חבל נחלתו ה כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · כג · >>

<poem> טפולי יופי לגברים שאלה האם אדם מישראל שגבות עיניו מחוברות עובר בלא ילבש או באיסורי דרבנן במריטת השיער ביניהן? תשובה נתייחס בתשובתנו לכלל טיפולי יופי לגברים ובסיומה לשאלה הקונקרטית. א. במס' נזיר (נט ע"א) מחלוקת תנאים בביאור איסור "לא ילבש". "לכדתניא: לא יהיה כלי גבר על אשה (דברים כב) – מאי תלמוד לומר? אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא, ואין כאן תועבה! אלא, שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים, ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים; רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה – שלא יתקן איש בתיקוני אשה". ופרש רש"י: "ותנא קמא – דסבר דאינה אלא מדברי סופרים מאי דריש בהאי לא ילבש. אם ללמד שלא ילבש – כלומר ואם אמר לך הכתוב שלא ילבש האיש שמלת אשה לכך לא קראו הכתוב תועבה היא אלא למה הוא בא שלא ילבש האיש שמלת האשה וילך וישב בין הנשים שיש לחוש משום ייחוד. בכלי זיין למלחמה – כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר. תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה – וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה). שלא יתקן איש בתיקוני אשה – דהכי מתרגמינן ליה שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונים של אשה". משמע שנחלקו ת"ק וראב"י במהות האיסור, לת"ק נאסר דוקא מעשה הכרוך בתועבה – לבישה לשם ישיבה בין בני המין השני. לראב"י אסור על גבר להתראות כאשה בכל הסממנים החיצוניים שלה אפילו שלא לשם תערובת. דעת ראב"י במחלוקת זו הובאה כראיה לכך שהעברת שיער בית השחי ובית הערוה אסור מן התורה בעוד שלת"ק אסור מדרבנן. וכן מובאת מחלוקת זו בספרי (דברים פיסקא רכו אות ה). וכעין זה במדרש תנאים לדברים (פרק כב פס' ה). נפסק כראב"י, שכל תיקוני מראה חיצוני כדוגמת אשה אסורים. וכן נראה מהסוגיות והראשונים להלן. וכן נראה מהגמרא בשבת (נ ע"ב): "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי, אייתו לקמייהו ברדא. אמימר ורב אשי – משו, מר זוטרא – לא משא. אמרו ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי? – אמר להו רב מרדכי: בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה. סבר לה כי הא דתניא: מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, אם בשביל ליפות – אסור. ואינהו כמאן סברוה – כי הא דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר (משלי טז) כל פעל ה' למענהו". המדובר ברחיצה בחומר המשיר שיער. ומפרש רש"י: "משום ליפות את עצמו אסור – משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב). בשביל קונהו – לכבוד קונהו, דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה וגו', ועוד: דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כל פעל ה' למענהו – הכל ברא לכבודו". היינו מר זוטרא לא רחץ בחומר זה משום חשש של לא ילבש גבר, והם רחצו מפני כל פעל ה' למענהו. והמדובר במקרה גבולי שלא כמו השאלה לפנינו. ב. בשבת (צד ע"ב): "ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב. ודבר זה אף בחול אסור, משום שנאמר: לא ילבש גבר שמלת אשה". וכך פסק ספר כלבו (סי' צז): "האיש המלקט שערות לבנות מתוך שחורות או שצבען לוקה מי שעשה כן לשערה אחת מפני שעדה עדי אשה". ג. וכן בתוס' (ע"ז כט ע"א ד"ה המסתפר) מבארים עפ"י איסור לא ילבש את האיסור להסתכל במראה. וז"ל: "המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה – תניא בתוספתא פ"ג ובירושלמי דפירקין ישראל המסתפר מעובד כוכבים רואה במראה, מן הכותי אין רואה במראה. פי' לפי שאינם חשודים על שפיכות דמים. התירו של בית ר"ג שיהו רואין במראה פי' אף מן הכותי מפני שהיו זקוקין למלכות משמע שאסור לאיש לראות במראה ונראה כי הטעם משום לא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגם לא יתקן גבר בתיקוני אתתא... ומיהו אינו אסור כ"א להתנאות דעבר משום לא ילבש גבר אבל להסתפר ולגלח ולראות במראה שלא יחבל בעצמו או משום מיחוש עינים ודאי מותר ובוחן לבות הוא יודע"... ופשוט שהסתכלות במראה אינה ישיבה בין הנשים וע"כ לת"ק אין סיבה לאסור בה. וכ"כ באור זרוע ח"ד (ע"ז סי' קנ). וכ"כ רבינו ירוחם (נכ"ג ח"א), ומוסיף: "ועוד פשוט במכות שאסור להעביר שער כל גופו בתער אבל להקל במספרים מותר ובית השחי ובית הערוה אפי' במספרים ואפילו להתחכך בהן כדי שישרו השערות אסור, אבל להתחכך בהם בבגדו להשיר השערות מותר בנזיר, נראה שמותר במספרים וכל שכן כל גופו אלא שנהגו איסור בבית השחי ובית הערוה. וכתב ר"ת שמותר במספרים ובה"ג כתב דאינו מותר במספרים אלא שאר הגוף, ויש ספרים מבה"ג שמתיר במספרים אפילו בית השחי ובית הערוה. ובתשובת הגאונים כתוב שאם מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו מותר אפילו בית השחי ובית הערוה דמאחר דמגלח כל גופו אין זה יפוי אלא שלשם רפואה הוא מגלח ע"כ, ולא ראיתי מי שנהג להתיר". ד. וכן בספר יראים (סי' שפה, שפו) מביא שנפסקה הלכה כראב"י עפ"י כללי הפסיקה ומשום שר' יוחנן סבר כמותו, ומתוך כך הגדיר את האיסורים הכלולים ב"לא ילבש". וז"ל: "ראב"י משמע ליה קרא כפשוטו כדמתרגם אונקלוס לא יהא תקון זין דגבר על איתתא ולא יתקן גבר בתיקוני איתתא וכדראב"י קיי"ל דאמרינן בגיטין [ס"ז א'] משנת ראב"י קב ונקי ומייתינן לה לפסק הלכה ביבמות פ' הבע"י [ס' א'] ועוד דקאי ר' יוחנן כוותיה דאמרינן בפ' שני נזירין [נ"ח ב'] אמר רבי יוחנן המעביר שער של בית השחי ושער של בית הערוה לוקה משום לא יהיה כלי גבר ומקשינן עלה מדתניא העברת שער אינה מדברי תורה אלא מד"ס ומתרצינן ר' יוחנן ס"ל כראב"י [פי' דמשמע ליה כפשוטא ותנא דאמר דברי סופרים ס"ל כת"ק דראב"י] דמוקי איסורא דקרא שלא ילבש איש לשבת בין הנשים ואשה בין האנשים לניאוף. והעברת שער שאמר ר' יוחנן דברי תורה לוקה ותנא דאסר מדברי סופרים בהעברת תער קאמרי אבל במספריים שרי דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש במספריים כעין תער פי' מגלח יפה. הלכך יזהר אדם שלא יתקן בתקוני נשים והכל כמנהג המקום בתקונים ומלבושים שרגילות נשי המקום להתקן ולהיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי אנשים מכולם יהא מוזהר שלא להתקן ואשה במלבושי האיש שאין כיוצא בהם במלבושי אשה. וללבוש אפילו עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי ולפי שראיתי בני אדם שלובשים מלבושי נשים עראי לשחוק והוקשה בעיני כתבתי כן". מבואר בדבריו שגדר האיסור אינו מוחלט, וע"כ מנהג המקום מגדיר את האיסור. ה. בספר המצוות לרמב"ם (מצ' לא תעשה מ) באר את טעמי האיסור: "והמצוה הארבעים היא שהזהיר האנשים גם כן מהתקשט בתכשיטי הנשים והוא אמרו יתעלה (שם) ולא ילבש גבר שמלת אשה. וכל אדם שהתקשט גם כן או לבש מה שהוא מפורסם במקום ההוא שהוא תכשיט המיוחד לנשים לוקה. ודע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע לזמה כמו שהוא מפורסם אצל הזונים ופעמים ייעשה למינים מעבודת עבודה זרה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה"... וכך פסק בהל' עכו"ם (פי"ב ה"ט ו-י): "העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים והמעבירו מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שמעבירין השיער הנשים ואנשים אם העביר אין מכין אותו, ומותר להעביר שיער שאר איברים במספריים בכל מקום. לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש, ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה, איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקין, המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה, וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שיער לבנה אחת לוקה"... הכסף משנה (הל' עכו"ם פי"ב ה"י) מבאר שהרמב"ם פסק כראב"י מפני שמשנתו קב ונקי ומוסיף: "ואע"פ שכתב רבינו שהעברת שער בית השחי ובית הערוה לאיש אינו אלא מד"ס כתב שתגלחת ראש האשה כאיש הוי עדי האיש וכתב שאם עדתה האשה עדי האיש לוקה. ונראה שטעמו מפני שתגלחת ראש אשה כאיש הוי דבר הניכר טובא ודמי ללובשת מלבוש האיש משא"כ בבית השחי ובבית הערוה שהם במקום מכוסה". ו. הבית יוסף (יו"ד סי' קפב) הביא דעת הגאונים שהמגלח כל שיער שבו מותר לגלח גם בית השחי ובית הערוה. וכותב: "ומכל מקום איכא למידק שהתוספות לא התירו לעשות כן אלא לרפואה והסמ"ג התירו סתם, ויש לומר דממילא משמע דכיון דניוול הוא לו אין לך מי שיעשה כן אלא לרפואה. ומשמע מדברי התוספות דאפילו אינו מתכוין אלא לרפואה אסור לגלח בית השחי ובית הערוה לבד שהרי לא התירו אלא במגלח כל הגוף, אבל הרשב"א התיר בתשובה ואעתיקנה בסמוך ושם אכתוב מה שנראה לי ליישב דברי התוספות עם דבריו". ומביא מחלוקת נוספת לגבי העברת שיער: "ומכל מקום נראה שיש חילוק בין דעת הרמב"ם לדעת הגאונים דלדעת הרמב"ם אפילו במקום שנוהגים האנשים להעבירו אסור לישראל שיעבירנו אלא שאם העבירו אין מכין אותו, ולדעת הגאונים שכתבו הר"ן ונמוקי יוסף נראה דלכתחלה נמי מותר לישראל להעבירו כיון שמנהג המקום להעבירו האנשים". והביא את תשובת הרשב"א (שו"ת ח"ה סי' רע"א): "שאלת מי שיש לו חטטין בבית השחי ובבית הערוה ומצטער מצד השער ואם יעבירנו רפואה קרובה. תשובה מסתברא דמותר דאינו אלא מדרבנן ובמקום שצריך רפואה לא אסרו"... ומסיק הב"י: "ואפשר דאפילו במפרש דליפוי קא עביד לא משגחינן ביה אלא אמרינן ודאי לרפואה קא עביד אבל במפרש דלרפואה עביד מישרי שרי כדברי הרשב"א ז"ל". נראה מדברי הב"י שאם מנהג המקום להעביר שיער וכד' – מחלוקת הראשונים, ונחלקו בכך אף השו"ע והרמ"א (יו"ד סי' קפב ס"א), אולם לצרכי רפואה מותר לכתחילה וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' קפב ס"ד). וכן הדגיש לגבי מלבושי איש לאשה שהכל הולך לפי מנהג המקום (שם ס"ה). וכן בשו"ע (יו"ד סי' קנו ס"ב) פסקו הב"י והרמ"א: "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר (דברים כב, ה), אלא אם כן משום רפואה, כגון שחושש בעיניו, או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו. וכדי ליראות אדם חשוב, מותר לראות במראה. הגה: וי"א הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים, ואית ביה משום לא ילבש גבר (דברים כב, ה) אבל במקום שדרך האנשים לראות ג"כ במראה, מותר (ר"ן פא"מ). ואפילו במקום שנהגו להחמיר, אם עושה לרפואה שמאיר עיניו, או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו, שרי. (סמ"ג בשם הר"ר זעלקיל)". ז. בים של שלמה (יבמות פי"ב סי' יז) כתב: "והמרדכי כתב בפרק במה טומנין (שבת סימן שכ"ז) בני אדם שיש להן ריבוי שערות על ידם, ובושים בין האנשים מותר להסירן, דהו"ל צער מחמת בושה, ואין לך צער גדול מזה ע"כ, וכן נראה, מאחר דשאר איברים מדרבנן, במקום צערא לא גזרו רבנן"... בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' מא) מספר: "נשאלתי מכמה אנשים: מי שנזרקה שיבה בזקנו ועל ידי כך הוא נראה זקן יותר מכפי שהוא באמת, ודבר זה גורם לו הפסד גדול בין בעניני שידוכים ובין בעניני מינוי לפקידות במשרד או בבית-מסחר, אם מותר לו לצבוע שער זקנו הלבן בצבע שחור או צהוב הכל כפי צבע שערו הטבעי שלא הלבין עוד". ומסיק למעשה: "הסיכום היוצא מכל האמור לעיל, שלכל השיטות יש להתיר ציבוע השערות אם אינו מתכוין ליפוי כי אם לתועלת מעשית, כמו שהוכחנו לעיל. שלסמ"ג ולר"ת הדבר מפורש בגמ' נזיר נ"ט, ושאר הראשונים כתבו, שלהרחיק צער או את הביוש או להזהר מנזק או מפני הצינה, מותר ללבוש בגדי אשה או להסיר שער בית השחי וכן מותר להסתכל במראה. וה"ה דמותר לצבוע שערו במקום שגורם לו הלובן הפסד או ביוש, שהיסוד של האיסור ומהותו הוא להתקשט בתכשיטי אשה, וכל שאינו עושה לתכשיט – אין כאן איסור". וכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' פא) דן בעניין: "בחור אחד מתלמידי ישיבה אשר על פניו שומא במקום גידול שער זקנו, וזקנו מגודל בשער רגיל, ורק מהשומא יוצאים שערות לבנים, ונראים בזקנו שורה אחת שערות לבנים בין השערות הרגילות, ועי"ז נראה מגונה ביותר, והוא חסרון גם לענין שידוך, ובא לפני להורות לו הלכה למעשה אם מותר לו לצבוע שערות הלבנים שיהיו שוות לשאר השערות שבזקנו, או אולי אפשר להסיר כל השומא ע"י נתוח". ומסקנתו להיתר הן בהסרת השומא שהיא ודאי מום אף אצל הכהנים, ומוסיף: "והנה ברפואת מום שבגוף בודאי אין משום לא ילבש, וראי' מדאיתא (בכתובות ע"ה ע"א), אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא וריפא אותו מקודשת, היינו אם אמר לה ע"מ שאין עלי מומין ונדרים עיי"ש, ולא חילק בין מום למום". וכן מתיר לצבוע את השערות הלבנות אע"פ שבשו"ע פסק לאיסור כאן התיר משום רפואתו ובושתו של האיש. וכך הסיק בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג, חו"מ סימן ז) לגבי ניתוח פלסטי לאיש: "הרוצה לבצע ניתוח פלסטי בגופו, כדי לשנות את תואר פניו וכדו', לכתחילה ראוי להמנע מזה. אולם אשה הנצרכת לזה משום יופי לתקן את תואר פניה וכדו', ובפרט לנערה העומדת על פירקה, יש להתיר זאת, ובפרט במקום שעושה זאת משום כיעור. אמנם באיש הרוצה לעשות ניתוח זה, אין להקל אלא אם כן רוצה להסיר דבר מכוער מחזותו הגורם לו צער ובושה גדולה, אבל היכא דעושה זאת ליופי יש לאסור מכל וכל". ועי"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' טז) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' מט). ח. לגבי שאלה דידן במי שרוצה לעקור שיער שבין גביני עיניו. במסכת בכורות (מג ע"ב) במשנה לגבי מומים: "אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד – זהו גבן האמור בתורה. רבי דוסא אומר: שגבינין שוכבין, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שיש לו שני גבין ושתי שדראות". ופסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ח ה"ד) במומי כהנים: "חמשה בגבינים ואלו הן: מי שאין לו שיער בגביניו והוא גבן האמור בתורה, מי שגביניו שוכבין, מי שאין לו אלא גבין אחד, מי שיש לו גבינין יתר על שנים, מי שאחד מגביניו משונה מחבירו בין ששערו של זה ארוך ושערו של זה קצר בין ששערו של אחד שחור ושערו השני לבן או אדום הואיל ויש ביניהם שינוי זה הרי זה פסול". מתבאר מפסק הרמב"ם שמי שיש לו גבין אחד היינו שגבות עיניו מחוברות הוא מום. ובהסרת מום אין משום לא ילבש כאמור בפוסקים לעיל שפעולה רפואית לשם תיקון מום אינה אסורה כגון הסתכלות במראה או העברת כל שיער שבו או צביעה והסרת שומא. ובפירוש נשנה בעירובין (קג ע"א במשנה): "חותכין יבלת במקדש, אבל לא במדינה, ואם בכלי – כאן וכאן אסור". ובתוספתא (עירובין פ"ח ה"כ): "כהן שעלתה לו יבלת במתניו חבירו חותכה לו בשיניו במקדש אבל לא במדינה אם בכלי כאן וכאן אסור". וכל זה בשבת, אבל בחול מותר לכהן לחתוך יבלתו. וכ"כ הרמב"ם הל' ביאת המקדש (פ"ו הל' ג-ד): "כל המומין כולן אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אחר כן בין עוברין בין שאינן עוברין הרי זה פסול עד שיעבורו. מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד, ומום עובר כגון גרב או ילפת והיא החזזית, ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הן שפסולין בכהנים אלא כל המומין הנראין בגוף שנאמר כל אשר בו מום מכל מקום ואלו הכתובים בתורה דוגמא הן". למדנו מדברי הרמב"ם שישנם מומים עוברים ומותר לכהן לתקן את גופו כדי להעבירם. ואין בהעברת מומין משום 'לא ילבש' וה"ה לשאלתנו הדבר מותר. וכן לגבי השאלה שהועלתה בהערה למי שהוא שעיר מאד ורוצה לדלל שערו, אם עושה כן ע"מ להסיר מומו ולא ע"מ להתדמות לנשים ומדלל עד היותו כאחד האדם מותר, וכן עולה בבירור מתוך דברי המרדכי שהובאו ביש"ש לעיל. מסקנה טיפולי יופי לגברים אשר נועדו להסיר מומים, בין מומים מחמת עודף שיער או פגמים אסטתיים בולטים אשר מביישים את בעליהם מותרים.