התורה והמצוה ויקרא יא לד*
ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קלה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ח:
[א] יכול אף הדלעת שנפלה לאויר התנור ולא הוכשרה תהיה טמאה? תלמוד לומר "אשר יבא עליו מים".
אין לי אלא מים; מנין הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב? תלמוד לומר "וכל משקה". אי כל משקה יכול מי תותים או מי רמונים ושאר כל מיני פירות? תלמוד לומר "מים".
מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני מרבה הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי, ומוציא מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי.
אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה וכולי: פירש שהאוכל אינו מטמא רק עד שיוכשר לקבל טומאה על ידי שבא עליו מים. (דאף שכתוב אחר כך "וכי יותן מים על זרע" -- חד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ כמו שאמרו בחולין (דף לו:).
והנה יש מאן דאמר דטומאת משקין אינם מן התורה. ומפרש מה שכתב "וכל משקה" פירושו: אשר יבא עליו מים וכל משקה יטמא. וטעמו דאם פירוש "וכל משקה" מוסב על "כל אשר בתוכו" היה לו לכתוב "כל אשר בתוכו מכל האוכל וכל משקה יטמא", ולא היה צריך לומר ג' פעמים "יטמא".
וגם למאן דאמר דטומאת משקים דאורייתא סבירא ליה מטעם זה דיש בכתוב הבנה תאומית. ופי' גם כן אשר יבא עליו מים וכל משקה, ופירושו מים או שאר משקה. וממה שפרט מים לבד, הגם שהוא בכלל "כל משקה" -- מבואר דמלמד רק משקה הדומה למים שאין לו שם לויי והם ז' משקים. ועיין מה שכתב הראב"ד (פ"א מהל' טומאת אוכלים) על דברי הרמב"ם ומה שהשיב עליו הכסף משנה מברייתא דפה.
ובתוספתא באר עוד טעם על ז' משקים אלה דמצאנו בכולהו בכתוב לשון 'שתיה', מה שאין כן בשאר משקים. עיי"ש באורך.
סימן קלו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ח:
[ב] יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהיו מכשירין? תלמוד לומר "אשר ישתה בכל כלי".
אין לי אלא שמלאן בכלי לשתות; מנין שמלאן לגבל בהם את הטיט ולכבס בהן את הכלים? תלמוד לומר "אשר יבא עליו מים".
אי "אשר יבא עליו מים" יכול אפילו בבורות שיחין ומערות? תלמוד לומר 'כלי'. מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע.
[ג] יכול אפילו חשב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות יהיו מכשירין? תלמוד לומר "אשר ישתה".
אין לי אלא שמלאן לשתיה; מנין אפילו חשב עליהם להדיח בהם עצים ואבנים? תלמוד לומר "מים" -- מרבה אני שמלאן להדיח בהם עצים ואבנים שהם תלושים מן הקרקע, ומוציא אני חשב עליהם שירדו לבורות שיחין ומערות שאינם תלושים מן הקרקע.
אשר יבא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי: מה שכתב "אשר יבא עליו מים" משמע בכל אופן; ואחר כך אמר "אשר ישתה בכל כלי" -- התנה שני תנאים:
- ( א ) "אשר ישתה" - שמשמע שהכינם לשתיה שעל זה מורה פעל העתיד 'ישָתֶה', שמוכן לכך
- ( ב ) "בכל כלי" - שיהיה בכלי תלושין מן הקרקע, לא מחוברים.
וכיון שחלק מאמר הראשון בפני עצמו -- "אשר יבא עליו מים יטמא" -- להורות שהוא מאמר מובדל בפני עצמו -- בא ללמד על שני התנאים שהוזכרו במאמר "וכל משקה..." שהם לדוגמא. שמה שכתב "בכל כלי" אינו דוקא שיהיה בכלי, דאף שגבל בהם הטיט וכבס כליו ונפלו מן הטיט על האוכל -- מוכשר, כיון שהם תלושין מן הקרקע כמו בכלי. וזהו מה שאמר [במשנה ב']. וכן מה שאמר "אשר ישתה" גם כן אינו דוקא שמלאם לשתיה רק פירושו שמלאם לצורך דבר תלוש שבזה דומה כמלאן לשתיה; לאפוקי אם מלאם שירדו לבורות שיחין ומערות. וכל זה ידעינן ממה שכתב תחלה סתם "אשר יבא עליו מים". וזה פירוש [משנה ג'].
והנה גירסת הספרים משובשת והקרבן אהרן הגיה ותיקן על פי הילקוט, ולא הועיל מאומה. ואני העתקתי הגירסה הנכונה כמו שמצאתיה ערוכה ברש"י חולין (דף טז.). והאמת עד לעצמו.
סימן קלז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ח:
[ד] "משקה"-- זה היין; "אשר ישתה"-- זה הדם, וכן הוא אומר (תהלים קי, ז) "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש", דברי ר' יהודה.
ר' אליעזר אומר "אשר ישתה" פרט למשקה סרוח. אמרו לו אין משקים יוצאים לא לידי עופות ולא לידי פרה.
וכל משקה אשר ישתה: דעת ר' יהודה שהדם לא היה בכלל משקה, רק על ידי שאומר "אשר ישתה" מרבה אותו דמצאנו בו שתיה -- "מנחל בדרך ישתה". ודעת ר' אליעזר[1] ש"אשר ישתה" מוצא משקה סרוח. וחכמים השיבו לו שאין משקים עולים מטומאתם על ידי הסורחן וכמו שהביא הרמב""ם (פ"ב מהל' ט"א הכ"א) משקה שנטמא ואחר כך נסרח הרי הוא בטומאתו שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם. והראב"ד השיגו שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה. ועיין בכסף משנה שם. ויש לבאר דבר זה בדברי הירושלמי (פרק יא דתרומות) רק שאין כאן מקום להאריך בזה.
סימן קלח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ח:
[ה] "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא"-- מלמד שהמשקין מטמאים את הכלים, דברי רבי יהודה. ר' יוסי אומר אין טומאת המשקה לכלי מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
אמר ר' יהושע בן קרחה אמרתי לו ליהודה מפני מה אין אנו רואים את דברי ר' יוסי ברבי שאמר שאין טומאת משקים לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים? שאין טומאה מן התורה עולין ידי טומאתם בו ביום, וכלים שנטמאו במשקין עולים ידי טומאתן בו ביום!
רבי אומר תדע שאין טומאת משקין לכלים מן התורה אלא מדברי סופרים! שאין טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו שאין תוכו טמא, וכלים שנטמאו במשקים תוכו טהור! אם כן למה נאמר "משקה בכל כלי יטמא"? מלמד שהכלים מטמאים את המשקים.
ר' אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר. תדע לך שהוא כן שהרי העיד יוסי בן צרידא על בי מטבחייא שהן דכן.
רבי עקיבא אומר השרץ מטמא את המשקין והמשקים מטמאין את הכלים והכלים מטמאין את האוכלים -- הא למדנו ששלשה טמאים בשרץ.
וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא: דעת ר' יהודה ור' יוסי שפסוק זה קאי לענין טומאת משקים; שמוסב על "כל אשר בתוכו יטמא" -- בין כלי בין משקה -- מתטמאין מאויר כלי חרס.
ובמ"ש "בכל כלי" שמיותר -- דעת ר' יהודה שבא ללמד שהמשקה שנטמאה היא טמאה בכל כלי שישימנה אחרי זה, ובא ללמד שהיא מטמאה את הכלי. כי כבר בארנו למעלה (סימן קלא) שפעל 'יטמא' הבא בציוי מורה שמטמא אחרים, וכשאמר שהמשקה יטמא בכלי מבואר שיטמא באופן שיטמא את הכלי. ור' יוסי סבירא ליה שמה שכתוב "בכל כלי" פירושו אם היה בכלי חרס שנפל השרץ אל תוכו. ושיעור הכתוב: וכלי חרס אשר יפול אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל. וכן כל משקה יטמא בכל כלי שיפול השרץ אל תוכו.
- [ ובפסחים (דף יח.) באר דר' יוסי סובר דאין משקים מטמאים לא משקים ולא כלים. ואמר שם דאמר בשיטת רבי עקיבא דדריש "יטמא" דכתיב גבי אוכל (כנ"ל סימן הנ"ל) וכן דריש "יטמא" דכתיב גבי משקים. ובעי:
- והיכי דריש לה. וכל משקה יטמא לטמא אוכלים אי אפשר אלא לטמא משקים אמרתי לא כך היה מאי לא כך היה אמר רב פפא לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה. רבינא אמר מגופא דקרא דא"א יטמא דסיפא לטמא משקים ודרישא נמי לטמא משקים לערבינהו ונכתבינהו "מכל האוכל אשר יאכל וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא", תרי "יטמא" למה לי? אלא יטמא דרישא לטמא משקין, יטמא דסיפא לטמא אוכלים. ואימא לטמא את הכלים ולאו קל וחומר הוא וכולי.
- פירוש, שר' יוסי סבירא ליה כלל שנתן רבי עקיבא דפעל 'יטמא' הבא בציוי מורה שאינו פסול רק מטמא אחרים כמו שהוכיח מזה דשני עושה שלישי מ"ש "יטמא" באוכל (כנ"ל סימן קלא) והוא הדין ד"יטמא" דסיפא פירושו שמטמא אחרים והיינו אוכלים.
- ושאל דלמא משקים. ואמר רב פפא אחר שלמדנו במה שכתב "וכי יותן מים על זרע וכולי טמא הוא" דאין טומאה עושה כיוצא אי אפשר לומר שמטמא משקים. ורבינא הוכיח זה ממה שכתב שני פעמים "יטמא" ולא כללם כאחד ועל כרחך דכל אחד טומאתו משונה. וכיון ד"יטמא" דכתיב באוכל אינו מטמא אוכל רק משקה, דבאוכל למדנו דאין טומאה עושה כיוצא בה -- על כרחך ד"יטמא" במשקה מטמא אוכל דאם מטמא משקה אם כן טומאתם שוה ולמה אמר ב' פעמים "יטמא"? והקשה דלמא מטמא כלים ובזה טומאתם חלוק. ומשיב על זה מדין קל וחומר. עיי"ש. ]
ור' יהושע בן קרחה מביא ראיה דמה שמשקים מטמאים כלים הוא מדברי סופרים ממה דקיימא לן דכלים שנטמאו במשקים אין צריך הערב שמש, כי טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש.
ורבי הביא ראיה לזה ממה דקיימא לן דכלי שנטמאו אחוריו במשקים - תוכו טהור, שזה משום היכרא שהוא מדברי סופרים כמ"ש בבכורות (דף לח.).
ור' אליעזר חולק דאין טומאה למשקים מן התורה ועיקר הכתוב מדבר לענין הכשר כפי שפרשנו בס' ??. והביא ראיה ממה שהעיד יוסי על משקה בי מטבחיא שהן דכן. ובפסחים (דף יז.) פליגי בזה רב ושמואל, עיי"ש.
ובמה שאמר "רבי עקיבא אומר" -- פלפלו בזה בפסחים (דף כ.). ועיין בקרבן אהרן האריך בזה.
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס המלבי"ם כתוב ר’ -- ויקיעורך