכרחי וכטעם משותף להיתר הצבע. וכ"כ בבינת אדם (הל' נדה סי' יב) עפ"י הט"ז (ס"ק יב) שכל טעם עומד בפני עצמו וע"כ חזותא ואינו לנוי אינו חוצץ וה"ה אם יש בו ממשות והוא לנוי אינו חוצץ. והוכיח הבינת אדם את דעתו אף מדברי התשב"ץ (ח"ג סי' נח) שכל טעם עומד בפני עצמו. וכ"כ הש"ך (סי' קצח ס"ק כא). ואמנם הסדרי טהרה (סי' קצח ס"ק לג) סבר ששני הטעמים נצרכים זל"ז, וע"כ אדם שאינו צבע, ויש עליו צבע שיש בו חזותא חוצץ. אולם חלק עליו בלחם ושמלה (שמלה ס"ק יז) ודחה דבריו. ד. וכן ענה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' סב) לגבי ריסים מלאכותיים לענין חציצה בטבילה. והשאלה דומה מאד לצפורניים מלאכותיות. ."בדבר הריסים (איי לאשעס) שמדבקים בדבק חזק בתוך העפעפים של האשה לנוי, והוא באופן שא"א להסיר את זה אלא במשך זמן נופלים מעט מעט ומסדרים שוב כבתחלה אם הוא חציצה". והוכיח כפי שהבאנו לעיל. ומסיים: "הרי דגם הסד"ט סובר דטעם שהוא לנוי ויופי כשאין שום צורך להסיר אינו חוצץ, וכ"ש בעפעפים שאינה יכולה להסיר. אבל נראה דכשהתחילו כבר ליפול הוא חוצץ עד שיפלו כולן דמסתבר דכשהתחילו ליפול אין חלק הנשאר דבר נוי, ואם אף כשיפול איזה חלק יהיה חלק הנשאר דבר נוי גם אז אינו חוצץ וצריך להודע זה בברור. אך אף שלדינא יש להתיר הייתי אומר שלא תעשה זה האשה ליתרון יפוי אלא אם הוא באופן שבלא זה יש לה לחוש שתהא מאוסה לבעלה יש להתיר, וכ"ש כשכבר עשתה שא"א לה להסיר שיש להתיר לטבול". ה. ועפ"י סיום דבריו נראה שאם נוצר רווח בין הצפורניים לבשר צריכה למלאותו קודם טבילה מפני שמצב הצפורניים הזה אינו לנוי לה, והיא מקפדת עליו. ונראה עוד שעל אף שהסתייג מנוי מסוג זה, לגבי צפורניים שמשתמשת בהן והן יותר חשופות לעין כל ומתביישת בהן אם הן סדוקות או שבורות, ניתן להתיר להשתמש בהן בצורה קבועה, וכעין מלאכותית שאינה צריכה להסירה בטבילתה כיון שמתבישת בכך. וע"ע אנ"ת (ערך חציצה, פרק דבוקה). מסקנה מותר לאשה לטבול עם צפורניים מלאכותיות הדבוקות לצפורניה, ואם יש רווח בין הצפורניים לבשר יש לסתום את הרווח קודם הטבילה.