חבל נחלתו ה כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ה · כו · >>

<poem> תפקידיה וסמכותה של הרבנות הצבאית שאלה האם הרבנות הצבאית היא "מרא דאתרא" של צה"ל או רבנות "מטעם"? תשובה א. בהיות צבא ישראל נוהג בכל דרכיו עפ"י התורה לא היתה רבנות צבאית. כל הצבא היה נוהג עפ"י התורה וההלכה, וע"כ לא היה צורך לרבנות שתפקח על הכשרות ועל השבת בצבא. המפקד הצבאי היה דואג לכך. אף חיזוק רוח העם למלחמה לא היה מוטל על הצבא אלא על כהן משוח מלחמה ולא על רבנות צבאית מיוחדת. (ויעויין בספר מכבים בנאומי יהודה המכבי ובאגרות בר-כוכבא). והיה אם נתעוררה לפני מפקדי הצבא שאלה חדשה, נשלחה השאלה לפני הסנהדרין כאמור בב"ק (ס ע"ב): "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו'] (שמואל ב, כג) – מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"נ: טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו". . וכפי' הרשב"א (ב"ק שם): "מי ישקני מים מבור בית לחם מאי קא מיבעיא ליה. דלא משמע שהיה תאב למים ממש שהרבה מים הי' לו, אלא מים זו תורה ומאשר בשער סנהדרין קאמר". כל זה בע"ה במהרה בימינו בצבא הגנה לישראל. בינתיים נוצר מצב ביניים של מינוי רבנות לצבא אשר דואגת לכשרות, לשבת וכד' בכלל צה"ל, ולצרכי החיילים הדתיים, וצריך לברר מהי סמכותה ההלכתית. היינו, אפילו אם בדרגה ובהגדרת סמכות צבאית ישנה סמכות לרבנות הצבאית לפקוד ולהעניש, צריך לדון מהי סמכותה ההלכתית. ב. רב מקומי מתקבל בהסכמת אנשי המקום וע"כ הוא מרא דאתרא, ואליו יבואו כל השאלות ההלכתיות המתעוררות, ועל פיו ינהגו אנשי המקום בשאלותיהם ההלכתיות ומנהגי ההלכה. אף אם הוא מתקבל בבחירת נציגים מטעם הישוב או העיר הרי הם נציגי הבוחרים ולא כפויים להכתיר עליהם רב מסויים. בניגוד לרב המקומי הרי הרבנות הצבאית, לא בדרגת הרבנים הגדודיים והחטיבתיים ולא ראש המערכת – הרב הצבאי הראשי אינם נבחרים ע"י קהל היעד שלהם, אלא, הם מתמנים ע"י המערכת הצבאית שודאי אינה מייצגת את הקהל עליו הם מופקדים. וקרוב לודאי שבמערכת צבאית רגילה לא ניתן ליצור שהקהל עליו מתמנה הרב הוא אשר יבחר את הרב הצבאי. יתירה מזאת, רוב הרבנים הצבאיים אינם אחראים לטריטוריה קבועה אלא לקהל מסויים (כגון גדוד או חטיבה) שלעתים נמצא במקום אחד ולעתים במקומות אחרים. ואף קהל זה מתחלף כל הזמן. כלומר רב מסויים אחראי ביום פלוני על אנשים מסויימים ביחידה ולמחרת אלה עוזבים ואחרים מצטרפים. ואף הרב אתמול היה מופקד על יחידה אחת ומחר על יחידה אחרת. ועוד, כל הקהל עליו אחראי הרב הצבאי בא ממסגרות אחרות אשר לחלקן יש רב קבוע, בין אם רב מקומי ובין במסגרות חינוכיות, ואם חייל עשה לו רב – הוא קיבל על עצמו רבנים אחרים. ורוב הציבור שאין לו רב ומחזיק ברב הצבאי הראשי הוא הציבור החילוני. ואנו יודעים כמה רמת המשמעת שלו לרב הצבאי... עולה השאלה: האם לרב הצבאי סמכות תורנית, כלפי הקהל שהוא אחראי עליהם או שרבנותו היא כעין רבנות "מטעם" והוא יכול לסייע ולייעץ, להציע פתרונות הלכתיים והחיילים מותרים לסור למשמעתו אבל אינם כפויים לכך מפני שלא קבלוהו עליהם, וע"כ יכולים לשמוע בכל לרבניהם האחרים. ג. יש הרוצים לטעון כאילו הנכנס למערכת הצבאית כעובר לעיר אחרת ובה הרבנות הצבאית היא 'מרא דאתרא' וע"כ חייב להישמע לכל הוראותיה ההלכתיות. ואין הדברים כן. כתב הפר"ח (או"ח ס' תצו ס"ק יט): "צריך לעיין בדין בני עיר אחת שנתגרשו וקבעו דירתן במקום אחר שיש בהם קולות וחומרות משונות ממנהג שלהם איך יתנהגו המגורשין אם כמנהג מקומם או כמנהג בני המקום שקבעו דירתם שם. ובריש הפועלים אהא דאמר ר"ל: פועל בכניסתו משלו, פרכינן: ולחזי היכי נהיגי? בעיר חדשה! ונחזי מהיכא קאתו? בלקוטאי! וכתבו הרשב"א והר"ן דמפרכינן ונחזי מהיכא אתו כלומר וינהגו כמנהג אותו מקום שבאו משם שמעינן דכל עיר חדשה אם נודע רוב אנשיה מהיכן באו הכל כמנהג אותו מקום שבאו משם עכ"ל... וכן אם באו עשרים ממקום אחד ועשרים אחרים נתקבצו ממקומות אחרים בעיר חדשה אין כאן שום מנהג ויעשו הכל ע"פ התורה עד שיתקנו ויעשו הסכמות ביניהם ע"פ הרוב. ומהריב"ל בתשו' ח"ג סי' י' נשאל על בני ספרד הנוהגים איסור על הקרום החזק ובאו לקושטנטינא המקילין בדבר אם חייבים לקיים המנהג שנהגו להחמיר בספק חלב דאורייתא והשיב דל"ד לההיא דפ"ק דחולין דהתם מיירי ביחיד או ביחידים שעקרו דירתם מאותו המקום שהיו נוהגים בו חומרא וקבעו דירתם במ"ש בו קולא, אבל בנ"ד שבאנו גרושים מארצות אדום עַם רַב קהילות קהילות בכגון האי לא אמרינן קמא קמא בטיל דמרובים ומרובים היו הבאים בכל פעם ופעם וידוע היה שבכל יום ויום היו עתידין לבא, וא"כ הם חייבים לקיים מה שנהגו אבותיהם לחומרא עכ"ל. וזה דעת מהרשד"ם בחלק יו"ד סי' מ': ולדידי אין דבריהם קיימים אלא כשבאו ונעשו קהל אחרת בקושטא דהשתא הם חייבים בתקנותיהם הקדומות דכל קהל יש לו דין עיר וכמו שכתב הרא"ם ח"א סי' יג ומוהרד"ך...". וכן שם בס"ק כב: "בירושלים יש לנהוג חומרי המנהגות לעולם לפי שכולם לקוטאי, ואפשר שהרוב יהיו ממקומות שנהגו חומרא ואיסור בדבר". וא"כ כיון שהקהל בצה"ל הוא כולו לקוטאי – מקהילות שונות, הוא חייב להמשיך ולנהוג כמנהג ביתו ומקומו, והרבנות הצבאית אינה יכולה להכריע בין השיטות והמנהגים, אלא לכל היותר היא צריכה ליטול את החומרות מכולם ולבנות פסיקה אחידה ומנהג אחיד עפ"י חומרות כל העדות. ד. נראה איפוא שהרבנות הצבאית בפסיקתה בשאלות מזדמנות, צריכה להביא את הדעות השונות ולכל היותר להנהיג את הדעה המקובלת ביותר לאותם הסרים למשמעתה או השואלים את פיה. בתוך הצבא, אין הוראותיה ההלכתיות מחייבות את החיילים המשרתים בצבא ויש להם רב (פרט לשטחים שיוגדרו להלן), ולכן אם לרבנות הצבאית שטחי פסיקה המקבילים לשטחים עליהם מופקדים רבנים מקומיים אין החיילים חייבים להישמע לדעתם ההלכתית אלא לנהוג עפ"י רבותיהם. יתירה מזאת, כל שטח הלכתי מחודש אשר אין בו פסיקה קודמת של גדולי הפוסקים על הרבנות הצבאית להתיעץ ולהחליט וגם אז לא לכפות, כיון שאם לחייל מסויים פסק לו רבו שהפעולה אסורה – הוא אינו חייב לעשות כפסיקת הרבנות הצבאית. ה. לרבנות הצבאית תפקידים טכניים של אספקת צרכים לחיילים הדתיים כמו יין ונרות, תפקידים רוחניים של חיזוק רוח הצבא והעמדתו על מקורות החיים הישראלים המקוריים – אמונה ברבש"ע, בתורת ישראל וחיזוק גבורת ישראל עפ"י תורת ישראל. אולם בשטח ההלכתי תפקיד הרבנות הצבאית בצה"ל הוא בעיקרו סדרני, לדאוג לקובץ פקודות אשר יגדיר מה ההלכה במצבים השונים אשר בהם נתון הצבא בשגרה ובמלחמה. ועל כל שאלה המתעוררת כגון: הגדרת מצב מסופק כפיקוח נפש בשבת היא אינה יכולה לפסוק באופן מחייב, אא"כ המדובר במצב פיקוח נפש ברור. היינו, חייב להיות קובץ הוראות הלכתיות במפגש השגרה הצבאית עם ההלכה אשר יאחד את כל הצבא, ויגדיר מה ההלכה במצבים השונים לכל החיילים אשר אינם יודעים את ההלכה. לדוגמא, מטבח צבאי בימות החול – צריך להכריע עפ"י השיטות ההלכתיות המקילות והמחמירות איזה אוכל באיזו רמת כשרות להכניס למטבח הצבאי או ליצור הוראות צבאיות אשר מתבססות על הוראות הלכתיות כדי שהמטבח יהא כשר. וכן לגבי שבת. לא נראה נכון שבמטבח צבאי אחד יאסרו על בישול אחר בישול, ובמטבח אחר יתירו. או שבמוצב מסויים בגלל רגישות המפקד יתירו פעולות מסויימות בשבת, ובמוצב שכן יאסרו. כמו"כ כיון שמוצא החיילים מכל קהילות ישראל, ולכל קהילה דינים ומנהגים שונים, נראה שצריך להיות קו המאחד את כל החיילים מבחינה הלכתית כדי שיוכלו לאכול יחדיו ולבצע את משימותיהם יחדיו עפ"י ההלכה. אמור מעתה קביעת סדרי השגרה הצבאית בדרך חיים מאחדת את כל שדרות התפקידים זה הוא תפקיד הרבנות הצבאית (מעין 'ועד כשרות'), כאשר סביר להניח שיצטרכו לקבוע לפי הדרישות הקיצוניות לחומרא, והמרחיבות. וע"כ במקום שמסיבות מסויימות הרבנות הצבאית אינה רוצה לקבוע כדרישה המרחיבה ביותר, היא צריכה לספק את הצרכים של אותם המקפידים. ולדוגמא, חיילים המקפידים על בשר 'חלק', ודאי שאין הרבנות הצבאית יכולה להחליט להם שאין ההלכה כן, וע"כ עליהם לנהוג ולאכול אף בשר שאינו 'חלק', אולם היא יכולה להחליט שלרוב הצבא אין לספק בשר 'חלק' אלא רק לאותם הנצרכים לכך. או תימני האוכל בשר מבושל חלוט יקבל את מנתו חלוטה, אע"פ שכל הצבא אינו אוכל חלוט. וכן לגבי נוסחאות תפילה ודאי שאין בכח הרבנות הצבאית לכוף להתפלל כנוסח מסויים, אלא היא יכולה לקבוע נוסח מסויים כעיקרי, ועם זאת היא חייבת לספק לכל חייל את צרכיו עפ"י נוסחו הביתי. עולה ע"כ שתפקיד הרבנות הצבאית הוא סידורי ולא קביעתי הלכתי. כמו כן הוראות הלכתיות המעוררות שאלות עקרוניות אינן נתונות להחלטת הרבנות הצבאית. היא יכולה וצריכה להתייעץ עם גדולי הדור להביא את פסיקתם ולהחליט בצורה המרחיבה. החיילים אינם צריכים לסור למשמעת הפוסקים הצבאיים, אלא לכ"א פוסק משלו, ואליו הוא חייב להקשיב. ולכן הוראות אלו אינן בסמכות הרבנות הצבאית. לדוגמא: שימוש במי דוד שמש בשבת, או איסוף חללים בשבת הלכות אלו צריכים לפסוק גדולי ישראל, והצבא ינהג לפי פסיקתם. והיה וחייל מסויים אינו מקבל את פסקי הרבנות הצבאית אלא רבותיו פסקו לו שלא כפסק הרבנות, הוא רשאי לסור מהן, ואסור לרבנות הצבאית לכופו לכך וכש"כ שלא להעמידו לדין על כך שהוא מקיים את פסקי רבותיו, ולא את דעת הרבנים הצבאיים. ו. הרבנות הצבאית צריכה לדעת את מקומה. רבניה אינם הרבנים של הצבא, לא הסדיר ולא המילואים. היא המסדרת את ההוראת ההלכתיות בתור פקודות צבאיות, אבל אינה יכולה להכשיר את האסור בגלל היותה נתונה אף למרות שלטונות הצבא. היא יונקת את כוחה משני מקורות: כסמכות הלכתית בהיותה ת"ח שדר במקום, מכוין את סדרי החיים עפ"י ההלכה ומצוי בשאלות העולות. והמקור השני הוא משלטונות הצבא אשר הפקיד אותו לכוין את הפקודות הצבאיות בתחומים מסויימים על אדני התורה. אבל אין היא יכולה לכופף את ההלכה לשלטונות הצבא, וע"כ אם הצבא הופקד למלא משימה האסורה עפ"י ההלכה כגון: להתאמן בשבת או לאכול מאכלים בלתי כשרים היא אינה יכולה וכמובן אסור לה להכשיר את אותו איסור. והיא חייבת להסביר עוד קודם התעוררות השאלה, שלא כל פקודה צבאית מותרת מבחינה הלכתית, ונאמנותה הראשונה של הרבנות הצבאית אינה לפקודות הצבא אלא לתורה המורה את הדרך כיצד ליישם את פקודות הצבא עפ"י ההלכה. ובמקרה התנגשות חובה עליה להיות נאמנת לתורה ולהלכותיה ולא לפקודות צבאיות. ידיעת מקומה אינו רק במובן המצמצם אלא גם במובן המרחיב. בגלל הפרדת התורה מהמדינה בימינו, נוצר הרושם כאילו התורה אין לה ולא כלום עם המדינה, וכל עניינה הוא כשרות ושבת ונוסחאות התפילה, וממילא תפקיד הרבנות הצבאית אף הוא מצטמצם לתחומי הלכה אלו. ולא היא – התורה עיקרה לעם כולו ולארחות חייו הלאומיים ומתפרטת ויורדת עד למטבח ולשבת ולנוסחאות התפילה, אבל לתורה ונושאי דברה בצה"ל – הרבנות הצבאית – יש הרבה מה לומר בכל תחומי החיים: כיבוש מדינות ופעולות תגמול, מוסר לחימה, צניעות, משפט צבאי, והל' כשרות ושבת. וע"כ הרבנות הצבאית אף היא חייבת לקבוע את עמדתה ביחס לשאלות העומדות על הפרק לפני עם ישראל בימינו בכלל, ובשעה זו בפרט. עמדתה עתה אינה יכולה להתאים עם עמדת הממשלה. מפני שלממשלה הערך בשמו הם פועלים הוא דמוקרטיה (אע"פ שאף ערך זה נישא בפיהם ורחוק מכליותיהם עי' ירמיה יב, ב), ולרבנות הצבאית העומד בראש הסולם היא התורה, והדמוקרטיה היא יישום במצב מסויים של התורה. וע"כ על הרבנות הראשית לצאת בקול ברור ולומר: התורה אוסרת זאת! ועל צה"ל לפי פקודות הצבא אסור להשתתף בפעולה האסורה עפ"י התורה. וכאשר היא אינה עושה כן ונותנת 'הכשרים' לכל מיני שרצים היא הופכת עצמה בפועל לרבנות 'מטעם', רבנות 'מטעם' של הממשלה העוקרת ומגרשת. ז. דברי אלו מעמידים באור שלילי את התנהגות הרבנות הצבאית הראשית בימים אלו בהכנות לגירוש גוש קטיף מיושביו. כיון שאסור להעתיק קברים ממקומם שלא נקברו על תנאי, אין הרבנות הצבאית יכולה להכריע בניגוד לכך. אין לרבנות הצבאית הראשית כל סמכות הלכתית לפנות קברים בבית הקברות בגוש קטיף. ואפילו משפחות חללי צה"ל אינם צריכים לסור למשמעתם. וכיון שלרבנות הצבאית אין שום סמכות הלכתית כלפי חייליה, כש"כ כלפי אזרחים שאינם כפופים לה, ממילא אין תוקף הלכתי לכל דבריה. כל ההתערבות של הרבנות הצבאית בשאלת פינוי הקברות או הריסת בתי כנסיות היא דפוס פעולה של רבנות "מטעם". השר גזר והרב סר ממשמעת התורה ומקיים את מצות השר. ובכך הרבנות הצבאית הופכת להיות "חטוטי שכבי" ומסייעת לדבר עבירה. מן הסתם התנגדות של הרבנות הצבאית להעתקת קברים לא תעצור את גזירת ההתנתקות ואם מגרשים את החיים מן הסתם ודאי שעקירת המתים לא תעצור את גוזרי הגזירה. ועם זאת אין הרבנות הצבאית רשאית להגיד שהדבר מותר וראוי. ח. כרבנות "מטעם" רוצה הרבנות הצבאית להכריע שאסור לסרב פקודה לפקודות להשתתף בהתנתקות. ראשית, כבר הגדרנו לעיל שהרבנות הצבאית היא רבנות ללא קהל או ציבור, רק הרוצים לסור למשמעתה חייבים. וכל אחד אשר יש לו רב יכול וחייב לשאול את רבו ולעשות כפי פסיקתו. יתירה מזאת, המדובר בשאלה עקרונית בה השר גזר על פקודה כנגד דין תורה, וכל היִפּוּיִים לא יעזרו לכך, וא"כ אף לפי הרבנות הצבאית אסור לבצע את הפקודה. הרבנות הצבאית מתנהגת כרבנות 'מטעם' קלאסית ובמקום להודיע שזו פקודה האסורה עפ"י התורה ולכן אין לבצעה, מנסה למצוא צידוקים לאיסורים. "ואשיבה שׂפטיך כבראשנה ויעציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיהו א, כו). ... הערת הרב הגאון יעקב אריאל אומנם צדקת שאין לרבנות הצבאית מעמד מרא דאתרא רגיל כלפי החיילים. החייל משרת בצבא רק זמן מסוים. גם למי שמשרת בקבע יש בית וקהילה משלו ואינו משועבד אישית למרותה של הרבנות הצבאית. אך היא מרא דאתרא של המערכת. שהרי לא תיתכן שתהיה מערכת צבאית ישראלית ללא הדרכה הלכתית. הצבא הוא שממנה לו רבנות בחינת "עשה לך רב". כך נאה וכך יאה לצבא ישראל. לכן אין לראות זאת חלילה כ"רב מטעם". אלא שסמכותה של הרבנות הצבאית היא רק כלפי המערכת שמינתה אותה, דהיינו בעניינים הנוגעים לכלל המערכת. חובתה וסמכותה של הרבנות הצבאית לקבוע הלכות כלל-מערכתיות ועל החיילים להישמע להוראותיה שאם לא כן הצבא לא יוכל לתפקד. אולם באשר להנהגה אישית שאינה פוגעת בסדרי המערכת הכללית יעשה לו כל חייל רב משלו. לענ"ד הרבה"צ לא היתה צריכה להתערב בשאלת חוקיותו של הגירוש. שאלה זו חצתה את המדינה כולה. הצבא החליט לצערנו לבצע את הוראתה של הממשלה למרות אי מוסריותה. שתיקתה של הרבה"צ בנושא כה בעייתי היתה יפה מדיבורה. היא היתה יכולה למלא תפקיד חשוב בכך שהיתה מגשרת בין החיילים (לא רק הרואים עצמם "דתיים") שלא היו מסוגלים למלא את הפקודה הלא מוסרית, לבין מפקדיהם, שלא הבינו לרוחם בגלל רקעם השונה. מעמדה לא התחזק, לפחות בעיני הזקוקים ביותר לשירותה. .. תשובת המחבר נראה לי שכאשר צבא ישראל יהיה כצבאו של דוד המלך לא יצטרכו רבנות צבאית. ואם תהיינה שאלות בוערות יפנו אותן לסנהדרין, כדוד בשעתו. לשאלות שגרה אי"צ במערכת רבנית מלווה כאשר כל הצבא שומר על קלה כבחמורה. במצב הבעייתי שאנו מצויים בימינו אנו צריכים למערכת כזאת שמתבססת על שתי רגלים שאינן שוות ביניהן, כשלפחות אחת (רגל החול) אינה מכירה בשניה. איני יודע אם הרבנות הצבאית יכלה לשתוק בעת הזאת, מצד היותה חלק מהצבא היתה חשיבות לאמירתה, והמערכת הצבאית לא היתה נותנת לה לפרוש מהעוקרים. אולם מאידך ההשתתפות גרמה לרבנות הצבאית להיכנס למצב ללא מוצא. ואם היו רוצים להיות נאמנים לאמונתם ולדיני תורה היה עליהם לפרוש מצה"ל. איני טוען זאת בתור נשק כנגד העקירה ולשם איום, אלא כדוגמת אבנר ועמשא (ראה בתשובה על פקודת מלך בלתי חוקית), שהחזירו את המדים וכלי המלחמה ואמרו לשאול המלך כיון שפקודתך אינה חוקית איננו מחויבים לקיימה. אבל להיכנס ביודעים למצב הזה ולתת צידוק לפעולות שאינן מוסריות ואסורות עפ"י התורה – לא לשם כך הם הועמדו על הציבור.