החטא ועונשו (ברנר)/חלק שני/פרק I

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק שני, פרק I
→חלק ראשון, פרק VII	חלק שני, פרק II←

שכיבה זוּ נמשכה זמן ארֹך מאד, לרגעים אמנם, יש שהוא היה כמו נעור, וברִגְעֵי-יקיצה אלה היה גם מכיר, שהלילה בא זה כבר, אבל לקום לא עלה על דעתו, לאחרונה נשא עיניו וראה מסביבו אור כאור-היום. הוא שכב על הספה ופניו למטה, נדהם עדַין מהתעלפות חושיו. לאזניו הגיעו וחָדְרו מן הרחוב צוָחות של אימה וזוָעה, שאמנם בכל לילה היו מתחוללות מתחת לחלונו בשעה השלישית. אותם הקולות העירו אותו גם הפעם: - "אַ! הנה השִׁכּוֹרים' חוזרים כבר מבית-המרזח", חשב – השעה השלישית – ופתאם קפץ ממשכבו, כאלו טלטלהו מי-שהוא טלטלת-גבר. - "כיצד! כבר שלש!" הוא ישב על הספה – וכאן נזכר בכל! פתאם-לפתע, בכהרף–עין זכר את הכל.
ברגע הראשון כסבור היה, שהוא יֵצא מדעתו, קֹר נורא חדר את כל בדי עורו; אך קֹר היה בו גם תחִלה, קֹר הקדחת שאחזה אותו זה כבר, עוד בשנתו. אולם עכשו תקפַתּוּ פתאם מן צמרמֹרת, שכמעט הִשִׁירָה את שִׁניו מתוך פיו, והכל רעד בו רעידה גדולה. הוא פתח את הדלת ונטה אֹזֶן שומעת: בכל הבית היה הכל שקוע בשֵנה. בתמהון בדק את עצמו ואת כל אשר מסביב לו בחדר ולא הבין: כיצד עשה כדבר הזה אמש? לבוא, לבלי לסגור הדלת אחריו ולהתנפל על הספה לא רק בבגדיו, אלא גם במגבעתו: זו התגוללה מעל ראשו והיתה מֻנחת כאן על הרצפה, סמוך לכר. – "אִלו נכנס לכאן מאן-דהו, מה היה מְשַׁעֵר? שאני שׁכּוֹר, אבל"... הוא נחפז אל החלון. שם היה די אורה, והוא מִהֵר והתחיל לבדוק את עצמו שוב, את כֻּלו מכף רגלו ועד ראשו, את כל בגדיו; האם לא נשארו איזו סִמנים? ואולם כך אי-אפשר היה לבדוק כראוי: רועד מִמִּכְוַת-קֹר התחיל להסיר מעליו את הכל ולעשות בדיקה חדשה. הוא הפך והפך בכל חוט וקֶרַע, ומחֹסר-בטחון בעצמו, שנה ושִׁלֵש את הבדיקה. כמדֻמה, שלא היה שום דבר, שום סִמן; רק על הציציות, אשר היו תלויות מתחת לשולי-מכנסיו הקרועים אצל העקב, נשארו עקבות עבים של דם קרוש. הוא חטף סכין-מקֻפָּל גדול וגזז את הציציות. יתר מזה לא היה דבר, כמדֻמה. פתאם זכר, שהארנק והחפצים, אשר הוצאו מארגזה של הזקנה, עודם מֻנחים בכיסיו! עד הרגע הזה עוד לא עלה בדעתו להוציאם מכיסיו ולהחביאם! לא זָכַר בהם גם בשעת בדיקת-הבגדים! מה זאת? – כרגע עמד והתחיל מוציאם במהירות רבה ומשליכם על החלון. לאחר שגמר לעשות את זאת ולאחר שהפך גם את כיסיו, בכדי להִוָּכח שלא נשאר אתו דבר, העביר את כל קֻפּת-החפצים לקרן-זָוִית. שם, מתחת, במקום אחד, היה קרוע ניָר-הכתלים, הנפרד מעל הכֹּתל: אל תוך החלל הזה, למתחת הניר, התחיל מיד לתחוב הכל: - "נכנסו הכל! לא תראינה עיני את זה! ואף הארנק!" – חשב בשמחה, עמד מכרוע על ברכיו והביט במבט קֵהֶה אל הפִּנה, אל הפִּרְצָה שהתרחבה עוד יותר, ופתאם נרעד כֻּלו מֵאֵימָה: - "אֵלי, אֵלי, - לחש ביאוש – מה זה היה לי? האם זוהי הַסְתָּרה? וכי כך מסתירים?
אמנם, מתּחִלה לא חשב על חפצים; הוא חשב, שיהיו רק מעות במזֻמן, ולפיכך לא הכין מחבא לחפצים. "אבל עתה, עתה על מה אני בוטח? – וכי כך מסתירים? באמת, בינתי מסתתרת!" – מתוך לֵאות מרֻבָּה ישב על הספה, ומיד אחזה שוב צמרמֹרת כבדה-מנשוא את כל גופו. בתנועה מכונתית גָרַף אליו מעל הכסא הסמוך את אדרת-החֹרף שלו,ששִׁמשה לו בעָבר אדרת-סטודנטים ושהיתה עדַין חַמה, אלא רֻבּה כּכֻלה בלויי-סחבות, ונתכסה בה; שנת-בעתה נפלה עליו שוב כרגע. חליש ואינגד.
לא עברו חמשה רגעים והוא קפץ שוב ממקומו וכמו בשגעון התנפל על בגדיו. – "איך יכֹלתי להֵרָדם שוב, בשעה שלא נעשה עוד כלום! הרי כך הוא, כך הוא: את העניבה שאצל בית-השחי עוד לא הסירותי! שכחתי, על דבר שכזה שכחתי! סִמן חותך שכזה! הוא נתק את העניבה ובחפזון נמרץ התחיל לפוצץ אותה ולתחוב את הגזרים אל תחת הכל לבין הלבָנים. – "גזרי בד קרוע אין בהם בשום אֹפן לעורר חשד; כמדֻמה, כך!" – שנן לעצמו בעמדו בלב החדר, ובשימת-לב מתוחה עד לכאב התבונן שוב מסביב, לרצפה ולכל מקום, אם לא שכח עוד דבר-מה נחוץ. מעין הוכחה וַדָאית התחילה לענותו, שהכל, הכל לרבות כֹּח-הזכרון, לרבות שקול-הדעת הפשוט, אבד לו. – "מה, האֻמנם זוהי כבר ההתחלה, התחלת העֹנש הבא? הנה, הנה – זהו?". ואמנם, גזרי הציציות, אשר גזר מתחתיות מכנסיו, התגוללו על הרצפה, בלב החדר, למראית עינו של כל נכנס ראשון! – אכן, מה זה אתי?" – קרא שוב לנפשו, כאיש אשר כל עצה אבדה ממנו.
כאן עלתה על דעתו מחשבה משֻׁנה: אפשר וכל בגדיו מלֻכלכים בדם, אפשר והרבה כתמים על בגדיו, אלא שהוא אינו רואה, אינו מרגיש, מפני שתפיסתו נחלשה, נתפוררה... דעתו נטרפה... פתאם זכר, שגם על הארנק היה דם. – "המ! אם כך, אז גם על הכיס ודאי שיש דם, שהרי אז שמתי ארנק לח בכיסי!" בכהרף-עין הפך את כיסו – ובאמת, נמצאו כתמים! – "הרי ששִׂכלי לא אבד עוד לגמרי, הרי שעוד נשארוּ לי הדעה וכח-הזכרון, אם נזכרתי בכגון-דא!" – חשב בשמחת-נצחון ושאף רוח במלֹא עֹמק חזהו; - "פשוט, חולשה, קַדרות, תעתועי החושים לרגע", והוא קרע בחזקה את כל הכּיס השמאלי מעלמכנסיו. ברגע הזה האירה קרן-שמש את נעלו השמאלית: על הפוזמק, שהֻבלט מתוך הנעל, נראו כעין איזו סִמנים! הוא חלץ את נעלו: - "אמנם, סִמנים! כל קצה הפוזמק שרוי בדם"; כפי הנראה, לא ידע אז להִזָהר ולבלתי דרוך בשלולית הדם ההיא... אבל מה לעשות עתה בזה? איפה יָשים את הפוזמק, הציציות, הכיס!"
הוא צבר כל זה בידיו ונצב באמצע החדר. – "לתוך הכירה? אבל הן ראשית-כל יתחילו לחפש בכירה. לשרוף? אבל במה? אפילו גפרורים אין. לא, מוטב לצאת ולהשליך הכך באיזה מקום, כן! מוטב להשליך" – חזר בפני עצמו, בשבתו שוב על הספה, - "ומיד, ברגע זה, מבלי שהיות..." אולם במקום לצאת ולהשליך, נפל ראשו שוב על הכר, ושוב הרעיד אותו קֹר נורא, ושוב נמשכה אליו אדרתו, ושעות ארֻכּות אחדות הָזָה למקֻטעין, שהנה מה טוב היה לצאת לאיזה מקום, בלי שהִיות, ולהשליך הכל חוצה, מבלי השאיר זֵכר, מהר, מהר!" פעמים אחדות התאמץ לקום, לעקור את עצמו ממשכבו, אבל לא יכֹל. רק לאחרונה העירה אותו לגמרי דפיקה עצומה בדלת.
– פתח נא! חי או מת? עד מתי תישן! – צעקה נסטסיה ונקשה באגרופה בדלת – שימים כלילות יבלה בשֵׁנה! ככלב! כלב ממש! הֲתפתח אם לא?! אחת-עשרה שעות.
– ואולי אינו בבית, - העיר קול גבר.
"המ! קולו של השוער...מה דרוש לו?"
 הוא קפץ וישב על הספה, לבו דפק עד לכאב.
– ומי זה סגר בבריח מבפנים? – השיבה נסטסיה – הראיתם, התחיל להִסָּגר! שמא חושש הוא, שלא יגנבו אותו בעצמו? עורה, בר-נש, פתח!
"מה דרוש להם? למה השוער? הכל נודע, להתנגד או לפתוח? לאבדון"...
הוא התרומם קצת, כפף עצמו לפניו והסיר את הבריח.
כל גֹדֶל חדרו היה כזה, שאפשר היה להסיר את הבריח מעל הדלת, מבלי רדת מעל הספה.
וכהַשְׁעָרָתו כן היה: לפניו עמדו השוער ונסטסיה.
נסטסיה נתנה בו איזו עין משֻׁנה. הוא מצדו נתן בשוער מבט מחֻצָּף ונואש. השוער הושיט לו בשתיקה גליון-ניר אמֹץ מקֻפָּל וחותם של פקידוּת עליו.
– פתקת-הזמנה, מן הלשכה, - מלמל לאחר שמסר את הגליון.
– מאיזו לשכה?
– אל הפוליציה מזמינים, אל הלשכה. כשאומרים לשכה, יודעים אל מה מתכַּונים.
– אל הפוליציה?... למה?...
– ואני מהיכן עלי לדעת? מפקדים לבוא – לֵך! – השוער בחן אותו בעיניו, שם עין על סביבותיו ונפנה לצאת.
– מה, חָלִית לחלוטין? – העירה נסטסיה, אשר לא גרעה ממנו עין. השוער גם הוא הפנה אליו את ראשו. – מיום אתמול הוא מוטל בחֹם, - הוסיפה.
הוא לא ענה. בידו היה גליון-הניָר, דָבוּק ומקֻפָּל ובלתי פתוּח עדַין.
– אל תקום, - נכמרו עליו רחמי נסטסיה, בראותה, שהוא משמיט את רגליו מעל הספה. אם חולה אתה, אַל תלך: לא יחמץ. מה זה בידיך?
הוא נשא עיניו: בכף-ימינו היו הציציות הגזורות ממכנסיו, הפוזמק וקרעי הכיס השמאלי. הוא ישן אִתם. מקץ הימים, כשהיה מהרהר על זה, היה נשכר, שגם בהקיצו למחצה מתוך חֹם-הקדחת, היה לוחץ את כל זה בכפו בכל תֹּקף, וכך היה נרדם שוב.
– הראיתם, איזו סמרטוטים צבר לו וישן עמם, מָשָל, כאלו היו אוצר נחמד... – ונסטסיה נתנה קולה בצחוקה החולני-העצבני, הוא נתן מיד את כל זה תחת האדרת ונעץ בנסטסיה את עינו. אף-על-פי שברגע ההוא קצר כח-שִׂכלו להבין דברים כהויתם, הנה הרגיש בכל-זאת, שלא כך ינהגו בבן-האדם כשיבואו לאסרו. – "אבל... פוליציה?"
– רצונך בטֵה? רוצה? הנני להביא; נשאר...
– לא... אני אלך... מיד אלך, - דובבו שפתיו, בעמדו על רגליו.
– כלום יש בכֹחך לעבור גם את המדרגות?
– אעבור...
– כרצונך.
היא יצאה בעקבות השוער. מיד התנפל רסקולניקוב אל אור-החלון להסתכל בציציות ובפוזמק. –"ישנם כתמים, אבל אינם נכָּרים ביותר; הכל נרפש, נתמעך ואבד צבעו. מי שאינו יודע מראש, לא יכיר מאומה. נסטסיה, אֵפוא, לא יכלה לראות כלום מרחוק, תודה לאֵל". אז קרע ברעדה את החותם מעל פתקת-ההזמנה של הפוליציה והתחיל לקראה; הוא קראהּ זמן מרֻבֶּה, ולבסוף הבין את הקרוא. זו היתה הודעה רגילה מן ה"רֹבע" לבוא ביום הזה בחצי-העשירית ללשכת פקיד-הרֹבע.
"אבל מתי קרה לי כדבר זה? כשאני לעצמי הן אין לי שום מגע-ומשא עם הפוליציה! ולמה דוקא היום?" – חשב בתמהון של מצוקה. – "אֵלי, ימהרו, יחישו את מעשיהם!" לרגע קטן אחד כמעט שנפל על ברכיו להתפלל, אלא שמיד עמד בעצמו ולגלג, - לא על התפִלה, אלא על עצמו. הוא התחיל להתלבש במהירות. "כאשר אבדתי, אבדתי – ואת הפוזמק אשים ברגלי!" – עלה פתאם בדעתו, "על-ידי האבק יתמעך עוד יותר, והסימנים ימָחו". ואולם אך שם את הפוזמק ברגלו, מיד קרע אותו מעליה בגֹעל-נפש ובאימה. קָרע, אבל אחר שִׁקול-הדעת, שפֻּזמק אחר הן אין לו, נטל ושׂם אותו שנית ברגלו – ויתן את קולו שנית בצחוק. "כל זה בגדר היחסי, היחסי, כל אלה אינם דברים שבחיצוניות", חשב כבדרך-אגב, רק בקצה כנף מחשבתו, בשעה שרָעַד בכל גופו – הֵן הִנֵה לבשתי! הן סוף-סוף גמרתי בזה, שלבשתי!" ברם, הצחוק פִּנה מיד מקומו ליאוש מחלט. – "לא, לא לפי הכֹּחות"...עבר רעיון בו. רגליו כושלות "מפחד", מלמל בפני עצמו. הראש הסתובב וכָאַב מֵחֹם. – זוהי ערמה! הם רוצים ללכוֹד אותי בערמה, לבלבלני ולהביאני לידי הודאה בכל", המשיך לדבר אל עצמו, בצאתו אל המדרגות – רק רע מה שאני בחֹם של קדחת... במצב שכזה יכול איזה דבור שלא כהוגן להמָלט מפי"...
בהיותו על המדרגות נזכר, שהשאיר את כל החפצים כך, בחור שבין הכֹּתל וניָרו – וכאן אפשר שאחרי לכתו יבואו דוקא לעשות בדיקה בחדרו" – נזכר ונעצר בהלוּכוֹ. אולם איזה יאוש ואיזה רגש צִינִי בנוגע לאבדנו תקפו אותו פתאם. הוא נענע בידו נענוע של "מה- בכך" וילך הלאה.
"רק יחישו, ימהרו!"...
בחוץ היה שוב הבל-חֹם קשה מנשוא; בכל הימים האלה לא ירדה אף טפת-גשם אחת. שוב אבק, אבנים וסיד, שוב בָּאשה מהחנֻיות הקטנות ובתי-המרזח, שוב שכורים על כל צעד ושעל, רַכָּבִים מסֻבּים בהרחבה. השמש הציפה ישר את פניו באור-יקרות, עד כי קשתה עליו הראִיה וראשו נסתכסך לגמרי,- אותה ההרגשה המצויה אצל הקודח בצאתו פתאם החוצה ביום שמש בהיר.
בגשתו אל השער ברחוב של אתמול, העיף עין בסערת-מצוקה על אותו הבית... ומיד הסיר מבטו ממנו.
"אם ישאלו, אפשר שאגיד את האמת", חשב בקָרבו אל הלשכה.
לשכת-הפוליציה היתה רחוקה ממעונו מהלך רבע פרסה. זה לא כבר עברה לדירה חדשה, לבית חדש, לדיוטה הרביעית. בעת בנמצאה הלשכה עוד בדירה הקודמת, נזדמן לשם פעם באקראי, אבל מאז עבר כבר זמן רב. הוא נכנס אל השער וראה מימין סֻלם של מדרגות, שממנו ירד בן-כפר ופנקס בידו: - "שוער, בודאי; והרי שכאן הלשכה", והוא התחיל לעלות למעלה, מבלי דעת אל-נכון, אם כהשערתו כן היא. לשאֹל פי איש על איזה דבר שהוא – לא רצה.
"אכָּנס, אכרע על ברכי ואתוַדֶּה על הכל"... – חלף הרהור במוחו, בַּעלותו אל הדיוטה הרביעית.
הסֻלם היה צר, תלול וכֻלו מלא שופכין. כל המטבחים של כל המעונות בכל ארבע הדיוטות היו דלתותיהם פתוחות אל סֻלם-מדרגות זה כמעט כל היום. לפיכך היתה כאן באשת-מחנק איֻמה. למעלה ולמטה עלו וירדו שוערים ופנקסים תחת אצילי זרועותיהם, שליחים וכל מיני בריות, זכר ונקבה, מן הבאים אל הבית, דלת הלשכה הפוליצית אף היתה פתוחה לרוָחה. רסקולניקוב נכנס ונשאר עומד בביאה. כאן, כמו תמיד, עמדו וחכּוּ איזו אכרים. באשת-מחנק היתה גם כאן לא-מעט, וחוץ ממנה נדף עוד עד לגֹעל ריח של צבע טָרִי, מעֹרב בּכֹּפֶר מעֻפּש, מעל-פני הכתלים הצבועים מחדש, לאחר שעמד כאן זמן-מה, נמלך לעבור קדימה אל החדר הסמוך. כל החדרים היו קטנים ונמוכים. קֹצר-רוח איֹם משך את רסקולניקוב הלאה, הלאה. איש לא הרגיש בו. בחדר השני ישבו וכתבו איזו כתבנים, שמלבושיהם לא היו הרבה יותר טובים משלו, בכלל, איזו כנופיה משֻׁנה למראֶה. הוא פנה אל אחד מהם.
– מה דרוש לך?
הוא הראה את פתקת-ההזמנה.
– סטודנט הוא? – שאל פלוני, לאחר ששם עין בפתקה.
– כן, מי שהיה סטודנט.
הכתבן סקר אותו; אמנם, בלי כל התעַנינות. זה היה מין פרצוף פרוע ביותר עם איזה רעיון קפוא במבטו.
"מהלָז אי-אפשר לדעת כלום, מפני שהכל אחת לו" – חשב רסקוליניקוב.
– ילך לשם, אל המזכיר – אמר לו הכתבן והורה באצבע על החדר היותר אחרון.
הוא נכנס אל החדר הזה (הרביעי על-פי הסדר), חדר צר ומלא קהל – קהל קצת יותר נקי במלבושיו מזה שבחדרים הקודמים, בין הקהל היו שתי גבירות, אחת, לבושה בגדי-אֵבל דלים, ישבה אל השלחן לנֹכח המזכיר וכתבה דבר-מה על-פי הקראתו. השניה, אשה שמֵנה ואדֻמה מאד, עם כתמים בפניה, אשה בעלת-צורה ולבושה באיזה הִדוּר נפרז, עם תכשיטים גדולים על חזהּ, עמדה מן הצד והמתינה לאיזה דבר. רסקולניקוב הושיט למזכיר את פתקת-ההזמנה שלו, פלוני שָׂם בה מבט קל ואמר: "יחכה", והמשיך את ענינו עם הגברת האֲבֵלה.
רסקולניקוב שׁאף רוח. – "נראה, שלא זה!" לאט-לאט התחיל להתאושש, בכל כֹּחו זרז את עצמו להתעודד ולהתאושש.
"איזו טפשות קלה, איזו אי-בהירות פעוטה שבפעוטות, והרי אני מוסר את עצמי בידיהם! המ... צר, שאין כאן אויר"... – הוסיף – אין מה לנשוֹם... הראש מסתוֹבב עוד יותר... וגם השכל...
הוא הרגיש בכל ישותו אי-סדר נורא. הוא חשש, כי לא יבליג על עצמו: הוא השתדל להִדָּבק בדבר-מה, יהיה מה שיהיה, ולחשוב עליו, על אותו הדבר הצדדי, אבל זה לא עלה לו כלל. אמנם המזכיר עִנין אותו מאד-מאד: עדַין היתה תשוקה בקרבו ללמוד איזה דבר מפניו, לרדת לסוף דעתו של זה. זה היה אדם צעיר מאד, כבן-עשרים ושתים, שצורתו השחרחרת והזריזה נראתה זקנה מכפי שנות בעליה, לבוש על-פי המודה היותר אחרונה, עם חריץ בשערותיו המסֹרקות והמבֻשָׂמות, עם הרבה טבעות על אצבעותיו הלבָנות והמצֻחצחות, עם שרשרת-זהב על חָשנו. היה פה גם לועזי אחד, בן ארץ אחרת, והמזכיר דִבּר אתו שתים-שלש מלים בשפת צרפת – ובאֹפן מספיק למדי.
לואיזה איבנובנה, מדוע אינה יושבת? – אמר כבדרך אגב לאשה האדֻמה והלבושה פאר, שעמדה על העת על רגליה, כאִלו לא הרהיבה בנפשה עֹז לשבת, אף שכסא ריק היה סמוך לה.
אִיך דאַנקֶע, - אמרה אותה אשה, ובלחש, ברשרוש משי, השמיטה את עצמה על הכסא. שמלתה הבהירה-הכחֻלה, עם הסלסולים הלבָנים, נפרשה על-יד השלחן ככדור מעופף ותפסה כמעט מחצית החדר. נדף ריח תמרוקים. אולם הגבירה התבישה, כפי הנראה,על שהיא תופסת מחצית החדר ועל שריח תמרוקים נודף הימנה, ואם כי הצטחקה בפחדנות ובחֻצפה גם יחד, הנה אי-שלוָתה היתה גלויה.
האשה האבלה גמרה, סוף-סוף, את ענינה והתעתדה לקום פתאם, ובאיזה שאון, בתנועות של בן-חיל גמור וכשהוא מסובב עם כל צעד את כתפיו באֹפן מיֻחד, נכנס אופיצר אחד, השליך את כובעו עם הקוֹקַרדה על השלחן וישב בכסא הרך. הגבירה לבושת-הפאר קפצה מיד ממקומה בראותה אותו ובאיזה מין התפעלות מיֻחדה התחילה להחוות קִדה; אולם האופיצר לא שָׂם אליה לב, והיא לא הֵהינה כבר לשבת בפניו, זה היה סגן-פקיד-הרֹבע, עם שׂפם צהֹב בולטים משני עברי פיו ועם שׂרטוטי-פנים פעוטים ביותר, שלא הביעו אלא קצת העזה. הוא העיף על רסקולניקוב מבט אלכסוני, כעסני: תלבשתו של זה היתה גרועה ביותר, ולפיה לא היתה מדת ההכנעה של העומד שלמה ומלאה; למרות כל שפלותו, עדַין היתה לו הדרת-קומה, שלא לפי בגדיו. רסקולניקוב, מתוך חֹסר זהירות, הביט אליו ישר ובאריכות, באֹפן שהוא נעלב אפילו.
– מה לך פה? – צָוַח, מתפלא, כנראה, על שקרוע-בלוי שכזה אינו נופל מפני מבט-הברק שלו, של רוּם-מעלתו.
– קָראו לי... על-פי הזמנה... – הפליט רסקולניקוב איזה מענֶּה בדֹחק.
– זהו בנִדון תביעת הכסף ממנו, מהסטודנט – מהר המזכיר להודיע, בהרימו ראשו מעל הניָרות אשר לפניו – הנה! – והוא זרק לרסקולניקוב מחברת והראה לו בזה איזו פסקה: - יקרא!
"כסף? איזה כסף? – חשב רסקולניקוב – "אבל...הרי שבודאי לא זה!" והוא נרעד משמחה. פתאם נעשה לו קל עד למאד, קל עד למעלה מכל אֹמר ודברים. כל כֹּבד-העֹל הוסר מעל שכמו.
– אבל באיזו שעה היה עליו לבוא על-פי הפקֻדה, אדון נכבד?! – קרא הפקיד, שלא ידע על שום מה התרגז, ונפגע בכבודו, יותר ויותר: בפתקה כתוב: בתשע, וכעת כבר שתים-עשרה שעות!
– את הפתקה הביאו לי אך זה לפני רבע שעה. – ענה רסקולניקוב בקול רם וכלאחר-יד; גם הוא כָעס פתאם ובאֹפן בלתי-צפוי, ולא עוד אלא שבכעסו זה מצא איזה עֹנג. – גם זוהי רבותה גדולה מצדי, שבאתי, למרות שאני חולה וקודח.
– יואֶל-נא לבלתי צעוק!
– אני איני צועק כל-עִקר, כי-אם מדבר במתינות גמורה; ואדרבה, הוא צועק עלי; ואני סטודנט, ולצעוק עלי לא אַרשה.
חמת-הסגן בערה כל-כך, עד שברגע הראשון דבקה לשונו לחכו, ואך איזו מיני רסיסים נִתּזו מבין שפתיו. הוא קפץ ממקומו.
– יואיל להח-ח-ריש! הוא בבית הרשות. אל יתנהג בגסות, אדון!
– אבל גם בבית הרשות, - קרא רסקוניקוב – ומלבד שהוא צועק, הרי הוא גם מעשן סיגרה, זאת אומרת, שהוא אינו יוצא ידי חובתו כלפי כֻלנו. – כשיָצאו הדברים האלה מפיו, הרגיש רסקולניקוב עֹנג לא ישֹׁער.
המזכיר הביא עליהם בבת-צחוק. הסגן מהיר-החֵמה בא, כפי הנראה, בין המצרים.
– זה לא עסקו! – הוציא, לאחרונה, איזה קול-צוחה אי-טבעי – הנה יואֶל-נא לתת מעֶנה על הטענה. אלכסנדר גריגורוביץ', יַראה לאדון הזה את הקובלנה. כסף תובעים ממנו! הראיתם, מין צפור שכזו?
– מה הדבר? – שאל רסקולניקוב את המזכיר.
– שכר-דירה תוֹבעים ממנו. הוא מחֻיב או לשלם את כל המגיע עם כל ההוצאות, קנסות וכו' או לכתוב כתב-התחיבות, למתי יוכל לשלם, ויחד עם כתב-התחיבות זה לבלי לצאת מן העיר עד הפרעון ולבלי למכור ולבלי להסתיר את מטלטליו. התובע מצדו רשאי למכור את המטלטלין של אדוני ולנהוֹג עמוֹ בכל חֹמר הדין.
– אבל... אני איני חַיב לשום איש!
– זה לא עסקנו. אלינו הגיע שטר-שכירה זה, שזמן פרעונו עבר, והמחאה באה עליו כחֹק בסכום של מאה וארבעה-עשר רֻבּל, שטר שהוא נתן לפני תשעה חדשים לאלמנה, האסֵסוֹרשה הקוֹליג'ית, זַרנִיצִינה, ושעבר לידי יועץ-החצר צֶ'בַּרוֹב, ואנחנו, לפיכך, דורשים ממנו מענֶה.
– אבל הלא היא בעלת-ביתי?
– ומה בכך, שהיא בעלת ביתו?
המזכיר הביט עליו בצחוק-חסד של השתתפות, ויחד עם זה גם באיזה ששון-נצחון, כעל טירון בצבא, שזה אך החלו להשתפך עליו החצים הראשונים. מבט זה אמר: מה, אחא, עכשו איך אתה מרגיש את עצמך?
ואולם איזה, איזה ענין היה עכשו לרסקולניקוב ולכל אותם שטרי-השכירה והטענות והתביעות! האם כדאים היו כל אותם הדברים למשהו דאגה מצדו, אפילו לאיזו תשומת-לב! הוא עמד, קרא, שמע, ענה, שאל אפילו בעצמו איזו שאלות, אבל כל זה לא היה אלא באֹפן מכונתי. נצחון האינסטינקט של שמירת-עצמו, ההצלה מן הסכנה המדכאה – הנה מה שמלא ברגע זה את כל ישותו, לבלי השאיר מקום לשום צִפִּיה לעתיד, לשום נתוח, לשום שאלות ופתרונים, לשום פקפוקים. זה היה רגע של שמחה מלאה, ישרה, שמחת בעל-חי. אולם באותו רגע ממש התחוללה בלשכה סערה גדולה. הפקיד שהיה עדַין כֻּלו נרעש ובוער מחמת כבודו שנפגם זה עתה, בחפצו, כנראה, למלאות את הפגימה המכאיבה, התנפל בכל תקפו ועֻזו על הגבירה המפֹארה והאֻמללה, שהביטה אליו מרגע בואו ועד הֵנה בבת-צחוק, שאין כמותה לטפשות.
– ואַתּ הַ... הַ... והַ... – שאג פתאם בכל מלֹא –גרונו (האשה האבלה כבר הלכה) – מה היה שם אצלך בלילה שעבר? אַ? שוב בושה וחרפה לכל הרחוב בגללך? שוב מהלומות ושכרות? אל בית-הסֹהר רוצה את? הן אני כבר דברתי לך, הן אני העידותי בך עשר פעמים, שבפעם האחת-עשרה לא תִנָּקִי! ואת שבת לסורֵך, אַתּ, הַ... הַ... והַ!...
הניָר נפל מידי רסקולניקוב, והוא הביט פראוֹת על האשה העדויה, שכל-כך חרפו אותה בפניה; אולם מהרה, אף-על-פי-כן, הבין את הדבר לאשורו, וכל הענין התחיל לבדח את דעתו. הוא שמע בעֹנג, וחֵפץ היה בו לצחוק, לצחוק, לצחוק. כל עצביו יצאו במחול.
– אִליה פֶּטרוֹביץ'! – נסה המזכיר להתחיל בהרגעה, אלא שנפסק וחכה לשעת-הכֹּשר, בדעתו על-פי הנסיון, שהפוֹרוּצ'יק, מכיון שבא לכלל כעס, אין עוצרין בו בדברים, אלא צריך לאחוז בו בידים.
 מה שנוגע לַגבירה, הנה בראשית נפחדה ונרעשה, פשוט, מפני הברקים והרעמים; אבל – דבר משֻנה ופלאי – ככל אשר רבו ועבו החרפות והגדופים, כן נעשו פניה יותר ויותר חביבים, כן נעשתה בת-צחוקה כלפי הפוֹרוּצ'יק האיֹם יותר ויותר מקסימה. היא רתתה על מקומה והֶחְותָה קִדה בלי הפסק, פניה הביעו קֹצר-רוח וצִפִּיה, שסוף סוף יַרשו גם לה לפצות פה; ואמנם, משאַלתה באה.
– כל ריב וכל מחלֹקת לא היה אצלי, אדוני הקַפִּיטֶן – התחילה פתאם לזרוק מלים, כגל-עדשים, מתוך פיה, בשפת-רוסיה מהירה ובהבעה אשכנזית נמרצה – ולא שום שׁקנדל, והוא בא שכור, ואני הנני לספר הכל, אדוני הקפיטן, ואני איני אשֵמה... ביתי – בית-כבוד, אדוני הקפיטן, ומתנהגים אצלי באצילות, אדוני הקפיטן, ואני תמיד, תמיד איני רוצה בשום שקנדל. והוא בא לגמרי שכור, ואחר-כך בקש עוד שלשה בקבוקים, ואחר-כך הרים רגל אחת, והתחיל ברגל לנגן על הפסנתר, וזה לגמרי לא-טוב בבית-כבוד, והוא כל הפסנתר שבר, וכך לא יעָשה, וזה לא מנֻמס, ואני אמרתי. והוא לקח את קַרל ופצע את עינו, וגם פצע את עינה של הֶנרִיֶטה, ואותי הכה חמש פעמים על לחיי. וזה כל-כך לא דֶליקַטי בבית-כבוד, אדוני הקפיטן, ואני צעקתי. והוא פתח את החלון והתחיל ליַלֵל כחזיר קטן על-פני חוץ, וזה לא יפה. איך אפשר לילל כחזיר קטן על-פני חוץ? פוי,פוי, פוי! וקַרל משך אותו בפרַק שלו מעל החלון, וזה אמת, אדוני הקפיטן, שקרע את הפרַק שלו. ואז צעק הוא, שבעלי ישלם לו חמשה –עשר רֻבּל קנס. ואני בעצמי, אדוני הקפיטן, שלמתי לו חמשה רֻבּל. וזהו אורֵח לא ישר, אדוני הקפיטן, ועושה שקנדלים! הוא, אמר, אני אדפיס עליכם סַטִּירה גדולה, מפני שאני, אמר, בכל הגזיטין יכול לחבר עליכם.
– מן המחברים, כלומר?
– כן, אדוני הקפיטן, ואיזה אורח לא ישר, אדוני הקפיטן, כשבבית-כבוד...
– נו נו נו! די! אני הן התריתי בך, התריתי, אני הן התריתי...
– אִליה פטרוביץ'! – קרא המזכיר שוב ברמיזה רבה. הסגן הביט עליו במהירות; המזכיר נענע בראשו נענוע קל.
–... הרי לך, אפוא, לַוִיזה איבנובה הנכבדה, פקֻדתי האחרונה, וזוהי כבר האחרונה, - המשיך הפוֹרוּצ'יק – אם רק עוד פעם אחת תחולל שערורה בבית-כבוד שלך, אז אלַמד אותך "בָּלָק", כמו שאומרים המליצים. השמעת? הרי שסוֹפר, מחבר, לקח בעד בגדו הקרוע חמשה רֻבּלים "מבית כבוד"? הרי לכם המחברים שלכם! – והוא העיף מבט בוז על רסקולניקוב –שִׁלשום בבית-המרזח היתה גם-כן מין היסטוריה שכזו: גמר את סעֻדתו, ולשלם אינו רוצה: "אני אתאר אתכם בעד זה בסטירה". באניה בשבוע שעבר קרה גם-כן, שאחד מאלה גדף משפחה כבודה של יועץ-שְׁטַטי, אֵם ובת, בדברים הכי-מגֻנים. הנה לכם הסופרים, המחברים, הסטודנטים, המטיפים... טפו! ואַתּ צְאִי מפה! אני בעצמי אשים עין על ביתך... אבקרהו בעצמי בימים האלה... ואז השָׁמרי לך! השמעת?
לואיזה איבנובנה התחילה להשתחווֹת בחביבות נחפזה, ומתוך קִדות והשתחויות לכל עֵבר נסוגה אחרונית והגיעה עד הפתח; אלא שבפתח עלתה באחוריה על אופיצר אחד בעל-קומה ובעל-צורה, בעל-פנים גלויים ורעננים ובעל-שערות לבנוניות, משֻׁבָּחות ועבות על לֶחיו. זה היה ניקוֹדים פוֹמיץ', בכבודו ובעצמו, פקיד –הרבע, לואיזה איבנובנה מהרה והשתַּחותה לפניו כמעט עד הארץ ובצעדים קטנטנים ותכופים, בחינת רקוד, פרחה לה מִן הלשכה.
– שוב רעם ורעש, שוב קולות וברקים, גַלִים, סערה! – פנה ניקודים פומיץ' בחביבות וידידות אל אליה פטרוביץ' – שוב הרעיש את לבו, שוב התגעש! – עוד על המדרגות שמעתי!
– מה-יש! – קרא אליה פטרוביץ' בהתרשלות אצילית (ולא בטא אפילו "מה-יש", אלא כעין "מַ-ש"), נטל איזו ניָרות ועבר אִתָּם אל שלחן אחר, בהניעו יפה את כתפיו עם כל צַעד: לאשר הצעד, שמה תלך גם הכָּתף – הרי לנגד עיניו: מר מחבר, זאת אומרת, סטודנט, כלומר, מי שהיה סטודנט, וחובותיו אינו רוצה לפרוע, שטרות נתן ביד רחבה, מן המעון אינו יוצא, קובלנות נכנסות עליו בלי שִעור, ועדַין יש לו תביעה עלי, שעשנתי סיגרה בפניו! בעצמו עושה מְמְמַעשׂים שלא יעָשו, והנה התענגו נא על מראהו: הרי הוא כֻלו לפניכם, בכל הדרו!
– העניות אינה חטא, ידיד, אבל למה הדבורים! ידוע הוא: אבק-שׂרֵפה; לא עבר על מדותיו. אדוני בודאי סבל עלבון על-ידו, ולא יכֹל לעצור בעצמו, - המשיך ניקוֹדים פוֹמיץ' בפנותו בחביבות אל רסקולניקוב – אבל לחנם: זהו איש מצֻין, אומר אני לו, ורק אבק-שׂרֵפה, אבק-שׂרֵפה! נאחזה האש, בערה, כבתה – ואינה! והכל עבר! והשורה האחרונה: לב-זהב. גם בגדוד קראו לו הפוֹרוּצ'יק אבק-שׂרֵפה.
– ועוד איזה גְגְדוד היה אותו גדוד! – קרא אליה פטרוביץ', שבע-רצון למדי מהשבחים שנאמרו בפניו אלא שמצא לנכון להראות עוד מקצת תרעֹמת.
נפשו של רסקולניקוב חשקה פתאם להגיד להם לכֻלם דבר-מה נעים ויוצא מגדר הרגיל.
אבל אחלי, הקפיטן – התחיל בחריצות גמורה ופנה פתאם לניקודים פומיץ' יחדור נא, להבין גם את מצבי... אני נכון אפילו לבקש סליחה מכבוד הסגן, אם מצדי נהגתי כנגדו שלא כהוגן. אני סטודנט עני וחולה, נִדכֶּה (הוא כך אמר: "נדכה") בגלל עניותי. אני מי שהיה סטודנט מפני שעכשו אין לי במה להחיות את עצמי, אבל אני אקבל כסף... לי אֵם ואחות בפלך... ישלחו לי... ואשלם. בעלת-ביתי היא אשה טובה, אלא שהיא כל-כך כועסת על שאבדו לי כל שעורי ועל שאיני משלם שכר-דירה זה החֹדש הרביעי, עד שהיא מונעת ממני גם את סעֻדתי... והבין לא אוכל, מה טיבו של שטר זה!... עכשו היא דורשת ממני על-פי שטר-השכירה, ואיך אשלם לה, הגעו בעצמכם!...
– אבל הן זה לא עסקנו... – נסה שוב המזכיר להעיר.
– במטותא, במטותא, אני תמים-דעים עמכם לגמרי, אבל הרשוני לבאר מצדי – מהר רסקולניקוב למַלֵא את דבריו, בפנותו לא אל המזכיר, כי-אם אל ניקודים פומיץ', אלא שיחד עם זה השתדל בלכ מאמצי כֹחותיו, שדבריו יסבו גם אל אִליה פטרוביץ', אף-על-פי שזה התחפש בעקשנות, שלבו נתון רק לכתבים, שהוא מחטט בהם, ולמדבר הוא בז ואינו שם אליו כלל לב, - הרשו גם לי לבאר מצדי, שאני גר אצלה כשלש שנים, מאז בואי מן הפרוֹבִינציה, עוד טרם... טרם... אגב, למה אמָנע מהודות, שעוד מתּחִלה הבטחתי לה הבטחה, שאֶשָּׂא את בתה, הבטחה בעל-פה, הבטחה חפשית לגמרי... זו היתה נערה... אגב, היא אפילו יָשְרָה בעיני... אף שלא במצב של התאהבות... במלה אחת, מעשה-נערות, זאת אומרת, רוצה אני לאמר, שבעלת-הבית הקיפה לי אז הרבה, ואני במדה ידועה נהגתי מנהג של... אני הייתי קל-בדעתי מאד...
– איש אינו דורש ממנו, שיספר את עניניו האינטימיים, וגם אין פנאי לשמוע, - הפסיקהו אליה פטרוביץ' בגסות ובנצחון, אבל רסקולניקוב עצר בו בהתלהבות, אם כי פתאם הֻקשה עליו הדבור מאד.
– אבל הרשוני-נא, הרשוני-נא לספר הכל... במדה ידועה... איך היה הדבר... מצדי... ואף שכל זה הוא למותר, מסכים אני לכם - אבל לפני שנה מתה הנערה ממחלת הטִיפוּס, ואני נשארתי דַיָר בבית כמו שהייתי, ובעלת-הבית כשעברה אל המעון הזה, אמרה לי... בידידות אמרה לי... שהיא בוטחת בי לגמרי... והכל... אלא שמא אני רוצה לתת לה את שטר השכירה הזה בסכום של מאה וחמשה-עשר רֻבּל, ככל הסכום אשר חשבה, שאני חַיָב לה, הרשוני אפוא: היא אמרה בפֵרוש, שאם רק אתן לה את השטר הזה, תתן לי שוב בהקפה ככל אשר אחפץ ושלעולם, לעולם – אלה היו דבריה ממש – לא תשתמש בשטר זה, עד שאשלם לה בעצמי... והנה עכשו, כשאבדו לי כל שעורי, ואני סובל חרפת רעב, עומדת היא ותובעת ממני על-פי השטר הזה. מה אֹמר ומה אדבר על זה?
– כל אלה הפרטים הרגשניים, אדון נכבד, אינם נוגעים כלל אלינו. – שסעהו בחֻצפּה אִליה פטרוביץ'. – הוא חַיָב לתת מענֶה וכתב-התחַיבות; וזה שהוא הואיל להתאהב ושאר הטרגדיות שלו אינו שַׁיָך אלינו כלל וכלל.
– נו, זוהי כבר... אכזריות... – מלמל ניקודים פומיץ', בהסתדרו מתוך ישיבה אצל השלחן, ובהתחילו גם הוא לחתום על ניָרות, הוא נכלם משום-מה.
– יכתוב אפוא, - אמר המזכיר לרסקולניקוב.
– מה לכתוב? – שאל רסקולניקוב בגסות מיֻחדה.
– הנה אקריא לו.
לרסקולניקוב נראה, שהמזכיר התחיל להתיחס אליו יותר באי-כבוד אחרי הוִּדוי, אך – משֻׁנה הדבר – בו בעצמו נשתרר שויון-נפש מחלט בנוגע לכל דעת-אחרים עליו, והשִׁנוּי הזה נעשה בו במשך של רגע אחד בכהרף-עין. אלו היה רוצה להגות מעט, כי אז, מובן, שהיה מתפלא. איך אפשר היה, שהוא ידבר ככה עמהם לפני רגע, שהוא עוד יעמיס עליהם את רגשותיו? ומהיכן באו כל אותם הרגשות? עתה, להפך, אלו גם נמלא החדר הזה לא בפקידי- הרֹבע, אלא בטובים מידידיו, גם אז לא היה מוצא בשבילם, כמדֻמה, אף מלה אנושית אחת בלב; כל-כך התרוקן לִבו. הרגשה אפלה של בדידות מעַנָּה, אין-סופית וזָרוּת גמורה לַכֹּל נתגלתה פתאם לנפשו. לא השפלות של השתפכות-נפשו לפני אליה פטרוביץ', וגם לא השפלות של הנצחון הפְּקִידי עליו, הפכו את לבו כך לפתע-פתאם. הוי, מה לו עתה ולנַוְלוּתו הוא עצמו, מה לו ולכל אותם האַמבִּיציות, הפּוֹרוּצ'יקים, האשכנזיות, התביעות, הלשכוֹת וכו' וכו' וכו'! אלו דנו אותו ברגע זה לשרֵפה, כי גם אז לא היה מניע עפעף, וספק הוא, אם גם היה נוטה אֹזן לשמוע גזר-דינו. בנפשו התחולל הפעם דבר-מה חדש, פתאֹמי, לא נודע לו מתמול שׁלשום. לא שִׂכלו הגיד לו, כי-אם השגה בהירה של חושיו, של כל כֹח-הרגשתו, כי לא רק בדברים שבלב, כאשר עשה זה עתה, אלא גם במה-שהוא אין לו לבוא אל אלה האנשים, ואפילו היו כֻלם אחיו ואחיותיו, ולא פקידי-הפוליציה, כי גם אז אין לפנות אליהם בשום אֹפן שבעולם; מעודו ועד הרגע לא הרגיש הרגשה משֻׁנה ואיֻמה כיוצא בה. ומה שעִנָּה ביותר: זוּ היתה לא רק הרגשה, הכרה, הבנה; זו היתה גדולה מהרגשה, מהכרה, מהבנה; זה היתה ההרגשה הכי-ערֻמה, הכי מדכאה מכל אשר ידע בימי חייו.
המזכיר הקריא לפניו את הנוסח הרגיל של כּתב-התחַיבות: לשלם איני יכול, מבטיח אני לעתיד, מן העיר לא אצא, רכושי לא אמכור ולא במתנה וכו'.
– אבל הן הוא אינו יכול לכתוב, העט נופל מידו – העיר המזכיר, בהתבוננו בסקרנות אל רסקולניקוב – הוא חולה?
– כן... הראש... הלאה!
– זה הכל; יחתום.
המזכיר נטל מידו את הכתב ובא בדברים עם אחרים.
רסקולניקוב מסר את העט, אבל תחת לקום וללכת, הניח את שתי זרועותיו על השלחן וַיָלֶט את ראשו בידיו. כאלו תקעו מסמר לתוך קדקדו. מחשבה משֻׁנָּה באה אליו פתאם: לקום מיד, לגשת אל ניקודים פומיץ' ולספר לו כל המעשה של אתמול, הכל בפרטי פרטיות, ואחר-כך ללכת אתם אל מעונו ולהראות להם את החפצים אשר בַּחוֹר, בַּפִּנה. התשוקה היתה כל-כך גדולה, עד שהוא כבר קם ממקומו בכדי למלאותה. – "ואולי צריך היה להמָלך עוד רגע" – חלף הרהור במוחו. – "לא טוב, בלי כל ישוב-הדעת להשליך המשא ארצה". אולם פתאם נצב כהלום-רעם: ניקודים פומיץ' דּבּר בהתלהבות עם אליה פטרוביץ', והדברים הגיעו אליו:
– אי-אפשר את שניהם ישחררו. ראשית, הכל מוכיח כנגד. הגע בעצמך: למה היה להם לקרוא לשעור, אם הדבר הוא מעשה-ידם? למסור את עצמם, מה? ואם לשם ערמומיות? לא, ערמומיות כזו אינה מצויה! ועוד: את הסטודנט פֶּסטריַקוֹב ראו בכניסתו אצל השער שני השוערים ואשה אחת, ממש ברגע כניסתו; הוא הלך עם שלשה חברים ונפרד מהם אצל השער, וגם על המען שאל, עוד בפני חבריו. נוּ, היעלה על הדעת, שישאל על המעון, אם הוא הולך בכַוָּנה שכזו? וקוֹך, הרי זה טרם לכתו אל הזקנה ישב מתחת אצל הצורף, חצי שעה ורבע שעה בדיוק לפני שמונֶה הלך מאתו אל הזקנה. עכשו חֲשוֹב בדבר...
– אבל שמע-נא, כיצד נתגלתה אצלם סתירה שכזו: אומרים הם בעצמם, שדפקו בדלת ושהדלת היתה סגורה, וכעבור שלשה רגעים, כשבאו עם השוער, נמצאה הדלת פתוחה?
– הלא זהו הדבר: הרוצח ישב בלי-כל-ספק שם ונעל בעדו מבפנים; ובלי-כל-ספק היו תופסים אותו שם, אלמלא נשתטה קוֹך ללכת בעצמו להביא את השוער, והוא בין כך הספיק לרדת מעל המעלות ולהִמָּלט. קוֹך מצטלב בשתי ידו: "אלו הייתי נשאר שם, הוא אומר, היה הוא יוצא והורג אותי בקרדֹם". "הגומל" הוא רוצה לברך, חֶ-חֶה!...
– ואת הרוצח לא ראה איש?
– וכולם אפשר שם לראות? הבית – תֵּיבת נֹח, - העיר המזכיר, שהקשיב ממקום מושבו.
– הדבר ברור! הדבר ברור! – חזר ניקודים פומיץ' בהתלהבות.
– לא, הדבר אינו ברור כלל וכלל, - עמד על דעתו אליה פטרוביץ'.
רסקולניקוב הרים את מגבעתו וילך אל הדלת, אבל לא הגיע אליה...
כְּשֶׁשָׁב אליו רוחו, ראה והנה הוא יושב על כסא, ומימינו תומך בו איזה איש, ומשמאלו עומד עליו גם-כן אישה איש, וביד האיש כוס צֻהבּה, מלאה מים צהֻבּים, וניקודים פומיץ' עומד לפניו ומביט בו בתשומת-לב רבה; הוא קם מעל הכסא.
– מה זה, הוא חולה? – שאל ניקודים פומיץ' קשות.
– הוא גם בחתמו על הכתב לא עצר כֹּח להחזיק בעֵט, - העיר המזכיר בשובו למקומו ולניָרותיו.
– ומאימתי הוא חולה? – קרא אליה פטרוביץ' ממקומו, מתוך חטיטה בניָרות. גם הוא, כמובן, התבונן לחולה בשעת התעלפותו, אולם מיד לאחר שנתעורר זה, סר מעליו.
– מיום אתמול... – גמגם רסקולניקוב.
– ואתמול יצא מביתו?
– יצאתי.
– חולה?
– חולה.
– באיזו שעה?
– בשמונה בערב.
– ולאן, יַרשה לשאול?
– אל הרחוב.
– חד וחלק.
רסקולניקוב ענה קשות, בהפסקות, כֻּלו חִוֵּר כסיד, מבלי להוריד את עיניו השחורות, הבוערות מפני מבטו של אִליה פטרוֹביץ'.
– הוא כמעט נופל, ואתה... – נסה ניקודים פומיץ' להעיר.
– אין דבר! – אמר אליה פטרוביץ' באיזה בטוי מיֻחד. ניקודים פומיץ' רצה להוסיף עוד דבר-מה, אבל לאחר שנתן עין בפני המזכיר, שגם הוא הביט עליו בתשומת לב רבה, נשתתק. הכל נשתתקו פתאם. היה משֻנה.
– נו, טוב, טוב, – גמר אליה פטרוביץ' – אין אנו עוצרים בו יותר. רסקולניקוב יצא. הוא עוד הספיק לשמוע, שמיד אחרי צאתו נתעוררה פתאם שיחה חיה, שקולו השואל של ניקודים פומיץ' עלה בה ביותר... ברחוב שב אליו רוחו לגמרי.
"בדיקת הפוליציה, תֵּכף תהיה בדיקה!" – חזר בפני עצמו בהכחישו את צעדיו: – "הרוצחים חושדים בי!" הפחד הידוע לו אחז אותו שוב, מכף-רגלו ועד ראשו.