החטא ועונשו (ברנר)/חלק שני/פרק II

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




"ומה, אם כבר נעשתה הבדיקה? מה אם דוקא עתה אמצאם שם?"
אבל הנה חדרו. אין דבר ואין איש. איש לא היה. אפילו נסטסיה לא נגעה בשום דבר. אבל, רבון עולם! כיצד עשה לפני שעה כדבר הזה, להשאיר את כל אלה החפצים בַּחוֹר?
הוא התנפל על הפנה, תחב ידו אל תחת ניָר-הכתלים והתחיל לגרור משם את החפצים ולטעון בהם את כיסיו. כל החפצים היו שמונה במספר: שתי תֵיבות קטנות, ובהן עגילים, או כדומה לזה – הוא לא התבונן כראוי; ועוד ארבעה נרתיקי-עוֹר לא-גדולים, שרשרת אחת היתה פשוטה, מכֹרכה בגליון של עתון, ועוד דבר-מה היה בגליון של עתון. אות-כבוד, כמדֻמה...
הוא שם הכל בכיסים שונים, בכיסי האדרת ובכיס הימני שנשאר במכנסיו, באֹפן שלא יהיה בולט ביותר. את הארנק לקח גם-כן אתו מתוך החפצים. אז יצא מן החדר, והפעם השאיר אותו פתוח לגמרי.
הוא הלך במהירות ובצעד נכון, ואף-על-פי שחָש, כי שבור ורצוץ הוא כֻלו, הנה כח-הכרתו היה אתו. הוא נתיָרא, פן ירדפו אחריו, הוא חשש, שבעוד חצי שעה, רבע שעה יֵצא צָו להתחקות על עקבותיו; הרי שצריך היה בהקדם היותר אפשרי להסתיר כל מה שדורש הסתר. צריך היה להִפָּנות מכל העסק הזה כל עוד נשאר בו קורטוב של כֹח, כל עוד בינתו מסֻגלה לאיזו פעֻלה... לאן אפוא?
זה החלט אצלו מכבר: "להשליך הכל לאיזו תעלה, למים – וסוף לדבר". כך גמר אֹמר עוד בלילה, בשנתו הכּבֵדה, באותם הרגעים, – הוא זכר את זאת – שהוא היה משתער לקום ולצאת: "מהר, מהר, להשליך הכל". אולם כעת הֻברר לו, שזה לא יֵעָשה כל-כך על נקלה.
הוא התנודד על חוף תעלת-יקטרינה זה כחצי-שער, ואולי יותר מזה, ופעמים הרבה שם עין על המורדות. בכל המקום אשר מְצָאָן ואולם הרעיון להוציא לפֹעל את הדָּרוש לא היה יכול גם לעלות על הדעת: או שרפסודות עמדו שם, ממש אצל המורדות, וכובסות כבסו עליהן את לבניהן, או שסירות נסמכו אל המורדות ובכל מקום שרצו ורמשו בני-אדם. מלבד זאת על החוף הגלוי, אי-אפשר היה להִסָּתר ממראית-העין; והרי הדבר מעורר חשד, שאדם אחד יורד בכַוָנה אל המים, נצב על המורדות ומשליך דבר-מה מעליו. ומה, אם הנרתיקים לא יטבעו ויצופו למעלה? אין ספק, שכך יהיה. והכל יראו. גם בלאו-הָכִי כל הנפגשים מביטים בו, מתבוננים אליו, כאלו הוא ורק הוא לוקח את כל לבם. – "למה זה? או, יוכל היות, שכך רק נדמה לי", חשב.
לאחרונה עלה בדעתו, שיותר טוב ללכת אל הניֵבה. שם פחות עוברים-ושבים, החשש מפני מראית-עין פחות, ובכל אֹפן, יותר קל, והעִקר – רחוק מאלה המקומות. אז תמה על עצמו: כיצד התנודד כאן, במקם מסֻכּן, יותר מחצי שעה, בשממון ובדאגה, ולא מצא עצה זוּ מקֹדם. יותר מחצי שעה אִבֵּד וכִלָּה לעמל ולתֹהו רק מפני שכך הָחלט אצלו פעם בתעתועי-בלהות-שנתו! הוא נצב בפזוּר-נפש ובשכחה עצמית קיצונית, וידע, כי נצב הוא, ובהכרח היה להחיש את מעשהו!
הוא הלך אל הניבה דרך רחוב ו.; ואולם בדרך באה פתאם בלבו מחשבה חדשה! "למה אל הניבה? למה להשליך המַימה? האם לא מוטב לבוא לאיזה מקום רחוק, אל האיים למשל, כמו אז, ושם, היכן-שהוא, בפנה בודדה, ביער, תחת איזה שיח, להטמין כל זה, ואולי גם לסַמן את השיח ולזכרהו?" ואף-על-פי שהרגיש, כי אין ברוחו נכונה עד כדי לדון ברגע זה על איזה דבר בבהירות, הנה הרעיון נדמה לו לבלתי-מֻטעה.
אולם המקרה בא והסב את פני הדבר לעבר אחר: כשיצא מרחוב וו' אל המגרש, ראה פתאם משמאל מבוא לחצר אחת מֻקָּפה כתלים שוממים. מימין לשער החצר, מן הכניסה עד עמֹק, עמק בה, נמשך כֹּתל שומם ובלתי מסֻיָד של בנין-החומה הסמוך, בעל ארבע הַדְיוטוֹת. משמאל, גם-כן מן הכניסה ואילך, ממול הכֹּתל היתה גדר-עֵץ, שנמשכה כעשרים צעד לעֹמק החצר, ואחר-כך יצא דֹפן שמֹאלה. זה היה מקום בודד ובלתי-מפֻלש, שאיזו חמרי-בנין היו מֻנחים בו. הלאה, בעֹמק החצר, נשקף מבעד הגדר זוית של בנין-אבנים נמוך ונמלח בעשן, כנראה חֵלק של איזה בית-חרֹשת עזוב. כאן, ודאי, היה איזה בית לעשִׂיַת מרכבות, או למלאכת-המסגר, או כיוצא בזה; פה ושם, כמעט מן השער ואילך, השחיר אבק-פחמים מרֻבּה. "פה טוב היה להטיל הכל וללכת!" – עלה בלבו פתאם. בראותו, שאין איש בחצר, התגנב לתוך השער, ומיד נגלה לעיניו על הכֹּתל מַרזב וממעל למרזב (כרגיל באותם הבתים, שיש בהם אספסוף של פועלים, שֻׁתָּפים, עגלונים) רשומה בנתר ההלצה: "כַּהַן אָסֻר לְתַנֵּף". היה בזה יתרון גדול, כי דבר הִכָּנסו הֵנה ועָמדו במקום הזה לא היה עלול לעורר שום חשד. כאן צריך להשליך הכל ביחד ולהִפָּטר!".
הוא פנה כה וכה עוד פעם, נתן את ידו בכיסו להוציא את החפצים, ופתאם ראה אצל כֹּתל-החוץ, בין השער והמרזב, ברִחוק-מקום של אמה, אבן גדולה בלתי מסֻתָּתה במשקל של פוּד וחצי בערך, מעבר לאותו הכֹּתל, שהאבן היתה סמוכה לו, היה רחוב, מדרכה, נשמע משם קול צעדי העוברים, שמספרם לא היה קטן. אולם איש לא היה יכול לראות אותו, כל עוד לא יכנס לתוך השער. והיות שזה הדבר האחרון לא היה בגדר הנמנע, לפיכך צריך היה למהר.
הוא כפף עצמו אל האבן, אחז בראשה בעֹז, בשתי ידיו, אִמץ את כל כֹּחותיו והפכֶהָ על פניה. תחת האבן נתהוה מִשְׁקָע לא גדול, ומיד התחיל להשליך לשם מכל הנמצא בכיסיו, הארנק נפל אחרון ולמעלה מכל, ועדין נשאר מקום פנוי במשקע. אז אחז שנית באבן ובסִבוב אחד החזירה למצבה הקודם, עד שלא נִכָּר בה כל שנוי, מלבד מה שכאלו הורמה משהו. אבל רסקולניקוב גרף עפר מסביבה וכבש ברגל בקצותיה. לא נראה דבר.
אז יצא מן החצר ושם פעמיו אל המגרש. ושוב תקפתהו לרגע אותה השמחה החזקה, הגדולה מנשוא, כמו לפני שעה בלשכה. "נמחו כל הסִמנים! וכי על דעת מי יכול לעלות, לחפש תחת אבן זו? אבן זו, אפשר, מֻנחת פה מיום הִבָּנות הבית, ועוד תנוח פה כהֵנה וכהנה. וגם אִלו היו מוצאים – מי יחשוב עלי? קץ לדבר! אין הוכחות!" – והוא נתן קולו בצחוק. כן, הוא זכר אחר-כך, שנתן קולו בצחוק עצבני, דק, בלתי-נשמע, ממֻשך, שלא פסק ממנו כל העת עד עברו את המגרַש, ואולם בהכנסו על הבּוּלוַר ק., במקום שפגש שִׁלשום את הנערה, נִטל צחוקו פתאם. מחשבות אחרות זחלו ובאו אל ראשו. נדמה לו גם-כן, שנורא ומכֹער הוא עכשו בשבילו לעבור על-פני אותו הספסל, שישב עליו אז, לאחר שהלכה הנערה, וחשב את מחשבותיו, ושֶׁקָשֶׁה ונורא הוא להפגש שוב באותו השומר בעל-השפם, שלקח אז ממנו את עשרים הקופיקות: "יקחהו השד!"
הוא הלך והביט מסביב פְּזוּר-נפש ומרֻגז. כל מחשבותיו הסתובבו עתה מסביב לאיזו נקֻדה עקרית – והוא בעצמו הרגיש, שאכן הנקֻדה הזאת היא העִקרית, ושעכשו, דוקא עכשו, נצבה ממולו אותה נקֻדה עקרית פנים-אל-פנים, – ובפעם הראשונה בכל שני החדשים האחרונים.
"לעזאזל כל זה!" – חשב פתאם בחרון-אפו כי רב – החדשות הנה באו, תהינה חדשות ולעזאזל גם אותם החיים החדשים!... מה נבער כל זה, אלֵ!... וכמה כזבתי ונָבַלתי היום! כמה השפלתי עצמי ושחקתי לפני אותו מנֻוָּל אליה פטרוביץ'! אבל – גם זה הבל! יורק אני על כֻּלם וגם על זה שהשפלתי את עצמי ושחקתי! לא זה העִקר! לא זה העִקר!"
פתאם נפסק בהלוכוֹ; שאלה חדשה, לגמרי בלתי-צפויה ומאד פשוטה, סכסכה את מחשבותיו והכתה אותו בתמהון-מרירות.
"אם באמת נעשה כל המעשה הזה בהכרה שכלית, ולא מתוך טפשות, אם באמת היתה לך מטרה ברורה ומסֻיָמה, כיצד עדַין לא שמת עין אף פעם בארנק, ועד הֵנה אינך יודע, מה נפל לך לשלל, בעד מה קבלת עליך יסורים כאלה והלכת ועשית בהכרה מעשה שפל ומגֻנֶה שכזה? הן אתה חפצת לפני שעה להשליכהו המימה, את הארנק, עם כל החפצים, שגם אותם לא ראית עוד... הא כיצד?"
כן, זה כך; כל זה כך הוא. הוא, אמנם, ידע זאת גם מתּחִלה וכלל לא חדשה היתה אותה שאלה בשבילו; הוא ידע זאת גם בלילה, בעת שזה הָחלט בלי כל שקלא-וטריא, אלא כדבר, שכך הוא צריך להיות, שאחרת אינו יכול להיות... כן, הוא ידע כל זאת והבין הכל: הדבר הָחלט כך כמעט עוד אתמול, באותו הרגע שישב סמוך לארגז וגרר ממנו את הנרתיקים... כך!...
"זהו מפני שאני חולה מאד" – החליט לאחרונה בקצף – "אני בעצמי דכאתי ושסעתי את עצמי, עד שבעצמי איני יודע מה שאני עושה... וגם תמול, גם שלשום, גם בכל העת הזאת היִיתי משסע את עצמי... לכשאבריא... אחדול מענות את עצמי... נו, ואם לעולם לא אבריא? אֵלי! מה קָצָה נפשי בכל זה!"... הוא המשיך את הליכתו בלי הפסקות. הוא רצה מאד להתבדר באיזה אֹפן שהוא, אבל לא ידע מה לעשות ובמה להתחיל. הרגשה אחת חדשה, בלתי-מֻצלחה, נשׂתררה בו יותר ויותר, גָּדלה בו כמעט מרגע לרגע; זה היה איזה גֹּעַל אין-סופי, כמעט פיזי, לכל הנפגש בו והמסובב אותו, גֹעל עקשני, זועֵם, מלא משׂטמה, נמאסים ומאוסים היו לו כל הנפגשים: פניהם, הלוכם, תנועותיהם. פשוט, הוא היה יורק מפני מי-שהוא, היה נוֹשֵׁך, כמדֻמה, אִלו פנה אֵליו מי-שהוּא בדבור אחד...
הוא עמד פתאם כשהגיע אל חוף ניבה הקטנה, אל איוַסילי, אצל הגשר. "הנה פה הוא גָר, בבית הזה" – חשב – מה זאת, כאלו מאֵלַי באתי לרזומיחין! שוב אותה המעשיה, כמו אז... ואמנם מענין מאד: מאֵלַי באתי אליו, או, פשוט, הלכתי לתֻמי ובאתי הלום במקרה? אחת היא; הן אמרתי... שלשום... שממחרת לאותו דבר אלך אליו... הרי אני הולך! כאלו עכשיו אין לאֵל ידי? מה?"
הוא עלה אל הדיוטה החמישית.
רזומיחין היה בביתו, בחדרו הקטן, והיה עסוק באותה שעה בכתיבה, ובעצמו פתח לו. זה כארבעה חדשים שלא ראו איש את רעהו. רזומיחין ישב בחַלַט, בחינת סמרטוט, בסנדלים על רגליו היחפות, פרוע-שער, לא מגֻלח ולא רֻחֵץ. רסקולניקוב העלה סֵבֶר של תמהון על פניו.
– מה אתך? – צָוַח רזומיחין, בהתבוננו אל רעו הנכנס ובמדדו אות מכף-רגל ועד ראשו; אחר כך נשתתק ושרק בשפתיו.
– האמנם הגיע? ימים רעים כאלה? הן אתה, אחי, עלית גם עלי, – הוסיף, בהביטו על מלבושיו של רסקולניקוב – נו, שֵׁב אפוא, עָיַפת, כמובן! – וכשהלָה נפל על הדרגש, שהיה עוד גרוע מהספה שלו, ראה רזומיחין פתאם, שאורחו חולה הוא.
– הרי אתה חולה ברצינות, היודע אתה זאת? – הוא התחיל למשש את דפקו; רסקולניקוב התיק את ידו.
– לא צריך, – אמר – אני באתי... זה הדבר; לי אין כל שעוּרים... ואמרתי... אגב, לי אין כל צרך בשעורים...
– היודע אתה? הרי אתה מדבר מתוך חֹם! – העיר רזומיחין, שהביט עליו בעין בוחֶנת.
– לא, לא מתוך חֹם... – רסקולניקוב קם מעל הדרגש. בעלותו לרזומיחין לא חשב על זה, שעליו יהיה, אפוא, להִפָּגש אתו פנים-אל-פנים. עכשו הֻברר לו ברגע אחד מפי הנסיון, שברגע זה אין הוא מסֻגל בשום אֹפן ואֹפן להפגש פנים-אל-פנים עם מי שיהיה בכל העולם. כל
מָרָתו השתפכה בו. הוא כמעט שלא נחנק בּאֶרַס-האיבה לעצמו אז, כשעבר את מפתן חדר רזומיחין.
– הֱיֵה שלום! אמר פתאם ויצעד אל הדלת.
– אתה, שמע, חַכֵּה, פרא-אדם!
– לא צריך, – חזר פלוני, בהתיקו שנית את ידו.
– ובכן, אם כך, למה באת, לכל הרוחות! דעתך נטרפה עליך מה? הן זה... כמעט מעליב. כך לא אתן לך ללכת.
– נו, שמע: אני באתי אליך, מפני שמלבדך איני יודע איש, אשר... יעזור לי... להתחיל... מפני שאתה טוב מכֻּלם, זאת אומרת, נכון... ויודע לשפוט דבר... ועתה רואה אני, שאיני צריך כלום, שומע אתה, כלום, לחלוטין... כל טובה והשתתפות ממי שיהיה... אני בעצמי... יחידי... תנו לי מנוחה!
– אבל חכה-נא רגע, מְנַקֵּה-ארֻבּוֹת! משֻׁגע האיש. לדידי – עשֵׂה כחפצך, רואה אתה! שעורים ולקחים טובים גם לי אין, יקח אותם אֹפֵל, אבל בשער-הרוכלים יש מוכר-ספרים אחד, כּרוּבימוֹב שמו, והוא בעצמו אינו אלא מין לקח טוב. אני לא אחליף ולא אמיר אותו עתה בחמשה לקחים ושעורים לבני-סוחרים. הוא עושה מיני "תוצאות" כאֵלו ומוציא חוברות מדעיות-פּוֹפּוּלריות כאֵלו – ואיך הן נפוצות! ה"שערים" שלהן כשהם לעצמם – כמה נפלאים הם! הנה אתה טענתת תמיד, שאני טִפֵּשׁ אני; חי נפשי, אחי, יש טפשים יותר גדולים ממני! עכשו התחיל להוציא גם קונטרסים לרוח הזמן; בעצמו אינו יודע בין ימינו לשמאלו, ואני, כמובן, מזרזהו. הנה כאן יותר משני גליונות דפוס נוסח אשכנז – לדעתי, שַׁרלטַניות שאין כמותה לסכלות – בקִצור, התֹּכן הוא: האם גם האשה קרויה אדם? מובן מאליו שהמחבר מוכיח בחגיגיות רבה, שאכן קרויה היא אדם. כּרּבימוֹב מכין זה לדפוס בשביל המחלקה "שאלת הנשים"; אני מתרגם; משני הגליונות ומחצה האלה יעשה הוא ששה; נוסיף על זה הקדמה מפֹארה של חצי עמוד – ונוציא לשוק במחיר של חצי רֻבּל. זכות הרבים! בעל התרגום הוא נותן לי ששה רֻבּלים לגליון, הרי שבעד כל הספר אקבל כחמשה-עשר רֻבּל. וששה כבר לקחתי דמי-קדימה. כשנגמור את זה, נתחיל לתרגם על התנינים שבּיָם, אחר-כך סִמַנו לנו איזו בדויות משעממות מהחלק השני של Confessions – נתרגם; מאן-דהוא אמר לכרובימוב, שרוּסוֹ הוא, כביכול, מין רַדִישצ'ב שלנו. אני, כמובן, איני חולק עליהם – יקחם בכור-שטן! נו, רוצה אתה לקחת לתרגום את הגליון השני של: "מנין שהאשה קרויה אדם?" אם רוצה אתה, טול את המקוֹר, טול עֵטים, ניָר – כל זה הוא על חשבון המו"ל – וקח גם שלשה רֻבּלים: הואיל ואני לקחתי דמי-קדימה בעד כל התרגום, בעד הגליון הראשון והשני, הרי ששלשה רֻבּלים נופלים ישר לתוך חלקך. וכשתגמור את הגליון – תקבל עוד שלשה רֻבּלים. ועוד דבר: בבקשה ממך, אל-נא תחשוב את הדבר לאיזו טובה מצדי, להפך, כשרק נכנסת, מיד עלה בדעתי שאני יכול להפיק ממך תועלת. ראשית, אני צולע קצת ביֹשר-הכתיבה, ושנית, בנוגע לגרמנית, הרי אני לפעמים פשוט, שוואר, באֹפן שלרֹב אני מחבר יותר ממתרגם, ורק זה ינחמני, שלפי זה יוצא עוד יותר טוב. נו, ומי יודע, אפשר שיוצא לא יותר טוב, כי-אם יותר רע... הנך נוטל או לא?
רסקולניקוב לקח בשתיקה את הדפים הגרמניים של המאמר, לקח שלשה רֻבּלים, ויַצא מבלי הוציא הגה. רזומיחין שלח אחריו מבט תָּמֵהַּ. ואולם לאחר שעבר כבר רסקולניקוב עד קרן-הרחוב, שב פתאם על עקביו, עלה שנית לרזומיחין, הניח על השלחן את הדפים ואת שלשת הרֻבּלים, ושוב מבלי הוציא הגה, יצא.
– קוֹרדיַקוֹס אחז אותך?! – גער רזומיחין וחמתו בערה בו – מה אתה משחק קומדיות לפני?! גם אותי מעביר אתה על דעתי... אם כן למה אפוא באת, שֵד?
– לא צריך... תרגומים... מלמל רסקולניקוב ביָרדו מעל המדרגות.
– לאיזה שד אתה צריך איפוא? – צעק רזומיחין ממעלה. הלה הוסיף לרדת בשתיקה.
– אי, אתה! היכן דירתך?
מענֶה לא היה.
אולם רסקולניקוב כבר היה בחוץ. על גשר-ניקולי נזדמן ו להתעורר שוב פעם וכדבעי בגלל מקרה אחד בלתי-נעים כלל בשבילו. רַכָּב אחד הלקה אותו על כתפו בשוֹט שבידו על זה, שלמרות אשר התרה בו שלש או ארבע פעמים, לא שמע רסקולניקוב מאומה וכפשע היה בינו ובין תחת רגלי הסוסים. הכאת-השוט העלתה כל-כך את חמתו, עד שהוא נרתע אל מעקֵה-הגשר (לא ידוע מפני מה היה מהלך באמצע הגשר, במקםו שנוסעים ולא הולכים) והתחיל חורק שִׁיניו. מסביב, כמובן, נשמע קול-צחוק.
– מתן שכרו בצדו!
– מנֻוָּל!
– מן המפורסמות הוא! מתחפש לשִׁכּוֹר ודוחק עצמו אל תחת האופנים; ואתה הֱוֵה אחראי בעדו.
– עסק עשו להם מזה, רבותי, עסק...
אולם, בשעה שעמד רסקולניקוב אצל המעקֶה, הביט בקצף ובהעדר-בינה אחרי המרכבה המתרחקת וחכך את כתפו, הרגיש פתאם, שמאן-דהוא תוחב כסף לתוך כפו. הוא נשא עיניו; אשת-סוחר באה בשנים, במטפחת על ראשה ובנעלי-עזים, ואִתָּה נערה במגבעת ועם אהיל ירק, כנראה, בִּתָּה. "קח, אבי. בשם אלהים". הוא לקח והן עברו הלאה. המטבע היה עשרים קופיקות. לפי בגדו ומראהו אפשר היה מאד לחשבהו לעני, לקבצן ממש, הפושט ידו בשוק. ומה שנתנו לו נדבה של עשרים קופיקות, זה היה בודאי הודות למלקות שקבל. הן שהעירו רחמי האם ובתה.
הוא קמץ את המטבע בידו, צעד כעשרה צעדים והפנה את פניו אל הניבה, לעבר הארמון. השמים היו בלי עב קַל, והמים – תכלת, חזון כה בלתי-נפרץ על הניבה. כִּפַּת היכל התפלה, שבשום מקם אין שרטוטיה מטיבים להסתמן מאשר פה על הגשר, בעמדך כעשרים צעד לפני אֹהל-הקֹדש ומסתכל בה, נוצצה בכל תפארתה, ודרך האויר השקוף אפשר היה אפילו להכיר כל הִִדוּר וכל עִטוּר שלה. הכאב מהכאת השוט נשתתק, ורסקולניקוב שכח את כל הענין; מחשבה אחת בלתי-שוקטה וגם קצת לא ברורה מלאה אותו כֻלו. הוא עמד והביט ארֻכּוֹת ובעינים בוחנות למרחק; המקום הזה היה ידוע לו ביחוד. כשהיה מהַלֵך לאוניברסיטה, וביותר כשהיה חוזר משם לביתו, אֵרע לו, אולי, מאה פעמים להתעכב בהלוכו במקום זה ממש, להסתכל בפַנַרַמָה נפלאה זוּ, וכמעט מדי פעם בפעם לתמוה על רֹשם אחד, רֹשם בלתי-ברור ודוֹרש-פתרונים, שהיה מתקבל אצלו. קֹר אין-לו-פשר היה עולה אליו תמיד מזו הפַנַרמה הנפלאה; רוח אלם וחֵרֵש היה מלא בשבילו זה המראה הנהדר. בכל פעם היה מתפלא על הרֹשם הזעום והסתום הזה, ומפני אי-אמונתו בעצמו, היה דוחה את בקשת פתרון-החידה לימים יבואו. עתה חדר ועלה אליו פתאם בכל תֹּקף זכרון אותם השאלות והפקפוקים, ונדמה לו, שלא במקרֶה זכר אותם. צורה תמוהה ופראית היתה בעיניו כבר לזה גופא, שהוא התיַצב ממש באותו המקום, כמקדם, מתענין באותם הענינים והמראות, שהתענין בהם... בעבר הקרוב כל-כך. כמעט למגֻחך נראה לו הדבר, ויחד עם זה התכַּוֵץ לבו מכאב. באיזו מעמקים, באיזו תחתיות, כדבר המתעלם מתחת לרגליו, ראה עכשו את כל עֲב8רו, ואת מחשבותיו הקודמות, ואת מטרותיו הקודמות, ואת עניניו הקודמים, ואת רשָׁמיו הקודמים, ואת זו הפנרמה, ואותו בעצמו, והכל, הכל... נדמה, הוא הגביע עוּף, והכל נעלם מעיניו... שלא במתכַּוֵן עשתה ידו איזו תנועה, וַיָחָש פתאם את המטבע בכפו הקמוצה. הוא פתח את כּפו, הסתכל ב"נדבה" וישליכנה המימה; אז נפנה לאחוריו וילך לביתו. לו נדמה, שברגע זה גזז את עצמו כמו במספרַיִם מהכל ומכל.
הוא שב לביתו עם חשכה, זאת אומרת שבחוץ התנודד כשש שעות. היכן וכיצד הלך בחזירתו – לא זכר. הוא רעד כסוס עיף. הוא התפשט, שכב על הספה, משך על עצמו את האדרת, ומיד נפל לתוך מצב של שכחה עצמית.
הוא נעור בתוך חשכה גמורה מפני צעקה נוראה. אֵלי, איזו צעקה! מיני קולות משֻׁנים כאלה, מין נהימה כזו, מין יללה, יבבה, חרוקי-שִׁנַים, בכי, מכות-רצח וחרופים-גדופים כאלה לא שמע ולא ראה מעודו. למעלה גם מכח הדמיון היה מין אכזריות חַיָתית, מין טֵרוף-רגשות שכזה. בחרדה קם וישב על משכבו, ונשמתו פרחה ממנו מתוך ענוי והתחמצות-לב. אבל ההכאות, היללות והגדופים הלכו הלוך וגבור. והנה, לתמהונו המרֻבֶּה, לקחה אזנו פתאם את קולה של בעלת-ביתו. היא גנחה, נהמה ויִבבה במהירות, בחפזון; היא המליטה מלים משפתיה באֹפן שאי-אפשר היה להבינן, היא התחננה על דבר-מה – כמובן, על זה שיחדלו מהכותה. מפני הכוה בלי-רַחֵם על המדרגות. קולו של המַכֶּה נעשה כל-כך איֹם מכעס וחֵמה, כל-כך צרוד, ואף-על-פי-כן לא פסק גם הוא מדבור, וגם-כן דבור נחפז, לא-מבֹרר, נחנק. פתאם נרעד רסקולניקוב כעָלֶה: הוא הכיר בקול הזה; זה היה קולו של אליה פטרוֹביץ'! כאן ומכה את בעלת-הבית! הוא מכה אותה ברגליו מטיח את ראשה בשְׁלַבּים – זה ברור, זה נשמע מתוך הצלילים, הגניחות, ההכאות! מה זאת, חרבן העולם? נשמע היה, איך שמכל הדיוטות, על-פני כל המדרגות, נאסף המון; עלו קולות, קריאות; עלו אנשים, ירדו, דפקו, הקישו בדלתות, התגודדו. "אבל בעד מה, ואיך זה אפשר!" חזר בפני עצמו, בחשבו באמת ובתמים שבינתו נסתתרה. אבל לא, הוא שומע ברור יותר מדאי!... אבל, אם כך, הרי שמיד יבואו גם אליו, "מפני שבודאי אין זה אלא... בשביל אותו דבר... של אתמול... אלי!" הוא רצה לסגור את הדלת בעדו בבריח, אבל ידו לא יכלה למוש ממקומה... וגם ללא הועיל! הפחד עטף את נפשו בקרח הנורא... אבל, הנה, לאחרונה, התחיל כל אותו השאון, שנמשך לא פחות מעשרה רגעים, לקום לאט-לאט לדממה. בעלת-הבית נתאנחה וגנחה, אליה פטרוביץ' עדַין אִיֵם עליה וחֵרפהּ... אבל הנה, לאחרונה דומה, שגם הוא השפיל את קולו; הנה נשתתק... "האמנם הלך מפה? אלי!" אבל הולכת גם בעלת-הבית בבכי-תמרורים... הנה נסגרה הדלת בעדה... הנה ההמון מתפזר מעל המדרגות ואיש איש הולך למעונו – נאנחים, רָבים, קוראים זה אל זה, פעם מרימים את קולם עד כדי צוָחה ופעם משפילים עד כדי לחש. כפי הנראה, רַבִּים היו, מכל הבית נאספו. "אבל, אלי! וכי כל זה אפשרי הוא? ולשם מה, לשם מה בא הוא לכאן?"
רסקולניקוב צנח בלי-כח על הספה, אבל שוב לא יכֹל לסגור את עיניו; הוא שכב כחצי-שעה בענויים כאלה, בהרגשה כזו של אימה אין-סופית, אשר כמותם לא ידע עוד מעולם. פתאם האיר את חדריו אוֹר בהיר: נכנסה נסטסיה עם נר ועם קערה של מרק. היא התבוננה אליו, וכשראתה שאֵין הוא ישן, העמידה את הנר על השלחן והתחילה לסדר את כל אשר הביאה אִתָּהּ: לחם, מלח, פנכה, כף...
– בודאי, מיום אתמול לא בא מאומה אל פיו. כל היום שוטט ושוטט. והקדחת בעצמותיו.
– נסטסיה.... בעד מה הכו את בעלת-הבית?
היא בחנה אותו בעיניה.
– מי הכה את בעלת-הבית?
– עתה, לפני חצי-שעה, אליה פטרוביץ', סגן-פקיד-הרֹבע, על המדרגות... בעד מה הכה אותה כל-כך? ו... ולמה היה פה?
נסטסיה הביטה אליו ארֻכּוֹת בשתיקה ובפנים זועפים. הבטה זו היתה לו לא-לרצון, כמעט לחרדה.
– נסטסיה, מה אַתּ מחרישה? – רטן, לאחרונה, כבושה ובקול רפֶה.
– זה הדם, – ענתה, לאחרונה, בלחש וכמו לעצמה.
– הדם!... איזה דם? – גםגם, פניו חָורו, והוא התחיל להתיק עצמו אל הכֹּתל. נסטסיה הוסיפה להביט עליו בשתיקה.
– איש לא הכה את בעלת-הבית – הביעה שוב בקול חד ומחלט. הוא הביט עליה כל עוד רוחו בו.
– באזני שמעתי... אני לא ישנתי... אני ישבתי... – גמגם ביתר בושה – אני הקשבתי זמן רב... בא סגן-הפקיד... על המדרגות נאספו הכל, מכל המעונות...
– איש לא בא. קול הדם צועק בך. זה תמיד, כשהדם אינו מוצא לו מקום, והוא מתחיל להקָרש ולהכביד, באים החלומות הרעים... התֹאכל? מה?
הוא לא ענה. נסטסיה הוסיפה לעמוד עליו ולהסתכל בו.
– לשתות תני לי... נסטַסיושקה.
היא ירדה למטה וכעבור שני רגעים הביאה אתה מים בפך של חרס לבן; אולם הוא כבר לא זכר מה שנעשה אחר-כך. הוא זכר רק, שגמא פעם אחת מן המים הקרים ומן הפך נשפך על חזהו. אחר-כך באה החַלָּשוּת.