חבל נחלתו ה י
<poem> אמירה לבעל חיים בשבת שאלה האם מותר לאדם לתת הוראות לכלבו בשבת (באמירה או ברמיזה) כדי שהכלב יעשה פעולות עבור בעליו ואותן פעולות אסורות לבעליו בגלל חילול שבת? תשובה א. ידוע איסור אמירה לנכרי וטעמיו: שמא יבוא לעשות בעצמו (רמב"ם הל' שבת פ"ו ה"א), או משום ממצוא חפצך (רש"י ע"ז טו, א), או משום שנראה כשלוחו (רש"י שבת קנג ע"א). כמעט לכל הדעות איסורו מדרבנן (עי' אנ"ת ע' 'אמירה לנכרי'). שאלה שצריכה בירור היא האם 'אמירה' או רמיזה לבעל חיים אף היא אסורה בשבת או שלא אסרוה. ב. נראה שניתן ללמוד זאת מאיסור צידה בשבת. כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"י הכ"ב): "המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות". לפי הרמב"ם המדובר בתולדת צידה והחיוב מן התורה. אולם בשונה משאלתנו המדובר הוא בפעולה משותפת של צידה שנעשתה ע"י האדם והכלב או העוף. אבל לא התברר מה הדין של עשיית הפעולה כולה ע"י הכלב כאשר האדם רק רומז לו. וכרמב"ם כתב הכלבו (סי' לא): "וכן המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה, ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה חייב". ג. עפ"י דברי הכלבו פסק הרמ"א (או"ח סי' שטז ס"ב): "המשסה כלב אחר חיה בשבת, הוי צידה (כלבו)". והעיר המגן אברהם (סי' שטז ס"ק ד): "הוי צידה – ז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר". היינו, המג"א מדייק ברמב"ם שחיובו של האדם על צידה כזו בשבת משום הפעולה שעשה: שעמד בפניו או שרדף אחריו, ואף שנסתייע בכלב, מתחייב על הצידה שעשה בגופו. ומדייק המג"א שבדרך הצידה המתוארת ברמ"א כיון שאין האדם צד בגופו אלא רק בשיסוי הכלב – פטור מאיסור צידה ואסור באיסור דרבנן. וכ"כ המשנה ברורה (ס"ק י): "הוי צידה – היינו אם לא עשה בעצמו מעשה כלל רק במה ששיסה את הכלב והכלב תפסו הוי רק צידה מדרבנן, ואם עשה בעצמו ג"כ מעשה לזה כגון שברח הצבי מן הכלב והיה עיף ויגע והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב עי"ז הוי צידה גמורה ואפילו אם רק עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג"כ תולדה דצידה ומיחייב שכן דרך הציידים". בברכ"י (ס"ק ד) הקשה שהאורחות חיים והכלבו מהם העתיק הרמ"א נקטו לשון הרמב"ם וכתבו שחייב מן התורה בעשיית מעשה ומאין לרמ"א חידושו שבלא עשה מעשה אסור מדרבנן. והביא שהא"ר (ס"ק ו) ג"כ הקשה על הרמ"א והמג"א. ובביאור הלכה (סי' שטז ד"ה הוי צידה) כתב לאחר שהביא דברי האחרונים שהרמ"א דייק זאת מהכלבו ולא כתב את דברי הכלבו עצמם. ד. בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' קצו) דן בדברי הרמ"א ובתחילה מבאר שצ"ל שהכלב אינו שלו שאם הכלב שלו חייב משום שביתת בהמתו והכלב חשוב ככלי ביד בעליו. ואח"כ מקשה מדוע לא יאסר משום מחמר שעובר אף בבהמת נכרי. ומחלק בין מחמר שהבהמה עושה לקול הקורא לה, לבין משסה שהאדם מעורר אבל הכלב עושה ברצונו. (ואוסר בסוגריים כשהבהמה שלו משום מחשבת בעלים). ומוסיף עוד: "עוד נראה לי ליישב והוא העיקר לפי עניות דעתי דהנה ידוע שכל שעושה מעשה אשר על ידי זה תיעשה איזה דבר בבירור חשיב כמו חציו. וכל מסכת בבא קמא מלאה מזה. אבנו סכינו משאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו. וכל שכן בשבת מקל וחומר דזורה ורוח מסייעתו דכיוצא בזה בנזקין חשיב גרמא. ועיין באבן העוזר סי' שכ"ח לענין העמדת עלוקה שקורין פייאפקיס. והנה ידוע כשמחמר אחר בהמתו ברור שהבהמה תלך מכחו כנראה בחוש. ואף על פי כן לא חייבה תורה חטאת במחמר. והיינו משום שבעל חי עושה המעשה ואינו בא ממילא כעין חציו. והרי מבורר מזה דמה שנעשה על ידי בעל חי פטור יותר מאלו נעשה ממילא על ידו, ועל כן כשם שאם עשה בעצמו אינו מחויב אלא בקרוב לודאי שתוגמר על ידי מעשיו. כך על ידי בהמת נכרי. [דבבהמה דידי' אסור משום שביתת בהמתו] וכל שכן הוא. דהא על ידי בהמתו גרע כנ"ל. ועל כן דוקא במלאכות שביד בהמה לעשותן אסרה תורה מחמר. דודאי תיעשה המעשה על ידי קולו. שבודאי תשמע לו כנראה בחוש. אבל במלאכת צידה שאף אם ירדפנו הכלב אפשר שלא ישיג החיה. לא אסרה תורה מחמר בזה. וזה ברור. העולה מזה דהמגן אברהם מיירי באופן שאין ברור שישיגנו הכלב כגון ביער וכדומה". מבואר מדבריו שרק בבהמה שאינה שייכת לו ואין זה ברור שתוכל לעשות את פעולת האיסור בה דוקא אסר המג"א* אבל בבהמה שתעשה את מלאכת האיסור בבירור אסור משום מחמר. ומסיק עפי"ד במקו"א שבמלאכת צידה אם ודאי שישיגנו הכלב חייב חטאת כאילו עשה בעצמו, משום שכל העומד ליצוד נחשב ניצוד כבר מעתה. והרמ"א דיבר שודאי יהא ניצוד וע"כ חייב כבר על השיסוי ואילו הרמב"ם דיבר שאין ודאי שיהא ניצוד וחייב משום מלאכת גופו. חילוקו האחרון הוא דוקא במלאכת צידה, אבל למדנו מדבריו לגבי פעולות איסור אחרות בשבת, שאם בעל החיים הוא שלו אסור משום שביתת כליו. ואף אם אינו שלו אסר כאשר כתוצאה מדיבורו תיעשה מלאכה בודאות. ה. כעין דברי האבני נזר כתב בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' א): "וכדי לישב זה אקדים מה דנחלקו המג"א והאהעו"ז בנותן חיטים לרחיים של מים בשבת אי חייב משום טוחן, דהמג"א (בסימן רנב) פסק דלא הוי אלא שבות בעלמא ומדאורייתא לא הוי מלאכה כלל דממילא נטחנים ולא עביד מלאכה בידים, אבל האבן העוזר (סימן שכח) השיג עליו ופוסק דהוי אב מלאכה מקו"ח דנזיקין, דהא בזורק חפץ של חבירו לרחיים וניזק חייב דהוי כזורק לתוך האש וקו"ח בשבת, ומוכח מדבריו שם דגם בכה"ג דהוי גרמא לענין חיוב נזקין, מ"מ לענין שבת חייב, יעו"ש שמביא ראיה לדבריו מהא דפסק הרמב"ם (פ"י מהלכות שבת) המשלח כלבים לצוד וכו' או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב חייב, הרי אף דלא צדהו האדם רק הכלב חייב ומזה ראיה לרחיים של מים, עכת"ד. והנה בכה"ג לענין חיוב ממון ודאי דלא חשיב כמאן דעביד בידים וכדקימ"ל המשסה כלבו של חבירו והזיק פטור המשסה, ומ"מ ילפינן מזורה לחייבו משום מלאכת שבת אף דהוי כגרמא לש"ד, וכמו דמחלק בהדיא בגמרא (ב"ק דף ס ע"א) כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו, ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור". נראה, שלפי דברי אבן העוזר כל מלאכה שנעשתה לצורך האדם ובכוונתו אע"פ שלא נעשתה על ידו אלא ע"י מכונה או בעל חיים חייב עליה, ואע"פ שלדיני נזיקין יחשב כגרמא בכ"ז לדיני שבת חייב על מלאכת הבהמה כאילו עשה בידים. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קסט). ואמנם יש מן האחרונים (שעה"צ סי' שטז ס"ק יג, שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' נב) שסברו שבצידה צד מיוחד לאיסור משום שדרך צידה בכך והיא להנאת הכלבים ואינה נחשבת עבורם כמלאכת בעלים אלא כהנאתם, ולכן מותר להעמיד בהמתו ע"ג עשבים משום שאוכלת להנאתה, וכן יש רצו לומר כן לגבי הנחת עלוקה למציצת דם בשבת (סי' שכח) שהמג"א ואבן העוזר חייבו, ובא בשו"ת אמרי בינה (דיני שבת סי' כז) לדחות שכיון שזו דרך צידה אין ללמוד ממנה למקומות אחרים שאין דרכם בכך. ו. בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' נב) מסתפק בהנחת האב"נ שמדובר בכלב שאינו שלו מפני שצידה אינה נחשבת כמלאכה לגבי כלב. ועוד שמלשון המג"א משמע שאפילו בכלב שלו. ולגבי מחמר דוחה שאינו דומה מפני שבמחמר הוא והבהמה עושים פעולה במשותף בעוד שבצידה האדם טפל לעיקר. עוד דחה את הנחת האב"נ שכל שהכלב יצודנו ודאי – חייב משעת שיסוי. אמנם לעצם הדין נראה שיסכים לשיטת הגרצ"פ שנחשב כגרמא ולשיטת אבן העוזר חייב עליה. ולפי שיטת המג"א אף במשסה פטור אבל אסור. ולשאלתנו, כלב או חתול מאולפים לעשות פעולת עבירה בשבת, לפי האב"נ והגרצ"פ בשיטת אבן העוזר הוא גרמא למלאכתם, ואסור מן התורה (אפילו אינו שלו) ולשיטת המג"א הוי איסור דרבנן. מסקנה כיון שרבים האוסרים מטעמים שונים: המג"א מטעמו, והאב"נ מטעמו, ובשו"ת הר צבי עפ"י אבן העוזר ואף בשבט הלוי אינו מתיר, נראה שמלאכה ע"י בע"ח בשבת לצורך אדם כאשר בעליו או אדם אחר פוקד עליו על עשיית המלאכה – אסורה*..