התורה והמצוה ויקרא יד י-יג

סימן מב

ויקרא יד י:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ג:

[ב] "ולוג אחד שמן". שהיה בדין שיביא ג' לוגין-- מה מצינו בעני שהוא מביא עשרון ומביא לוג אחד אף עשיר שמביא ג' עשרונים, יביא ג' לוגין?... ת"ל "ולוג אחד שמן".

ולוג אחד שמן: כבר התבאר למעלה (סי' יז) ובתורה אור באורך שכל מקום שבא השם בלשון יחיד אין צריך שיזכיר מלת "אחד", וכל מקום שבא מלת "אחד" אחר שם היחיד יש בו דרוש. ולורב בא להוציא מאיזה טעות וכן פה היינו טועים מן הסברא שיביא ג' לוגין, לוג לעשרון כמו שהעני מביא לוג לעשרון אחד.

סימן מג

ויקרא יד יא:

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ג:

[ג] "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואתם"-- מלמד שהם טעונים עמידה כולם. יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? ת"ל "האיש"-- לא חטאת, לא עולה. [ד] או אינו אלא "איש" להוציא את האשה ואת הקטן... ת"ל "המטהר"-- בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "איש"-- לא חטאת ולא עולה. אם כן למה נאמר אשם? שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר, מה אשם טעון תנופה אף האיש טעון תנופה... ת"ל "אותו לאשם... והניף"-- אשם טעון תנופה ואין האיש טעון תנופה.

והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם וכו': משמעות הלשון שיעמיד את כל הנז' בפסוק הקודם שהם הג' כבשים, וג' עשרונים, ולוג שמן. אבל לפי זה יקשה למה יעמידם שההעמדה הוא לעשות בו איזה דבר, והנה האיש יעמידנו ליתן עליו מדם האשם, וכן האשם והלוג יעמיד כדי להניף אותם ולתת מדמם על בהונות, אבל החטאת והעולה שאינו מקריב עד לבסוף למה יעמידם עתה? ובזה נצטרך לומר שמניף גם החטאת והעולה ומעמידם כדי להניף ומה שכתוב "והניף אותם תנופה" קאי על כל הנז' בכתוב הקודם. וז"ש בספרא והעמיד הכהן המטהר וכו' מלמד שהם טעונים עמידה כולם (ר"ל כן משמע לכאורה מפשטות הלשון), יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? ר"ל ואם כן נאמר בהכרח שטעונים גם כן תנופה כי למה יעמידם) ת"ל "האיש"-- לא חטאת ולא עולה.

דבריהם צרופים בעליל הדקדוק וההגיון כי חק קבע בלשון שלא יתאר דבר אחד בשני שמות אם לא במקום ששם אחד לבדו אינו מספיק כמו "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת" (ויקרא ), "עגלה משולשת" "עז משולשת" "איל משולש", שבאלה אין התואר "חטאת" ותואר "משולשת" מספיק ויוסיף המתואר-- "פר", "שעיר", "עגלה". וכן "הצפור החיה", "הצפור השחוטה", "השעיר החי", אין המתואר מספיק ומוסיף התואר --"החי" "השחוטה". וכבר דברנו בכלל זה פעמים רבות.

והנה פה היה די בשם "המטהר" לבד כמו שקראו בכל הפרשה "ולקח המטהר". הוסיף שם "איש" מזה מבואר כי שם "המטהר" לבד אינו נותן הבדל פה כי הוא אינו מעמיד את כל הנזכר בכתוב רק את האיש ואת האשם ולוג השמן. והאשם ולוג השמן הם גם כן מטהרים ומכשירים לאכול בקדשים כמ"ש במשנה ד' "הואיל והאשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר", ואם כן שם "מטהר" כולל שניהם (הגם שטהרת האיש בנפעל וטהרת האשם בפועל בכל זאת שניהם באים להכשיר) ולכן מוכרח להוסיף תואר "האיש" שזה הגדר בין השמות "האיש" ו"אותם" שהיא הבהמה והלוג. ומזה מוכרח שאינו מעמיד רק המטהרים שהם האיש והאשם אבל אם מעמיד גם החטאת והעולה שהם בלתי מטהרים ומכשירים היה די לאמר "את המטהר ואותם" ר"ל המטהר והבלתי מטהר, ולמה הוסיף שם "האיש"? וז"ש ת"ל "האיש" לא חטאת ולא עולה.

ובמשנה ד' שואל או אינו אלא איש להוציא את האשה ואת הקטן ר"ל מנא לן הוכחה זאת? שיש לומר שמלת "אותם" מוסב לכולם שיעמיד את כל הנזכר בכתוב ומה שלא אמר "והעמיד את המטהר" והוסיף שם "איש" אינו בא לתת הבדל בין השמות רק בא לגופיה ללמד שלא יעמיד רק "איש המטהר" היינו איש גדול, ואיש ולא אשה. והשיבו ת"ל המטהר בין איש בין אשה בין קטן. השיבו בחכמה ודעת על פי מה שבארתי (תזריע סי' קן) ששם "איש" יבא לפעמים לציין המין ומגביל אל שם אשה, וכן יורה על איש גדול בשנים כמו שבארתי (ויקרא סי' י') שזה ההבדל בין שם "איש" ובין שם "אדם" שכולל גם אשה וקטן עיי"ש. ולפעמים יבא שם "איש" להורות על הכללות או אל חיבור המתואר אל התואר כמו "איש צרוע", "איש טהור" ואז לא בא על הכוונה למעט אשה, כמו "איש דמים", "איש מרמה", "איש בליעל", וכדומה. וז"ש ת"ל "המטהר" פי' הלא אמר "האיש המטהר" ובא שם איש לחבר המתואר עם התואר ובזה לא בא על הכוונה למעט אשה, אם כן למה נאמר "איש"-- לא חטאת ולא עולה. ר"ל ואם כן היה מספיק בשם "מטהר" לבד, ועל כרחנו שאינו מדבר רק מאשם ולוג שמן שמכשירים והם גם כן מטהרים כמו האיש ולכן צריך להבדיל ביניהם בשם "איש".

אולם לפי זה יפלא למה האריך הכתוב וחלקם לשני כתובים? כן היה לו לומר "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואת כבש האשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה"! וז"ש (במשנה ד) אם כן למה נאמר "אשם" פי' למה נאמר האשם במאמר בפני עצמו והאריך ללא צורך אחר שבמ"ש "ואותם" כיון על האשם? למה חזרו בכתוב בפסוק והאריך בחנם?) והשיבו שאם יכתב כן נאמר שמ"ש "והניף אותם תנופה" קאי גם על האיש המטהר ונאמר שגם האיש טעון תנופה (בשגם הסברה נותנת כך כמ"ש שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר וכולי). לכן חלקם ואמר תחלה שיעמיד את האיש המטהר ואותם שהם האשם ולוג השמן. ופירש למה יעמידם-- "ולקח הכהן וכולי והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם" (רק האשם והלוג יניף, לא האיש) ואחר כך מפרש למה העמיד האיש כדי ליתן עליו מדם האשם ומן השמן.

סימן מד

ויקרא יד יא:

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ג:

[ו] "לפני ה' פתח אהל מועד"-- מעמידו בשער ניקנור אחוריהם למזרח ופניהם למערב

לפני ה' פתח אהל מועד: כי אין המצורע רשאי לכנס בעזרה וכבר בארנו (צו סי' כו) כי כל מקום שכתוב "לפני ה'" הוא לפי הענין, כי בקדושה מדרגות מדרגות יש.

סימן מה

ויקרא יד יב:

וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ג:

[ז] "ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אתו לאשם"-- למדנו שהם טעונים תנופה כאחת. מנין אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא? ת"ל "אותו לאשם". יכול יניף ויחזור ויניף? ת"ל "והניף... תנופה"- לא תנופות.

"לפני ה'"-- במזרח

והקריב אותו לאשם..והניף אותם תנופה: מ"ש "והקריב אותו לאשם" אי אפשר לפרשו שיקדישנו לשם אשם, דמה משמיעני וכבר ידענו שכל הקרבנות יקדיש תחלה כמו שלמד בספרא (ויקרא סי' יג) מן "יקריב קרבן" שיקדים הקדשו להקרבתו. ועל כרחנו פירושו שיכינהו לקרבן אשם על ידי התנופה והוא כעין כלל ופרט שמפרש מ"ש "והקריב אותו לאשם" היינו על ידי שיניף אותם תנופה. אולם למה כפל והאריך?

פירשו חז"ל בספרא (מובא במנחות דף סא) שממ"ש "והניף אותם תנופה" היינו שיניף שניהם כאחד שכלל בלשון כשהזכיר שני פעולים והזכיר הפעל בלשון רבים, יעשו שניהם כאחד כמ"ש בספרא ויקרא (פ יט) "והקטירו"-- שלא יערב חלבים בחלבים. "והקטירם"-- כולם כאחד. ולכן הוסיף "והקריב אותו לאשם" שפירושו "והניף אותו" ללמד שיצא גם אם הניף אותו בפני עצמו.

אולם הלא יש לומר שיניף ויחזור ויניף דהיינו תחלה יניף כל אחד בפני עצמו (ועל זה אמר "והקריב אותו") ואחר כך יניף שנית שניהם כאחד (ועל זה אמר "והניף אותם"). משיב ת"ל להניף תנופה ולא תנופות שלכן הוסיף שם הפעולה על הפעל ללמד שיהיה תנופה אחת.

ומ"ש לפני ה' במזרח כבר התבאר (פר צו סי' כו) שכל מקום דכתיב "לפני ה'" בתנופה היינו במזרח עיי"ש.

סימן מו

ויקרא יד יג:

וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרשה ג:

[ח] "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" מה ת"ל? לפי שיצא לידון בעמידה, יכול מקום העמדה תהיה שחיטה? ת"ל "במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה" [ט] יכול על טבעתו? ת"ל "במקום הקדש"-- להכשיר את כל הרוח [י] אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש? ת"ל "את החטאת ואת העולה במקום הקדש"

ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש: כבר אמר בתורת האשם (פר' צו) "במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם" ולמה באר זה שנית באשם מצורע?

פירשו חז"ל מפני שהיינו טועים דאשם מצורע כיון שטעון העמדה לתנופה צריך לשחטו במזרח במקום שהניף, וכן מה שכתוב "והניף אותם לפני ה' ושחט" פירושו ושם ישחט. לכן אמר "ושחט...במקום אשר ישחט את החטאת והעולה", והם אינם טעונים תנופה.

ומה שהוסיף "במקום הקדש" פירשו במשנה ט' מפני שיש לטעות שמ"ש "במקום אשר ישחט את החטאת" היינו באותו מקום הפרטי על הטבעת ששם שחט החטאת, כי בעזרה היו כד' אמה מקום הטבעות ששם תולין ומפשיטין, והייתי סבור שמקפיד שעל טבעת ששחט החטאת ישחט האשם, לכן באר "במקום הקדש" שאינו מקפיד רק על המקום הכללי המקודש שהוא צפון.

ועדיין קשה למה אמר "במקום אשר ישטו את החטאת ואת העולה"? ודי לומר "במקום אשר ישחטו את העולה" (כמו שכן אמר תמיד בפרשת חטאת ובפרשת אשם "ושחט את החטאת במקום העולה" מפני ששחיטת צפון מפורשת בעולה). והשיב אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש, וזה על פי מה שבאר בספרא (ויקרא סי' ער) שצריך כמה פסוקים ללמד שכל חטאות טעונה צפון מפני שיש לטעות. ובאר שם (פ"ח משנה ג) שאחר כל הלמודים עדיין יש לטעות בחטאת מצורע שאינה חטאת קבוע ולא מכפרת, ולכן אמר בחטאת מצורע ביחוד "במקום אשר ישחטו את החטאת" ללמד שגם חטאת מצורע הוא בצפון. עיי"ש. וזאת כוונת הספרא משנה י'.