החטא ועונשו (ברנר)/חלק שני/פרק IV

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




זוֹסימוב היה אדם גבוה ושָׁמן, בעל פנים נפוחים ונעדרי-צבע, מגֻלח למשעי; שערותיו היו ישרות ולבנוניות, על עיניו היו משקפים ועל אצבעו הצָבה מחֵלֶב – טבעת-זהב גדולה. הוא היה כבן-עשרים-ושבע. לבושו היה – פַּלטוֹ רחב, פרַנטי וקל, מכנסי-קיץ בהירים, ובכלל כל מה שהיה עליו היה רחב, פרנטי וחדש; לבָניו – בלי כל דֹפִי, שרשרת-שעונו – מַסִיבִית. תנועותיו היו אִטיות, כמעט רַשלָניות, ויחד עם זה מלֻמדות-חרוצות. הפּרֶטֶנְזיות שלו, שהוא אמנם היה מעלים עליהן בכל כֹּחו, בִּצבּצו לרגעים, כל מיֻדעיו חשבו אותו לאדם כבד, אלא שהיו מעידים בו, כי את המקצוע שלו יודע הוא.
– אני, אחי, הייתי אצלך פַעמַים... רואֶה אתה, הוא נתעורר! – קרא רזומיחין.
– רואה אני, רואה; נו, ובכן, כיצד אנו מרגישים את עצמנו עכשו, אַה? – פנה זוסימוב לרסקולניקוב, בהתבוננו אליו בשים-לב ובשבתו אצלו על הספה לרגליו, במקום שהשׂתרע מיד כפי-האפשר.
– המרה-שחורה אינה עוזבת אותו עדַין, – המשיך רזומיחין – זה עתה החלפנו את לבָניו, ואף זה כמעט שהביא אותו לידי בכי.
– מובן מאליו; את הלבנים אפשר היה לדחות, כל עוד הוא בעצמו אינו רוצה... הדֹפק טוב, הראש, אף-על-פי-כן, עדַין כואב קצת, אַה?
– אני בריא, אני בריא לחלוטין! – עמד רסקולניקוב על דעתו ברגזנות, ופתאם התרומם מעל משכבו כשעיניו רָבות ברקים, אבל מיד צנח שוב על הכר והִפנה פניו אל הקיר. זוסימוב התבונן אליו בתשומת-לב.
– טוב מאד... הכל כמו שצריך להיות, – אמר בהתרשלות – הַאָכל דבר-מה?
מסרו לו את פרטי הנדון ושאלוהו, מה מֻתָּר לתת לו לחולה לאכול.
– הכל מֻתָּר... מרק, טה... אבטיחים וקשואים,כמובן, אין מן הראוי לתת, נו, וגם בשׂר אַל לתת, ו... נו, מה יש כאן להרבות בדברים!... הוא הביט ברזומיחין ופלוני הביט בו – הלאה כל הרפואות; ומחר אכנס... גם היום... נו, כן...
– מחר בערב אוליכהו לטיול! – החליט רזומיחין – לגן-יוסוף –, ואחר-כך נכָּנס גם לפלֶה די-קריסטַל.
– מחר לא הייתי אני נוגע בו, אבל... קצת.. נו, בעתו נראה.
– אַה, חבל, הערב יש לי חגיגה בביתי – "חנֻכּת-הבית" – צעדים מספר מפה; אלו היה גם הוא, שישכב, לכל-הפחות, על הספה בינינו! ואתה תהיה? – פנה רזומיחין פתאם לזוסימוב – ראֵה, אל תשכח, הבטחת.
– אפשר אכָּנס קצת, במאֻחר. וכי מה סדרת שם?
– אין דבר ביחוד: טה, יין-שׂרף, דגים מלוחים, פשטידה. הקרואים– משלנו.
– מי?
– כמעט כֻּלם מבני המקום ומן החדשים, באמת; – אולי, מלבד דודי הזקן, שגם הוא, אמנם חדש אתנו: רק אתמול בא לפטרבורג לרגל איזו עסקים; אחת לחמש שנים אנו מתראים.
– מי הוא?
– מי שהיה פקיד פוֹסטה מחוזית כל ימי חייו... מקבל עכשו איזה פֶּנְסִיָּה ושנותיו ששים-וחמש, לא כדאי לדבר... אני, אגב, אמנם אוהב אותו. פּוֹרפִירי פֶּטרוביץ' יבוא: ממֻנה לחקירת דת-ודין... הן אתה יודע אותו...
– הגם הוא מבין קרוביך?
– הקרוב הכי-רחוק; אבל מה אתה מרעים פנים? וכי מפני שפעם נפלה קטטה ביניכם, הרי אתה נכון כבר לבלי לבוא?
– יורק אני עליו...
– ושַּׁפִּיר. נו, סטודנטים אחדים, מורה אחד, פקיד אחד, מגנן אחד, אופיצר אחד. זַמיֶטוב...
– הגד לי, בבקשה, איזה דבר משֻׁתּף יכול להיות בינך, או בינו – הוא הורה על רסקולניקוב – ובין איזה זמיטוב?
– הוי, אניני-הדכעת! הוי, פּרינציפּים! כמעט שאין בך מתום: כֻּלך פרינציפים. איש שאינו מֵעֵז להניד יד או רגל כרצונו, שלא על-פי הפרינציפ. ולדעתי: אדם טוב – זהו כל הפרינציפ, ושוב איני רוצה לדעת דבר. זמיֶטוב הוא אדם נפלא.
– ומקבל שֹׁחד.
– ומקבל שֹׁחד – ויורק אני על זה! יקבל לו כאות-נפשו! – צוח פתאם רזומיחין, כשהוא הולך ומתרגז שלא כדרך הטבע – וכי אני קִלַסתיו לך על שהוא מקבל שֹׁחד? אני אמרתי, שהוא רק טוב על-פי דרכוֹ! ואם באמת תתחיל לחפש אחרי טובים לכל דבר – כמה תמצא? בטוח אני, שגם בעדי, עם הכל-בכל, לא ישקלו אז אלא בָצֵל מבֻשל אחד, ועוד ידרשו גם אותך להוספה!...
– זה מעט, אני אתן במחירך שני בצלים...
– ואני בעדך רק אחד! איני מתלוצץ! זמיטוב עודנו נער, ואני עוד אצרום את אזניו, מפני שעַדין צריך להדריכהו בדרך טוב, ולא לדחוף אותו. בזה שתדחוף את האיש הבלתי-ישר בעיניך – לא תתקנהו, ועל-אחת כמה, אם האיש עודנו נער. לאט לך לנער, בנוגע לנער דרושה זהירות-מִשְּׁנֶה. קובל אני עליכם, קֵהים פרוגרסיביים, שאינכם מבינים דבר! אין בכם רגש-הכבוד לאדם, ואף לא לעצמכם... ואם יש את נפשך לדעת, הרי יש לנו גם ענין משֻׁתּף אחד.
– מענין היה לדעת.
– כל זה עדַין בדבר אותו הצַיָּר, רצוני לאמר, הצוֹבע... אנחנו נפדהו מרדת שחת! אמנם, עכשו חלפה גם הסכנה. הענין עכשו ברור בהחלט, בהחלט! עלינו רק להוסיף קיטור למכונה...
– באיזה צובע הכתוב מדבר?
– איכה! כלום לא ספרתי לך? באמת לא? אח כן, רק את ההתחלה... על-אודות רציחת הזקנה, המלוָה-ברבית, אלמנת הפקיד... ובכן, נתערב כאן על הצובע...
– אבל על מעשׂה זה שמעתי עוד קֹדם לך וגם הנני מתענין בו... במדה ידועה... מפני טעם אחד... וגם בעתונים קראתי! אלא...
– את אלישבע הרגו גם-כן! – השמיעה נסטסיה פתאם, בפנותה אל רסקולניקוב – היא נשארה עומדת בכל העת הזאת בחדר, אצל משקוף הדלת, עומדת ומאזינה.
– אלישבע? – דובבו שפתי רסקולניקוב וקולו כמעט שלא נשמע.
– את אלישבע, את התגרנית, וכי אינך יודע אותה? היא היתה באה פה למטה. היא תִקְּנָה לךְ פעם כתֹנת.
רסקולניקוב נפנה אל הכֹּתל. על הניָר הצבוע צהֹב והמלֻכלך הצטַירו גם איזו פרחים לבָנים. הוא ברר לעצמו פרח אחד עם איזו קוים אדֻמים בקצהו והתחיל להתבונן אליו: כמה עלים לו, איזו פגימות בעלים וכמה קוים לעלים? הוא הרגיש, שקפאו ידיו ורגליו, כמו יבשו, אבל הוא גם לא נסה להניע בהן ובעקשנות הוסיף להביט על הפרח.
– נו, ובכן מה בדבר הצובע? – הפסיק זוסימוב את פטפוטה של נסטסיה באיזה אי-רצון מיֻחד. פלונית נאנחה ונשתתקה.
– כתבוהו בספר-הרוצחים! – המשיך רזומיחין בחם.
– יש איזו ראיות, הוכחות?
– איזו הוכחות! אבל, אמנם, יש הוכחה, אלא שההוכחה אינה הוכחה, ואת זה נחוץ להוכיח! למה הדבר דומה? מתחלה אסרו וחשדו את... מה שמותיהם? – את קוֹך ופֶסטריקוב. טפו! מה נבער כל זה, אפילו איש מן הצד יתקפהו הגֹעל! פסטריקוב אפשר שיהיה הערב אצלי... אגב, רודיה, אתה הלא יודע את כל המעשה הזה, עוד לפני מחלתך אֵרע הדבר, יום אחד לפני התעלפותך בלשכת-הפוליציה, בעת שספרו במעמדך את הדבר...
זוסימוב סָקַר את רסקולניקוב. הלה לא נע.
– היודע אתה, רזומיחין? מביט אני עליך וחושב: איזה מין שתַּדלן אתה, – העיר זוסימוב.
– יהא שתדלן, אבל אנחנו נוציאו! – קרא רזומיחין ויך באגרופו על השלחן – שהרי מה היא פה החרפה הכי-גדולה? לא זה שהם משקרים, דבר-שקר אפשר למחול לעולם; השקר דבר חביב הוא, מפני שמוביל הוא אל האמת. לא, מכאיב פה דבר זה, שהם משקרים ונופלים-כורעים לפני השקר של עצמם. אני מכבד את פורפירי, אבל... הן, למשל, בראש וראשונה מה בלבל אותם? הדלת היתה סגורה, וכשבאו עם השוער – והנה היא פתוחה; שמע מינה, שקוך ופסטריקוב הרגו! הנה ההגיון שלהם.
– אבל אַל נא בהתרגשות; אותם עכבו פשוט לפי-שעה; הן אי אפשר היה... אגב, אני הן נפגשתי בקוך זה; נתברר שהוא היה קונה מאת הזקנה משכנות שעבר עליהם הזמן? כיצד?
– כן רמאי הגון! הוא גם קונה שטרות, סוחר. יקחהו בכור-שטן! אני הן על מה אני כועס, מבין אתה? על מסורת-הקדומים הבלה שלהם, המסורה הבלה, האוילית, המעֻקמה – על זה אני כוֹעס... וכאן, בענין זה גרידא, אפשר היה למצוא דרך חדש לגמרי. על-פי יסודות פסיכולוגיים לבד אפשר היה להתחקות אחרי העקבות הנכונות "אצלנו, כביכול, יש עובדות!" אבל העובדות אינן הכל. לכל-הפחות, מחצית הדבר תלויה בידיעתך וביכלתך להשתמש בעובדות!
– ואתה יודע להשתמש בעובדות?
– אבל הן אי-אפשר להחריש, בעוד שאתה מרגיש, בהרגשה פנימית, שיכול היית להיות לעזר לדבר, אלמלי.. הוי!... את פרטי הענין יודע אתה?
– בדבר הצובע עודני מחכה למוצא פיך.
– כן! שמא אפוֹא! ביום השלישי לרצח, בַּבֹּקר, כשהם טפלו עדין בקוך ובפֶסטריקוֹב – אף-על-פי שהללו נתנו דין-וחשבון נכון מכל צעד שעשו לפני זה, מופתים חותכים! – מתגלית פתאם עובדה בלתי-צפויה כל עִקר. אחד ממפלגת-האכרים, דוּשקין שמו, והוא מחזיק בית-מרזח ממול אותו הבית של הנרצחה, בא אל הפוליציה, הביא אתו נרתיק עם עגילי-זהב וסִפֵּר ספור שלם: "שלשום לפנות ערב בראשית השעה התשיעית" – גם היום וגם השעה, שׂים לב! – "בא אלי במרוצה הפועל-הצובע מִיקוֹלי, שהיה יוצא-ובא בבית-המרזח גם מקֹּדם, והביא לי את התֵּבה הזאת, עם עגילי-זאב ואבני-חן, ובקש ממני על משכון זה שני רֻבּלים, ואל שאלָתי, מהיכן לקח את הכבודה הזאת? ענה, שמצאָה על הרצפה. יותר לא דרשתי ולא חקרתי בדבר (כך מספר דושקין) והוצאתי לו שטר אחד (כלומר, רֻבּל כסף) מפני שחשבתי (כביגול), אם לא אצלי, ימשכן זה אצל אחרים, ואת הכסף יאבד בשכרות, ומוטב שהחֵפץ יהיה אצלי, בכדי שאם יוָדע דבר-מה או ישמע דבר-מה, אלך ואודיע". – נו, מובן מאליו, שכל זה כזב ושקר, מפני שאת דושקין זה יודע אני, הוא בעצמו מקבל כל מיני משכונות, לרבות דבר הגנוב, ואת החפץ הזה, שערכו שלשים רֻבּל, נפל מאת מיקולי ודאי שלא בכדי "להודיע". פשוט, מתוך פחדנות אמר כך, אלא לעזאזל, ואתה שמע הלאה את דברי דושקין: – ואת האכר הזה מיקולי דֵימֶנטיוב יודע אני מילדותו, והוא מפלכנו וממחוזנו, מחוז זָרַי, מפני שאנו כֻלנו מפלך ריַזַן. ומיקולי, אף-על-פי שאינו שִׁכּוֹר, הנה הוא שותה לפעמים, ואנו ידענו, שהוא עובד באותו הבית, צובע יחד עם מִיטרִי, ומִיטרִי והוא בני-כפר אחד המה. לאחר שקבל את הרֻבּל, פרט אותו מיד, שתה בזו-אחר-זו שתי כוסות, קבל את הנכיון ויצא, ומיטרי לא היה אתו באותה שעה. ממחרת יצאה השמועה, שאת אלינה איבנובנה ואת אחותה אלישבע איבנובנה הרגו בקרדֹם, ואנחנו הן ידענו אותן, ונתעורר אצלנו ספק בנוגע לעגילים, מפני שידוע היה לנו, שהמנוחה היתה מלוה כסף בעבוט. אז הלכתי אל הבית והתחלתי לחקור ולדרוֹש בשביל עצמי, בזהירות, בפסיעות קטנות, וראשית כֹל שאַלתי: האם פה מיקולי? ואמר לי מיטרי, שמיקולי התמכר לשכרות, לביתו שב לפנות-בֹּקֶר, שִׁכּוֹר כלוֹט, בביתו שהה רק כעשרה רגעים ואחר-כך הלך שוב, ומיטרי לא הוסיף לראותו עוד וגמר את המלאכה לבדו. והמלאכה שלהם היתה על אותן המדרגות של דירות נרצחות, בדיוטה השניה. לאחר ששמענו את כל זה לא גלינו אֹזֶן מי-שהוא על הדבר (כך מספר דושקין) ורק דרשנו כפי יכלתנו ונודעו לנו כל פרטי הרצח ושַבנו הביתה עם אותם הספקות שלנו. והיום בבֹּקר, בשעה השמינית" – זאת אומרת, ביםו השלישי, מבין אתה? – "והנה מיקולי נכנס, לא פִּכֵּח, אך גם לא שִׁכּוֹר ביותר, מבין כֹל מה שמדברים אליו. ישב על הספסל, שוֹתק. וחוץ ממנו בבית המרזח באותה שעה היה רק איש אחד צדדי, ועל הספסל ישן אחד, מַכָּר, ועוד היו שני הנערים המשרתים שלנו, – ראית, שאלתיו, את מיטרי? – לא, עונה הוא, לא ראיתי. – וגם פה לא היית? – וגם פה לא הייתי משלשום. – ובלילה הזה היכן ישנת? – על הרצפה מצאתי. – ואת הדברים האלה הוא מדבר באֹפן משֻנה ומבלי הבט אלי. – השמעת, אומר אני לו, מה שקרה באותו הערב ובאותה השעה על אוֹתן המדרגות? – לא, הוא עוֹנה, לא שמעתי – ובתוך כך הוא מאזין לאשר אני מספר, לוטש עיניו, ופתאם הלבין כסיד. אני מספר לו, והנה הוא נוטל את כובעו וקם ללכת. כאן חפצתי לעצור בו: – המתן, מיקולי, אני אומר לו, שמא תשתה כוס? – ואגב רמזתי לנער, שישמור על הדלת, ובעצמי יצאתי מאצל שלחן הבופט. אז קפץ השׂתָּער וינס החוצה, אל הסמטה – ונעלם. רק אז לא הוספתי לפקפק עוד ובאתי להודיע, פן אשא עלי חטא"...
– שאלה היא!... מלמל זוסימוב.
– חכה! שְׁמַע את הסוף! התחילו, כמובן מאליו, לחפש את מִיקוֹלי; את דושקין שמו במאסר וגם בדיקה עשו בביתו, אסרו גם את מיטרי – ומיקולי איננו. רק שִׁלשום הביאו פתאם גם את מיקולי בעצמו: תפסוהו בבית-מלון אחר. אל בית-המלון הזה בא, הסיר מעליו את צלמו, צלם של כסף, ובקש שיתנו לו בעדו כוס קטנה. נתנו. כעבור שעה קלה, הלכה האשה מן הבית אל הרֶפֶת וראתה דרך סדק, שהוא קושר את חגורתו לספון באֻרוה הסמוכה ועושה עניבה. אחר-כך התיצב על הזיז היוצא מן הכֹּתל ורצה לשים את ראשו בעניבה; האשה התחילה לצעוק, נאספו מכל עברים. – "אה, ובכן הנך מין צפור שכזו!" – "הוליכוני, הוא אומר, ללשכת הפוליציה של אותו רֹבע, שם אודה על הכל". נו, מובן, שהוליכוהו בכל הכבוד הראוי לשם, כלומר, לפה, ללשכת-הפוליציה שבכאן. נו, מילא, דָא, הּא, מי, איך, בן כמה שנים – "עשרים ושתים" – וכו' וכו'. שאלה: – "כשעבדת עם מיטרי, האם לא ראיתם את מי-שהוא עובר על-פני המדרגות בשעה פלונית ופלונית?" תשובה: – "ידוע הוא, אפשר שעברו איזו אנשים, אלא שלא לנו לראותם". – "האם לא שמעתם איזה שאון וכיוצא בזה?" – "לא שמענו שום דבר שלא כרגיל". – "האם היה ידוע לך, מיקולי, באותו יום, שזקֵנה כזו וכזו נהרגה עם אחותה ונשדדה?" – לא ידעתי ולא שמעתי בלתי-אם מפי אֳפַנַסי פַּבליץ' לראשונה ביום השלישי בבית-המרזח". – "ואת העגילים מהיכן לקחת?" – "על הרצפה מצאתים". – מפני מה לא באת ביום השני לעבוד עם מיטרי?" – "מפני ששתיתי לשָׁכרה". – "ואיפה שתית?" – "במקום פלוני ופלוני" – "למה ברחת מפני דושקין?" – "מפני שנפחדתי אז מאד". – "מפני מה נפחדת?" – "שיענשוני". – "כיצד יכֹלת לפחוד מפני זה, אם אתה מרגיש בעצמך שהנך חף מפשע?" – נו, התאמין אם לא תאמין, זוסימוב, ושאלה זו הֻצגה, וממש בנוסח זה, אני יודע בבֵרור, לי מסרו בדיוק! הא-כיצד! הא-כיצד!
– אבל, אמור מה שתֹּאמר, והוכחות יש.
– ואולם אני לא בהוכחות עומד עכשו, אני על השאלה מדבר, אני מראה לך, כיצד הם מבינים את המהות שלהם! נו, כן, שֵׁד!... נו, באֹפן הזה לחצו אותו, לחצו, עד שהודה: "לא על הרצפה מצאתי כי-אם במעון, שעבדתי בו, אני ומיטרי". "באיזה אֹפן?" – "ככה, היות שאני ומיטרי צבענו כל היום, עד שמונה לפנות-ערב, והתכונָנו ללכת, ולקח מיטרי את המכחול ולִכלך לי על צורתי בצבע, לִכלך ועשה פלֵטה, ואני אחריו. וכך אני רץ אחריו וצועק בכל כֹּחי; וכשיצאתי מן המדרגות אל השער – נתקלתי אגב ריצה בשוער ובאדונים, וכמה היו אדונים איני זוכֵר, והשוער קללני בעד זה, וגם השוער השני קללני. ויצאה אשת השוער, וגם היא קללה אותי ואת מיטרי, ונכנס אל החצר אדון אחד עם גברת, וגם הוא קללני, מפני שאנחנו, אני ומיטרי, שכבנו על הדרך; אני לכדתי את מיטקה בשׂערותיו, הפלתיו והתחלתי להכותו, וגם מיטקה מתחתֵּי אחז בשׂערותי והכני, וכל זה עשׂינו לא מכעס, כי-אם מחִבּה, כלומר, לשם משׂחק. לאחר-כך כּעס מיטקה וירץ אל הרחוב ואני אחריו, אבל לא הדבקתיו ושבתי אל המעון לבדי, מפני שדרוש היה לסדר שם. התחלתי לסדר ולחכות למיטרי, אימתי יבוא, והנה אצל הדלת בפרוזדור, מעבר לכֹּתל, בזוית, נתקלתי בתֵבה. רואה אני, מֻנחה היא, לוטה בניָר. הסרתי את הניר, והנה קרסים קטנים, פתחתי את הקרסים – והנה עגילים בתֵבה"...
– אצל הדלת? אצל הדלת היתה מֻנחה? אצל הדלת? – צָוַח פתאם רסקולניקוב, בשלחו מבט עבוד ונפחד אל רזומיחין, ובהסבו בידיו, התרומם לאט על הספה.
– כן... וכי מה? מה לך? מה זה אתה? – קם גם רזומיחין ממקומו.
– אין דבר!... – לחש רסקולניקוב ויצנח שוב על הכר ויַפְנֶה שוב את פניו אל הקיר. הכֹּל דממו רגעים אחדים.
– הוא נרדם, כנראה, ומתוך תרדמה... – אמר רזומיחין לאחרונה, בהביטו בשאלה אל זוסימוב; הלה עשה תנועה קלה בראשו לאות לא.
– נו, המשך אפוא, – אמר זוסימוב – מה הלאה?
– כן, מה הלאה? אך ראה את העגילים, מיד שכח גם את סדור-המעון, גם את מיטקה, חטף את כובעו וירץ אל דושקין, ולפי הידוע לנו, קבל ממנו רֻבּל, שִׁקר לו על-דבר מציאת העגילים והתמכר לשכרות. ובדבר הרצח הוא מחזיק בשלו: "לא ידעתי ולא שמעתי בלתי-אם ביום השלישי". – "ולמה אמרת לתלות עצמך?" – "ממחשבה". – "מאיזו מחשבה?" – "שיענשוני". הרי לך כל ספור-המעשה. עכשו, לפי סברתך, מה הוציאו הם מכל הדבר הזה?
– מה, לפי סברתי, סִמנים יש, איזו סמנים שהם, אבל ישנם. עובדה. הן אתה אינך סובר, שצריך היה לשחרר את הצובע שלך?
– אבל הם הלא כתבוהו וחתמוהו בספר-הרוצחים! אצלם אין כבר שום ספקות בדבר.
– אתה מפריז על המדה מהתרגשות. והעגילים מה? הסכֵּם בעצמך, שאם באותו יום ושעה נמצאים בידי ניקולי עגילים מתוך ארגזה של הזקנה, הרי שהֻמצאו לידיו באיזה אֹפן שהוא. ולאו סלתא זוטרתה היא בענין שכזה.
– איך הֻמצאו! איך הֻמצאו – צָוַח רזומיחין – האֻמנם אתה, דוקטור, אתה שמחובתך היא קֹדם-כֹּל ללמוד לדעת תכונת-האדם ושבידך, יתר על הכל, יש האפשרות לזה – האֻמנם אתה אינך רואה על-פי כל המסֻפָּר, מה טיבו של ניקולי זה? האֻמנם אינך רואה, מראיה ראשונה, שכל עדותו בשעת החקירה אינה אלא אמת קדודשה? העגילים הֻמצאו לידו בדיוק כפי שספר, רגליו צעדו על הנרתיק – והרימו.
– אמרת קדושה! ואף-על-פי-כן הודה בעצמו, שמקֹדם שקר?
– שמע נא אלי שמע בשׂים-לב: גם השוער גם קוֹך, גם פסטריקוב, גם השוער השני, גם אשת השוער, גם האשה אשר ישבה באותה שעה אצלה, גם היועץ-החצר קריוקוב, שירד באותו רגע מעל עגלה ונכנס אל החצר, שלוב-זרוע עם גברת אחת, – כלם, זאת אומרת, שמונה או עשרה עדים, מעידים פה-אחד, שניקולי לחץ את דימיטרי אל הארץ, שכב עליו וחלק לו מהלומות, ופלוני נאחז בשׂערותיו של זה וחלק גם לו מהלומות. שכוב שכבו על הדרך וחסמו את המעבר; מחרפים ומגדפים אותם מכל עֵבר, והם "כילדים קטנים" (בטוים המדויק של כל העדים) שובבים איש אל רעהו, צועקים מכים וצוחקים, שניהם צוחקים, מתחרים בצחוק, ופני שניהם מגֻחכים מאד, (ואחד רודף את השני, כילדים שיצאו אל הרחוב לצחוק. שומע אתה? עכשו הגע בעצמך: גופות הנהרגות למעלה עודן חמות, שומע אתה, חמות, כך מצאו אותן! ואלו הרגו הם, או ניקולי לבדו, ועם זה גם שברו את הארגזים ושדדו את רכושם, או אלו רק השתתפו בדבר-מה בשֹׁד, אזי הרשני נא ואשאלך רק שאלה אחת: היתכן מצב נפש שכזה: נהמת פרא, צחוק, התאבקות ילדותית אצל השער, היתאים מצב-נפש שכזה עם הקרדֻמוֹת, דם עֲרְמַת-רוצחים, זהירות, שֹׁד? זה עתה הרגו, לפני איזו חמשה או עשרה רגעים – שהרי הגופות נמצאו חמות – ופתאם עזבו את הגופות, שכחו את השלל, השאירו את הדלת פתוחה, ובדעתם שאנשים הלכו לשם, הרי הם מתגוללים כילדים קטנים במוצא השער, צוחקים, מְסִבִּים עליהם עיני כל, ועל זה יש עשרה עדי-ראיה!
– מובן, שזה משֻׁנה, אי-אפשר, אבל...
– לא אחא, בלי כל "אבל", ואם באותו יום ובאותה שעה נמצאו בידי ניקולי עגילים, שנותנים באמת מקום להאשים אותו, אף שלפי עדותו הדבר מתברר ישר, והראיה-להאשים אותו, אף שלפי עדותו הדבר מתברר ישר, והראיה-להאשים מוטלת בספק, – הרי שצריך להתחשב גם עם העובדות המוכיחות את צדקתו, ביחוד כשאת העובדות הללו אי-אפשר להכחיש, ומה סבור אתה, לפי מהלך ותכונת המשפט שלנו, האם יתחשבו, האם מֻכשרים הם להתחשב עם עובדה שכזו, שכל יסודה היא הפסיכולוגיה, המצב הנפשי? האם יתחשבו את אי-האפשרות הפסיכולוגית כמו עם עובדה בלתי-מנֻצחת, שסותרת והורסת את כל העובדות הקַיָמות האחרות, יהיו מה שיהיו? לא, את העובדה הזאת לא יקבלו, בשום אֹפן לא יקבלו, מפני שאת הנרתיק הן מצאו, כביכול, והאיש רצה להתָּלות, "מה שלא היה יכול להיות, אלמלא הרגיש את עצמו אשם"! הנה השאלה העִקרית, הנה משום-מה אני מתרגש! הבינה!
– אכן, רואה אני, שאתה מתרגש. אבל הַמתן, שכחתי לשאלך! מנין, שהתֵּבה עם העגילים היא דוקא מארגזה של הזקנה?
– את זה הוכִיחוּ, – ענה רזומיחין בסבר פנים זעומים ובלי כל חפץ – קוֹךְ הכיר את החפץ וקרא גם בשם המְמַשׁכֵּן, ופלוני הוכיח בראיות נאמנות, שהחפץ שלו הוא.
– רֵע, עכשו עוד שאלה: האם לא ראה מי-שהוא את ניקולי בשעה שקוֹךְ ופסטריקוב עלו למעלה, ואם אי-אפשר להוכיח את זה באיזה אֹפן שהוא?
– הוא הדבר, שאיש לא ראהו, – ענה רזומיחין ברֹגז – זוהי הצרה. אפילו קוֹךְ ופסטריקוב לא ראו אותם בעלותם, אף-על-פי שלעדותם לא היה עכשו ערך גדול ביותר. "ראינו, אומרים הם, שהמעון פתוח, שבו עבדו בודאי, אבל לא שמנו לב ואיננו זוכרים בדיוק, אם היו שם פועלים באותה שעה או לא".
– הם... הרי שכל הראיה-לזכות היא בזה שהכו איש את רעהו וצחקו. אמנם, זוהי ראיה חזקה, אבל... עכשו הרשני לשאול: כיצד אתה בעצמך מבאר, אם באמת הוא מצא אותם כמו שהוא מספר?
– כיצד אני מבאר? אבל מה יש כאן לבאר: הדבר ברור! למצער, הדרך, שבה צריך להלוך בדבר הזה, ברורה ומוכחה, ודוקא ענין הנרתיק הראה עליה. הרוצח האמִתִּי הוא אשר הפיל שלא במתכּון את העגילים. הרוצח היה למעלה, בעת שקוך ופסטריקוב דפקו בדלת. והוא סגר בעדו מבפנים. קוך עשה מעשה-שמות וירד למטה; כאן קפץ הרוצח וירד גם-כן למטה, מפני שמוצא אחר לא היה לו. על המדרגות נחבא הוא מפני קוך, פסטריקוב והשוער בחדר הריק. ממש באותו הרגע, שדמיטרי וניקולי יצאו מתוכו במרוצתם, ושם, מעבר לדלת, חִכּה עד שהשוער ובני-לויתו עלו למעלה; כשנעלם קול הצעדים, יצא הוא במנוחה, ממש באותו הרגע שדמיטרי וניקולי יצאו אל הרחוב, והכל נפנו איש איש לעֶברו, ושום ילוד-אשה לא נשאר אצל השער. אפשר, שגם ראו אותו, אלא שלא הרגישו בו: המעטים הם העוברים-ושבים? ותֵבת-העגילים נפלה מכיסו בעת שעמד מעבר לדלת, והוא לא הרגיש בזה, מפני שלבו היה נתון לענין אחר. נרתיק זה מוכיח כמאה עדים, שהוא עמד שם. הנה כל הסוד!
– הַמְצָאָה! לא, אחי, זוהי המצאה. זוהי המצאה מעולם ההמצאות!
– אבל מדוע ולמה? מדוע ולמה?
– מפני שיותר מדאי נצטרפו כאן הדברים באֹפן מֻצלח... נשתזרו... ממש כמו על בימת-התיאטרון.
– אֶ-אֶח! – צוח רזומיחין ואמר להוסיף דבר, אלא שבאותו הרגע נפתחה הדלת ונכנס בן-אדם אחד, שלא היה ידוע אף לאחד מן המסֻבּים.