החטא ועונשו (ברנר)/חלק שני/פרק III

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




הוא, אף-על-פי-כן, לא היה מחסר-חברה לגמרי במשך כל ימי מחלתו. זה היה רק מצב קדחתני, עם הזיות והכרה-למחצה. הרבה מאותן הזיות נזכרו לו אחר-כך. יש שהיה נדמה לו, שהמון רב הולך ונאסף סביבו, והאנשים אומרים לקחתו ולשאתו לאיזה מקום, נפלגים בדעותיהם עליו ונִצִּים. ויש שהיה רואה את עצמו פתאם יחידי בחדר, הכל הלכו להם, יראים מפניו, ורק לעתים רחוקות פותח מי-שהוא מהם את הדלת, כדי סדק, כּחֻדו של מחט, בכדי להביט עליו, מאַימים עליו באצבע, חורשים עליו רעה, לועגים לו ומתקלסים בו. את נסטסיה זכר לפרקים מצויים, והנה היא יושבת אצלו; הבחן הבחין עוד אדם אחר, אדם מֻבדל ומצֻיָן בין האחרים, אדם ידוע לו מאד, אבל מי הוא – לא יכֹל לברר לעצמו בשום אֹפן, ונצטער על זה צער גדול, וגם בָּכָה. פּעָמים היה נדמה לו, שהוא שוכב כבר כחֹדש ימים, פעמים – שעוד לא מָלֵא יום אחד. אבל אותו הדבר – אותו הדבר שכח לחלוטין, תחת זאת זכר לרגעים, שהוא שכח דבר-מה, דבר שאסור לשכחו – ונצטער, ונתענה, גנח, נפל לתוך מצב של חמת-שגעון, או של פחד נורא וגדול מנשוא. אז היה משתער ממקומו, רוצה לברוח, אבל תמיד היה מאן-דהוא עוצר בו בכח, והוא היה חוזר שוב לחולשה והתעלפות. לאחרונה שב אליו רוחו.
זה אֵרע בּבֹּקר, בעשׂר שעות. בשעת-בֹּקר זו, בימים בהירים, היתה רצועת-שמש ארֻכּה משתטחת על כֹּתל-חדרו הימני ומאירה את הזוית שאצל הדלת. אצל מטתו עמדה נסטסיה ועוד אדם אחד, לא נודע לו מתמול-שלשום, שהתבונן אליו בסקרנות רבה. זה היה בחור צעיר לבוש בקַפְטַן, בעל זקן קטן וצביון-פרצופו של שַׁמָש בחברה מסחרית. מבעד הדלת הפתוחה למחצה נשקפה בעלת-הבית. רסקולניקוב התרומם קצת מעל משכבוֹ.
– מי זה, נסטסיה? – שאל בהורותו על הצעיר.
– הראיתם, נתעורר! – קראה.
– נכון, נתעורר, – קרא גם השַׁמָש. ובעלת-הבית, שארבה לחולה בדלת, אך נודע לה, שהוא התעורר, מיד סגרה את הדלת ונסתתרה. היא היתה בַישנית מאז ומעולם, ותמיד היו קשים עליה כל מיני שיחות ודברים. שנותיה היו כארבעים וגופה עבֶה ושמן, בבותיה שחורות ועיניה שחורות, לבה טוב משמנונית ומעצלות, ותֹאר-פניה – רשאים לאמר: טוב מאד. אפס בַּישנותה היתה יותר מכפי הצֹרך.
– הוא... מי הוא? – הוסיף רסקולניקוב לחקור ולדרוש בפנותו לזר בעצמו. אולם באותו רגע שוב נפתחה הדלת ונכנס – לאחר שכפף את עצמו קצת, מפני שהיה רם-קומה ביותר – רַזוֹמיחין.
– איזה לול! – קרא בהכנסו – תמיד אני מטיח ראשי בו. ועוד שם "הדר" קרָא לו! ואתה אחא, נתעוררת? מפי פַּשֶׁנְקה שמעתי זה כרגע.
– זה עתה נתעורר, – אמרה נסטסיה.
– זה עתה, – השמיע כהד השַׁמש ובת-צחוק על שפתיו.
– ואדוני מי הוא ואיזהו, ירשני-נא לשאל? – פנה אליו פתאם רזומיחין – אני, אם יש את נפשו לדעת, הנני וְרַזוּסיחין, לא רזומיחין, כמו שהכל קוראים לי, אלא וְרַזוסיחין, סטודנט, בן-אצילים, והוא – גבר-עמיתי. ואדוני מי הוא?
– ואני שַׁמָּש בקוֹנטוֹרה שלנו, של הסוחר שֶלוֹפַּיֶב, ובאתי לרגל דבר אחד.
– יואֶל-נא לשבת על כסא זה, – רזומיחין בעצמו ישב על השני מעבר השני לשלחן הקטן.
– ובכן טוב עשית, אחא, ששב אליך רוחך, – המשיך בפנותו לרסקולניקוב – זה היום הרביעי, שכמעט אינך אוכל ושותה. אמנם, מעט מה השקוך מתוך כף קטנה. אני הבאתי אליך פעמַים את זוֹסִימוֹב. זוכר אתה את זוסימוב? בָּדק אותך כדבעי, ומיד אמר, שאין כל סכנה – איזה דבר טפשי נכנס לך בראשך או בדומה לזה, איזו טפשות עצבנית, מָנָה פחותה נתנו לך, צנון וחזרת המעיטו לסעודתך, והרי סבת-המחלה, אָמַר, אבל אין דבר, יעבור ויגיע וירצה. בן-חיל זוסימוב! הוא הולך ונעשה לרופא מהֻלל. נו, ואת אדוני אין אני מעכב בכאן, – פנה שוב אל השמש, – רצונו להביע את הדרוש לו? ראֵה, רודיה, מקונטורה שלהם באים אליך כבר בפעם השניה; אלא שמקֹדם לא זה בא כי-אם אחר. מי היה אותו בן-אדם?
– יש לשער, ביום שִלשום, נכון, זה היה אלֶקסי סֶמיונוביץ', משמש גם-כן בקונטורה שלנו.
– ואותו איש פִּקֵח מכבודו, לא כן?
– נכון מאד, אלקסי סמיונוביץ' הגון ממני.
– גדולה ענוה. נו, ימשיך-נא.
– והנה על-ידי אַפַנַסי איבנוביץ' וַחֲרוּשין, שעל-אודותיו ודאי, כסבור אני, שמע לא-פעם, על-פי בקשת אמו של כבודו נשלחה לקונטורה שלנו הַמחָאָה, – התחיל השַׁמש בפנותו ישר אל רסקולניקוב – ואם דעתו של כבודו כבר מיֻשבת עליו, הרי אני נכון למסור לו שלשים וחמשה רֻבּל, היות שסֶמיוֹן סמיונוביץ', על-פי בקשת אמו של כבודו, קבל מאפנַסי איבנוביץ' הודעה מֻקדמה על זה. כבודו יודע את האיש?
– כן... זוכר אני... וַחרושין... – מלמל רסקולניקוב שקוע במחשבות.
– שומע הוא, את וַחרושין יודע כבודו! – קרא רזומיחין – הרי שכבר דעתו מיֻישבה עליו! אגב אורחא: עכשו נוכחתי, שגם אדוני אדם פקח הוא. נו! ימשיך. דברי חכמה נעים לשמוע.
– הוא הוא וַחרושין, אפנסי איבנוביץ'; ועל-פי בקשת אמו של כבודו, שכבר שלחה פעם באֹפן הזה, על-ידי אפנסי איבנוביץ', לא השיב אפנסי איבנוביץ' את פניה ריקם גם הפעם והודיע ממקומו לסמיון איבנוביץ' בימים האלה, למסור לכבודו שלשים וחמשה רֻבּל, כן ירבו.
– הנה ה"כן ירבו" הלז עלה לו ביותר. הצליח גם "באמו של כבודו". נו, מה סבור הוא, "כבודו", דעתו כבר מיֻשבה עליו או עוד לא מיֻשבה – הא?
– לדידי – זה לא עסק שלי. לי דרוש רק, שכבודו יואיל ויחתום על ההמחאה, ותו לא.
את שמו יעלה בידו לשַׂרטט! – מה זה, הפנקס?
– הפנקס, הִנֵה.
– יתן הֵנָה. נו, רודיה, התרומם-נא, אני אחזיק בך, ואתה שַׂרטט לו רסקולניקוב. טול את העט, מפני שעכשו, אחא, נחוץ לנו מָמוֹן, יותר מנֹפת-צוּפים!
– לא צריך, – אמר רסקולניקוב ודחה מפניו את העֵט.
– מה לא צריך?
– לא אחתום.
– פו, שד, איך תקבל את הכסף בלי חתימה?
– לא-צריך... הכסף...
– מה? כסף לא-צריך? נו, אחא, מכַזֵב אתה, אנכי עֵד! – ואל השמש פנה: – אל יצטער, בבקשה, זה כך, בעלמא... שוב נסיעה לאלף הששי. ואמנם, הַלָּה מְסֻגל לכגון זה גם ביום חֹל... אדוני הן אדם נבון הוא, ואני והוא נוליכהו בארחות היום ונציב לו יד בתבל, זאת אומרת, פשוט נציב את ידו במקום הדרוש ונוליכנה עד שיחתום. הבה!...
– מוטב שאבוא בעת אחרת.
– לא, לא; למה לאדוני להטריח את עצמו? הן הוא אדם נבון... נו, רודיה, אל תעכב את אורחנו.... עיניך הרואות, שהוא מחכה – וברצינות התכונן לנהל בידו של רסקולניקוב.
– הנח, אני בעצמי... – אמר הַלָּה, נטל את העט וחתם את שמו בפנקס. השַמש הניח את הכסף והלך לו.
– בְּרַווֹ! ועתה, אחי, לאכול אתה רוצה?
– רוצה, – ענה רסקולניקוב.
– מרק יש?
– מאתמול, – ענתה נסטסיה, שעמדה כל העת כאן.
– תפוחי-אדמה וגריסי-אֹרז?
– תפוחי-אדמה וגריסי-אֹרז.
– יודע אני בעל-פה. הביאי את המרק, וגם טה.
– הנני ואביא.
רסקולניקוב הביט על הכל בתמהון עמֹק ובפחד קֵהֶה. הוא גמר אֹמר בנפשו להחריש ולראות מה יעָשה בו הלאה "כמדֻמֶני, שזה כבר לא בחלום"– חשב הוא – "כמדֻמֶני, שכל זה בהקיץ"...
כעבור רגעים אחדים שבה נסטסיה ומרק אִתָּה בצרוף של הודעה, שגם טה יהיה בקרוב. למרק חֻבְּרו שתי כפות, שתי פנכות וכל כלי-המכשירין: למלח, לפלפלין, לחרדל – סדר, שלא היתה דוגמתו זה ימים רבים, המפה היתה נקיה.
– לא היה מזיק כלל נסטַסיושקה, אִלו היתה פרַסקוביה פַבלובנה שולחת לנו גם... משלוח מנות של... זוג בקבוקי-שֵׁכר. אנחנו לא היינו מסרבים...
אי, אתה, קל-הרגלים! – רטנה נסטסיה והלכה להוציא לפֹעל את האמור.
רסקולניקוב הוסיף להתבונן אל כל זה במבט פראי ובהתאמצות כל הכֹּחות. באותה שעה עבר אליו רזומיחין, אל הספה; בתנועות כבדות, דֻבּיות, אחז ביד שמאל את ראשו, למרות זה, שהחולה יכול היה כבר להרימו בעצמו, ובימין הגיש למו-פיו כף-מרק, לאחר שנשב עליה פעמים אחדות בכדי לקררה. (זה היה לחנם: המרק היה כמעט צונן). רסקולניקוב בלע בצמא כף אחת, שניה, שלישית. אולם לאחר שהמספר הגיע לסכום ידוע, הפסיק רזומיחין את עבודתו פתאם והודיע, שבנוגע למכאן ואילך צריך להִמָּלך בזוסימוב.
נכנסה נסטסיה, ובידה שני בקבוקי שֵכר.
– וטֵה רוצה אתה?
– רוצה.
– מהרי והביאי טה, נסטסיה, מפני שבנוגע לטה, דומה אני, שאפשר לקבל החלטה בלי חכמת הרפואה. אבל הנה שֵׁכר! – הוא עבר אל כסאו, הגיש לעצמו את המרק והבשר והתחיל לאכול במין תֵּאָבון שכזה, כאלו זה שלשה ימים אשר לא בא כל אכל אל פיו.
– ואני, אחא רודיה, סועד אצלכם ארֻחת-הצהרים שלי באֹפן שכזה. מדי יום ביומו, – דבר עד כמה שפיו המלא בשר היה מֻכשר לדבור, – וכל זה הודות לפַשֶׁנְקָה, בעלת הבית הזה, המכניסה אליה בכל לבה ונפשה אורח שכמותי, אני, כמובן, איני תובע בפה, אבל איני בא גם במחאה. והנה גם נסטסיה גם הטה. איזו "בריה"! נסטנקה, רוצה אַת בשכר?
– לֵך לִשאוֹל תחתית!
– ו-ְֵה?
– טה אשתה.
– מזגי לך. לא, חכי, אני בעצמי אמזוג לך. שבי אל השלחן.
ומיד סדר הכל, מזג את הכוסות, הפסיק את סעֻדתו ועבר שניתאל הספה. כמתחִלה לָפַת בשמאלו את ראשו של החולה, הרימו והתחיל להלעיטו מן הטה בכף קטנה; בלי הפסקות ובמסירת-נפש מיֻחדה נשב על המַשְׁקֶה שבכַף בפיו. כאלו בצִנוּן זה, בפרוצס של הנשיבה, מֻנח היסוד העִקרי של ההצלה והרפואה. רסקולניקוב החריש ולא התנגד, למרות זה שחש בעצמו די-אונים לקום ולישב על הספה בלי כל עזרה צדדית, ולא רק להחזיק בידו כף או כוס כי-אם אולי גם לקום וללכת. אלא מתוך איזו ערמה משֻנה, כמעט חַיָתית, הסכים פתאם בלבו להסתיר לעת-עתה את כֹּחתיו, להתחפש אפילו, אם יש צֹרך, לחלש עדַין בדעתו, ובתוך כך להאזין לכל הנעשה מסביבו ולהתחקות על כל דבר שֹׁרש. ברם, הוא לא הבליג על גֹעל-נפשו: לאחר שגמא כעשׂר גמיאות עמד ושחרר פתאם את ראשו, דחה בתנועה קפריזית את הכף והשמיט את עצמו על הכר. למראשותיו היו עכשו מֻנחים כרים ממש: מִנוצָה רבה ובצִפויים נקִיים, – ואף את הדבר הזה ראה ושמר בלבו.
– צריך, שפַּשֶׁנקה תשלח לנו היום מרקחת של גרגירים, בכדי שנעשה ממנה משקֶה בשבילו, – אמר רזומיחין בשובו למקומו, למרק ולשֵׁכָר.
– ומהיכן תקח היא לך גרגירים? – שאלה נסטסיה. הצַלַחַת הקטנה של הטה היתה נתונה על-גב חמש אצבעותיה הפרושות, ואת החמין סִננה לתוך עצמה דרך חתיכת הסֻּכָּר הקטנה שעל לשונה.
– גרגירים, ידידתי, תִּקנה בחנות. רואה אתה, רודיה, כאן שלא בפניך היה מעשה רב. לאחר שאתה ברחת ממני, כרמאי בן רמאי, וגם את מקום-מושבך לא הגדת לי, עלה עשן נורא באפי והחלטתי למצאך ולענשך – ויעבוֹר עלי מה. ועוד באותו יום נגשתי אל הדבר. והייתי מהלך ומהלך, שואל ודורש, דורש ומבקש! את דירתך זו שכחתי, או יותר נכון, מעולם לא זכתי, מפני שמעולם לא ידעתיה. נו, ואת דירתך הקודמת זכרתי רק שהיא ב"חמש הפנות", בית חַרלַמוֹב. חפשתי, חפשתי ביתו של חַרלַמוֹב זה – ויצא שהבית אינו כלל ביתו של חרלמוב אלא ביתו של בּוּך – ככה מתחלפות לפעמים ההברות ומביעות לידי טעות! נו, וכעסתי, כעסתי והלכתי ממחרת אל שלחן-האדריסאות – יהיה מה שיהיה – ושַׁוֵה בנפשך: מצאוך שם בשבילי במשך של שני רגעים. אתה רשום שם.
– רָשוּם!
– שאלה היא; ודוקא את הגנרל קוֹבֶּלֵיב חפשׂו שם במעמדי ולא מצאו בשום אֹפן. נו, הרבה יש לספר. אולם כאשר עליתי אליך, מיד נודע לי כל עסקיך, על עסקיך, אחי; את כֻּלם יודע אני; הנה אף היא ראתה: גם לניקוֹדים פומיץ' התודעתי, גם את אליה פֶֹטרוביץ' הראו לי, גם את השוער נפגשתי, גם את האדון זֵמיֶטוב, אלכסנדר גריגורביץ', מזכיר-הלשכה, ולבסוף גם את פַּשנקה – גֻּלת-הכותרת; הנה אף היא (נסטסיה) יודעת...
– הוסיף לקיקה של דבש, – מִלְמְלָה נסטסיה בצחוק-ערומים.
– מדוע אין היא ממתיקה את הטה, נסטסיה נִיקִיפורובנה?
– לך-לך, ראש כלב! – צוחה נסטסיה פתאם והתפרצה בצחוק. – הן שמי פֶּטרובנה ולא ניקיפורובנה, – הוסיפה פתאם, לאחר שפסקה מצחוקה.
– נשים את הדבר אל לבנו. – נו, ובכן, אחר, בכדי שלא להאריך בִּדְרוּש: לכתחלה אמרתי להפיץ פה זרם אלֶקטרי, שיבער את כל המשפטים הקדומים מן המקום הזה בפעם אחת, אלא שפשנקה נצחה. אני, אחא, לא צפיתי כלל, שתהא היא... מין... מין... כזו... אַה? מה דעתך?
רסקולניקוב לא ענה, אם כי לא הסיר מרעהו את מבט-הדאגה שלו אף לרגע, ועדַין הוסיף להביט בו בעקשנות.
– ומאד, מאד, וממש כמו שנאמר, – המשיך רזומיחין, מבלי התפעל כלל משתיקתו של רעוֹ ומאי-תשובתו, ולא-עוד אלא שהוספתו כאלו לא באה אלא לחזק דברי המענֶה אשר עלה לולקבל ממנו.
– בריאה משֻנה! – צוחה שוב נסטסיה, שהשיחה הזאת, כפי הנראה, גרמה לה עֹנג לאין-שִׁעור.
– רע הדבר, אחר שמבראשית קִפַּחת את מעשׂיך. אִתָּה צריך היה להתנהג באֹפן אחר. הן היא, אגיד לך, בעלת אֹפי מיֻחד במינו אלא שעל האֹפי נדבר אחר-כך... ואולם להביא לידי כך, למשל, שהיא תמנע אֹכל מפיך – בתמיה!...אוֹ, למשל, ענין השטר... האם יצאת מדעתך, שבאת וחתמת?! או, למשל, אותה הסברה של נשואיך עם בִּתָּה, עם נַטַליה יֶגוֹרוֹבנה, עליה השלום... אני יודע הכל! ואגב, רואה אני, שזהו מֵיתָר רךְ בלבך ושֶׁאֲני חֲמוֹר; אתה סלח לי, אבל אגגב-אורחא, ראיתי מעשה-כסילות ונזכרתי: מה דעתך, הן פרסקובנה פבלובנה, אחא, אינה כל-כך כסילה, כמו שאפשר לחשוב עליה לכאורה, מה!
– כן... סִנן רסקולניקוב מבעד שִׁניו, מתוך הבטחה לצדדין, במצאו שמשיחה זו אפשר לו להפיק תועלת, ושעל-כן צריך להחזיק בה.
– האם לא כן? – צָוַח רזומיחין בשמחה גליה על שנענה – אבל הלא גם לא חכמה גדולה. אַה? אֹפי מיֻחד, מיֻחד במינו! אני, אחא, במדה ידועה נמצא פה במבוכה, האמינה לי... בת-ארבעים הן היא בודאי. היא אומרת שלשים ושש – ויש לה על זה זכות גמורה. אגב, שבועה, שכל משפטי עליה הוא יותר שכלי, ולא נסיוני, מֶתַּפִיזִיקה גרידא; כאן נתהותה בינינו, אחא, מין אֶמבּלֵימה שכזו – אַלגֶבּרה! איני מבין כלום! נו, כל זה הבל, אלא שהיא בראותה שאתה פסקת מהיות סטודנט, ששעורים אין לך ומלבושים אין לך, ושאחרי מות בתה אין לה כל סבה לחשוב אותך לקרוב לה, וַתֹּאמר: אם כן למה זה אנכי? והיות, שאתה מצדך סלקת עצמך לקרן-זוית וביחסים הקודמים לא החזקת, עלה בלבה לגרשך מן הדירה. לדבר זה נתכַּונה מכבר, אלא שחסה על השטר. והרי אתה הבטחת לה, שאמך תשלם...
– זו היתה נְבָלה מצדי... אמי בעצמה עומדת כמעט לחזור על הפתחים... ואני בזבזתי, בכדי שלא יגרשוני מן הדירה, ובכדי... שיאכילוני – קרא רסקולניקוב בקול רם וברור.
– זה דוקא עשית כבַר-דעת. אלא שכל הצרה היתה בזה, שנזדמן לה ה' צֶ'בַּרוֹב, יועץ-החצר ואיש-מעשה. בלעדיו לא היתה פַּשֶׁנקה מעזה לעשות דבר, מדת הבושה גדולה בה ביותר; ואיש המעשה לא ידע בֹּשׁת, וראשית כל, מובן מאליו, הציג שאלה: היש תקוה לגבות על-פי השטר? התשובה היתה: יש, מפני שאַם יש לו, אשר מהקצבה השנתית שלה בסכום קכ"ה רֻבּל תפרה את רודנקה שלה, אפילואם יכבד עליה הרעב, ועוד אחות יש, שבעד אחיה תמכור עצמה לעבדוּת-עולם, על יסוד זה נבנה הבנין... מה אתה מתנדנד? לי, אחי, נודעו עתה כל מצפוניך, לא לחנם גלית הכל לפשנקה, בעת שהיית אִתּה ביחס של קרובים, ואני מדבר אליך כל זה מאהבתי אותך... כך הוא הדבר: אדם ישר ורַגָּש יגלה לבו, ואיש-המעשה שומע ועושה את שלו. וכך עמדה ומסרה שטר זה, בתור פרעון-חוב כביכול, לצֶ'בַּרוֹב זה, ופלוני עמד ותבע כהלכה, לא התבַּיֵש. מתחלה אמרתי, מיד כשנודע לי כל הדבר, לזרוק גם אצלו זרם מטהר, אלא שבינתים נתהותה ההרמוניה ביני ובין פשנקה ופקדתי לשים קץ לכל הדבר הזה, היינו, שעקרתי את הרעה ממקורה, בעָרבי סעדך, שאתה תשלם. אני ערבתי לך, רֵע, שומע אתה? קראו לצֶ'בַּרוֹב, נתנו לו עשרה רֻבלים בעד "טרחתו", ואת השטר לקחו בחזרה, והרי אני מתכבד לשימו לרגליך – על דברתך מאמינים לך עכשו – הרי שלך לפניך, קחהו וראה, שעשיתי בו קריעה כהלכה.
רזומיחין הוציא והניח על השלחן את שטר-השכירה; רסקולניקוב נתן בו עיניו, ומבלי הוציא הגה, הפנה את פניו על הקיר. בהתנהגות זו היה בכדי לפגוע אפילו באדם מעביר על מדותיו כרזומיחין.
– רואה אני, אחי, – אמר כעבור רגע – ששוב הסכלתי עֲשֹׂה. אמרתי לפכח את עצבונך ולבדח את דעתך בפטפוטי, ויצא, כמדֻמֶה, ההפך: שהרגתי אותך.
– האתה היית האיש, אשר לא הכרתי בחֹם-הקדחת? – שאל רסקולניקוב, גם-כן לאחר שתיקת-רגע, ומבלי הפנות את ראשו.
– אני ולא אחר, ואף התרעם כבודו מאד על זה, ביחוד שהבאתי פעם את זַמיֶטוֹב אתי.
– את זמיֶטוב?... המזכיר?... למה? – רסקולניקוב הפנה את ראשו במהירות ונעץ עיניו ברַזוֹמיחין.
– אבל מה אתך... למה רגשת? להתודע אליך רצה הוא; בעצמו הביע את רצונו, מפני שרבות נדברנו בינינו על-אודותיך... וכי מהיכן הייתי יכול ללמוד כל-כך הרבה על-אודותיך, אם לא מפיו? אדם נעים הוא, אחא, נחמד... כמובן, רק מצד ידוע. עכשו נעשינו לידידים; כמעט בכל יום הננו מתראים. הן אני קבעתי דירתי ברֹבע הזה. אתה אינך יודע עוד? זה עתה עברתי, גם אצל לַוִיזָה
הייתי אתו פעמים. זוכר אתה את לַויזה, את לַויזה איבנובנה?
– דברתי דבר-מה מתוך חֹם?
– שאלה היא! מוחו של כבודו היה מסֻכסך מאד.
– על מה דברתי?
– על מה? ידוע הוא, על מה מדברים מתוך חֹם... נו, אחי, בכדי שלא לאַבּד זמן לבטלה – אל הענין.
הוא קם ונטל כובעו.
– על מה דברתי?
– עוד הפעם! שמא אתה חרד על הסודות שגלית? אל תדאג: על הנסיכה לא הֻגד דבר. תחת זאת על הכלב האנגלי, ועל העגילים, ועל איזו שרשרות, ועל אִי-הצלמים, ועל איזה שוער, ועל ניקוֹדים פוֹמיץ', ועל אליה פטרוביץ' סגנו – על כל אלה דֻבַּר הרבה. וחוץ מכל אלה, הואיל כבוד-מעלתו להתענין הרבה בפֻּזמק שלו, הרבה מאד. התאוננת: תנו לי את הפֻּזמק – הכל בעד פֻּזמק אחד. זמיֶטוב בעצמו חפשׂ את פֻּזמקאותיך בכל הזויות, ובידיו ממש, בידיו הממֹרקות והמכֻסות טַבָּעוֹת, הגישם לך. רק אז שבה נפש כבודו למנוחתה, וימים כלילות אחזת את בלויי-הסחבות הללו בידיך: אי אפשר היה לנתקם מתוך ידיך בשום-אֹפן. ודאי שגם עכשו נמצאים הם תחת שמירתך. ואף יש שהיית מתיַשב ומתחיל לבקש את הציציות של שרווּלי מכנסיך, ובאיזו דמעות! אנחנו חקרנו ודרשנו: איזו ציציות? אבל אי-אפשר היה לברר דבר... נו, ובכן אל הענין! כאן שלֹשים וחמשה רֻבּל; מהם אני לוקח עשרה, ובעוד שעתַיִם אתן לך עליהם דין וחשבון, בינתים אודיע גם לזוסימוב, אף-על-פי שבלאו-הכי היה עליו כבר להיות פה: השעה השתים-עשרה. ואַתּ, נסטנקה, הַרבי לבקר אותו, בזמן שאני לא אהיה, בנוגע לשתיה, או לשאר דברים, אשר ידָרשו לכבוד מעלת חולֵנו. ולפשנקה אגיד כרגע בעצמי את כל הדרוש. שלום!
– "פשנקה" הוא קורא לה! הוי, זֵד עָרום! – קראה אחריו נסטסיה; ולאחר כך פתחה את הדלת והתחילה להקשיב, אלא שלא הבליגה על עצמה ותרץ למַטה. התענינותה היתה רבה יותר מדאי: על מה הוא מדבר שם עם בעלת-הבית; ובכלל, נראה היה, שרזומיחין קסם ללבה בקסמים.
אך נסגרה הדלת מאחרי נסטסיה, השליך החולה מעל עצמו את השמיכה וכנשוך-נחש קפץ מעל המטה. בקֹצר-רוח רותח, מזעזע, צִפָּה להליכתם של אורחיו, בכדי שיוכל מיד לגשת אל הדבר, אבל לְמַה, לאיזה דבר? – זה כמו להכעיס נשכח ממנו. – "אֵלִי! הגד לי רק אחת: היודעים הם את הכל או עוד אינם יודעים? ומה, אם הם כבר יודעים, אלא שרק מתחפשׂים, מתגרים בי, כל זמן שאני שוכב, ואחר-כך יכנסו פתאם ויאמרו, שהכל ידוע להם מכבר... מה לעשות אפוא? הנה זה שכחתי, כמו להכעיס; פתאם שכחתי, עוד לפני רגע זכרתי!"...
הוא עמד בלב החדר ובתמהון-יסורים התבוֹנן מסביב; נגש אל הדלת, פתָחָהּ, הקשיב; אבל זה היה לא זה. פתאם, כאלו הואר זכרונו, התנפל אל הַפִּנה, במקום שהיה אותו חור, והתחיל לבדוק; תחב את ידו לתוך החור, פִּשפש שם – אך גם זה לא זה. הוא נגש אל הכירה, פתחה והתחיל מחטט באפר: הציציות מתחתיות המכנסים עם גזרי הכיס הקרוע התגוללו שם, כביום השליכם שמה, מַשמָע, שאיש לא נגע בהם עוד ולא ראם! כאן נזכר על-אודות הפֻּזמק, אשר סִפֵּר רזומיחין זה עתה. אמנם, הנה הוא על הספה תחת השׂמיכה, אלא שכל-כך נתמעך ונתלכלך מאז, עד שזמיֶטוב, כמובן, לא יכול להכיר בו כלום.
"כך, זמיטוב!... הלשכה!... ולמה קוראים אותי אל הלשכה? היכן פתקת-ההזמנה? אַה! ערבבתי... זה קראו אז... גם אז בדקתי את הפֻּזמק... ועתה... עתה הייתי חולה... ולמה בא זמיטוב הלום? למה הֱבִיאוֹ רזומיחין?" – דובבו שׂפתיו באין-אונים, בשבתו שוב על הספה – "מה זאת? החלום-בלהות הוא, ההולך ונמשך, או בהקיץ הוא? כמדֻמֶה, בהקיץ... אַה, נזכרתי: לברוח! לברוח אני צריך, במהירות האפשרית, לא ישֻׁנה, לברוח! כן... לאן? והיכן בגדי? נעלי אינן! הם החביאו! מבין אני! אַה, הנה האדרת – לזה לא שׂמו לב! הנה גם הכסף על השלחן, ברוך השם! הנה גם השטר... אני אקח את הכסף ואמָלֵט, ואשׂכור לי דירה אחרת, והם לא ימצאוני!... כן, ושלחן האדרסאות? ימצאוני! רזומיחין ימצא. טוֹב לי לברוח לחלוטין... הרחק... לאמריקה – ולירוק על כֻּלם... וגם את השטר אקח... שם אמצא בו חפץ... מה עוד לקחת? הם חושבים, שאני חולה. הם אינם יודעים, שאני יכוֹל ללכת, חע-חע-חע! אני על-פי עיניהם הכרתי, שהם יודעים את הכל! צריך רק לעבור את המדרגות! נו, ומה, אם העָמד שם עלי משמר, שוטרים? מה זאת, טה? והנה גם שֵׂכר נשאר, חצי בקבוק, שכר קר!"
הוא אחז בבקבוק, עם השכר אשר בו, ויגיחהו אל פיו בהנאה יתֵרה ובפעם אחת, כאלו בא לכַבּות את האֵש הבוערת בחזהו. אבל לא עבר רגע, והשכר פעל עליו את פעֻלתו, ראשו כָבַד ועל כל גבו עברה רעדה קלה, ואפילו נעימה. הוא שכב ונתכסה בשמיכה. מחשבותיו, שהיו גם בלאו-הכי חולות ומבֻלבָּלות, נתבלבלו עוד יותר, ומהרה נפלה עליו תרדמה קלה ומתוקה. בעֹנג רב מצא לו ראשו מקום על הכר, גופו נתעטף היטב בשמיכת-הצמר הרכה, שהיתה לו עכשו במקום האדרת הקרועה; הוא נאנח בלחש וַיִּישן שֵׁנה עמֻקה וחזקה, שנת-מרפא.
הוא הקיץ בשמעו, שמאן-דהוא נכנס אליו, פקח את עיניו וראה את רזוּמיחין, שפתח את הדלת לרוָחה ונשאר עומד על המִפתּן בישוב-הדעת: להִכָּנס או לא. רסקולניקוב התרומם בחפזון מעל משכבו והביט עליו, כמתאמץ לזכור דבר-מה.
– אַה, אינך ישן, והרי גם אני כאן! נסטסיה, הביאי הֵנה את הצרור! – קרא רזומיחין למטה – תיכף-ומיד תקבל דין-וחשבון.
– כמה השעה? – שאל רסקולניקוב בשלחו מבטי-פחד מסביב.
– כן, אחא, ישנת כדבעי: ערב בחוץ, קרוב לשש. כשש שעות ישנת, בערך.
– אֵלי! מה זה אתי!...
– מה יש? לחיים ולשלום! מה יש לך למהר? איזה רְאָיון הועדת והחסרת? עתותינו בידינו. אני מחכה לך זה כשלש שעות: נכנסתי פעמים אחדות, אתה ישנת. הייתי אצל זוסימוב פעמַיִם: אינו בביתו! אבל אין דבר, עוד יבוא!... גם לרגל עסקי שלי נתעכבתי. הן אני עברתי היום לדירתי החדשה, עברתי לגמרי, עם דודי. עכשו הן דוֹד לי... נו, לעזאזל! אל הענין! תני הֵנה את הצרור, נסטנקה. נגש ונראה. ואיך אתה מרגיש עצמך, אחא?
– אני בריא; אני איני חולה... רזומיחין, אתה פה מכבר?
– אמרתי לך, חכיתי שלש שעות.
– לא, מקֹדם.
– מה מקֹדם?
– מאימתי התחלת לבוא לכאן?
– הלא ספרתי לך בצהרים. אינך זוכר?
רסקולניקוב שׁקע במחשבות. כל העבר נדמה לו כמו חלום. הוא מעצמו לא יכֹל לזכור בו, ולכן הביט במבט של שאלה על רזומיחין.
– הֻם!... אמר פלוני – שכחתי. זה לא כבר עוד נדמה לי, שאתה עדַין לא לגמרי... עכשו החלימתך השֵׁנה. באמת, פניך הוטבו הרבה. בן-חיל. נו, ובכן, אל הענין! כרגע תזכור. הבט-נא הֵנה, חביבי.
הוא התחיל לפתוח את הצרור, שכפי הנראה, התענין בו מאד-מאד.
– זה, אחי, התאמין לי, העיק עלי ביחוד. שהרי צריך לעשותך לאיש. הננו נגשים. נתחיל ממה שמֻנח למעלה. רואה אתה קוֹבַע זה? – התחיל בהוציאו מן הצרור כוֹבע רגיל וזול, ויחד עם זה יפה למדי – הואֶל-נא ושׂימוֹ בראשך!
– לאחר-כך, – רטן רסקולניקוב בתנועות רגזניות.
– לא, אחא רודיה, אל תתנגד; אחר-כך יהיה מאֻחר, ואני תגָזל שנתי כל הלילה, מפני שקניתי זה בלי מדה, ומי יודע אם יהלום אותך. בדיוק! – קרא בנצחון, לאחר שהושם הכובע בראשו של רסקולניקוב – ממש לפי מדתך! המִכְסֶה לראשו של אדם, הרי זה הדבר הראש וראשון בתִלבָּשתּו, בחינת עדות ראשונה. טוֹלסטיקוב, רעי טולסטיקוב מסיר תמיד את מגבעתו בהכנסו לאיזה מקום צבורי, גם כשאחרים אינם מגַלים את ראשם. הכל חושבים, שהוא עושה זאת מתוך רגשי הכנעה ועבדות, ובאמת הסִּבּה היא אחרת: הוא מתביש מפני העטרה שבראשו; בַּיְשן גדול הוא! נו, נסטנקה, הנה, למשל, לפניך שני אלה: מצד אחד אחַשתרן זה (הוא העלה מתוך איזו פִנה את המגבעת העגֻלה והמעוכה של רסקולניקוב, שלא ידוע משום-מה קרא לה אחשתרן) ומצד שני כובע-תכשיט זה – מי עדיף? הַעֲרֵך עכשו, רודיה, את המחיר, כמה, לפי סברתך, נתתי בעד הכובע? ואַתּ, נסטיושקה? – פנה אליה בראותו, שהנשאל מחריש.
– עשֹרים קופיקות, צריך לשער, נתת במחירו, – ענתה נסטסיה.
– עשׂרים? שטיא! – קרא נעלב – בימינו לא תִקנֶה בעד עשׂרים קופיקות אפילו מין חפץ שכמותך. שמונים! ואף זה רק מפני שאינו חדש לגמרי. אמנם תנאי התניתי: תבלה את זה – בשנה הבאה יתנו לך חדש בלי מחיר, חי נפשי! נו, עכשו נרד מן העליונים ונבוא אל התחתונים. ומראש הנני מגיד לך: בַּתחתונים הללו אני מתגאה! – והוא פרשׂ לפני רסקולניקוב מכנסים אמֻצים מאריג-קיץ קל – לא תמצא בהם אף נקב כקופא דמחטא, אף כתם קטן שבקטנים, במלה אחת, מכנסים הגונים, אף כי לא חדשים, ומאותו הצבע גם המקטֹרן, כמִצות המוֹדָה עלינו, ומה שהם יׁשָׁנים, הרי באמת אין זה אלא מעלה: על-ידי זה הם רכּים ביותר, עדינים... רואה אתה, רודיה, בכדי להצליח בתבל די, לפי דעתי, רק לשמור על הסֵיזוֹן: בתקופת טֵבֵת אל תבקש אספַּרגוֹס, ואז יאָצרו ויֵחָסנו בכיסך רֻבּלים אחדים; כיוצא בזה אתה מוצא בקניה זוּ. השתדלתי, שקְנִיָה קֵיצית זו תספיק לך רק לעונת-הקיץ, שהרי בין כה וכה ידרוש הסתו חֹמר יותר חם, ואף את החדש צריך היה להשליך... אם לא מתאות-המותרות, הרי מחרבן פנימי. נו, הַעֲרֵך! כמה לפי דעתך? – שני רֻבּלים ועשׂרים וחמש קופיקות! וזכור, שוב בהוספת התנאי הקודם: תבַלֶה את אלה – לשנה הבאה תקבל אחרים חנם. בחנותו של פֵידיַיֶב אין מוכרין באֹפן אחר: שלמת להם פעם כסף – יותר לא תשלם, מפני שיותר לא תלך לשם. נו, נגיע עכשו אל המגפַיִם – מה הם בעיניך? גם סקירה ראשונה מעידה, שאינם חדשים, אבל לירחים אחדים יספיקו, מפני שהסחורה הובאה מחוץ-לארץ וגם המלאכה מלאכת חוץ: המזכיר של הקוֹנסוליה האנגלית מכָרם בשבוע שעבר בשוק; הוא נשָׂאם ברגליו רק ששה ימים, אלא שנצרך לכסף. המחיר: רֻבּל וחמשים. הצלחה?
– אבל אפשר שאינם לפי המִדה! – העירה נסטסיה.
– אינם לפי המדה? וזה מהו? – והוא הוציא מכיסו מַגָף ישן, מעֻקם, נקוב, מכֻסה בבֹץ יבש, מגפו של רסקולניקוב – אני הלכתי בחברת זו המִפלצת, ועל-פיה בחרתי לי לפי המדה. כל הענין הזה נעשׂה בכַוָּנת הלב ולשמו של דבר. ובנוגע ללבָנים – על זה באתי בדברים עם בעלת-הבית. הרי, ראשית-כל: שלש כֻּתּנות, כתנות-בד, עם פי-הצואר על-פי המוֹדה... נו, ובכן: שמוֹנים הכּוֹבע, שני רֻבּלים ועשׂרים וחמש שאר-ירקות, סך-הכל: שלשה רֻבּלים וחמש קופיקות; רֻבּל וחצי המגפַיִם – מפני שנאים ומשֻׁבּחים הם ביותר – הרי ארבעה רֻבּלים וחמשים וחמש קופיקות; הוסֵף על זה חמשה רֻבּלים בעד כל הלבנים – בזה עשינו מסחר סיטוני – סך-הכל חשבון שוה: תשעה רּבלים וחמשים וחמש קופיקות. נשארו ארבעים וחמש קופיקות נִכּיון מטבעות נחֹשת – הואֵל-נא לקבלן כאן, – ובאֹפן הזה, רודיה, יש לך עכשו חליפה שלֵמה, מפני שהמעיל העליון שלך, לפי דעתי, לא לבד שראוי והגון הוא עדַין לאצטלא דא, אלא שיש בו איזו אצילות מיֻחדת: כשֶׁשַּׁרמר ראש-החַיָטים תופר איזה בגד – מה יש לדַבֵּר! מה ששַׁיִך לפֻזמקאות וכיוצא בזה, הרי אני מניח לך לעצמך לדאוג לזה, כסף יש אצלנו עשׂרים-וחמשה רֻבּל. ולפשנקה ולשׂכר-דירה אל תִּדאג; נדברתי אִתָּהּ: הקפה אי-מֻגבלה. ועכשו, אחי, תן לי להחליף עליך את לבניך, מפני שכל מחלתך עתה אינה, אולי, אלא בכֻּתָּנתך...
– הנח לי! איני רוצה! – השתמט ממנו רסקולניקוב, ששמע בגֹעל-נפש את כל צרופי-הדברים הבדחניים של רזומיחין על קנית הבגדים. – זה, אחי, אי-אפשר; למה, אפוא, הִפְחַתִּי את עקבי-נעלי! – הפציר בו רזוּמיחין – נסטיושקה, אל-נא יאדמו לחייה מבושה, אלא תעזור-נא – כך! כך! – ולמרות התנגדותו של רסקולניקוב החליף לו את לבניו. פלוני התנפל על המשכב ורגעים אחדים לא הוציא הגה.
"אימתי יַרפּו ממני!" – חשב – "בעד איזה כסף נקנה כל זה"? – שאל, לאחרונה, בהביטו אל הכֹּתל.
– כסף? שאלה יפה! מכספך שלך. בַּבֹּקר היה השַׁמש; מאת וַחרוּשין, אמא שלחה; או אולי גם זה שכחת?
– עתה נזכרתי... – אמר רסקולניקוב לאחר שתיקת-הרהורים ארֻכּה וזועפה. גם פני רזומיחין זעפו, ובדאגה הביט על רעהו.
הדלת נפתחה, ואדם אחד נכנס, אדם גבוה ועבֶה, שגם הוא כאלו נודע קצת לרסקולניקוב מתמול-שִׁלשום.
– זוסימוב! סוף-סוף! – קרא רזומיחין בשמחה.