התורה והמצוה ויקרא ז יא

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן צה

ויקרא ז יא-יב:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ו:

[א] מנין לעשות זמן בבמה כזמן^[1] אהל מועד?

• הואיל ואמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף -- מה היוצא אינו נוהג בבמה אף הלן לא ינהוג בבמה!...
• [ב] והלא דין הוא! ומה העוף -- שאין המום פוסל בו -- זמן פוסל בו, קדשי במה -- שהמום פוסל בהם -- אינו דין שיהא זמן פוסל בהם?!
• לאו! מה לעוף, שאף על פי שאין המום פוסל בו, זמן פוסל בו שכן הזר פוסל בו! תאמר בקדשים שהואיל שהמום פוסל בהם שיהא הזמן פוסל בהם - שכן אין הזר פוסל בהם! הואיל ואין הזר פוסל בהם -- לא יהא זמן פוסל בהם!
• תלמוד לומר "תורת זבח השלמים"-- לעשות זמן בבמה כזמן אהל מועד.

וזאת תורת זבח השלמים:    כבר בארתי למעלה (סימן כד) שכל מקום שאומר "זאת תורת" - מכניס דברים רבים תחת תורה אחת ומשפט אחד. וכן דריש פה שתורה זאת נוהגת בכל השלמים. שמה שילמד פה שזמן פוסל בשלמים נוהג גם בבמה. שהוה אמינא כמו שיוצא אין נוהג בבמה כן זמן לא יפסול בו.

ופירשו [במשנה ב'] שאין ללמוד זה בקל וחומר מעוף שאין המום פוסל בו [כמו שלמד בספרא (ויקרא נדבה פרשה ו מ"ג) (אמור פרשה ז מ"ב)] בכל זאת זמן פוסל בו [כמו שלמד בזבחים (דף מד) לענין פיגול] -- כל שכן קדשי במה (שהמום פוסל בהם) שיפסל בהם זמן. שעל זה יש להשיב דעוף הזר פוסל בו דכתיב "ומלק הכהן". מה שאין כן במה שכשר בזר. לכן צריך קרא.

וברייתא זו מובאת בזבחים (דף קכ.)

סימן צו

ויקרא ז יא-יב:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ו:

[ג] "תורת זבח השלמים...אם על תודה"-- מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים.
יכול אף שלמים יהיו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה?    תלמוד לומר "וזאת".

תורת זבח השלמים אם על תודה:    פרש"י אם על דבר הודאה של נס כגון ארבעה שצריכים להודות, שאם על זה מקריב שלמים -- טעונים לחם [ושרשו ידה וכמו שבארתי גדרו (ויקרא סימן שיט)].    מבואר ש'שלמים' הם שם הסוג ו'תודה' שם המין. כי שלמים כוללים שלמי נדבה (שנקראים 'שלמים' סתם) ושלמי נזיר, שלמי פסח, שלמי חגיגה, שלמי תודה. ולכן אמרו (זבחים דף ד, דף ז) תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרוים תודה כמו שעץ תפוח ועץ תומר ועץ תאנה וגפן ורמון יקראו בשם הסוג -- 'עץ פרי', ולא יקראו כל עץ פרי בשם "עץ תפוח". ולכן תודה נשחטת לשם שלמים כי זה שמה ולא בהפך.

וזה נודע ממה שפתח ב"זאת תורת השלמים" ומפרש דיני תודה -- מכלל שהיא תחת סוג שלמים.    ואין לפרש שמה שכתוב "זאת תורת השלמים" מוסב על דיני השלמים שיזכיר אחר כך ומה שהפסיק בדיני תודה הוא מצד שתודה שם הסוג ומיניו הם תודה ושלמים ואמר אם על תודה דינו כך, ואם נדר וכולי _רוצה לומר ואם התודה היא שלמים דינו כך). וזהו שאמר יכול אף שלמים וכולי תלמוד לומר "זאת" -- רוצה לומר שכבר כללנו למעלה (סימן כג) גדר מלת 'זאת' שמורה תמיד על דבר הסמוך לו בלא הפסק, ואם כן כשאמר "זאת תורת" מורה שמוסב על "אם על תודה" הכתוב אצלו, לא על "ואם נדר או נדבה" שב(כתוב טז').

סימן צז

ויקרא ז יא-יב:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ו:

[ד] "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אף תודה תטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.   [ה] דברי ר' ישמעאל שאמר מפני שיצאת לידון בדבר החדש יכול אין לה אלא חדושה? תלמוד לומר "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים טעונים סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק -- אף תודה תטעון סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.

[ו] "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר.

[ז] אמר "הרי עלי" סתם - יכול יביא מן המעשר?    תלמוד לומר "תורת זבח השלמים".  מה שלמים, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין; אף תודה, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין.

תורת זבח השלמים אם על תודה:    הגם שבארנו שתודה נכנסת תחת סוג שלמים, בכל זאת אם היו דיני תודה כתובים בפרשה אחרת לא היינו יודעים שכל דיני שלמים [כמו סמיכה (שנתבארה בפר' ויקרא), ונסכים (שנת' בפר' שלח), ותנופת חזה ושוק (שית' בפר' הבאה), ושבאה מן המעשר (שלמד בזבחים דף נ' מגזירה שוה שם שם)] נוהג גם בתודה אחר שתודה משונה בדיניו מן השלמים שטעונה לחם ואין נאכלת אלא ליום ולילה.     וזה שורש מדת דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול וכולי. כמו שאם אמרנו כל בעלי חיים הולכים על ארבע - אין האדם מכללם מפני שיצא מהם בדבר חדש שהוא מדבר משכיל. וזהו שאמר [במשנה ה'] דברי ר' ישמעאל שאמר מפני שיצאת וכולי.

אולם אחר שפה הזכיר את הסוג ואת ההבדלים אשר בין המינים: שפתח "זאת תורת זבח השלמים" שהיא שם הסוג, ובאר ההבדל בין מין תודה ובין מין שלמי נדבה -- שתודה צריכה לחם ונאכל ליום ולילה ואם נדר או נדבר זבח קרבנו יאכל גם ממחרת ואין צריך לחם -- מבואר שביתר הדברים שוים המה.    וזהו שאמר [במשנה ד'] (מובא בזבחים דף נז) תלמוד לומר תורת השלמים אם על תודה מה שלמים טעונים סמיכה וכולי.   וב[משנה ו'] מה שלמים באים מן המעשר (ומובא בזבחים דף נ).

וזה דוקא אם פירש. אבל אם אמר "הרי עלי תודה" סתם -- הוה דבר שבחובה ואין בא אלא מן החולין. כמבואר במנחות (דף פא.). [וזה פירוש משנה ז’]

סימן צח

ויקרא ז יא-יב:

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה. אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ו:

[ח] מנין ללחם שמביא מן המעשר?    תלמוד לומר "אשר יקריב..." -- מה שלמים באים מן המעשר אף הלחם יביא מן המעשר.

[ט] אמר "הרי עלי תודה מן המעשר" - ולא פירש לחמה מן המעשר - יכול יביא לחמה מן המעשר?    תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב'. מה שלמים, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין; אף הלחם , פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין.

אמר "הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר" - הואיל ופירש זה - יכול יביא?    תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב'-- בזמן שאמר "הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר" יביא תודה ולחמה מן המעשר; אבל בזמן שאמר "הרי עלי תודה מן החולין" - אף על פי שפירש לחמה מן המעשר - לא יביא אלא מן החולין.

[י] יכול יביא מחיטי (בכסף)^[2] מעשר שני?    תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב' -- מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר.

[יא] ומנין לאומר "הרי עלי שלמים" שלא יביא אלא מן החולין?
תלמוד לומר (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" -- והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים?! אם כן למה נאמר 'צאן ובקר'?  להקיש כל דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח.  מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין -- אף כל דבר שהיא בא בחובה - לא יביא אלא מן החולין. "הרי עלי תודה" "הרי עלי שלמים", הואיל והם באים חובה -- לא יביא אלא מן החולין.
ונסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.

אשר יקריב לה':    מלבד שהיא מיותר (שהיה לו לכתוב סתם כמו שכתב "וזאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם"), בא גם כן שלא כמשפט; דהא לא באר בפרשה זו דיני הקרבת שלמי תודה ונדבה, רק דיני אכילתן לבד. ומהקרבה לא דבר בפרשה זו רק מהקרבת לחמי תודה, לא מהתודה עצמה.    מזה מבואר שהלחם היא בכלל שלמי תודה ועליו אמר "אשר יקריב". וזה עצמו מלמדנו שהוא כשלמים בכל דיניו; כמו ששלמים באים מן המעשר - אף הלחם. [וזה כונת משנה ח'].

וכן אם לא פירש שיהיה הלחם מן המעשר אף שפירש שתהיה התודה מן המעשר -- יביא הלחם מן החולין שגם בזה דינו כשלמים שסתמם יביא מן החולין. ואם אמר "הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר" -- יביא היא ולחמה מן החולין; שכיון שאמר "הרי עלי תודה" נתחייב בלחם, כמ"ש "וזאת תורת השלמים אשר יקריב" (שר"ל הקרבת הלחם. הרי נדר השלמים מסבב הלחם), וכבר היא חובה עליו, ודבר שבחובה אין בא אלא מן החולין. וזה כוונת [משנה ט'], ומובא במנחות (דף פא.).

וכן הוקשו לחמי תודה לשלמים שלא יובאו מחטי מעשר שני כמו שהשלמים לא יצויר שיבואו מגוף המעשר, רק מן המעות. ועיין בגמרא (שם ודף פב). וזהו כוונת [משנה י'].

ואמרו [במשנה יא'] (מועתק ממנחות פרק ז מ"ו) הלימוד דדבר שבחובה רק מן החולין מן 'וזבחת פסח צאן ובקר'. ומבואר בגמרא דאתיא כר' אליעזר שלמד מפסח מצרים. ורבי עקיבא חולק עליו ולמדו מגזירה שוה לחטאת. וסבירא ליה דקרא דצאן ובקר אתיא למותר הפסח כדר"נ (כמו שמבואר שם בדף פב ודף פג:)

ובמכלתא (בא פ"ד) סבירא ליה לר' אליעזר עצמו דפירוש "וזבחת פסח צאן ובקר" - צאן לפסח ובקר לחגיגה. וצריך לומר שהלימוד לדבר שבחובה היא מן הסדר; שהיה לו לומר "בקר וצאן" כי החגיגה קודמת בזביחה לפסח. וכן בספרי ראה (סימן קכט) תפס שני הדרושים ביחד -- צאן לפסח ובקר לחגיגה, להקיש כל דבר הבא מן הצאן לפסח. ועיין בז"א שם. ואין כאן מקום להאריך.

1. לא יכולתי להסיק בקריאת מילה זו בקבצים השונים, אם אמורה להיות "כזמן" או "בזמן", וכן בהמשך למטה בסוף משנה ב' -- ויקיעורך
2. הגר"א מוחקו וכן נראה לגרוס גם לפירוש המלבי"ם לדעתי -- ויקיעורך