לדלג לתוכן

חבל נחלתו ה כז

החלפת שם ה' בכינוי
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · ה · כז · >>

<poem> סעודת מצוה בסיום לימוד ספר שאלה לסיום של איזה חלק בלימוד תורה יש הגדרה כסיום מסכת. האם בסיום ספר מהתנ"ך, מסכת משניות, או ספר של הראשונים (כגון מורה נבוכים) יש לעשות סעודת מצוה? תשובה א. המקור לשמחה ומשתה בסיום לימוד הוא בשבת (קיח ע"ב): "ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן". ובים של שלמה (ב"ק פ"ז סי' לז): "וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי"ח ע"ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן". וכן בסיום הפרק (סי' מו) כתב: "מהא שמעינן, שמנהג ישראל הוא לשמוח ולעשות יום טוב בהשלמת המצוה. ומהא דפרק כל כתבי משמע דאפילו מי שלא סיים מסכתא זו, מצוה רבה שישמוח עם המסיים. דהא אביי, אע"ג דהוא גופא לא סיים, אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן. ומשמע שהיה מזמין אף אחרים עמו. דהא לא אמר עבידנא ליה יומא טבא, אלא לרבנן קאמר. ומה שפי' רש"י, לפי שהיה אביי ראש ישיבה. לאו משום דאחר לא היה עושה. אלא דקשה לרש"י, וכי לא היה בדורו של אביי שם אחד שהיה מהדר ועושה זולתו, מאחר שהיא מצוה רבה. על כן פי', משום שהיה ראש ישיבה, והוא קודם למצוה זולתו". וכך פסק בשו"ע (יו"ד סי' רמו סע' כו): "..הגה: כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי)".... ב. מקור נוסף בשיר השירים רבה (פר' א אות ט): "ר' סימון בשם ר' שמעון בן חלפתא לבליוטוס שהיה גדל בביתו של מלך, א"ל המלך שאל מה אתן לך, אמר הבליוטוס אם שואל אני כסף וזהב הוא נותן לי אבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, כך (מלכים א' ג') בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך, אמר שלמה אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הה"ד ונתת לעבדך לב שומע, אמר לו הקב"ה שלמה חכמה שאלת לך ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך – חייך החכמה והמדע נתון לך ועי"כ עושר ונכסים אתן לך, מיד ויקץ שלמה והנה חלום, א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי, מיד ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, א"ר יודן ללמדך שכל מי שמלמד תורה ברבים זוכה ששורה עליו רוה"ק, שכך עשה שלמה שלמד ושרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושיר השירים". ועפי"ז הובא בהג"א (סוכה פ"ד סי' ו הגהה ב): "ועושין שמחת תורה בספק תשיעי וחתני תורה רגילין לעשות בשושבינין סעודה גמורה ומזמנין את הקהל ונותנין להם מאכלים טובים ומצאתי עיקרו של מנהג במדרש בתחלת שיר השירים ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית וגו' אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. מא"ז". ומקורו באו"ז (סוכה שכ). וכן הובא באשכול (סוף הל' סוכה), ספר המנהגים (טירנא, שמ"ע אות ט), ובשו"ע (או"ח תרסט). וברמב"ן עה"ת (שמות כד, יא) מביא מדרש זה על אכילת השלמים בתחתית הר סיני ע"י אצילי בנ"י, בקבלת התורה. וכן בתחילת הדרשה לספר קהלת לאחר שהרמב"ן מביא את המדרש בשלמה כראיה לכך ששלמה כתב ספר קהלת, כתב: "א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה להיגמרה של תורה, ושרתה עליו רוה"ק ואמר שלשה ספרים משלי וקהלת ושיה"ש. וכן היה מנהג רבותינו: עבידנא יומא טבא לרבנן וכו' (שבת קיח ע"ב) וכן בכל הדורות ההגונים". ומזכיר שוב את אצילי בנ"י בהר סיני, ומוסיף: "וכן בקבלה שנית (בהר גריזים והר עיבל) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, וזהו להגמרת התורה, וכן אמר בדוד בנדבת בית המקדש, ויזבחו לה' זבחים ועולות ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה". ג. ומצאנו סעודת מצוה אף לגמרה של מצוה ולא רק ללימוד תורה כאמור ברשב"ם (ב"ב קכא ע"ב ד"ה מניסן ועד ט"ו באב) ביחס לט"ו באב: "מניסן ועד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה... ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת". וכן בנ"י (ב"ב נ ע"ב): "וגם שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד כמה שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה יו"ט". ובאבודרהם הובא המדרש ביחס לשלמה המלך בקשר לסעודת מצוה על המילה. ד. ונראה שאף סיום על לימוד ספר במקרא או מסכת משניות ואפילו ספר של ראשונים או אחרונים יש בו חשיבות וסעודת מצוה בסיומו נחשבת לסעודת מצוה. ואע"פ שאפילו במילה אחת יוצאים י"ח כאמור בביאור הגר"א למס' פאה (פ"א מ"א), בכ"ז סיום מצוה או סיום חלק מהתורה יש בו שמחה ויכולים לעשות עליו סעודת מצוה. כך כתב בשו"ת חוות יאיר (סי' ע): "ומ"מ אין צריך ראיה דאחר שנעשית מחמת גמר דבר מצוה ודאי ה"ל סעודת מצוה, וכן נ"ל סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה לו נס או סעודה שעושה מי שנתן ס"ת וכלי קודש לבה"כנ. וכן סעודת חבורה שלומדים יחד כשגמרו ספר". ובשו"ת אגרות משה (או"ח א סי' קנז): "בדבר סיום למוד ספר מקרא אם נחשב סעודת מצוה... אבל מ"מ נראה לע"ד שהדין אמת דאף למוד בעיון הספרים של תורה שבכתב נמי יש להחשיב הסיום סעודת מצוה, דהא מצינו דלאו דוקא סיום מסכת ללמד אלא כל מצוה שנמשכה משך זמן נמי יש שמחה בסיומה"... ומביא ראיה מט"ו באב. ובשו"ת דברי יציב (או"ח סי' צד אות ה): "ובאמת זה הוא מענינים המסורים ללב, אם מרגיש שמחה בלבו על גמרה של תורה וחדות ה' הוא מעוזו שזכה לסיים הש"ס או המסכתא ואפי' המשניות או אפי' מכ"ד ספרים, עיין פנ"י ברכות דף י"ז ע"א ר"י כי הוה מסיים ספרא דאיוב וכו' דהיה רגיל לעשות סיום עיי"ש, והיינו שלמדו בעיון רב ועומק הדברים להבין דברי תוה"ק וחכז"ל, ויגעתי ומצאתי תאמין שבאו לתוך תוכן דבריהם הק' והיו ששים ושמחים ונותנים שבח והודאה להשי"ת על שזכו לסיים הספר, והוי סעודת מצוה, משא"כ באם כל לימודו רק כמדלג על ההרים כדי לאכול בשר ולשתות יין או לאסיפת מעות ואינו שמח כלל בשמחה של מצוה, למה תהא זאת בגדר סעודת מצוה. ומ"מ בתר רובא דעלמא אזלינן שמיגעים עצמם על המס' ושמחים שבס"ד הגיעו עד הלום וחדות המצוה ממלאה כל ישותם, ולזה סתמא דמילתא הוי סעודת מצוה, משא"כ בפרק וכדומה כשלומד בנקל דמזה אין לו השמחה של מצוה, בודאי לא הוי סעודת מצוה וז"ב בס"ד". ובשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' כו) היקל שאף בסיום מסכת משניות יכול לעשות סעודת מצוה אולם החמיר שרק לעצמו ולא לאחרים שלא למדו. וכן לגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת (ח"א סי' מ): "והמסיים מסכת משניות, דעת הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר בתשובה בסוף (חלק יורה דעה עמוד שע"ד), שלימוד מסכת משניות בלבד, אין בסיומו משום שמחת מצוה לענין זה, אפילו אם למד המשניות עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא. וכן כתב בשו"ת פני מבין (חאו"ח סי' ק"ג). אולם בשו"ת בנין שלמה (סי' נ"ט) כתב, שאף בסיום מסכת משניות נחשבת סעודת מצוה. ונראה שאם לומד המשנה בעיון ובהבנה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, יש להקל. וכן הנהיג הרב הקדוש האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין. והובא בשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קנ"ד). וראה עוד בשו"ת פרי השדה (חלק ב' סי' צ"ב, וחלק ג' סי' צ"א). ויש להביא סמוכים להקל על פי מ"ש במדרש ויקרא רבה (פרשה ז' אות ג'): אמר רב הונא, אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות, מאי טעמא, גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם וכו'. אמר הקב"ה, הואיל ואתם מתעסקים במשניות הרי אתם כאילו מקריבים קרבנות ע"ש. ועוד עיין בשו"ת בית ישראל (סי' מ"ז) ע"ש. ומכל מקום נראה שאין להקל אלא למי שלמד בעצמו מסכת משניות, בין יחיד בין צבור, אבל יחיד שלמד מסכת משניות, אין ראוי להזמין גם אחרים שיאכלו עמו בשר ויין". ונראה שאף הגר"ע יוסף יסכים שבסיום מסכת משניות מסדר טהרות שאין להם גמרא (פרט למס' נדה) ולימודם עמוק כאמור במס' שבת (לא ע"א): "ודעת זה סדר טהרות", דינה כמס' בגמרא ויכול אף לזמן אחרים לסיום. מסקנה בסיום ספר מהראשונים או ספר מהתנ"ך שנלמד בעיון או מסכת משניות ראוי לעשות סעודת מצוה.