חבל נחלתו ה כה
תחומי פסיקתו של רב מקומי[עריכה]
- שאלה
האם חברי ישוב קהילתי וכד' צריכים לשאול רק את רבם ולעשות עפ"י פסיקתו בלבד, או שמותרים לשאול רבנים אחרים ולנהוג על פיהם בישובם?
- תשובה
א. בהסכמה לספר 'טל לברכה' הכולל פסקים ומאמרים של רב הישוב טלמון, הרב רמי רחמים ברכיהו שליט"א, כתב הרב שלמה לוי – ראש הכולל בישיבת הר עציון, כך:
"בסי' סא הבאת את המקורות העוסקים בחובת הקהילה לקבל פסקי המרא דאתרא, ואכן המדובר על חובה גמורה ומוחלטת הנובעת גם מעצם היותו רב הקהילה וגם כחלק מהמחויבות לנהוג כמנהג המקום הנקבע ע"י הרב. על כן תמהתי שבהמשך אתה מחלק בין ענייני הפרט לענייני הכלל, ומביא מהחת"ס שבעניינים הפרטיים אין מחוייבות לשמוע למרא דאתרא וכל אחד מבני הקהילה רשאי לעשות רב לעצמו.
ואנכי לא כן עמדי וז"ל הר"ן בתשובה מ"ח: "לפי שבני מקום אחד חייבים לנהוג כרב גלילותיהם ואפי' היכא דרבים חלוקים עליו... וכ"ש כשגדוליהם מחמירים דבר אחד שאין לאחד מאנשי מקומם להקל בדבר..." וכבר פסק הרדב"ז בח"ב ופוסקים רבים שאין לומר קים לי נגד המרא דאתרא. כלומר אפילו בדבר פרטי של דיני ממונות כאשר מדובר על קים לי שאדם בדר"כ יכול לסמוך על מיעוט הפוסקים כדי להחזיק בממון מספק, אין אפשרות לומר זאת נגד המרא דאתרא והדברים ארוכים ובודאי ידועים לך.
על כן התנאי שנעשה מראש שלא מקבלים את הרב כפוסק לעניינים פרטיים לענ"ד נוגד את ההלכה ואין לו תוקף. לולי דמסתפינא הייתי מציע לנסח זאת באופן קצת שונה ממה שכתבת. סמכות המרא דאתרא היא בכל התחומים אולם בדברים הפרטיים כאשר המרא דאתרא לא הביע דעתו בעניין מסויים, רשאים לשאול את מי שרוצים. אין זה גורע מחובת קבלת פסקי המרא דאתרא באותן הלכות בהם הוא הביע עמדה ברורה, מתוך כונה שזה יהפוך למנהג המקום, גם כשמדובר בעניין פרטי. גם בנושאים פרטיים הענין נתון לשיקול דעתו בלבד האם לקבוע מנהג מקום שיחייב את כולם אם לאו"...
וברצוני לעיין בדבריו.
ב. כדי לברר מה הם תחומי פסיקתו של רב שהתקבל ע"י הציבור בישוב כרב מקומי, צריך להתחשב בשלושה גורמים מיוחדים במציאות ימינו. הגורם הראשון הוא שרוב הפסיקה ההלכתית כתובה בספרי גדולי ישראל הקודמים לנו במעלה ובזמן, וכל רב גדול כקטן חייב להתחשב בדבריהם ולהחליט כמי מהם הוא פוסק להלכה לפי כללי הפסיקה, לפי המצב ובהתאמה לשואל השאלה. לדוגמא ספרדים פוסקים באופן כללי כשו"ע, ולא יעלה על דעת פוסק מבני ספרד שהוא יחליט על דעת עצמו בניגוד לשו"ע אא"כ כך מסורת קהילתו בדבר זה, וכן בני אשכנז עפ"י הרמ"א. גורם שני הוא הקהילות והציבור המעורב. היינו, בקהילה אחת בדר"כ מעורבים בני קהילות שונות. אשכנזים, ספרדים, תימנים ועוד בני קהילות מקהילות שונות, וכמובן שאף רב אינו יכול לכפותם לנהוג שלא כבית אביהם. והגורם השלישי הוא המעברים הרבים ממקום למקום. כלומר אם בימי חז"ל ואף אחרי כן בגלויות השונות, אדם נולד, בנה את חייו וביתו ונפטר באותה קהילה, או בקהילה סמוכה אשר בה מנהגי הקהילה היו קרובים, הרי בימינו במדינת ישראל רוב הציבור אינו גדל ומתפתח דוקא במקום הולדתו, ולעתים הוא עובר כמה וכמה מקומות בימי חייו, וע"כ צריך לדון האם הוא מחוייב לגמרי לשאול את הרב המקומי בכל שאלה העומדת לפניו.
לשעבר, החילוקים ההלכתיים היו הרבה יותר עקרוניים והמרוּת של הרב המקומי היתה מלאה על כל ענייני ההלכה. לדוגמא המסופר במסכת שבת (קל ע"א): "תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע לבי יוסף רישבא, קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא, לא אכל. כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה: אמאי לא תשמתינהו? - אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה, ואמינא: דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי".
המקום היה מקומו של ריב"ב, והוא היה רשאי להחליט כמי מרבותיו לפסוק, ועל כן אפילו רוב ישראל כבר לא נהגו לאכול עוף בחלב כיון שהורה להם כן הם מצווים לעשות כדבריו.
וכך מסיימת שם הגמרא: "אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, והיו מתים בזמנן. ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה". ללמדך שאע"פ שרוב ישראל לא נהגו כר"א, בכ"ז הם שנהגו כראוי עפ"י רבם, נצלו ממיתה משונה ומגזירות מלכות הרשעה.
וכן בשבת (יט ע"ב): "ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כרבי שמעון, שמתיה רב המנונא. והא כרבי שמעון סבירא לן! - באתריה דרב הוה, לא איבעי ליה למיעבד הכי". כלומר, כיון שרב פסק כר' יהודה, אע"פ שרוב ישראל נהגו כר' שמעון, היתה חובה על התלמיד להורות כר' יהודה ולא כר"ש.
והגמ' (שבת מו ע"א) מספרת: "רבי אבהו, כי איקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי - הוה מטלטל שרגא, כי איקלע לאתריה דרבי יוחנן - לא הוה מטלטל שרגא. מה נפשך, אי כרבי יהודה סבירא ליה - ליעבד כרבי יהודה, אי כרבי שמעון סבירא ליה - ליעבד כרבי שמעון! - לעולם כרבי שמעון סבירא ליה, ומשום כבודו דרבי יוחנן הוא דלא הוה עביד".
היינו אע"פ שדעת ר' אבהו היתה להקל, היה נוהג להחמיר במקומו של המחמיר, ולא נהג כדעתו האישית.
וכך מסיק בשו"ת גינת ורדים (חלק אה"ע כלל ב סי' ט): "מדבריו (=של הש"ג ע"ז דף ש"ן) למדנו דלאו דוקא תנאי (=תנאים בימי המשנה) אלא ה"ה לכל אדם גדול שכ"כ בתחלת דבריו שכתב שיש שם גדול וחכם כו' עוד למדנו מדבריו דאפילו לאחר מותו צריך לנהוג כהוראתו.
כלל העולה שבמצרים נהגו ע"פ הוראת הרדב"ז ואף כי אחרי מותו לא מחי' בהו ודין זה דוקא למצרים אבל בשאר מקומות דלא נהיגי כותיה ואפי' בסתם מקומות מחינן ולפחות עבידנא להו הרחקה דר"ת אי לא צייתי".
ג. כן כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סי' רנג): "אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו. זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין. ואוכל בחשאי אפי' בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו, ואף על פי שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל. ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (דף קיז) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא. איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי זכרונו לברכה ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הרמב"ם ז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור. שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אילו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו. כתרבא דאיתרא דבא"י שכלם נוהגין בו התר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב. ובמקום שיש שנים שוים שהולכין אחר המחמיר בשל תורה דוקא בשהם אחד כנגד אחד. אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה בקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המקל והם רבים כנגד היחיד. זה שנראה לי בענינים אלו".
והובאה תשובתו בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' טז).
וכך כתב בשו"ת הר"ן (סי' מח): "מפני שבני מקום אחד חייבין לנהוג כדברי גדוליהן ואפילו היכא דרבים חלוקין עליהם כדאמרינן [שבת קל, א] במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל, וכ"ש כשגדוליהם מחמירים בדבר אחד שאין לאחד מאנשי מקומם להקל בדבר, ומשום הכי אע"ג דהוה סבירא ליה לרבי זירא דמגרומתא דרב ושמואל שריא אפילו הכי כשהיה בבבל היה נוהג בו איסור, אבל כשעלה לארץ ישראל ולא היה דעתו לחזור כיון דאיהו הוה סבירא ליה דההיא מגרומתא שריא הרי לו היא בארץ ישראל כהתר גמור"...
וכן כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' רי): "ומה ששאלת אם יש תקנה בזה כשיקבל עליו שלא יהא ניתר מהחרם כדעת הפוסק בזה להחמיר ואומר שאפילו בדיעבד לא הוי היתר ואח"כ נשאל והתירוהו אי הוי היתר, בזה יש לומר שכיון שקבל עליו דינו של המחמיר שאין לו לעבור על דבריו דהרי קבלו עליו כרבו ואסור לעבור על דבריו. ואם עבר על דבריו ונשאל והתירוהו לעבור על דברי רבו שאין ההיתר היתר והחרם עליו. דבר זה איפשר לדמותו לבני העיר שקבלו עליהם דברי רב אחד שהמתיר כנגד אותו רב חייב נדוי מדאמרי' בסוף פ"ק דשבת (י"ט ע"ב) ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר' שמעון ושמתיה רב המנונא משום דאתריה דרב (הונא) [הוי] ובאתריה דרב לא הוה לי' לאורויי כר' שמעון".
אלא שכל הדוגמאות הללו אינן מתאימות למרא דאתרא בימינו. ראשית החילוקים ההלכתיים בפסיקות, ברוב המקרים הם קטנים ולא חילוק בדיני תורה. כמו כן רוב ההלכה כתובה ומפורשת. וע"כ תחומי הפסיקה המחודשים למרא דאתרא בימינו הם או בעניינים שהתחדשו בזמננו כגון: חשמל וכלי חשמל ודיניהם, או במנהגים וסייגים שהוא הנהיג את קהילתו. וצריך לעיין היטב האם המרא דאתרא התקבל לדון בתחום הראשון (עניינים שהתחדשו).
ד. הפר"ח (הל' יו"ט סי' תצו ס"ק יא) הביא את דברי הרשב"א שהובאו לעיל וכתב על דבריו: "ואני אומר ודאי שאם הרב של העיר רבו עליו חביריו שיש לו לבטל דעתו ואין לו לעשות כסברתו לא יהא זה הרב גדול מר"ג שהיה נשיא והיו מבטלים דבריו בחייו... הא לאו הכי פשיטא דצריך לבטל דעתו מפני דעת רבים וכל זה כשנשא ונתן עם חביריו בדין אחד ורבו עליו, אבל אם יש לו ראייה לסתור דברי הפוסקים והוא חכם מובהק אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ויעשה עפ"י סברתו בין לקולא בין לחומרא, ואף כנגד הוראת רבו יכול להורות... וכן עיקר אעפ"י שאין נראה כן דעת הרשב"א וזה יתכן בדורינו זה לחד בדרא אם יהיה רב מפורסם.
ומהריב"ל בח"א בדף צ"ח הביא תשובת הרשב"א שכתבתי וכתב עליה וז"ל: ולכאורה היה נראה מתוך התשובה הזאת שיכולין בני העיר לתקן תקנה והסכמה לפסוק עפ"י פוסק אחד בין בדיני ממונות בין בדיני האסור והמותר ואחר העיון והחקירה השיבותי לקצת אנשים אשר שאלו את פי דדוקא בדיני ממונות יש יכולת בידם לתקן התקנה הזאת אבל בדיני האיסור והמותר וגיטין וקדושין לאו כל כמינייהו דבני העיר לתקן כזאת דבשל תורה הלך אחר המחמיר או בתר רובא לקולא אם גדולים בחכמה ובמנין, דדוקא בימיהם שבכל עיר ועיר היה להם רב אחד שהיה מלמדם כדאמרי' בבל וכל פרוואה נהגו כרב, נהרדעא וכל פרוואה נהגו כשמואל. וכל עיר ועיר היו מחוייבים בכבוד מלמדם, אבל אנו בזמנים האלו כל הפוסקים והרבנים אשר מימיהם אנו שותים הם רבותינו ואנו מחוייבים בשל תורה ללכת אחר המחמיר ויש בידי כמה ראיות ע"ז עכ"ל".
ומסיים הפר"ח: "ודברי הרב מהריב"ל נראים נכוחים בטעמם הכי נקטינן שאינן רשאין לילך אחר פוסק אחד להקל, ומ"מ אם יש להם רב אין להם לזוז מדבריו בין לקולא בין לחומרא ואף שהוא נגד רוב הפוסקים ז"ל, ואף בזה"ז איתיה להך דינא לקצת גדולי הדור ותו לא מידי".
מתבאר מדברי הפר"ח שאמנם אם הרב המקומי הוא מגדולי הדור אין לזוז מדבריו בין לקולא בין לחומרא, אולם דוקא לגדולי הדור, ולא לכל רב מקומי שהוא ושומעי לקחו צריכים לדון עפ"י דברי הפוסקים וללכת אחר המחמיר בדברי תורה.
ה. ישנו עוד גורם שהיה שייך בחו"ל ובימינו כמעט ואינו שייך, והוא הגורם הממוני. בחו"ל הרב היה מקבל שכרו מבני קהילתו במס קבוע מכל בני הקהילה והוספות על סידור חו"ק וכד'. ואעפ"כ פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רמה סע' כב):
"רב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך. (מהרי"ו סי' קנ"א ומהרא"י בפסקיו סימן קכ"ח ע"ש תשו' הגדולים). אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר, אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חופות וקידושין וליטול השכר הבא מהם, הואיל והוא פרס הרב הדר שם; אבל מותר לעשות החופה ולתת השכר לרב הקבוע. וכן הותר לו לדון בין שני בעלי דינין שבעיר הבאים לפניו לדון, דלמא הרב שבעיר אין ממוצע להם. אבל אין לו להורות איסור והיתר, או לדרוש לנהוג שררה, באתריה דחבריה. (מהרי"ק שורש ק"ע ומהר"ד בתשובה כ"ב). ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב"ש סימן רע"א). אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים). ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם, (כל בו). אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (שם בריב"ש)".
וכך כתב ערוה"ש (סי' רמה סע' כט): "וכבר כתבו גדולי עולם שעכשיו המנהג שכל שיש רב בעיר אסור לאחר לבא בעיר ולהתיישב שמה והיא הסגת גבול וגזל גמור, דבאמת העניין כן הוא דבזמן הקדמון לא היה המנהג שכל עיר בוחרת לה רב אלא כשבא חכם והרביץ תורה ממילא שהיה לו חלוקת כבוד ואיזה פרס ואח"כ בא השני והנהיג ג"כ כדמוכח מספרי שו"ת הריב"ש והתשב"ץ ומהרי"ק ותה"ד ולכן אמרו גם בזה שבנו קודם, אבל עכשיו שלא ראינו מימינו מנהג זה אלא אנשי העיר בוחרים להם רב פלוני להורות ולדון ואף שעושים עמו כתב על כך וכך שנים מ"מ אין מסלקין אותו לעולם וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל ובפרט אם עיקר דירתו מעיר אחרת לפה פשיטא ופשיטא שכל הבא להשיג גבולו הוה גזלן גמור ולא גרע משכיר דעלמא, ובכה"ג נלע"ד דגם אין הבן קודם אפילו ממלא מקומו, דאת אביו רצו לשכור ואת הבן אינם רוצים ורק ממילא דאם ממלא מקומו בתורה ויראה למה יגרע מאחר וכן עיקר לדינא".
ו. בימינו רבני ישובים מקבלים שכר מהמדינה בצינורות שונים ומשונים, ועל כן אין בהוראת רב אחר משום קיפוח פרנסתו, ואף על סידור חו"ק אסור ליטול שכר מצד חוקי המדינה. וממילא אפילו רב אחר שנתיישב במקומו יכול לפסוק לאנשי העיר.
כך פסק בשו"ת חתם סופר (ח"ה חו"מ סי' קסג): "זה אני אומר דבר פשוט הוא אצלי דלענין לדון בין איש לחבירו ולהורות באיסור והיתר לא תליא כלל בקבלת שום קהלה כיון שנתנו רבנים מהודם עליו והוא ראוי לכך הרי הוא לכל דבריו כאחד הרבנים ודבר זה נלמד בפשיטות ממה שכתב בפיסקי מהרא"י סי' קכ"ו קכ"ז קכ"ח בתשובה דמהר"י ברונ"א דאפילו אם הי' שם בעיר חכם גדול ממנו וקיבלהו עליהם לרב יכול אחר ליישב ג"כ במקומו להורות ולדון ועיקר טעמו בזה משום יגדיל תורה ויאדיר וקנאת סופרים תרבה חכמה ואפי' תלמיד חכם אכסניא שבא לעיר דאינו קובע דירתו שם דלא שייך יגדיל תורה ויאדיר דבכה"ג פסק מהרי"ק סוף שרש קס"ט דכל כהאי לא יורה באתריה דחבריה מ"מ כתב שם לדון בדיני ממונות ולסדר קידושין שפיר דמי דדלמא הוא מרוצה לבע"ד יותר מהרב הקבוע בעיר וסידור ברכות קידושין ואירוסין מדמה להם מהרי"ק לש"צ שאין נעשה שלוחו בע"כ (ובלבד בתנאי שלא יקפח האכסנאי פרנסות הרב בזה) ודברים אלה רמוזים בקיצור בד"מ בהגהת ש"ע י"ד סוף סי' רמ"ה מכל זה מבואר דלא תליא כלל בקבלת הקהלה עליהם אלא כל שהוא ראוי לכך ממילא כבר קדשהו שמים ומכ"ש בת"ח שיושב במקום שאין שם רב".
היינו החת"ס מדגיש שבעצם כל רב שנתיישב בעיר רשאי להורות ולדון בכל דבר.
וממשיך החת"ס: "איברא בענינים הנוגעים לכללת הציבור כגון הטלת מסים וארנוניות וס"ת ובהכ"נ ומרחץ וצדקות והקדשות שלהם שמעיקר הדין כל דייני אותו העיר פסולים לזה שכולם נוגעי' בדבר אלא שכבר נהגו כמבואר בש"ע ח"מ סוף סי' ז' ועיין שם סי' ל"ז סעי' כ"ב, א"כ פשיטא אם יש רב בעיר שאינו נושא בעול ואין לו שייכות עם שום אחד מהם רק נוטל פרנסתו מקופת הקהל שוה בשוה פשיטא שהוא כשר לדברים כאלה מדין תורה יותר מן ת"ח האחר הדר שם ומכ"ש כשזה הדר שם נהנה מאיזה בעלי כיסים או נשכר להם למלמד פשיטא שיוכלו האחרים לומר אין מרוצה וממוצע לנו כ"א רב הקבוע בעיר, וק"ו בן בנו של ק"ו אם אין רב קבוע בעיר ורגילים ליקח לזה ולהציע דבריהם בענינים כאלה לפני רבנים אחרים ממקומות אחרים פשיטא שלא יכול שום אדם שבעולם להושיב הת"ח הדר עתה בעיר לדיין בענינים כאלה במקום רבנים כי הרבנים האלה כשרים הם מן הדין שאין להם שום נגיעה באותו עיר והת"ח הזה אפי' מן המנהג לא אתכשר שהרי באותו העיר לא נהגו לדון לפני דיין אותו העיר".
היינו עדיפות רב שהתקבל על רב שמתגורר בעיר כבעל בית היא בכך שהוא יכול לדון בדיני העיר בין אנשי העיר או להכריע בענייני מסים וכד' מפני שאין לו נגיעה בדבר, וכבר נהגו שרבני העיר יושבים בדיני העיר, בעוד שאנשי העיר פסולים לדון ולהעיד בדיני אותה העיר.
ז. כך כתב בשו"ת יוסף אומץ (סימן מז) על דרך פסיקת הרב עצמו: "וראיתי בס' אורים ותומים שכתב באורים על מ"ש בסמוך דצריך לימלך אם יש גדול ממנו בעיר שכתב וז"ל וכן לענין איסור והיתר נמי דמאי שנא ואני נוהג ג"כ בכל הדברים במקום שאין הדבר פשוט כביעתא בכותחא לעיין בספרים ולהורות מתוך הספר כי אותיות מחכימות ובפרט בזמן הזה אשר בעו"ה השכחה גוברת עכ"ל. והחי יתן אל לבו שאם הגאון זלה"ה אשר ידענו נאמנה שהיה לו זכרון גדול מאד לא היה סומך על זכרונו והיה מעיין בספר. וכן שמעתי מהרב החסיד המופלא מהר"ר גדליא חייון זצ"ל שבנערותו הן בעודנו אתרא דקושטא' שמיה הלך להגאון רבינו מהר"י רוזאניס זלה"ה לשאול דין איסור והיתר ממנו ופתח הש"ע ואמר לו ראה בני הש"ע אומר כך וקרא לפניו דין הש"ע. וכבר נודע גדולת הרב ז"ל שהיה מפורסם בבקיאותו וזכירתו ועם כל זה בדין הכתוב בש"ע לא רצה להורות לו הדין עד שפתח הש"ע וקרא לו הדין. ואנן יתמי דיתמי אשר באמת חסרון ידיעה ורוב השכחה גוברת וידע איניש בנפשיה איך לא נבוש ולא נכלם להורות תיכף בלי ראות שום ספר. וכבר כתב הרב שבות יעקב ח"ב סימן ס"ד שקבל מרבותיו שראוי לכל מורה שלא יורה בלי עיון תחילה בספר. ואמרו שהמורה בעל פה ואין פותח הספר קרוב ליכנס בסוג מורה הלכה במקום רבו ע"ש".
עולה על כן שהסמכויות העומדות לפני מרא דאתרא בפסיקת הלכה בימינו מצומצמות. הפסיקות כתובות על ספר והוא צריך לדורשן משם. ממילא כאשר מקבלים רב לישוב מלכתחילה מקובל על כלם שאין הם צריכים לשאול דוקא אותו כל שאלה המתעוררת, שהרי אף פסיקתו מוכתבת עפ"י הפוסקים. ועל כן, במציאות ימינו פסיקותיו ההלכתיות של הרב המקומי מצטמצמות לשאלות הלכתיות שנשאל מאנשי קהילתו, כשפסיקתו מחייבת את השואלים ואינה מחייבת את אותם שלא שאלו. ואף פסיקתו צריכה להתאים עצמה לקהילת המוצא של השואל ולדעות גדולי הפוסקים.
נושא נוסף שרבני ישובים הם הפוסקים הוא בקביעת תקנות הלכתיות למקומם. תקנות אלו צריכות שלא להפקיע את המנהג של כל אחד מבני המקום לפני כן, אלא לאחד אותם סביב הנהגה אחת, כגון להכניס את השבת מוקדם יותר בגלל שעון קיץ והקושי להשאיר את הילדים ערים עד שעה מאוחרת, או סדרים לגבי תפילה, קדישים, והוצאת ס"ת כדי לאחד את המנהגים ועוד. סמכות זו נתונה לו מכח קבלת הקהל השותף לקבלת התקנות, אבל אינו יכול לכוף על דבר שלא התקבל עליו.
ורק אם הרב נשאל ומסר את תשובתו, אז חייבים לעשות כפסיקתו שהרי קבלוהו עליהם, אולם מלכתחילה, אינם חייבים לשאול דוקא למרא דאתרא אלא יכולים לשאול את רבם שבמקום אחר.
ח. הדיון בנושא זה מעלה את השאלה היסודית מדוע באמת צריך לשמוע דוקא לרב המקומי, אף בזמנים שעל פיו יישק כל דבר, מאין נובע הדבר.
ונלענ"ד שהחיוב לשמוע לרב העיר נבע משתי סיבות: ראשית מפני שהכל נחשבים לתלמידיו שהוא התלמיד חכם הגדול במקום, וכידוע אסור לאדם להורות לפני רבו. כשתנא או אמורא מכח גדלותו היה מורה לכל מקומו או אזור מגוריו, כלם הפכו להיות תלמידיו ומתוקף זה צריכים לשאלו ולקבל את הוראותיו מנהגיו ותקנותיו.
וסיבה נוספת לחיוב השמיעה למרא דאתרא היא מפני שקבלוהו עליהם, ובכתב הרבנות נקבע במפורש באלו תחומים צריך להישמע לרב העיר. ועל כן רבנים נמנעו מלהתערב בהכרעות של הרב והיו שולחים את בני עירו לשאול את רבם.
כך מצאתי בשו"ת הרד"ך (סי' יח): "מכל הא דלעיל הוכחנו שהמקום שהרב המופלג הזה דר שם אתריה קרינן ליה וכל בני עירו כפופים תחתיו הואיל וגברא רבא הוא ואין בעירו כמותו וכ"ש שכבר קבלוהו עליהם לרב לימים ושנים והיה מרביץ תורה ביניהם וגמירי מעלין בקדש ואין מורידין שלא עשה דבר שלא כהוגן עד שנאמר שבשביל זה הורידוהו כעובדא דרבן גמליאל בפרק תפלת השחר גם לא בא שם גדול ממנו שנאמר משום זה הורידוהו דדוקא בשוין הוא דאמרינן בפרק בתרא דברכות באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר, אבל בגדול ממנו ידחה הקטן מפני הגדול ואע"ג דאשכחן בפרקא קמא דבבא בתרא דאימנו רבנן דמתא מחסיא לאיתובי לרב אחא מדפתי ברישא ולבסוף לא מינוהו שאני התם שלא הושיבוהו אלא נמנו להושיבו אבל היכא שכבר מנוהו כהכא בנדון דידן מעלין בקדש ואין מורידין".
ודברי הרד"ך מובאים בשו"ת מהרשד"ם (חלק יו"ד סימן צ).
וכך מצאתי בשו"ת שיבת ציון (סי' כג) לרבינו שמואל בן הנו"ב. ז"ל: "ג"כ בנדון דידן הרב נאמן נגד השוחט שהרי ע"פ הדין אין השוחט רשאי לשחוט עד שמראה סכינו לחכם כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סי' ח"י ואף שמבואר שם דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ובדיקה ולהם מחלו החכמים וגם בזמן הזה ליכא דין ת"ח כמו שהביא הש"ך שם ס"ק כ"ט כל זה הוא בסתם חכם שבעיר שלא נתקבל מהקהל לרב ומורה אבל במקום שיש מרא דאתרא שנתקבל מהקהל ידוע הוא שנתקבל מבני קהלתו להשגיח על כל דבר איסור והיתר וביחוד על השוחט ועל הטבח בזה לכ"ע הרב נאמן הואיל ובני הקהלה הימנוהו על כך ורב שרואה בעצמו שהשוחט הוא חשוד הרשות נתונה בידו לפסלו מטעם שבני הקהלה הימנוהו לכך וזה עדיף ממה דפסקינן בש"ע יו"ד סי' קפ"ה באשה שאמרה פלוני החכם טיהר לי את הכתם והחכם אמר שהיא משקרת שהחכם נאמן ואף שהאשה נאמנת מן התורה דכתיב וספרה לה אפ"ה החכם נאמן נגדה הואיל והיא סומכת עליו. ועיין בר"ן בפ' המדיר בשם הרמב"ן שהחכם נאמן אפי' להפסיד כתובתה וכן היא גרסת הרי"ף שם דכתב דליכא עדים בדבר רק ששאלו להחכם ואשתכח שקרא ע"ש".
וכן בקצרה בשו"ת חדות יעקב (חלק אה"ע סי' לז): "ולכן גם הנדון של מטה לחם שהיה בפני יחיד מ"מ היה מרא דאתרא וכל עניני העיר נחתכין על פיו וקבלוהו עליהם והיה קנין אגב סודר לכן שאני התם דיש לו דין יחיד מומחה".
נלמד מדבריהם שהרבנות המקומית יסוד כוחה בקבלת הקהל. ובימי התנאים כל המקום היה סמוך על גדול המקום וקבלו את פסיקתו עליהם אפילו אחרי מותו. והרבנות אז לא היתה ע"י מינוי אלא באופן טבעי כולם היו תלמידיו וקבלוהו עליהם לכל דבר הלכה. בדורות יותר מאוחרים היה מינוי של הקהל והוגדרו שטחי פסיקתו. ובדורנו רבני ישובים מתקבלים ללא כתב רבנות ולא לשנים קצובות ועיקר עניינם לימוד תורה לציבור וע"כ לשאלות אשר הציבור או היחידים נגשים אליהם הם כשמואל בדורו והשואל צריך לעשות כדין שהורו לו. אבל לשאלות שלא נשאלו ולא נתמנו הרי הציבור לא קיבלם לכך ולכן אפילו מרא דאתרא חידש תקנה מן הראוי שרוב הציבור יסכימו לה, ואין בכוחו לכופם לעשות כהוראותיו. ואף בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' ע) הזכיר שהמחייב היא קבלת הציבור.
ט. ונראה שאין בשאלת יחידים מהעיר את רב אחר משום זילותא למרא דאתרא. שכן הוא עצמו התקבל אדעתא דהכי. הוא אינו האמורא רב ולא כרדב"ז במצרים שכל הארץ סרה למשמעתו. אלא התקבל למקום כדי לחזק את בניינו ולתקן את פרציו, אבל לאו דוקא לפסוק ולהכריח לקבל את דעתו בשאלות ההלכתיות. ואם יקבלו מוטב ואם לאו אינם מחוייבים.
ושמעתי משם הגאון רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט שאמר שמעולם לא המרו את דעתו. ושאלוהו כיצד הגיע לכך, והשיב מפני שמעולם לא תבע והורה דבר שחשב שלא יקבלו עליהם. וכן ראוי לדורנו.