החטא ועונשו (ברנר)/חלק שני/פרק VI

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק שני, פרק VI
→פרק V	פרק VII←

אך יצאה נסטסיה מן החדר, קם רסקולניקוב, נעל את הדלת, הִתּיר את צרור-הבגדים, שהביא רזומיחין לפני שעה, והתחיל להתלבש. ונפלא הדבר: דומה, שפתאם נעשה שקט לחלוטין; לא היה מלמול קדחתני ומטֹרף, לא היה הפחד של כל העת האחרונה. זה היה הרגע הראשון של איזו שַׁלוה משֻׁנה פתאֹמית. תנועותיו היו מדֻיָקוֹת וברורות ומהן נשקפה החלטה עזה. "היום, היום!..." – לחש בפני עצמו, הוא אמנם הבין, שכֹּחותיו אינם עוד אתו, אבל התאמצות נפשית קיצונית שהגיעה עד לשלוה עד לאידיאה בל-תמוט, הרבתה לו עָצמָה ובטחה; הוא בָטַח שלא יכָּשל בלכתו. לאחר שהתלבש בכל בגדיו החדשים, נתן עין בכסף, שהיה מֻנח על השלחן, הרהר רגע, ואחר-כך שם אותו בכיסו. סכום הכסף היה עשרים-וחמשה רֻבּל. הוא לקח גם את מטבעות-הנחֹשת, נכיון מעשׂרת הרֻבּלים, שהוציא רזומיחין על הבגדים. אז פתח את הדלת בלאט, יצא, ירד מעל המדרגות והשׁקיף בדלת המטבח הפתוחה לרוָחה; נסטסיה עמדה לנגדו אחורנית, כפופה; היא הבעירה אש במֵחם של בעלת-הבית. היא לע שמעה ולא חשדה כלום, ובאמת, מי היה יכול לשער, שהוא יֵצא? כעבור רגע היה ברחוב.
היתה השעה השמינית, בערך, עם שקיעת-החמה. הבל החֹם היה במקדם, אך רסקולניקוב שאף בצמא את אויר-העיר הזה, המעֻפּש ומלא אבק ומחלות. ראשו התחיל להסתובב במקצת; איזו אֶנֶרגיה פראית הבריקה פִתאם בעיניו הבוערות ובפניו הכחושים והחורים-ירֻקים. הוא לא ידע ואף לא חשב לאן ללכת, – הוא ידע רק אחת: ש"את כל זה צריך לגמור היום, בפעם אחת, תכף-ומיד; שבאֹפן אחר לא ישוב הביתה, יען שאין הוא רוצה עוד לחיות כך". איך לגמור? במה לגמור? מזה לא היה לו כל מֻשׂג, ואף לא אבה לחשוב על זה, הוא גרש הלאה את הרעיונות: הם הציקו לו. הוא רק הרגיש וידע, שצריך, שהכל ישתנה, אם כה ואם כה; "יהא באיזה אֹפן שהוא" – חזר בפני עצמו בהחלטה ובטחת-יאוש תַּקיפה.
על-פי הרגל יָשָׁן, כונן את צעדיו ישר למגרש-סֵינַיה – הדרך הרגילה של טיוליו הקודמים. על הגשר, בטרם בֹאַכה למגרש, לפני חנות-מַכֹּלת, עמד מנגן צעיר, שְׁחור-שֵׂער, ונגן בתֵיבתו איזה רוֹמַנס מלא-רגש. הוא לִוה בנגונו זמרתה של נערה כבת חמש-עשׂרה, שעמדה ממולו על המדרכה. הנערה היתה במַנטיליה, בנעלי-יד ובמגבעת של תבן עם נוצה אדֻמה; כל זה היה בלה מישן. בקול רועד ומרֻסק, אבל חזק ונעים למדי, זמרה את הרומַנס בצִפִּיה לקבל אגוֹרה מן החנות. רסקולניקוב עמד על-יד שנים-שלשה שומעים מן הצד, שמע, הוציא מטבע של חמש קופיקות והניח על כַּפָּה של הנערה. זו הפסיקה פתאם את זמרתה באקטַוָה היותר רמה והיותר רגשנית, ממש חתכה אותה, קראה למנגן: "די!" ושניהם התנהלו הלאה, אל החנות השניה.
– אדוני אוהב מנגינת-חוצות? – פנה פתאם רסקולניקוב לבן-אדם לא-צעיר אחד, שעמד אצלו; פלוני הביט אליו בתמהון-פרא. – אני אוהב, – המשיך רסקולניקוב ובסבר-פנים כזה, כאלו לא על מנגנינה כלל הוא מדבר, – אני אוהב את מנגינת השַׁרְמַנְקָה בערב-סתיו קר, אפל ולח, דוקא בלַח, בעת שפני כל ההולכים חִורים-ירֻקים וחולנים; או עוד יותר טוב, כששלג רטֹב נופל, ישר, בלי רוח, יודע הוא? ומבעד לשלג מהבהבים פנסי-הגז...
– איני יודע... יסלח... – רטן האיש, שנפחד גם מפני השאלה, גם מפני צורת רסקולניקוב המוזרה, ויעבור לצד השני של הרחוב.
רסקולניקוב הלך הלאה והגיע עד אותה הפנה במגרש-סיניה, במקום שעמדו אז אותו העירוני ואשתו עם אלישבע; אולם הם לא היו עתה פה. בהכירו את המקום, עצר בהלוּכו, התבונן לצדדין ופנה לבחור אחד, בכתֹנת אדֻמה, שעמד במבוא למחסן של קמח ופרק.
– הרי כאן עירוני אחד ואשתו סוחרים בפנה, אָה?
– רבים הם הסוחרים, – ענה הבחור, בהביטו מגבוה על רסקולניקוב.
– ומה שמו?
– כשם אשר קראו לו בשעת הברית.
– ואולי גם אתה מִזַרַי? באיזה פלך אתה?
– הבחור מדד שוב את רסקולניקוב במבטו.
– אצלנו, הוד-אצילותך, לא פלך כי-אם מחוז, ואני יושב בית ומחוז-חפצך לא אדע... סלח לי, הוד-אצילותך, בחסדך כי רב הוא.
– ולמעלה בית-מזון?
– בית-מרזח, וגם בילַרד יש, וגם בנות-מלכים תמָצאנה... לוּלי!
רסקולניקוב עבר את המגרש, שם, בפנה עמד המון אכרים. הוא נתחב לתוך עצם מֲעַבֵה-ההמון והביט לכל אחד בפניו, משום-מה נמשך לבוא בדברים עם הכל. אבל האכרים לא שמו לו כל-לב וכלם הצטפפו, התכנסו לחבורות והטו על-אודות דבר-מה בינם-לבין-עצמם. הוא נצב, הרהר וילך ימינה, במדרכה, אל רחוב וו. כשנעלם ממנו המגרש, נמצא באיזו סמטה...
הסמטה הקצרה הזאת; לא היתה זרה לו; הוא היה רגיל לעבור בה מאז, ולא עוד אלא שבעת האחרונה, כשנתעורר בו גֹעל-נפש, נמשך אפילו להסתובב בכל המקומות האלה, בכדי שגֹעל-הנפש יתגבר עוד יותר. עכשו נכנס אל הסמטה הזאת בלי כל מחשבה קודמת. כאן יש בנין-חומה גדול, שכֻּלו בתי-מרזח ואכילה ושתיה; מן הבתים האלה יצאו לרגעים נשים גלויות-שׂער ובשׂמלות תחתונות – כמו שמצוי בהליכה "בשכנות". בשנים שלשה מקומות על המדרכה התכנסו הן לכנופיות, ביחוד אצל המורדות לדיוטות תחתונות, שדרך שלבים אחדים אתה נכנס לכל מיני בתי-הלולא וחִנגא. מאחד מהם, ברגע זה, נשמע קול-שאון והמֻלה על-פני כל הרחוב, התהולל איזה כלי-נִגון, שרו שירים והשׂמחה היתה במלואה. כנופיה גדולה של נשים התגודדה במבוא; אחדות ישבו על השלבים, אחדות על המדרגות ואחדות עמדו ושוחחו. לא הרחק מהן, באמצע הסמטה, התנודד איש-צבא שִׁכּוֹר עם פפירומה וחרפות וגדופים בפיו; נדמה, שהוא רצה להִכָּנס לאיזה מקום, אלא שכאלו שכחח לאן. יחף אחד רָב עם יחף שני, ואיזה שכור כמת התגולל לרֹחב הרחוב. רסקולניקוב נצב אצל חבורת-נשים אחת. הן שוחחו בקולות צרוּדים; כֻּלן היו בשׂמלות-קנבוס, בנעלי-עִזים וגלויות-ראש. היו כבנות-ארבעים ויותר, אבל היו גם בנות-שבע-עשרה, וכמעט כֻּלן פצועות מתחת לעיניהן.
משום-מה הלך לבו שֶׁבי אחרי זו הזמרה וההמֻלה שם, מתחת... מתוך הצחוק והצוָחות, מבעד קול-החלילים הדק והזריז, עלה שאון-מחול; מאן-דהוא רקד במסירות-נפש, בהכותו על-פי הטַקט בעקבי מגפיו; רסקולניקוב הקשיב בשׂים-לב, במרה-שחורה ובמחשבות רבות, בהכָפפו ובהביטו בסקרנות מן המדרכה אל הפרוזדור.
"יָפֶה אַתָּה מַחֲמַל עֵינִי,
הוֹי, חִנָּם אַל-נָא תַכֵּנִי!" –
השתפך הקול הדק של המזמר. נפשו של רסקולניקוב חשקה מאד לשמוע את דברי הפזמון, כאלו בזה היה תלוי הכל.
"אולי אכָּנס", חשב "הם צוחקים! מִשִׁכרות. ומה בכך. האם לא טוב גם לי להשׁתַּכֵּר?"
– יכָּנס אדון חביב! – פנתה אליו אחת הנצבות בקול מצלצל ובלתי צרוד עדַין. היא היתה צעירה לימים ואפילו לא מעררת בחילה.
– אי, יפת-תֹּאר! – ענה, בהזדקפו ובהביטו עליה.
היא הצטחקה; המחמָאה טובה מאד בעיניה.
– הוא בעצמו יפֵהפֶה, – אמרה.
– וכמה רָזֶה! – העירה אחרת בקול עבה – מבית החולים יצא?
– לכאורה בנות שָׁרים וחטמיהן קצרים, – הפסיק פתאם בן-כפר אחד, שנגש רְוֵה-חדוה, כשגלימתו על כתפיו ופרצופו ערמומי-צחקני – אגיל ואשמח!
– הכָּנס, מכיון שבאת.
– אכנס! תענוג!
והוא נדחף למטה.
רסקולניקוב עבר הלאה.
– שמע-נא, אדוני! – קראה אחריו העלמה.
– מה?
היא נכלמה.
– אני, אדוני החביב, שׂמֵחה, תמיד לחלק אתך את שעותי, ועתה לא אוכל להרים פני אליך. נַדֵב-נא לי, קַוַלֶר נעים, שש קופיקות לכוס יי"ש!
רסקולניקוב הוציא ככל אשר העלתה כף-ידו: שלש מטבעות בנות חמש.
– הוי, איזה אדון טוב!
– מה שמך?
– תשאל לדוּקלידה.
– לא, וכי נאה כך? – העירה פתאם אחת מן החבורה, בהניעה ראשה על דוקלידה – וכי איך פותחין ומבקשין? אני, דומה, הייתי באה בעפר מחרפה...
רסקולניקוב נתן עין סקרנית בדוברת. זו היתה ירקרקת כבת-שלשים, כֻּלה אבעבועות ופצעים, ושפתה העליונה נפוחה. דבריה ודִינָה-לחובה נאמרו, במנוחה וברצינות.
"היכן", חשב רסקולניקוב בצעדו הלאה, "היכן קראתי זה, איך שנִדון-למיתה אחד, שעה אחת לפני מותו, אומר או חושב, שאִלו העמידוהו ברָמה, על שן-סלע בלֵב-ים, ובמקום צר כזה, שלא יספיק אלא לשתי כפות-רגליו בצמצום, – ומסביב תהומות פוערים פה, מי-אוקינוס, אפלת-נצח, בדידות-עד וסערת-עולם – וכך היו משאירים אותו מעֻמד על שטח של אַמה לכל ימי חייו, לאלף שנים, לנצח-נצחים, – כי גם אז טוב לחיות כך מאשר למות מיד! רק לחיות, לחיות ולחיות! איזו חיים שהם – ובלבד לחיות!... איזו אמת! אלהים, איזו אמת! נָבָל האדם!... ונבל האיש אשר קרא לו נבל בגלל זה", הוסיף כעבור רגע.
הוא יצא לרחוב אחר. "כן! היכל-הבדֹלח! רזומיחין דבר על היכל-הבדלח, אלא מה לי שם? כן, לקרוא!... זוסימוב אמר, שקרא בעתונים"...
– עתונים יש? – שאל בהכנסו לבית-היין, שהיה בן חדרים אחרים מרֻוָּחים ונקיים – וריקים. שנים-שלשה אורחים שתו מה, ובחדר אחד רחוק ישבה כנופיה אחת של ארבעה אנשים ושתו שַׁמפַּניה. לרסקולניקוב נדמה, שבתוכם גם זמיטוב. אמנם, מרחוק אי-אפשר היה לראות היטב.
"ויהֵא!", חלף בקרבו.
– יין-שרף? – שאל המלצר.
– מה, וגם הָבֵא לי עתונים ישָׁנים, מחמשת הימים האחרונים, ואני אֶגְמָלך.
– נשמע אני, הנה של היום. וגם יין-שרף?
הובאו העתונים והטה... רסקולניקוב ישב והתחיל לחפש. "איזלער – איזלער – אצטעקי – אצטעקי – איזלער – בארמאָלאַ – מאַסימאָ – אצטעקי – איזלער" – פוּ, שֵׁד משחת! אה, הנה ידיעות ומקרים: "נפלו מעל הסֻלם – נִשׂרף מיין – שׂרֵפה ברחוב פֶּסקי – שֵׂרפה ברחוב הפטרבורגי – עוד שׂרֵפה ברחוב הפטרבורגי – עוד שׂרֵפה ברחוב הפטרבורגי – איזלער – איזלער – איזלער – איזלער – מאסימאָ"... אַ, הִנֵּה...
הוא מצא, לאחרונה, את אשר בקש והתחיל לקרוא; השורות רקדו לנגד עיניו, והוא, אף-על-פי-כן, גמר את כל "הידיעה" ובתֵאָבון התחיל לבקש בגליונות הבאים את הנוספות. ידיו רעדו בעַלעלו בגליונות מתוך קֹצר-רוח קדחתני. פתאם הרגיש, שמאן-דהוא ישב על שלחנו. הוא נשא עיניו – זַמיֶטוב, אותו זמיטוב ובאותה הצורה, עם טבעות עם שרשרות, עם שערות שחורות, סרוקות ומבֻשׂמות, במקטֹרן פרַנטי, אך במעיל מעוך קצת ובלבנים לא-צחים. הוא היה עליז למצער, הצטחק בעליזות מרֻבּה ובטוּב-לב. פניו השחרשרים להטו מעט מיין-השַׁמפַּניה אשר שתה.
– איך! הוא כאן? – התחיל בתמהון ובטון כזה, כאלו היו מכָּרים מנֹער – והרי רזומיחין אמר לי עוד אתמול, שאדוני עוד לא שב אליו רוחו... זה משֻׁנה! והרי אני הייתי אצלו...
רסקולניקוב ידע, שהַלָּה יגש אליו. הוא הניח את העתון ופנה לזמיטוב, על שפתיו היתה בת-צחוק, ואיזו אי-סבלנות רגזנית חדשה בצבצה בה.
– את זה יודע אני, שהוא היה, – ענה, – שמעתי; כבודו חפשׂ את הפֻּזמק שלי... ויודע הוא, רזומיחין מלא התפעלות מכבודו; הוא אומר, שיַחדו הייתם אצל לַויזה איבנובנה, אותה, שכבודו השתדל בעדה וקרץ בשבילה בעיניו לַפורוצ'יק אבק-שׂרפה, והַלָה לא הבין, זוכר הוא? לכאורה, איך אפשר לבלי להבין – והרי הדבר כל-כך ברור... אַה?
– הוי, איזה איש-חמסים!
– אבק-שׂרפה?
– לא, ידידו, רזומיחין...
– אבל טוב לו להיות בעולם, אדוני זמיטוב; למקומות הכי-נעימים – כניסה חפשית! מי זה כִבֵּד אותו עכשו ביין-שמפניה?
– זה אנחנו... שתינו... למה זה "כִבֵּד"?!
– הוֹנוֹרַרִים! כל טוּב העולם לפניו! – רסקולניקוב נתן קולו בצחוק – אין דבר, נער חביב, אין דבר! – הוסיף בטפחו לזמיטוב על כתפו – הן אני לא להכעיסו אומר כל זה, כי אִם "מתוך חבּה גמורה, כלומר, לשם משׂחק", ממש כאותו פועל שלכם, בעת שהתאבק עם מיטקה. אותו פועל שבמעשה הזקנה.
– והוא מהיכן הוא יודע?
– אני, אפשר יודע יותר ממנו.
– הוא עכשו משֻׁנֶה כל-כך... בודאי עדַין הוא חולה מאד. קֹדם זמנו יצא מביתו.
– אני משֻׁנֶּה בעיניו?
– כן, מה זה, הוא קורא עתונים?
– עתונים.
– השׂרֵפות מרֻבּות ביותר.
– לא. לא על השׂרֵפות אני קורא, – כאן נתן מבט מלא-חידה בזמיטוב; בת-הצחוק המלגלגת עִוְתָה שוב את שפתיו – לא, אני לא על השׂרֵפות קראתי, – המשיך, בקרצו עין לזמיטוב – אבל יודה-נא, נער חביב שהוא משתוקק מאד לדעת, על מה קראתי?
– כלל לא; אני שאלתי בעלמא, כלום אסור לשאול? ומה זה, שהוא...
– ישמע נא, הוא אדם משכיל, ספרותי, אַה?
– אני גמרתי את המחלקה הששית של הגימנסיה, – ענה זמיטוב בקורטוב של יהירוּץ.
– הששית! הוי, צפורי! עם תִּסרֹקת, עם טבעות – גְבִיר! אַדִּיר! פו, איזה נער נחמד. – כאן התפרץ רסקולניקוב שוב בצחוק עצבני, ישר בפני זמיטוב. הלה נרתע לאחוריו, ויותר משנעלב, נשתומם.
– פו, כמה משֻׁנֶה! – חזר זמיטוב ברצינות מרֻבּה. – כמדֻמה לי, שהוא עדַין מדבר מתוך חֹם.
– מתוך חֹם? צפורי!... הרי שאני משֻׁנה? וגם מענין בשבילו, אַה? מענין?
– מענין.
– כלומר, מה קראתי, מה חפשׂתי? הלא צויתי להביא כל-כך הרבה גליונות? זה מעורר חשד, הַה?
– מה הוא מדבר!
– על הקדקֹד – האזנֵים?
– איזה קדקד.
– אחר-כך אגיד, ועכשו, חביבי, הנני מודיע לו... לא, יותר טוב, הנני "מודה"... לא, עדַין אין זה הנוסח: "הנני מתוַדה לפניו, בכדי שישמע וירשום" – כך! ובכל הנני מודה ומתוַדה, שקראתי והתענינתי ובקשתי... וחפשׂתי – רסקולניקוב מצמץ בעין אחת וחכה: – וחפשתי – ולשם זה נכנסתי הֵנה – על אודות הריגת הזקנה, – הוציא לאחרונה כמעט בלחש והקריב מאד את פניו לפני זמיטוב. זמיטוב לא גרע ממנו עין, הביט עליו בעקשות, בלי נוע, ולא הסיר פניו מעל ני רסקולניקוב. ומשֻׁנה מכֹּל נדמה לו לזמיטוב אחר-כך, מה שדק שלם נשמכה ביניהם הדממה, ודק שלם הביטו איש על רעהו.
– נו, ומה בכך? – קרא פתאם בתמהון ואי-סבלנות – מה זה עסקי? מה בזה, שקרא?
– היא היא הזקנה, – המשיך רסקולניקוב באותו הלחש, מבלי נוע לקול קריאתו של זמיטוב – היא היא, אשר בעת שדברו על-אודותיה בלשכה, זוכר הוא, התעלפתי? מה, עכשו מבין הוא?
– אבל מהו הדבר? "מבין הוא"? – קרא זמיטוב כמעט בחרדה.
פניו הרצינים ונעדרי-התנועה של רסקולניקוב נשתנו כהרף-עין אחד, ופתאם התפרץ שוב באותו הצחוק העצבני שמקֹדם כאלו אין הוא יכול בשום אֹפן להבליג עליו. ולהרף-עין הוארה בזכרונו בבהירות יתֵרה הרגשתו באותו הרגע, כשעמד לפני הדלת עם הקרדֹם, הַבְרִיחַ התנודד, והם מעבר לדלת התדפקו והתקוטטו, ופתאם עלתה תשוקה בקרבו לצעוק להם, לחרפם ולגדפם, לשלוח לשון למולם, להתגרות בהם ולצחוק בקול רם, לצחוק, לצחוק!
– הוא או משֻׁגע, או... התחיל זמיטוב והפסיק, כאלו דִכּא פתאם על-ידי רעיון פתאֹמי שחלף במוחו.
– או? מה "או"? נו, מה? נו, יגיד אפוא!
– לא כלום! ענה זמיטוב בכעס – הבלים!
שניהם נשתתקו, אחרי התפרצות-הצחוק הפתאמית, החולנית, נעשה רסקולניקוב פתאם עצוב ושקוע במחשבות. הוא שם את זרועותיו על השלחן ויתמוך את ראשו בידיו. נדמה, שהוא שכח לגמרי את מציאותו של זמיטוב. הדממה נמשכה ונמשכה.
– למה אינו שותה את הטה? יצטנן, – אמר זמיטוב.
– אַה? מה? טה?... אכן... – רסקולניקוב גמא מן הכוס, הניח לפיו חתיכת-לחם קטנה ופתאם נתן עין בזמיטוב ונדמה, שהוא זכר את הכל והתנער; ומיד שב לפניו אותו הבטוי המלגלג שהיה להם לראשונה, הוא הוסיף לשתות את הטה.
– בימינו נתרבו הרמאים, – הנה זה לא כבר קראתי ב"המבשר ממוסקבה", שתפסו במוסקבה חבורה שלמה של מזַיפי-מטבעות. חבורה שלמה. עשׂו גם שטרות מזֻיָפים!
– אָה, זה היה כבר! אני קראתי על זה עוד לפני חֹדש, – ענה רסקולניקוב במנוחה – ובכן אליבא דידיה גם אלה כרמאים! – הוסיף בגחוך.
– אלא מה? לא רמאים?
– הללו? אלה הם ילדים, עוללי-שדַיִם, ולא רמאים! וכי יאה הוא, שלמטרה שכזו תתאסף חבורה שלמה?! וכי אפשר? כאן גם שלשה הנם די והותר, וגם-כן במה דברים אמורים? – כשאחד בטוח בשני יותר מבעצמו! שהרי די לאחד לגלות מלה כפטפוט מתוך שִׁכּרות – והכל אבוד! תינוקות! הלכו ושׂכרו אנשים בלתי-נאמנים להחליף את השטרות בבנקים; ודבר שכזה מאמינים לכל אדם מן השוק? נו, נניח אפילו, שהצליחו גם התינוקות, נניח אפילו שכל אחד רכש לו מליון, – נו, ואחר-כך? לכל ימי-חייהם? שכל אחד יהיה תלוי בדעת חברו לכל ימי-חייו? הלא טוב מזה להחָנק! והללו הלא גם להחליף לא ידעו ולא יכלו: התחיל אחד מהם להחליף, קבל חמשת אלפים ורעדו ידיו. ארבעת אלפים סָפַר כראוי, ואת החמשי קבל ולא סָפַר, יהיה פחות, ובלבד להספיק לשים בכיס ולברוח. נו, מובן, שעורר חשד. והכל הלך לאבדון בשֶׁל טִפּש אחד! כלום אפשר כך?
– שתרעד היד? – מלא אחריו זמיטוב – לא, זה אפשר, לא, אני מאמין באמונה שלמה, שזה אפשר. יש שאינם עוצר כֹּח.
– לנשוא כגון זה?
– והוא היה נושא? לא, אני לא! בעד תשלום של מאה רֻבּל לקבל על עצמו פחדים כאלה? ללכת עם שטר מזֻיָף – לאן! לבַּנק, במקום של בעלי-נסיון, במקום שאכלו בנִדון זה כור-מלח – לא, אני הייתי מתבלבל, הוא לא?
בלב רסקולניקוב נתעוררה שוב תשוקה עזה "לשלוח לשון". לרגעים עבר רעד בגַבּו.
– אני לא הייתי עושׂה כך, – התחיל "לבוא ממרחק", – אני הייתי מחליף כך: קֹדם-כל אני סופר את האלף הראשון פעמים ארבע, פנים ואחור, מסתכל בכל שטר ושטר; אחר-כך אני נגש אל האלף השני, מתחיל וסופר, מגיע עד האמצע, מוציא איזה שטר בן-חמִשים, משקיף בו לנֹכח האור, מהפך ומשקיף מהצד השני, – האם אינו מזֻיָף? "אני, כלומר, חושש; קרובה אחת יש לי, והיא בימים האלה אבדה בגלל אי-זהירות שכזו עשרים-וחמשה רֻבּל; וכאן היה בא ספור-המעשה, וכשהייתי עומד באלף השלישי – לא, הרשוני נא: דומה אני, שבאלף השני לא דִיַקתי כל-צרכי בספירת המאה השביעית, יש ספק אצלי, וכך הייתי משאיר את השלישי וחוזר חלילה אל השני – וכך הייתי נוהג בכל החמשה. נגמר הענין – ואני מוציא שטר שטר מן החמשי ומן השני, ושוב לנֹכח האור, ושוב פקפוקים, "יחליף לי בבקשה". באֹפן זה שהגזבר היה טובל בנהרי-זֵעה ובלכתי סוף-סוף, לא היה יודע איך לברך ולשבח לאלהיו על שנפטר ממני. אבל לא! הלכתי, פתחתי את הדלת – ושוב אני כאן, חוזר, שאלה אחת יש לי לשאול, פרט אחד לדעת, – כך הייתי נוהג אני!
פו, איזו דברים נוראים בפיו! – קרא זמיטוב בצחוק – אלא שכל זה אינו אלא בפה, וכשהיה בא לידי מעשה, ודאי שהיה נכשל. וגדולה מזו. לדעתי, לא רק אני והוא, אלא אפילו זקן ורגיל בפשעים, לעולם לא יאמין בעצמו, ברם, למה לנו להביא ראיות מרחוק – הנה חוששת לשום סכנה, באמצע היום, – נִצל בדרך-נס – ואף-על-פי-כן רעדה אותה יד; לשדוד כראוי לא עצרה; זה נראה ממהלך הענין.
רסקולניקוב כמו נפגע בכבודו.
– נראה! אבל לכו-נא ותפסו אותו עכשו! – קרא כשמח להתגרות בזמיטוב.
– יתפסוהו!
– מי? אתם? אתם תתפסוהו? עורבא פרח! הן אצלכם מהו העקר בחפוש פושעים? אם האדם החשוד מבזבז ממון או לא. כיצד! עד עתה לא היה לוו כסף, ופתאם התחיל להוציא כסף – מי אפוא, אם לא הוא? ובזה הן גם ילד קטן יוכל לרמותכם, לכשירצה!
– הוא הדבר, – ענה זמיטוב, – שֶׁכֻּלם נוהגים כך, חורגים בכל ערמומיות שבעולם, מעמידים את נפשם בסכנה, ואחר-כך – מיד לבית-המזרח – ונודע הדבר! בשעת-בזבוז-הכסף לוכדים אותם. הן לא הכל ערומים כמותו. הוא, ודאי, לא היה הולך לבית המרזח כמובן?
רסקולניקוב הרעים את גבותיו ונתן עין בוחנת בזמיטוב.
– כמדֻמֶה, שגדול תַּאבונו ביותר לדעת, איך הייתי נוהג אני? – שאל באי-רצון.
– רוצה הייתי, – ענה הלה בקול נמרץ ורציני. משום-מה התחיל להביט ולדבר ברצינות יתֵרה.
– מאד?
– מאד.
– טוב, אני הייתי נוהג כך, – התחיל רסקולניקוב, ושוב הקריב פתאם את פניו לפני זמיטוב, ושוב הביט בו בעקשות ודבר בלחש, באֹפן שהלה נרעד הפעם – אני הייתי עושה כך: אני הייתי לוקח את הכסף ואת החפצים, ומיד אחרי צאתי משם, תכף-ומיד, מבלי הכנס תחִלה לשום מקום, הייתי הולך ובא לאיזה מקום שומם ומשומם, אשר גדרות מסביב לו, וכמעט אין איש – איזו גִנה עזובה או כדומה לזה. ועוד מקֹדם, עוד לפני המעשה, הייתי מוצא באותה חצר ומיַעֵד לי לשֵׁם זה איזו אבן, במשקל של פוד או פוד וחצי בערך, שם בפנה, אצל הגדר, אבן המֻנחה שם, אולי מיום הבנות הבית; הייתי מרים את האבן – מתחתיה ודאי שיש גומָה – ולאותה גומה הייתי נותן את כל הכסף והחפצים. הייתי מסדרם שם ומכסה באבן, ואת האבן הייתי מניח, באֹפן שתשוב ותקבל את צורתה הקודמת, הייתי לוחצה ברגל והולך לי, ושנה שנתיים לא הייתי נוגע באוצרי, שלש שנים לא הייתי נוגע – ואתם חפשו! חפשו את המחט בעגלה של שחת!
– הוא משֻׁגע! – אמר זמיטוב משום-מה גם-כן כמעט בלחש ומשום-מה התרחק פתאם מרסקולניקוב. עיניו של זה הבריקו ברגע; הוא חָוַר באֹפן נורא; שפתו העליונה רעדה והתחילה לרקוד; הוא התקרב לזמיטוב ככל-האפשר והתחיל להניע בשׂפתיו, מבלי הוציא כל הגה; כך נמשך כחצי-רגע; הוא ידע את אשר הוא עושה, אלא שלא יכֹל לעצור בעצמו. המלה האיֻמה, כאותו הבריח בדלת אז, רקדה על שפתיו; הִנה-הנה – ותִנָתק; הנה-הנה – ותמלט; הנה-הנה – רק לבטאה!
– ומה, אם אני הוא שהרגתי את הזקנה ואת אלישבע? – אמר פתאם ונתעורר.
זמיטוב נתן בו מבט פראי והלבין כמפה, פניו נתעווּ בחִיוך.
– כלום זה אפשר? – אמר בלאט.
רסקולניקוב הביט בו בזעם.
– יודה, שהוא האמין בדברי? – כן? הלא כן?
– כלל לא! עכשו עוד יותר ברי לי, שלא! – קרא זמיטוב במהירות.
– נלכד, סוף-סוף! נלכדה הצפור, משמע, שהאמין בהם, אם "עכשו עוד יותר ברי לו, שלא"!
– אבל כלל וכלל לא! – קרא זמיטוב בבלבול גלוי – והוא במתכַּוֵּן הפחיד אותי, בכדי להביאני לידי כך?
– ובכן, איננו מאמין? ועל-אודות מה דברו אז שלא בפני לאחר שיצאתי מן הלשכה? ולשם מה חקר ודרש אוי הפוֹרוּצ'יק אבק-שרֵפה לאחר התעלפותי? הוי, אתה! – קרא הוא למלצר, בקומו ובנטלו את כובעו – כמה מגיע?
– סך-הכל שלשים קופיקות, – ענה פלוני, בגשתו במרוצה.
– ועוד עשרים הרי לך מתנה, הראיתם, כמה כסף, – הושיט לזמיטוב את כף-ידו הרועדת והמלאה שטרות – אדֻמים, כחֻלים, עשרים-וחמשה רֻבּל. מאין? ומאין הבגדים החדשים? הן ידוע הוא לכל, שלא היתה אף אגורה! את פי בעלת הבית הן בודאי, שאלו... נו, די! Assez caus'e! שלום! להתראות... בשלום ונחת.
הוא יצא כשכֻּלו רועד מאיזו הרגשה פראית-היסטֶרית, שאמנם היתה בה גם מדה ידועה של עֹנג, – ובכלל היה קודר ויגע מאד. פניו היו מעֻוָתים כמו אחרי התעלפות קשה. עיפותו הלכה הלוך וגדֵל, כֹּחותיו עכשו היו מתעוררים ומתרבים עם הדחיפה הראשונה, עם תחִלת כל הרגשה מרגיזה, ועם החלשת ההרגשה, מיד הולכים ופוחתים במהירות.
וזַמיטוב, כשנשאר לבדו, ישב עוד זמן מרֻבֶּה על מקומו שקוע במחשבות. רסקולניקוב הפך שלא בכַוָנה את כל מחשבותיו בנִדון הענין הידוע וקבע את דעתו לחלוטין.
"אליה פטרוביץ' הדיוט! – גמר בהחלט.
אך פתח רסקולניקוב את הדלת אל הרחוב, והנה פתאם, על המעלות נתקל ברזומיחין הנכנס. שניהם, גם כשהיה כבר רק רֶוח של צעד ביניהם, לא ראו איש את אחיו, באֹפן שכמעט התנגחו בראשיהם. שעה קלה מדדו איש את רעהו במבטיהם. רזומיחין היה תחִלה אחוז תמהון כביר, אלא שפתאם הבריקה בעיניו חֵמה, חֵמה אמיתית, שפוכה.
– הרי שאתה פה! – צעק בכל כח גרונו – מן המִּטה נסת! ואני חפשתיו שם תחת הספה! אל תחת הגג הלכנו לחפשו. את נסטסיה כמעט שלא הכיתי בגללך... והוא – היכן הוא! רודקה! מה פֵרושו של כל זה הוא, שקצה נפשי בכֻלכם עד מות, ואני רוצה להיות לבדי, – ענה רסקולניקוב בהשקט.
– לבדך? ככשאין בך כח ללכת, כשפרצופך אודנו לָבָן כְּבַד ונשימתך קצרה? טִפּש! מה עשית בהיכל-הבדֹלח? תן תודה כרגע!
– הנה לי! – אמר רסקולניקוב ורצה לעבור. – זה הוציא את רזומיחין מעצמו והוא אחז בכתף רעהו בחזקה.
– הנה? אתה מֵעֵז לאמר "הנה"? וכי יודע אתה, מה שאעשה כרגע? אצנפך כדור, אשימך בצרוֹר ואשׂאך הביתה ואסגרך על מסגר!
– שמע נא, רזומיחין, – התחיל רסקולניקוב בחשאי ולכאורה בנחת גמורה – האמנם – האמנם אינך רואה, שאני איני רוצה בטובותיך? ולמה זה החֵפץ לעשות טובות לאלה, ש... שיורקים עליהן? לאלה, שזה, לבסוף, קשה באמת מנשוא? נו, למה בקשתני ומצאתני בראשית מחלתי? אני, יוכל היות, הייתי שמח מאד לקראת מָות? נו, האם לא הראיתי לך היום דיִי, שאתה מענה אותי, שאני... מואס בך! חֵפץ משֻׁנה באמת – לענות בני-אדם! הנני מבטיחך אפוא, שכל זה באמת ובתמים, מפריע בעדי לשוב לאתני, מפני שזה מרגיז אותי בלי הפסק! הן הלך מאתי זוסימוב, בכדי שלא להרגיזני! הנה לי גם אתה, בשם אלהים! ולבסוף, איזו רשות יש לך להחזיק בי באֹנס? וכי אינך רואה, שאני דובר אליך בדעת צלולה? הורני, במה, במה אוכל לכפר את פניך, למען לא תציק לי ולמען לא היטב תיטיב עמדי? יהא, שאני כפוי-תודה, שאני שפל, רק סורו ממני כֻלכם, בשם אלהים, סורו! סורו!
הוא התחיל בנחת ובהשקט, מתענג למפרע על כל הרעל והארס אשר יוציא מתוכו, וגמר בחמת-שגעון ובנשימה חנוקה, כמו לפני שעה את לוזשין.
רזומיחין עמד, הרהר ויִרֶף ממנו:
– לֵך אפוא לכל הרוחות! – אמר בחשאי וכמעט כמעמיק במחשבותיו. – עמוד! – נהם נהימה פתאֹמית, כשרסקולניקוב עשה תנועה ללכת; – שמע אלי, הנני מכריז לך ומודיע, שכֻּלכם, כֻּלכם, בלי יוצא-מן-הכלל, פטפטנים וגַלְגָנים! כשׁאיזה חוט-השערה מעיק על לבכם, הרי אתם מתפנקים ודוגרים כתרגנגֹלת טרם המליטה. גם בזה אתם מחקים כקופים את אחרים. אין בכם אף סִמן של חיים עצמיים. מדונג קֹרַצתם, ותחת דם – חֹמץ נוזל בעורקיכם. באיש מכם איני מאמין! אצלכם ראשית כל – לבלי היוֹת דומה לאדם. עמ-מ-וד! – צוח בזעם-מִשְׁנֶה, בראותו שרסקולניקוב עושה שוב תנועה ללכת – שמע עד הסוף! אתה יודע, היום מתאספים אצלי לחנֻכּת הבית, יוכל היות שכבר נתאספו, אלא שאני השארתי את דודי (הייתי שם זה-עתה), שהוא יקבל את הבאים, ובכן אפוא, אלמלא היית שוטה גמור, שוטה שפל, טִפֵּש שבטִפּשים, אלמלא היית תרגום מלועזית... רואה אתה, אני מודע, אתה איש חכם, אלא שאתה כסיל! – ובכל, אלמלא היית טִפּש, היית בוחר להכנס אלי הערב, לשֶׁבת מעט, תחת לקרוע את הנעלים לשוא. הואיל ובין כה וכה יצאת מביתך, הרי שאין תֵּרוצים! אני הייתי מכניס בשבילך מיני כסאות רכים, יש כאלה אצל בעל-הבית... כוס חמין, חברה... וָלא – אשכיבך על הספה אצלי, ותשכב בינינו... גם זוסימוב יהיה. תבוא?
– לא.
– שקר וכזב! – קרא רזומיחין בקֹצר-רוח – מהיכן יודע אתה? אתה אינך אחראי בעד עצמך! ואף אינך מבין דבר בכל זה... אני גם-כן אלף פעמים התקוטטתי עם בני-אדם וחזרתי אליהם... בושים – וחוזרים אל האדם! זכור אפוא, בית פּו'צִינקוב, הדיוטה השלישית...
– באֹפן הזה, אדוני רזומיחין, הן אפשר שיתחיל במהרה לתת גוו למכים, מתוך הנאה לעשות טובות...
– למכּים? אותי? בעד כַּוָנה כזו בלבד אֶמרוט לחי! בית פוֹצ'ינקוב 47 No., במעונו של הפקיד בַּבּוּשקין...
– לא אבוא רזומיחין! – רסקולניקוב פנה לו עֹרף וילך.
– אנכי אערבך, כי תבוא! – קרא רזומיחין אחריו – וָלא – הנך... ולא – אין אני רוצה לדעתך! חכה, אי, זמיטוב שם?
– שם
– ראיתָ אותו?
– ראיתי.
– ודברת אִתּוֹ?
– דברתי.
– על מה? נו, השד אתך, אל תגד. פוצ'ינוקב No. 47, בבושקין, זכור!
רסקולניקוב הגע עד רחוב-סַדוֹוַיה ופנה בזוית. רזומיחין הביט אחריו שקוע במחשבות. לאחרונה עשה בידו תנועה של יאוש וילך לבית, אלא שנעצר בחצי המדרגות.
– "יקח אֹפל!" – המשיך לחשוב כמעט בקול – מדבר הוא בתבונה, ובתוך כך כאלו... אבל גם אני טִפּש! כלוםם המטֹרפים בדעתם אינם מדבירם בתבונה? וזוסימוב, כמו שנדמה לי, ירא דוקא מפני זה!" – הוא נקף אצבעו במצחו – "נו ומה אם... כיצד השארתיו אפוא לבדו? יכול הוא גם להטביע עצמו... אי, עשׂיתי מִשגֶה! אסור היה לעשות כך!" – והוא שב במרוצה לאחור, על עקביו, לדלוק אחרי רסקולניקוב, אלא שעקבותיו של זה לא נודעו כבר. הוא ירק ובצעדים נחפזים שב להיכל-הבדֹלח, לחקור ולדרוש את זמיטוב.
רסקולניקוב בא יש לגשר N, התיצב באמצעו אצל המעקֶה, שׂם עליו את שתי זרועותיו והתחיל להביט למרחב. לאחר שנפרד מרזומיחין, גברה חולשתו כל-כך, עד שבקֹשי רב עלה לו לבוא הֵנה. הוא רצה לשבת או לשכב באיזה מקום שהוא, בחוץ. הוא הרכין עצמו על-גב המים והביט במבט מכונתי אל האדמומות האחרונה של השמש הנוטה לערוב, על שורת הבתים, שהלכה הלוך וכהה באפלולית בין-ערבַּיִם, על איזה חלון רחוק וגבוה משמאל לחוף, שהתנוץ כמו באש מקרן-השמש האחרונה, שהכתה בו, על מי-התעלה המשחירים, ונדמה, שבתשומת-לב יתֵרה הסתכל במים הללו. לאחרונה, התחוללו בעיניו איזו עגולים אדֻמים, הבתים הסתובבו ורקדו, ואִתּם – ההולכים, החופים, העגלות. פתאם נרעד, ואולי גם נִצל מההתעלפות, על-ידי חזיון אחד משֻׁנה ופראי. הוא הרגיש, שמאן-דהוא עמד אצלו מימין; הוא נשׂא עיניו וירא סמוך לו אשה גבוהה אחת, מטפחת על ראשה. פניה ירֻקים, מָאֳרכים ורזים, עיניה אדֻמות ושקועות בחוריהן. היא הביטה עליו ישר, אבל נראה היה, שהיא אינה רואה ואינה מבדילה כלום. פתאם אחזה בימינה ברשת-הברזל, הרימה את רגלה הימנית והשליכה אותה מעבר לרשת, אחר כך השליכה גם את השמאלית, מי-התעלה העכורים נֶחצו להרף-עין, בלעו את קרבנם, אבל בעוד רגע עלתה הנטבעה למעלה, והזרם נשָׂאָהּ עמו בחשאי, כשראשה ורגליה במים, גַבָּה למעלה ושׂמלתה נטויה ונפוחה על-פני המים כְּכָר.
– טבעה! – טבעה! – קראו עשרות של קולות; אנשים נתאספו במרוצה ובהמון, הוֹרוּ על החופים; על הגשר, אצל רסקולניקוב התגודדו, הצטפפו ולחצו אותו מאחור.
– רבונו של עולם, הן זוהי אפרוסיניוּשקה שלנו! – נשמע מקרוב קול-בוכים של אשה – הצילו, אנשים יקרים, הוציאוה!
– סירה! תנו סירה! – צעקו בהמון.
ואולם כבר לא היה צֹרך בסירה: שוטר הרחוב השליך מעליו את אדרתו ונעליו וקפץ לתוך המים. העבודה לא היתה מרֻבּה ביותר. הטובעת נִשׂאה במרחק של צעדים אחדים ממורדות התעלה, והוא נאחז בימינו בשׂמלתה, בשׂמאלו הספיק לאחוז במוט, שהגיש לו חברו: ומיד הוציא את האשה. הניחוה על אבן-הגזית של המורדות. רוחה שבה אליה מהרה; היא ישבה, התחילה לעטוש ולנחור, ובלי-דעת נִגבה את שמלתה הלחה בידיה. לא דברה דבר.
– עד היכן הביאה אותה השִׁכְּרות, עד היכן – ילל אותו קול האשה עכשו אצל אפרוסיניושקה – לפני ימים אחדים חפצה גם-כן להֵחָנק, ממש הוציאוה מן העניבה. עכשו הלכתי לחנות, השארתי את הילדה על השגחתה – והנה איזה חטא יצא! שכֵנת אבי, שכנה, בית אצל בית, כאן בזוית הרחוב, כאן...
ההמון נפרד והלך לדרכו, השוטרים טִפלו עדַין בטובעת, אחד הזכיר, שצריך להובילה ללשכת-הפוליציה... רסקולניקוב הביט על כל זה בהרגשה משֻׁנה של שויון-נפש גמור. הדבר היה לו לזרא, "לא, זה מאום... מים... לא כדאי", מלמל בפני עצמו. – "דבר לא יהיה". – הוסיף, "אין מה לחכות. מה זה לשכת-הפוליציה?... ולמה זמיטוב אינו בלשכה? הלשכה פתוחה עד עשר..." הוא הפך עֹרף למעקֵה-הגשר ויבט מסביב.
"נו, מה בכך! אפשר!" אמר לעצמו בהחלט, נִטע ממקומו ויכונן צעדיו לעֵבר, שבו היתה הלִשכה. לבו היה ריק וחֵרֵש. לחשוב – מֵאֵן. אפילו השממון עָבר; מן האֶנֶרגיה שהיתה בו בצאתו מן הבית, "בכדי לגמור הכל", לא נשאר אף זֵכר. מקומה לקחה אַפַטיה גמורה.
"וכי מה? גם זה מוצָא!" חשב בלכתו בשקט ובהתרשלות על חוף התעלה. – איך שיהיה, ואני אגמור, מפני שרצוני בכך... אך – האם מוצא הוא? אחת היא! אמה על אמה יקציעו – הע! ברכם, איזה סוף! האמנם סוף? האגיד להם אם לא? אי... שד! כמה עיפתי; צריך למהר ולשבת או לשכב... החרפה היותר גדולה בזה, היא הכסילות היתֵרה. אבל יורק אני גם על זה. פוּ, איז טפּשֻׁיות עולות בראשי"...
הדרך אל הלשכה היתה ישרה, רק על-יד הפִּנָה השניה לרחוב אחד צריך היה להשמאיל, ומשם – צעדים מספר. אולם רסקולניקוב הגיע רק עד הפִּנה הראשונה לרחוב אחר, ושם נצב, פקפק – ופנה לצדדין להקיף – אפשר בלי כל מטרה, ואפשר בכדי לדחותאת הדבר עוד לרגע. הוא הלך והביט לארץ. פתאם היה לו הרגש כאלו לחש לו מאן-דהוא דבר-מה באזנו. הוא הרים את ראשו וראה שהוא עומד אצל אותו הבית, בשער. מאותו הערב לא היה פה ולא עבר.
תשוקה בלתי-מנֻצחת ונעדרת-פשר צָדָה אותו. הוא נכנס אל השער, פנה ימינה למעלות הידועות לו והתחיל לעלות אל הדיוטה הרביעית. על הסֻלם הצר והמעֻקל היתה אפלה עבה. הוא שהה על סף כל דיוטה ודיוטה והתבונן לַכֹּל בשים-לב. מסגרת אחד החלונות בדיוטה הראשונה היתה נטולה. "אז לא היה זה", חשב. והנה המעון בדיוטה השניה, שנִקוֹלישקה ומִיטקה עבדו שם: "סגור על מסגר; והדלת צבועה מחדש; עומד, כפי הנראה, לשׂכירה". והנה הדיוטה השלישית... הרביעית... "כאן!" ותמהון תקף אותו: דלתו של המעון הזה היתה פתוחה לרוָחה שם היו אנשים, משם עלו קולות; כל זה היה בלתי-צפוי בשבילו לחלוטין. אחר פקפוק קצר, עבר את השלבים האחרונים ונכנס לתוך המעון.
גם המעון הזה, עסוקים היו בשכלולו; פועלים עבדו בו; זה כמו הכה אותו בתמהון. משום-מה נדמה לו בעלותו, שהוא ימצא פה הכל כמו שהשאיר אז, ואפילו, אפשר, שהפגרים עודם מֻנחים על הרצפה. ועכשו: כתלים ריקים, כל רהיטים אין; משֻׁנֶּה! הוא נגש אל החלון ויֵשב על אדנו.
הפועלים היו שְׁנַים, בחורים, אחד קשיש ואחד הרבה צעיר ממנו. הם הדביקו ניָר צבוע חדש על הכתלים, ניר לבן עם פרחי-חבצלות, תחת הניר הקודם, הצהֹב, המרֻסק והבָּלֶה. משום-מה לא יָשַׁר הדבר בעיני רסקולניקוב עד-למאד; הוא הביט על הניר החדש בחֵמה, כאלו צר היה לו על ששִׁנו כך את הכל.
הפועלים, כפי הנראה, אֵחרו את מועדם, ועתה נחפזו לקפל את נירותיהם וללכת הביתה. כניסתו של רסקולניקוב כמעט שלא הסַבּה כלל את תשׂומת-לבם. הם שוחחו על דבר-מה. רסקולניקוב שלב את זרועותיו על חזהו והאזין לדברי המשוחחים.
– ובכן באה אלי בבֹּקר, – דבר הקשיש אל הצעיר – כַּעֲלות השמש, לבושה פאר. "מה אַתּ, אומר אני אליה, רוקדת כנגדי? מה אַתּ מתקשטת בשבילי?" – אני רוצה, היא עונה לי, אני רוצה, טיטוּס וַסיליץ', מהיום והלאה לעמוד ברשותך לחלוטין". אֱהֶה, משמע, עד היכן הגיעו הדברים. ומלבושיה – אני אומר לך; ז'ורנַל, פשוט, ז'ורנַל!
– ומה זה, דודי, ז'וּרנַל? – שאל הצעיר. הוא כפי הנראה, למד תורה מפי "דוֹדוֹ".
– ז'ורנל, זהו, אחי, התמונות כאֵלו, משוחות בששר, ואת התמונות האֵלו מקבלים החַיָטים של עירנו מדי שבת-בשבתו, על-ידי הפוסטה, מחוץ-לארץ, בכדי, כלומר, ללמוד מהן, איך לאנשים להתלבש, לזכרים ולנקבות. כלומר, ציורים. הזכרים מצֻיָרים לרֹב בבֵיקֶשות ובסוּרטוּקים, ומה שנוגע למחלקת-הנשים, הרי יש שם, אחי, עכסים ושביסים, קִשורים ובתי-נפש כאלה, שאם תתן לי בעדם כל הון ביתך, ימעט לי!
– מה לא ימָצא בקרית-מלך זו! – קרא הצעיר בהתהלבות, – חוץ מאבא-ואמא, הכל יש!
– חוץ מזה, אחי, הכל ימָצא, – הודה הקשיש.
רסקולניקוב קם וילך אל החדר השני, במקום שהיו אז המזוָדה, המטות והקוֹמוֹדה; החדר מחֻסַּר-הרהיטים נדמה לו לקטן מאד. הניר שעל הכתלים עדַין היה כמקדם; בקרן-זוית אחת נסתמן ביותר מקום האיקוֹנין, שנִטלו ממנו. הוא העיף מבט אחד וחזר לחלונו. הפועל הקשיש זרק עליו מבט אלכסוני:
– מה לאדוני בכאן? – שאל הוא פתאם, בפנותו אליו.
במקום תשובה, קם רסקולניקוב, יצא אל הפרוזדוֹר, אחז בפעמון וימשוך. אותו הפעמון, אותו קול-הפחדים! הוא משך שנית, שלישית; הקשיב רב-קשב והעלה זכרונות. אותה ההרגשה המעַנה, המדַכּאה, האיֻמה התחילה לעלות לו ביתר וביתר בהירות; הוא נרעד עם כל צלצול, ואיזה עֹנג נתרבה ונתרבה בו.
– אבל מה לך בכאן? מי אתה? – קרא הפועל בקרצו אליו. רסקולניקוב שב החדרה.
– רוצה אני לשכור את המעון, – אמר, – ואני מְסַיֵר.
– אין שוכרין מעון בלילה; וחוץ מזה צריך היה לבוא עם השוער.
– את הרצפה שפשפו; אתם תצבעוה? – המשיך רסקולניקוב – ודם אין?
– איזה דם?
– הרי הרגו פה את הזקנה ואחותה. שלולית של דם היתה פה.
– אבל מי אתה ומה אתה? – קרא הפועל בדאגה.
– אני?
– כן?
– ואתה מתאוה לדעת? נלכה אל הפוליציה, ושם אגיד.
הפועלים סקרוהו בתמהון.
– לנו הגיעה העת ללכת מפה. נתאחרנו. בוא, אליושקה, צריך לסגור, – אמר הפועל הקשיש.
– נו, נלכה! – ענה רסקולניקוב בשויון-נפש. יצא ראשון וירד לאט לאט מעל המדרגות. – הוי, שוער! – קרא בקול בצאתו אל השער.
אנשים אחדים עמדו אצל הכניסה אל החצר מן הרחוב והתבוננו לעוברים-ושבים; שני השוערים, אשה אחת, עירוני בהחַלַט ועוד מאן-דהוא. רסקולניקוב נגש ישר אליהם.
– מה דרוש לו? – נענה לו אחד מן השוערים.
– בלשכה היית?
– זה עתה הייתי, מה דרוש?
– שם נמצאים הפקידים?
– נמצאים.
– וגם הסגן שם?
– היה שער אחת. מה דרוש לאדון?
רסקולניקוב לא ענה ונספח אליהם שקוע במחשבות.
– את המעון בא לראות, – אמר הפועל הראשי בגשתו.
– איזה מעון?
– את המעון שאנו עובדים בו. "למה, כלומר, שפשפו את הדם? כאן, אמר, היה רצח, ואני באתי לשְׂכּוֹר". וגם בפעמון התחיל למשוך. כמעט שלא נתק. "ולכו ונלכה, אמר, אל הפוליציה, שם אגיד הכל". נטפל אלינו.
השוער הביט בתמהון ובפנים זועפים על רסקולניקוב.
– אבל מי הוא? – שאל קשות.
– אני רדיון דומניץ' רסקולניקוב, מי שהיה סטודנט, ודירתי בבית שִׁיל, פה בסִמטה, לא רחוק מפה, מעון No. 14, שְׁאַל את השוער... הוא יודע אותי. – רסקולניקוב הגיד את כל-זאת באיזה מין עצלות ופזור-הנפש, מבלי הפוך פניו לאנשי-שיחו, בהביטו במלוא-עיניו אל הרחוב האפל.
– ולמה בא אל המעוֹן?
– לראות.
– מה לראות?
– טוב היה לתפסו ולהוליכו אל הפוליציה! – התערב פתאם העירוני, ונשתתק.
רסקולניקוב שלח לו מבט אלכסוני דרך הכתף, נתן בו עין ואמר בלחישה ובעצלות:
– נלכה!
– ובאמת! – מִלא אחריו העירוני המתעורר – למה הגיע עד אותו דבר? מה יש בלבו, אַה?
– שִׁכּור לא-שִׁכּור, אלֹהים יודע אותו, – רטן הפועל.
– מה לך פה? – קרא שוב השוער, שהתחיל לקצוף באמת – למה נטפלת?
– מנֻוָּל! – קראה האשה.
– מה יש לבוא עמו בדברים, – קרא השוער השני, בן-כפר גדול, בגלימה על כתפיו ועם מפתחות בחגורתו – צא מפה!... באמת מנֻוָּל... הלאה!
ובאחזו את רסקולניקוב בכתפו, דחף אותו החוצה. הלה התמוטט, אבל לא נפל, התיַשר, הביט בדממה על הנצבים וילך הלאה.
– בר-נש משֻׁנֶּה, – אמר הפועל.
– משֻׁנים נעשׂו הבריות בימינו, – אמרה האשה.
– ואף-על-פי-כן, צריך היה למְסרו אל הפוליציה, – הוסיף העירוני.
– לא כדאי, – החליט השוער הראשי – מנֻוָּל ותו לא... מכניס בעצמו את ראשו, וכשתביאהו בפלילים – אין לדבר סוף... יודעים אנו!
”ובכן, ללכת או לא?" חשב רסקולניקוב בהתיצבו באמצע הגשר על פרשת-דרכים ובהביטו מסביב, כאלו חִכּה ממי-שהוא לפקֻדה אחרונה. אבל כל קול לא בא אליו משום מקום; הכל היה חֵרש ואִלֵם בשבילו, כאבנים אשר דרכו רגליו עליהן... פתאם עלה מרחוק, כמאתים צעדים ממנו, מסוף הרחוב, מתוך האפלה העבה, קול המון, דברים, צעקות... בין ההמון עמדה איזו מרכבה... באמצע הרחוב הבהב איזה אוּר... מה זאת?" רסקולניקוב הֵימין ויֵלך אל ההמון. הוא כמו נאחז בכל שנפגש לו, וגחוך קר עבר על שפתיו כשהרהר בזה, מפני שאצלו כבר נתקבלה החלטה גמורה בנוגע ללשכה, ובָרִי היה לו, שמיד יגמר הכל.