החטא ועונשו (ברנר)/חלק שני/פרק V

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




זה היה אדון לא-צעיר לימים, מהֻדר, בעל צורה מפיקה זהירות ורגזנותו שראשית מעשׂהו היתה להתיצב בדלת, להביט מסביב בתמהון גלוי ומעליב, כאומר: "להיכן נפלתי?". באי-אמון ואפילו באיזו התיַפות של פחד קל, כמעט של עלבון, התבונן ל"לוּל" הנמוך והצר של רסקולניקוב. באותו התמהון העביר אחר-כך את עיניו והעמידן ברסקולניקוב, ששכב עֵרֹם, פרוע-שׂער, לא-רֻחץ, על ספתו הדלה, המלֻכלכה, ולא גרע עין מהַבָּא. אחר-כך התחיל, באותה האִטִיוּת, להתבונן אל פרצופו הפרוע, אשר לא ידע תער ומסרק של רזומיחין, וזה מצדו הביט לו ישר לעיניו במבט של עזות ושאֵלה ולא נע ולא זע ממקומו. הדממה נמשכה כרגע, אבל, סוף-סוף, כמו שאפשר היה לחכות, בא איזה שנוי בדֵיקורציה. הַבָּא הבין, כפי הנראה, – אמנם לא כל-כך קשה היה להבין את זאת – שכאן, ב"לוּל" זה, אין ההתהדרות החמורה והנפרזה עושָׂה רֹשׁם ביותר, ולפיכך נתרכך קצת ובסבר-פנים-יפות, אמנם עדַין בעֵרֶב של הקפדה, פנה לזוסימוב בהטעמת כל הברה והברה:
– רַדִיון רומַניץ' רסקולניקוב, האדון סטודנט, או מי שהיה סטודנט?
זוסימוב עשה לאט איזו תנועה קלה, ואולי היה גם עוֹנֶה, אלמלא קדמהו רזומיחין, שאליו לא פנו כלל, בתשובה מהירה:
– הנה הוא שוכב על הספה! ולאדוני מה דרוש?
זה ה"לאדוני מה דרוש?" קצץ לגמרי את כנפי האדון המהֻדר; עוד רגע והוא כבר היה נכון לפנות בעצמו לרזומיחין, ברם הוא הספיק אף-על-פי-כן, לעצור בעצמו בעוד מועד ומהר לפנות לזוסימוב.
– הנה רסקולניקוב! – רטן זוסימוב, בהורותו על החולה, ואחר-כך פתח את פיו ויפהק; ואותה פתיחת הפה היתה משום-מה שלא כרגיל, יותר מכפי הצרך, ואף הפהוק נמשך יותר מכפי הרגיל. אחר-כך הוליך את ידו לאט אל כיס-חָשנו, והוציא משם שעון-זהבו הגדול, הבולט, המטקטק בקול עצור, ראה בו את השעה, ושוב הוליך את ידו באטיות ובעצלות להחזיר את השעון למקומו.
רסקולניקוב בעצמו שכב כל העת הזאת בשתיקה, פרקדן ובעקשנות, אם כי בלי כל מחשבה, הביט על הבא. פניו, שלא היו מֻסַבִּים עוד אל הפֶּרַח המשֻׁנה שעל ניָר הכֹּתל, היו חִוְרים מאד והביעו ענויים בלתי-מצויים, כאלו לפני רגע עשו לא נתוח של סַכָּנַת-נפשות. אולם האדון הבא התחיל לאט-לאט לעורר בו תשומת-לב, אחר-כך תמהון, אחר-כך חשדנות, ואף מֵעֵין פחד. וכשזוסימוב הורה עליו ואמר: ”הנה רסקולניקוב", התרומם פתאם, בחפזון נמרץ, כמו בקפיצה, ישב על משכבו וכמעט בקול מחֻצף, אך מרֻסק ורפֶה, אמר:
– כן, אני רסקולניקוב! מה דרוש לו?
האורח נתן בו עין בוחנת והכריז:
– פטר פטרוביץ' לוּזשין, בטוח אני ששמי אינו בלתי-ידוע לו.
ברם, רסקולניקוב, שחִכּה לדבר אחר לגמרי, שלח לו מבט קֵהֶה ומפֻזר, ולא אמר כלום, כאלו את השם הזה הוא שומע בפעם הראשונה.
– כיצד! האֻמנם לא נתקבלו אצלו עד היום כל ידיעות? – שאל פטר פטרוביץ' ופניו נתעוו קצת.
מתוך תשובה על זה השמיט רסקולניקוב את עצמו לאט-לאט על הכר, שם את כפות ידיו מתחת לראשו והתחיל להביט אל התקרה. פני לוזשין הפיקו יגון. זוסימוב ורזומיחין התחילו להתבונן אליו עוד ביתר סקרנות, והוא, סוף-סוף, נכלם:
– אני שערתי, אני חשבתי, שהמכתב אשר נשלח לפני יותר מעשרה ימים, כמעט לפני שני שבועות...
– ישמע-נא, האם כל העת יעמוד בפתח? – הפסיקו רזומיחין – אם יש לו להגיד דבר-מה, יֵשב, שהרי כך צר בודאי המקום שם, לו ולנסטסיה נסטסיושקה, פני דרך, תני לעבור! יבוא נא, הִנֵה כסא, הֵנָה! יעבור אפוא!
רזומיחין הרחיק קצת את כסאו מן השלחן, נתן מעט רֶוַח בין השלחן ובין ברכיו והמתין, במצב מרֻכָּז, לאורח, שיזחל ויעבור בסדק זה. הרגע היאות נבחר באֹפן, שאי-אפשר היה שלא לשמוע להצעתו, והאורח, כשהוא ממהר ונכשל, זחל ועבר במשעול הצר, שנתפנה בשבילו. כשהגיע לכסאו, ישב והעיף מבט חשדני על רזומיחין.
– אגב, אל נא יתבַּיש – טִרטר הַלָּה; – רודיה חולה זה חמשה ימים, ושלשה ימים דִבּר מתוך חֹם, ועכשו נתעורר וגם אכל בתֵאבון. זה הוא הרופא שלו, היושב כאן, זה לא כבר בדק אותו, ואני רעהו של רודיה, גם-כן מי שהיה סטודנט, ועכשו הרי אני מטפל בו, אדוני, אפוא, אל יתחשב אתנו ואל יכָּלם מפנינו, אלא ידבר את דברו.
– חן-חן, ואולם האם לא אגרום אי-מנוחה לחולה בישיבתי ובדברי? – פנה פטר פטרוביץ' לזוסימוב.
– ל-לא, מלמל פלוני – אדרבה, הוא יכול עוד להסיח את דעתו, – ושוב פהק.
– אה, רוחו שב אליו זה כבר, עוד מן הבֹּקר! – המשיך רזומיחין, שבהתקרבות המחֻצפת שלו היתה כל-כך פשטות-נפש טבעית, עד שפטר פטרוביץ' נמלך והתחיל מתאושש, ובמדה ידועה, אפשר, גם על-ידי זה, שהקבצן המחֻצף הלז הודיע, אף-על-פי-כן שהוא סטודנט.
– אמו של... – התחיל לוזשין.
– המ! – קרא רזומיחין בקול. לוזשין הביט אליו בשאלה.
– אין דבר, כך; ימשיך...
לוזשין משך בכתפיו.
– אמו שלו, עוד בהיותי בעֲיָרה, התחילה בכתיבת מכתב אליו, בבואי הלום, חכיתי בכַוָּנה ימים אחדים ודחיתי את בקורי אליו, בכדי להיות בטוח לגמרי, שכבר הספיקו להודיע לו את הכל. ואולם עתה, לתמהוני הגדול...
– יודע אני, יודע! – קרא רסקולניקוב פתאם בהבעה של קֹצֶר-רוח ורוגזה קיצונית – הוא? הֶחָתָן? נו, יודע אני!... ודי.
פטר פטרוביץ' נעלב מאד, אך החריש. הוא חָתר בחפזון להבין את פֵרושו של כל זה. נשׂתררה דממה.
בינתיים, מתוך שרסקולניקוב נפנה קצת לאורחו בשעת תשובה, התחיל לסקור אותו שוב בתשׂומת-לב רבה ובאיזו סקרנות מיֻחדה, כאלו בראשונה לא הספיק לראותו כֻלו, או כאלו דבר-מה חדש בו עשה עליו רֹשם פתאֹמי: לשם זה התרומם אפילו קצת מעל הכר. ובאמת בכל חיצוניותו של פטר פטרוביץ' היה דבר-מה, שאפשר היה להגדירו במלה "חתן" – זו המלה שהוטלה כרגע בפניו בהעדר-נמוס שכזה. ראשית, נראה היה, ואף גלוי ביותר, שפטר פטרוביץ' לא החמיץ כל-עִקר להשתמש באלה הימים האחדים, ימי היותו בעיר הבירה, בכדי להתקשט ולהוסיף לעצמו נוי ולִוית-חן בצאתו לקראת כלה. דבר, שאמנם לא היה בו כל חטא וכֹל עון. גם את הכרת-עצמו – יוכל היות, שהיתה מלאה קצת שבעת-רצון יותר מדאי – בשנוי החשוב והנעים לטובה, שבא בו בימים האלה, צריך ואפשר היה לסלוח, בשים אל לב, שפטר פטרוביץ' הריהו במדרגת חתן. כל בגדיו יצאו זה עתה מתחת המחט וכֻלם היו טובים וחמודים, מלבד זאת, שהחדוש שלהם בָּלט ביותר וגלה ביותר את המטרה. על מטרה זו העירה אפילו המגבעת העגֻלה, הפדנטית והחדשה-חדשה: פטר פטרוביץ' התיחס אליה והתנהג אִתה באיזה מין כבוד מיֻחד והזהירות, אשר בה אחזה בידו, אף היא היתה מיֻחדה במינה. גם זוג נעלי-היד הנחמדות מצבע הסַמבּוּק, היו עדים לאותה מטרה, ואפילו בזה בלבד, שהן לא היו על הידים, אלא בתוך הידים, נשואות ביד לתפארת. בתלבָּשתו של פטר פטרוביץ' הבהיקו בעִקר צבעים בהירים, צבעי-עלומים; פּידזַק של קיץ נאה מעין הקִנָמון, מכסים קלים, בהירים, מאותו הצבע גם המקטֹרן, לבָנים דקים וקנויים מחדש, רביד קליל בַּטיסטי עם פסים ורֻדים. ומה שהיה נפלא מכל, שכל זה היה נאה ויאה מאד לפניו של פטר פטרוביץ', פניו, פנים רעננים למדי ואפילו יפים, היו גם בלאו-הכי צעירים מפני איש ששנותיו ארבעים-וחמש. שערות-זקנות הכהות עִטרום יפה משני עברי הלחָיַיִם מלמעלה ונִתְעַבּו באֹפן מצֻין משני עברי סנטרו הגלוח-הנוצץ מלמטה. גם שערות ראשו, שהלבָנות שבהן היו אך מעט מן המעט, אף-על-פי שתִּסרָקתּן נעשתה בידי גַלָב מֻמחה, הנה לא היה להן בגלל זה שום מראה מגֻחך, כרגיל במראה של שערות עשׂויות, הנותנות לפנים צִביון של אשכנזי צועד אל תחת החֻפּה. ואם היה באמת דבר-מה אי-נעים ודוחֶה בזו הצורה הנאה והנכבדה, היו לדבר הזה סבות אחרות, לאחר שכלה להסתכל – בלי כל צרמוניות – באדון לוזשין, גחך גחוך ארסי, חזר אל כרו והתחיל שוב להביט אל התקרה.
אולם האדון לוזשין התחזק והחליט, כמדֻמה, לבלי ראות לעת-עתה את כל הזריות הללו.
– צר לי מאד-מאד על שאני מוצא אותו במצב שכזה, – התחיל מחדש, בהפריעו בהתאמצות את הדממה. – אלמלא ידעתי את דבַר מחלתו, הייתי מקדים לבוא. אבל, יודע הוא, העסקים!... נוסף על זה יש לי ענין חשוב אחד לרגל פרקליטותי בסינַט. לא אזכיר כבר את הדאגות... שהוא מבין בודאי, לְמָה אני מתכַוֵן. לאמו ולאחותו אני מחכה משעה לשעה.
רסקולניקוב עשה תנועה ורצה לאמר דבר-מה; פניו הפיקו מעין התרגשות. פטר פטרוביץ' הפסיק את דבורו וחכה רגע, אך היות שדברי רסקולניקוב לא באו, המשיך הוא:
– משעה לשעה. מצאתי להן, ראשית כל, מעון...
– איפה? – שאל רסקולניקוב בקול רפה.
– לגמרי לא רחוק מפה, בית בַּקַלֵיוֹב...
– זה ברחוב ווֹזניסֶנסק, – הפסיקו רזומיחין – אכסניה בשתי קומות; מחזיק הבית – הסוחר יוּשין; הייתי שם.
– כן, אכסניה.
– מקום נאלח, נורא; רפש, בָּאשה, בכלל, מקום חשוד. קרו שם מקרים לא טהורים. השד יודע, מי גרם שם!... אני בעצמי הייתי שם לרגל שערורה אחת, אמנם, המקחים שם זולים.
– אני, כמובן, לא יכֹלתי לאסוף ידיעות מרֻבּות כל-כך, שהרי אני בעצמי איש חדש בכאן, – ענה פטר פטרוביץ' בקול של נפגע – אבל, אגב אורחא, שם דוקא שני חדרים נאים ונקיים למאד, והיות שזה רק לזמן קצר... אני מצאתי ושׂכרתי כבר דירה ממשית, זאת אומרת, דירתנו לעתיד, – פנה אל רסקולניקוב – ועכשו מביאים שם סדרים ומשכללים את הבית; ולעת-עתה אני בעצמי סובל דֹחק באכסניה קרובה לכאן, אצל הגברת לִיפּוֹכזֶל, במעונו של רעֵ צעיר ממני, אנדרי סֶמיוניץ' לֶבֶּזַטנִיקוֹב; הוא הוא אשר הראה לי גם על בית בַּקלֵיוֹב...
– לֶבֶּזַטניקוב? – קרא רסקולניקוב לאט, כזוכר דבר-מה.
– כן, אנדרי סֶמיוניץ' לֶבֶּזַטניקוב, פקיד במיניסטריון, הוא יודע אותו?
– כן... לא... – ענה רסקולניקוב.
– יסלח, לי נדמה כך על-פי אֹפן שאלתו. אני הייתי לפָנים האפיטרוֹפוֹס שלו... צעיר נעים מאד... ומתענין... ואני שמח להִפָּגש בבני-הנעורים: על-ידיהם מתוַדעים אל כל חדש. – פטר פטרוביץ' הביט בתקוה על המסֻבּים.
– באיזה מובן? – שאל רזומיחין.
– במובן היותר רַצין, לאמר, בעצם המהות של הדבר, – מהר פטר פטרוביץ' לענות, כשָׂמֵח על שפנו אליו בשאלה – אני, רואים אתם, זה עשׂר שנים שלא הייתי בפטרבורג. כל אֵלו החדשות, התקונים, האידיאות – כל אֵלו אמנם הגיעו גם עדינו, בפרובינציה; אולם בכדי לעמוד יותר על הדבר ולראות הכל, צריך להיות בפטרבורג. נו, ושיטתי היא, שלראות ולדעת הרבה אפשר רק על-ידי התוַדעות לדורות החדשים שלנו. הריני מודֶה ומתוַדֶה: הם שמחוני...
– במה?
– שאלתו רחבה היא. אפשר שאני טועה, אבל, כמדֻמֶני, שאני מוצא בהם השקפה יותר בהירה, יותר בִּקֹּרֶת, אם אפשר לאמר כך; יותר מַעֲשִּׁיוּת...
– זה נכון, – שנן זוסימוב דרך שִׁניו.
– זה לא נכון, מַעֲשִּׁיוּת אין, – התערב רזומיחין. – המעשיות נרכשת ברֹב עמל. מן השמים, חנם, אינה נופלת. ואנחנו הנה זה כמאתים שנה, שכל מעשה נעשה זר לנו... אידיאות ערטילאות אפשר דאזלין, – פנה אל פטר פטרוביץ' – יש שאיפה לטוב, אם כי ילדותית; גם יֹשר ימצא, למרות זה, שמכל עֵבר פרצו ועלו רמאים ונוכלים המונים-המונים, אבל מעשיות, על-כל-פנים, אין! למעשיות נחוצות רַגְּלַים.
רסקולניקוב לא הפנה גם את ראשו. פטר פטרוביץ' התחיל לקום מעל הכסא.
– הרוצח הוא בלי-ספק אחד מהלֹוִים! – דִּבּר זוסימוב.
– בלי-ספק! – הסכים רזומיחין – פּוֹרפירי אינו מגלה את מחשבותיו, ואת הלוִֹים הוא, בכל-זאת, חוקר ודורש...
– את הלוִֹים? – שאל רסקולניקוב בקול רם.
– כן, וכי מה?
– לא-כלום.
– מאין הוא מוצא אותם? – שאל זוסימוב.
– אחדים מהם קרא קוֹך בשם; שמותיהם של אחרים היו רשומים על המשכּוֹנות, ויש שבּאו מאליהם כששמעו את הדבר...
– נו, הרוצח, כפי הנראה, היה בריה חרוצה ומרֻבּת-נסיון! איזה אֹמץ-לב! איזה עֹז-נפש!
– הוא הדבר, שלא ולא! – הפסיק רזומיחין – אמונה זו מטה אתכם כֻּלכם מני אֹרח. ואני אומר – לא-חרוץ, לא מנֻסֶּה, ובודאי היה זה צעדו הראשון! אם תניה, שכאן היה חשבון מראש ורוצח חרוץ – לא יאמן הדבר כי יסֻפּר. ואולם כשתַּשְׁוֶה בנפשך רוצח-טירון, יֵצא, שרק המקרֶה פָדָהו, והמקרֶה – מה אינו עושה? שמע-נא, הוא, אפשר, לא ראה גם את המעצורים שעל דרכוֹ! וראֵה כיצד הוא מתנהג? – נוטל חפצים בשוִֹי של עשׂרה, עשׂרים רֻבּל, ממלא בהם את כיסיו, מפשפש באוצר-של-נשים, בסמרטוטים – ועל הקוֹמוֹדה, בארגז העליון, הקטן, נמצאו כשני אלפים רֻבּל במזֻמָנים, חוץ משטרות! גם לשדוד לא היה ביכלתו, כל יכלתו הספיקה רק להרוג! זה היה רק צעדו הראשון, אומר אני לך, צעדו הראשון; נתבלבל! ולא בחשבון, כי-אם במקרֶה נִצל!
– זה, כמדֻמֶּה, על-דבר הריגת הזקנה, שאִרעה זה לא כבר, – התערב פטר פטרוביץ', בפנותו אל זוסימוב; הוא נצב כבר עם המגבעת ונעלי-היד בידו. אלא שלפני יציאתו חשקה נפשו להשׁאיר פה עוד מקצת דִּבּוּרים מחֻכָּמים. הוא, כנראה, השתדל לעשות רֹשם יפה, והשתדלות זו נצחה את פקחותו.
– כן, הוא שמע על-דבר זה?
– איזו שאלה. בשכנות...
– הוא יודע את הדבר בפרטיו?
– לא אוכל להגיד; אלא שאותו מעַנין בזה דבר אחר, כלומר, שאלה גמורה. לא אדבר על זה, שהפשעים בתוך המפלגה התחתונה נתרבו בחמש השנים האחרונות; לא אדבר על הגזֵלות והשרֵפות הפרושות על כל המקומות לאין-קץ וגבול; מה שמליא אותי ביותר הוא, שהפשעים הולכים ומתרבים במדה זו גם בתוך המפלגות העליונות, ואפשר לאמר, בֹפן פָּרַלֶלי, שם, שמענו, אחד, מי שהיה סטודנט, התנפל על הפוסטה בדרך-המלך; שם אנשים פרוגרסיביים, על-פי מצבם החברתי, עושים שטרות מזֻיָפים; שם, במוסקבה, תפסו כנופיה שלמה של מזַיפי שטרות-גורל מההלואה האחרונה, ובראשם לֶקטור אחד לדברי ימי עולם; שם הרגו את המזכיר שלנו בחוץ-לארץ מסִבָּה כספית וסוֹדיִת... ואִם הזקנה הזאת, נהרגה בידי אחד מהחברה העליונה, שהרי האכרים אינם ממשכנים חפצים של זהב, הרי במה אפשר לבאר מצד אחד את זו השחתת-המדות של החלק הציביליזציוני בחברתנו?
– השנויים האֶקוֹנוֹמיים הרבים... – העיר זוסימוב.
– במה אפשר לבאר? – התערב גם רזומיחין – באותה אי-המעשיות שלנו, שנתערתה אצלנו ביותר, בה אפשר לבאר.
– זאת אוֹמרת, כלומר?
– וכלום מה ענה הלקטור שלכם המוסקבואי על השאלה, למה עסק בזיוף שטרות? הוא אמר: "הכל מתעשרים באמצעים שונים, וחשבתי גם אני להתעשר מהר", איני זוכר את סגנונו בדיוק, אבל הרעיון הוא: מהר, בחנם, בלי עמל! נתרגלנו לשבת אצל שלחן ערוך על-ידי אחרים, להלוך על כתפי אחרים, ללעוס את הלָעוס מכבר. ומשהגיעה השעה הגדולה, נתגלו האנשים כמו שהם.
– נו, על-כל-פנים, והמוסריות? כלומר, כללי-החיים?
– וכי על מה הוא דואג? – התערב רסקולניקוב באֹפן בלתי-צפוי – הן כל זה יוצא על-פי התֵּיאוֹריה שלו!
– כיצד על-פי התיאוריה שלי?
– יביא רק את הדרשה שלו, שדרש זה לא כבר, עד לידי כל מסקנותיה ההגיוניות, ויֵצא, שמֻתּר להרוג בני-אדם...
– אַח! – צָוח לוזשין.
– לא, זה לא כך – קרא זוֹסימוב.
רסקולניקוב שכב חִוֵּר, שפתו העליונה רעדה ונשימתו היתה כבדה.
– לכֹּל גבול, – המשיך לוזשין בנאוּת – האידיאה האֶקונומית עדַין אינה הֶתֵּר לרציחה, ואם רק להניח...
– וזה אמת, – שסעהו רסקולניקוב שוב בדברים, בקול רוֹעד מחֵמה, שאיזה עֹנג של כַּוָּנה להעליב צלצל בו, – וזה אמת, שהוא אמר לארוסתו... ובאותו היום שקבל את הסכמתה... שיותר מעל הכל הוא שמח על... על שהיא עניה... מפני שטוב ומועיל הוא לִשׂא אשה מנחות-דרגא... בכדי שאפשר יהיה אחר-כך למשול בה... ולהזכיר לה את חסדוֹ אִתָּה?...
– אדוני הנכבד! צעק לוזשין בכעס גדול ונתבלבל – אדוני הנכבד... סרוס שכזה! יסלח לי, אבל אני צריך להגיד לו, ששמועה זו שבאה אליו, או יותר נכון, אשר הובאה לפניו, אין בה אף צל של יסוד בריא... ואני... חושד... מי... בקִצור... זהו חֵץ... במלה אחת, אמו... היא גם בלאו-הכי נדמתה לי, אמנם, עם כל מעלותיה היתרות, למתפעלת ורומנטית במקצת במחשבותיה... אולם אני, אף-על-פי-כן, הייתי במרחק של אלף פרסאות מאפשרות ההשערה, שהפנסטיה שלה תעקם ותעַוֵת ככה את הדבר ותתן לו צורה שכזו... ולבסוף... לבסוף...
– והוא יודע מה? – צעק גם רסקולניקוב בהתרוממו מעל הכר ובהביטו בו במבט נוצץ ועִקֵש, חודר ונוקב – הוא יודע מה?
– ומה? לוזשין התיצב וחכה ומראהו היה נעלב ומתגרה, – רגעים אחדים נמשכה דממה.
– זה, שאם עוד פעם... יָעֵז להזכיר אף מלה אחת... על אמי... אשליכהו מעל כל המדרגות!
– מה אתך! – קרא רזומיחין.
– ובכן זהו הדבר! – לוזשין נתחָוֵר ונשׁךְ את שפתו – משׁמע, אפוא, לי... – התחיל בהדרגשת כל מבטא והתאפק בכל כחותיו, אלא שנשימתו בכל-זאת, קָצְרה – אני עוֹד מכבר, למן הפסיעה הראשונה, הכרתי באיבתו, אבל נשארתי פה בכוָנה, בכדי לדעת עוד יותר. הרבה הייתי יכול לסלוח לחולה ולקרוב, אבל עכשו... לו... לעולם לא...
– אני איני חולה! – צעק רסקולניקוב.
– לא-כל-שכן...
– ילך לעזאזל!
ואולם לוזשין כבר הלך לו באמצע דבורו, בזחלו ובעברו שנית בין השלחן והכסא; רזומיחין בפעם הזאת קם ונתן לו לעבור, מבלי הביט על איש ומבלי הניע ראש אפילו לזוסימוב, שהראה לו מכבר אותות ורמזים לתת מנוחה לחולה, הרים מתוך זהירות את מגבעתו עד שכמו, בעת שכפף עצמו לתוך הדלת – ויֵצא, ואף קמטי-שכמו בשעת-מעשה הביעו, שהוא נושא אתו מפה עלבון נורא ואיֹם.
– כלום רשאים לעשות כך, כלום רשאים? – דבר רזומיחין בהנעת-הראש של מבוכה.
– הניחו לי, הניחו לי כלכם! – שאג רסקולניקוב בחמת-שגעון – התעזבוני, סוף-סוף, מְעַנַי?! אני איני ירא מפניכם! אני איני ירא עכשו מפני שום, שום איש! הלאה ממני! אני רוצה להיות לבדי, לבדי, לבדי, לבדי!
– נלכה! – אמר זוסימוב בהניעו ראשו לרזומיחין.
– מה אתה סח, כלום אפשר להניחו כך?
– נלכה! – שנה זוסימוב בחָזקה ויֵצא. רזומיחין הרהר רגע וירץ אחריו.
– רע מזה היה, אילולא נשמענו לו, – אמר זוסימוב בהיותם על המדרגות – להרגיזו אסור...
– מה אתו?
– לו דרוש איזה גורם נוח, איזו התעוררות טובה! הנה זה לא כבר כמעט ששב לאיתנו... יודע אתה, בסתר-לבו יושב דבר-מה! דבר-מה כּבד, מעיק... מפני זה אני ירא; כך!
– אפשר שאדון זה, פטר פטרוביץ', הוא שקלקל, מתוך שׂיחתם נראה, שהוא נֹשא את אחותו ושעל זה קבל רודיה מכתב סמוך לפני מחלתו...
– כן; השדים הביאוהו הֵנה; יוכל היות, שהוא קלקל לנו את כל הענין. ואתה ראית, שהוא אדיש לכל, שוחק על הכל, חוץ מדבר אחד, שמוציא אותו מעצמו; הרצח...
– כן, כן! – מלא אחריו רזומיחין – ראיתי והכרתי מאד! מתענין, מפַחֵד. בזה הפחידוהו בעצם יום הראשון למחלתו, בלשכת הפוליציה; התעלף.
– את זה תספר-נא לי ביתר פרטיות הערב, ואני אגיד לך אחר-כך דבר-מה. מענין הוא אותי מאד! בעוד חצי-שעה, אכנס לבקרהו... דלקת, אמנם לא תהיה.
– תודה לך! ואני באותה שעה אחכה אצל פַּשֶׁנקה ואשגיח עליו על-ידי נסטסיה...
רסקולניקוב, כשנשאר לבדו, הביט בקצר-רוח וביגון על נסטסיה; אבל זו עדַין שהתה.
– מה תשתה עכשו? – שאלה.
– אחר-כך! אני רוצה לישֹׁן! הניחי לי...
הוא נפנה ברעדה אל הכֹּתל; נסטסיה יצאה.