החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק VII

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




הדלת, כמו בפעם ההיא, נפתחה משהו, נתהַוה סדק צר, ושוב הציצו עליו מן המַפל שתי עינים חודרות וחשדניות. כאן נתבלבל רסקולניקוב ועשה משגֶה רב.
מתוך חשש, שמא תפָחֵד הזקנה מהתיחדותה אתו – בהיותו אי-בטוח, שמראהו יניח את דעתה – אחז הוא בדלת ומשָכה אליו, בכדי שלא תמָלך הזקנה פתאם להִסָגר שנית. כשראתה הזקנה את זה, לא משכה את הדלת בחזרה אליה, אבל גם לא הניחה מידה את כף-המנעול, באֹפן, שמעט שהוציא גם אותה אל הפרוזדור. אך בראותו, שהיא עומדת בדלת על דרכו ואינה נותנת לו לעבור, פסע הוא ישר עליה. היא נִתְּרה ממקומה בפחדים, חפצה להגיד דבר-מה, אך לשונה כמו נדבק לחִכּה, והיא נתנה בו את כל עיניה.
– שלום, אלינה איבנובנה – התחיל בקול מהיר וחפשי ככל האפשר, אבל קולו לא נשמע לו, נפסק ונרעד – אני לה... חפץ הבאתי... אבל מוטב תבוא הֵנה... אל האור...
הוא עזב אותה וישר, בלי כל הזמנה, נכנס החדרה. הזקנה רצה אחריו; הדבור שב אליה.
– רבונו של עולם! מה לו פה?... מי אתה? מה דרוש לו?...
– במטותא, אלינה איבנובנה... הן מַכָּרָה.. אני... רסקולניקוב... הנה משכון הבאתי כמו שהבטחתי – והוא הושיט לה את "המשכון".
הזקנה השקיפה על המשכון, אך כרגע הסירה ממנו את עיניה ונתנה אותן בעיני האורח הבלתי-קרוא. היא הביטה בעין בוחנת קוצפת וחשדנית. עבר רגע; לו נדמה לראות בעיניה גם מעין לגלוג, כאלו נתגלתה לה כל מזִמתו. הוא הרגיש שעשתונותיו אובדות, שבמעט אימה נופלת עליו, ואימה במדה כזו, עד שבמדֻמה, אם יוסיף להביט ככה, אם כמשל של עוד חצי-רגע לא יוציא הגה, יברח מיד.
אבל מה היא מביטה ככה, כאלו לא הכירתני? – קרא פתאם וגם-כן בקצף. – רצונה תקח, וָלא – אלך לאחרים. לי אין פנאי.
הוא לא נתכָּוֵן לאמר כך; הדברים יצאו מאליהם.
הזקנה כאלו שב אליה רוחה; קולו הנטרץ של אורחה עודד אותה, כנראה.
אבל מה זה אבי, כך פתאם... מה יש לו? – שָאלה בהביטה על המשכון.
– קופסת-סיגרות של כסף: הן אמרתילה בפעם האחרונה.
היא שלחה את ידה.
– אבל למה הִנהו כל-כך חִוֵר? הנה גם ידיו רועדות! האם קם ממחלה, אבי?
– קדחת, – ענה בהפסקות. – בעל-כרך תחויר... כשאין מה לאכול, – הוסיף באין-אונים להוציא את המלים מפיו. – כֹּחותיו עזבוהו שנית. – אולם התשובה היתה דומה לאמת; הזקנה לקחה את המשכון.
– מה זה? – שאלה לאחר שסקרה שוב את רסקולניקוב כֻּלו, בשקלה את המשכון על קף-ישב.
– חֵפץ... קופסת-סיגרות... של כסף... תביט...
– אבל מה זה, כאִלו לא של כסף... הנה כמה קִפֵּל.
בעָמלה להתיר את הצרור ובפנותה לפיכך אל האור, אל החלון (כל חלונותיה היו סגורים למרות החֹם המחניק), השאירה אותו לבדו לרגעים אחדים ופנתה אליו עֹרף. הוא פתח את המעיל שלו והוציא את הקרדֹם מן העניבה. אבל לא לחוץ, כי-אם תמך בו בימינו מתחת לבגדו. ידיו היו חלשות מאד, מאד; הוא חש, כיצד הן, מרגע לרגל קופאות ונעשות כבולי-עץ. יראה באה בו, פן יפֹּל הקרדֹם מתחת ידו... פתאם נעשה ראשו עליו סחרחר.
– אבל איזה קִפולים עשה כאן! – קראה הזקנה בכעס ועשתה איזו תנועה לעֶברו.
אף הרף-עין אחד עוד אי-אפשר היה לדחות, הוא הוציא את הקרדֹם כֻּלו, נפנף בו בשתי ידיו, מתוך אבדן כל החושים, וכמעט בלי כל התאמצות כמעט באֹפן מכונתי, הטיח על ראשה במטיל-הקרדֹם, כֹּחו הוא כאלו לא היה בשעת מעשה. אולם לאחר ששלח בה פעם אחת את הקרדֹם, נתעורר בו גם כֹּח.
הזקנה, כמו תמיד, היתה גלוית-ראש, שערותיה הקלושות, האמֻצות-השָׂבות, המשוחות, כרגיל, בשמן, היו שזורות על ערפה בקוֻצה, כעין זנב-העכבר, ממעל לה בָּלַט שֶׁבֶר של מסרק מקרן-פרח. הקרדֹם נפל על קדקדה, מפני שהיתה קצרת-קומה. היא הוציאה קול שועה, אבל רפֶה מאֹד, ופתאום התמוטטה כֻלהּ לארץ, אם כי הספיקה עוֹד לשאת שתי ידיה אל ראשה. ביד אחת עדַין החזיקה את "המשכון". כאן הכה הוא בכל כֹּחו פעם ושתים, בראש הקרדֹם בקדקדה. הדם זנק כמו מכוס נהפכה, וכל גופה הָשלך אחורנית. הוא הרתיע עצמו לאחוריו, נתן לה לנפול ומיד כפף עצמו אל פניה; היא כבר היתה מתה. עיניה היו לטושות, כמתרוצצות ללצאת מחוריהן, והמצח וכל הפנים היו קמוטים ואחוזים עֲוִית.
הוא הניח את הקרדֹם על הרצפה אצל המתה, ומיד שלשל את ידו לתוך כיסה, בהתאמצו לבלי להתלכלך בדם השותת ממנה, – לאותו הכיס הימני, שממנו הוציאה בפעם האחרונה את המפתחות. שִׂכלו כבר היה שָׁלם אתו, לקוי-תבונה והסתובבות-ראש לא היו לו עוד, ורק ידיו רעדו עדַין. הוא היה זוכר אחר-כך, שבאותה שעה היה אפילו מבחין גדול בין דבר לדבר, זהיר גדול, וכל העת השתדל לבלי התלכלך... את המפתחות הוציא כרגע; כֻּלם, כמו אז, היו בצרור אחד, על חולית-בדיל אחת; ומיד רץ עמם אל חדר-המטות. זה היה חדר גדול עם חבורת-איקונין גדולה. אצל הכֹּתל השני עמדה מטה גדולה, נקיה למדי, עם שמיכת-צמר-גפן מכֻסה טלאי-משי. אצל הכֹּתל השלישי היתה קוֹמוֹדה. ומשֻׁנֶה הדבר; אך החל להתאים את המפתחות אל תיבות הקומודה, אך עלה באזנו צלצולם, מיד עבר כמו רעד בכל בדי עורו. שוב נתעורר בו חפץ פתאומי לעזוב הכל וללכת לו. אולם החפץ לא היה אלא רגעי: ללכת מפה עתה כבר היה מאֻחר יותר מדאי. הוא גם הצטחק, כמלעיג על עצמו, אלא שפתאום הכתה אותו על ראשו מחשבת-דאגה אחרת: לו נדמה פתאם, שהזקנה אפשר, חיה עוד ועוד תקום ממקומה. הוא עזב את המפתחות עם הקומודה וירץ אל הגוִיָה, חטף את הקרדֹם והניפו שוב על הזקנה, אך לא הקריבו אליה. לא היה כל ספק, כי מתה היא. בהכפפו אליה ובהסתכלו בה שנית מקרוב, ראה ונוכח שגֻלגלתּהּ היתה רצוצה וגם קצת מֻתָּקה ממקומה. הוא רצה למשש בה באצבע – וישב אחור את ידו, גם בלי זה היה הדבר גלוי. הדם הנוזל, בינתים, נהיה על הרצפה לבִצה שלמה. פתאם ראה על צוארה איזה פתיל. הוא משך בו, אבל הפתיל היה חזק ולא נִתַּק, אגב היה כֻלו שרוי בדם. הוא נסה להוציאו כך, דרך חיקה, אבל דבר-מה, הפריע בעד זה.
מקֹּצר-רוח הניף שוב את הקרדֹם בכדי לבקע בו את הפתיל ממעל, על הגוף, אך לא הרהיב עֹז בנפשו לעשות כדבר הזה, ובקשי רב, לאחר שלבלן את ידיו ואת הקרדֹם וטִפֵּל בזה רגעים אחדים, עלה לו לחתוך את הפתיל מבלי לנגוע בקרדֹם בגוף. הוא הסיר את הפתיל וירא, כי לא טעה: ארנק בקצהו. חוץ מזה היו על הפתיל שני צלמים, של עץ ושל נחֹשת וגם איקונין זגוגי; והארנק לא גדול, זַמשָׁאִי, מגֹאל, עם חִשוק של בדיל, ומלא מאד. רסקולניקוב שָׂם את הארנק לתוך כיסו, מבלי התבונן אליו, את הצלמים השליך לזקנה על לבה, ובחטפו אִתּו בפעם הזאת את הקרדֹם, מִהר וחזר אל חדר-המטות.
הוא נחפז מאד, חטף את המפתחות ושוב התחיל לטפל בהם. אולם ההצלחה לא היתה במעשהו: המפתחות לא נכנסו לתוך חללי המנעולים. ולא רק מפני רעד ידיו, אלא גם מפני שהיה טועֶה: הזאת הוא, למשל, שאין מפתח זה הולם לתֵבה זו, ואף-על-פי-כן הוא משתדל להכניסו. פתאם זכר ושער, שזה המפתח הגדול, עם הזיז המתנועע כאן מצד הקטנים, ודאי שאינו מתֵבות הקומודה (השערה זו עלתה על דעתו גם בפעם הקודמת), כי-אם מאיזו מִזוָדָה טמונה, ושבאותה מזודה, מסתמא, אָצור הכל. הוא עזב את הקומודה ומיד גחן אל תחת המטה, בדעתו ש"אוצרות" כאלה של זקנות עשירות נמצאים תחת מטותיהן. וכהשערתו כן היה: תחת המטה עמדה מזוָדה הגונה, יותר מאמה ארכה, עם מכסֶה בולט של סֻחְתְּיָן אדֹם ומסמרי-בדיל קטנים נעוצים בו. שן המפתח הגדול התאימה אל המזודה, וזו נפתחה לפניו. ממעלה, תחת סדין לבן, היתה מֻנחת אדרת-ארנבת שאריגה מבחוץ היה אדֹם; אחריה שמלת-משי, מעטפת-צואר, והלאה, בעֹמק, במדֻמֶּה, נצברו כל מיני סמרטוטים, קֹדם-כל התחיל לקנח את ידיו המלֻכלכות באדרת האדֻמה. "אדֻמה, ובאֹדם אין הדם נִכּר כל-כך", התחיל להסביר לעצמו, ופתאם התעורר: "אלי! האם יוצא אני מדעתי?" – חלפה בו מחשבת-פחד.
אולם אך הגיע את גל הסמרטוטים, והנה מתחת האדרת נשמט ויצא שעון-זהב. הוא השתער על כל זה להפכהו ולבדקהו. ובאמת, בין הסחבות השונות נמצאו מעֹרבים כלי-זהב – משכנות, כפי הנראה – צמידים, שרשרות, עגילים וכדומה. יש מהם שהיו שׂוּמים בנרתיקים ויש שהיו מקֻפָּלים, פשוט, בניָר של עתונים, אבל בסדר ובזהירות; הנירות היו כפולים וקשורים מסביב בפתילים. בלי כל שהיות התחיל למלא בחפצים אלה את כיסי מכנסיו ואת כיסי הפַּלטו שלו.
הוא לא שם כל פדות וכל הבדל בין צרור לצרור ולא פתח את הנרתיקים; ברם, הוא לא הספיק לצבור הרבה...
פתאם נשמע, שבחדר השני, במקום שהזקנה מֻנחה, צועד מאן-דהו. הוא נעצר ונשתתק כמת. אולם מסביב היתה דממה; הרי שֶׁרָק נדמה לו. פתאם עלתה ברור צעקה קלה, כאלו גנח מאן-דהו גניחה מקֻטעת ונאלם. אחר זה נשתררה שוב דממת-מות לרגע, או לשנים. הוא ישב שפוף אצל הארגז וחכה, כל עוד רוח בו, אך פתאם קפץ ממקומו, חטף את הקרדם וירץ מן החדר.
בלב החדר עמדה אלישבע, חבילה גדולה בידיה, והביטה נדהמה על אחותה ההרוגה, כֻּלה חִוֶרת כְּבד וכמחֻסרת-אונים לצעוק. בראותה את היוצא מחדר-המטות התחילה רועדת כעָלֶה רעידה תכופה, את כל פניה אחזה פלצות, אמרה להרים את ידיה, לפעור פיה, ואף-על-פי-כן לא צעקה, ולאט-לאט, אחורנית, התחילה לסור מפניו אל הפִּנה, כשהיא מביטה אליו מבט חודר ועקשני, אבל לא צועקת כאלו הושם מחנק לה לבלתי צעוק. הוא התנפל עליה בקרדֹם: שפתיה נעוו מתוך קובלנה עצומה, כמו שמצוי אצל הפעוטות, כשהם מתחילים לפחד מפני דבר-מה, מסתכלים בפני הדבר המפחיד אותם ומתכוננים לבכי. וכל-כך היתה אלישבע אֻמללה זו עלובה ונדכאה, עד שגם את ידיה לא נשאה להגן על פניה, אף שהתנועה הזאת היתה לכאורה, היותר טבעית והכרחית בשעה שכזו, כשהקרדֹם היה נטוי ישר לנֹכח פניה. היא רק מעט-מעט הרימה את שמאלה, שלא היתה עסוקה באחיזת החבילה, אבל לא אל פניה, כי-אם שלחה אותה מפניה אליו, אל העומד ממולה כמרחיקה אותו מעליה. חֻדו של הקרדם בקע את מצחה כמעט עד קדקדה. היא נפלה בפשוט-ידים. רסקולניקוב נתבלבל לגמרי, חטף את חבילתה, הוציא את החבילה מן היד – ורץ אל הפרוזדור.
הפחד לפת אותו יותר ויותר, ביחוד אחרי זה הרצח השני, הבלתי-צפוי, הוא השתוקק לברוח מפה במהירות היותר אפשרית. ואִלו היה מֻכשר באותו רגע לשפוט מישרים, אִלו למצער, היה ביכלתו לראות ולהבין את כל קשי-מצבו, את כל האימה שבו, להבין, כמה הרפתקאות, ואפשר גם רציחות, עוד מוכנות לפניו, בכדי להמָלט מכאן ולהגיע לביתו, כי אז יוכל מאד היות, שהוא היה משליך הכל אחר גוו והולך להודיע ברבים על מעשהו, ולא מתוך פחד העֹנש אלא מפני האימה והבחילה אל זה אשר עשה. הבחילה ביחוד עלתה וגברה בו מרגע לרגע. בשום אופן שבעולם לא היה קרב עתה אל הארגז, או גם נכנס החדרה.
ואולם איזה פזור-נפש, איזה המון-שרעפים, הלך ותקף אותו לאט-לאט. יש גם שכמו נפל לתוך מצב של שכחה, או יותר נכון, הוא היה שוכח את העִקר ורודף אחרי הטפל. אגב, בהשקיפו אל המטבח ובראותו שם על הספסל דלי מלא עד חציו מים, השכיל לרחוץ בו את ידיו ואת הקרדם. ידיו היו מגֹאלות בדם ומתדבקות, את הקרדם הִשְׁרָה ישר במים, חטף מעל החרס שעל משקוף-החלון את חתיכת-הבורית הקטנה והתחיל בתוך הדלי, לשפשף את ידיו. כשגמר את זה הוציא גם את הקרדם ורגעים מספר, כשלשה-ארבעה, נקה את הנִצָב, במקום שטֻנף בדם, ואפילו בבורית. אחר-כך קנח את כל זה בלבנים שנתיבשו כאן במטבח על החבל ושעה ארֻכּה, בהתבוננות רבה, בדק את הקרדם לאור החלון. כל עקבות לא נשארו, ורק עץ-הנצב היה רטֹב עדין. בזהירות ובדַיקנות שם את הקרדֹם בעניבה שמתחת לבגדו. לאחר כך, עד כמה שאפשר היה לעשות זה בחצי-האֹפל של המטבח, בדק את מעילו, מכנסיו, נעליו. מבחוץ, לכאורה, לא היו כל סִמנים, ורק על הנעלים היו איזו כתמים. הוא הרטיב סמרטוט וקִנח בו את נעליו. הוא, אמנם, ידע שאין בדיקתו בדיקה בדיקה, שאולי יש עליו איזה סִמן הדוקר את העין, והוא אינו רואהו. אז נשקע בהרהורים ונצב בלב החדר. מחשבת-אֹפל מעַנָה ומדַכָּאה התעוררה בו, שהוא משתגע, עושה מעשה-שגעון, ושברגע זה אין בכֹּחו לא להבין דבר ולא להגן על עצמו, ושאולי, בכלל, לא זה דרוש לעשות מה שהוא עושה... "אֵלי! אֵלי!" צריך לברוח, לברוח!" מלמל וירץ אל הפרוזדור. ואולם כאן נועדו לו פחדים, אשר, כמובן, לא ידע כמותם מעודו.
הוא עמד, הביט ולא האמין למראה עיניו: הדלת מן הבִּיאָה אל המדרגות, אותה הדלת, שבה צלצל ונכנס לפני שעה, לא היתה נעולה: יתר על כן, היא היתה פתוחה לרֹחב של כף איש; לא מַסגֵר ולא בריח בכל העת, בכל העת הזאת! הזקנה לא סגרה אחריו אולי, מתוך זהירות, אבל, אלוהים! הן הוא ראה אחר-כך את אלישבע! ואיך לא שם אל לבו, איך לא שם אל לבו, שהן נכנסה היא דרך איזו דלת! הן לא דרך הכּוֹתל באה!
הוא מִהר אל הדלת והניח עליה את הבריח מבפנים.
– אך לא, שוב לא זה! צריך ללכת מפה, ללכת...
הוא הסיר את הבריח, פתח את הדלת והתחיל להקשיב לעֵבר המדרגות.
הוא האזין והקשיב שעה ארֻכּה, באיזה מקום הרחק, כנראה, מתחת, אצל השער, צעקו והמו איזו קולות, שני קולות רבו וגדפו אחד את השני. "מה המה?...." הוא חכה בסבלנות, לבסוף נאלם הכל דומיה, כאלו נגזר פתאם; הרָבים נפרדו. הוא כבר רצה לצאת, והנה פתאם בדיוטה שמתחת נפתחה פתאם הדלת שאֶל המדרגות בשאון, ומאן-דהוא התחיל לרדת למטה ואיזה זמר בפיו. "כיצד הם כל העת הולכים וסואנים כל-כך!" חלף הרהור במוחו. הוא סגר בעדו את הדלת שוב והמתין. לאחרונה נָדַם הכֹּל. אין איש, ואולם כשכבר צָעד צעד אחד על המדרגות, נשמע פתאם שוב קול של צעדים חדשים.
הצעדים האלה עלו ממרחק רב, מהתחלת המדרגות שמתחת. אבל הוא זכר אחר-כך בבַרור גמור, כי מן הצליל הראשון אשר עלה אז באזניו החל לחשוד, שאין כִּווּנָם של אותם הצעדים אלא הלום, אל הדיוטה הרביעית, אל הזקנה. משםו מה? האם היו עצדים מיֻחדים כל-כך, מסֻמנים באיזה דבר? הצעדים היו כבדים, ישרים לא-נחפזים. הנה הוא כבר עבר את המדרגות של הדיוטה הראשונה, הנה התנשא עוד, עולה ועולה! נשמעה נשימתו הכבדה של העולה, הנה הוא כבר בדיוטה השלישית, הלום! ופתאם נדמה לו לרסקולניקוב, שהוא כאלו נקפא, שהוא כמו בחלום-בלהות: האויב מדביקו, הוא קרב, הוא רוצה להרגו – והרגלים כמו אֻסרו אל המקום, והידים כאלו יָבשו ואין להגיע בהן...
ובאחרונה, כשהאורח התחיל כבר לעלות במדרגות הדיוטה הרביעית, רק אז התעורר סקולניקוב פתאם כֻּלו, והספיק במהירות ובחריצות לקפוץ ולשוב מן הפרוזדור אל החדר. אחר-כך אחז בבריח וישיטהו על הדלת מבפנים בלחש, בלי השמעת קול. האינסטינקט היה בעזרו. כשכלה את זה עצר בנשימתו והתחבא מיד סמוך לדלת האורח הבלתי-נודע היה גם הוא כבר אצל הדלת. הם עמדו עכשיו איש אל מול פני רעֵהו כמו שעמד הוא לפני שעה עם הזקנה, מאזין ומקשיב – והדלת בינותם.
האורח שאף רוח ונשם נשימות כבדות אחדות. "עבה וגדול, כפי הנראה", שִער רסקולניקוב בלחצו את הקרדֹם בכף-ידו. באמת היה כל זה כמו בחלום. האורח אחז בפעמון הקטן ויצלצל בחָזקה.
אך שִקשק צליל-הפחים של הפעמון, מיד כמו חלף איזה דמיון תעתועים לפני רסקולניקוב, שהמוטלות בחדר התנודדו. רגעי מספר נטה אֹזן באמת ובתמים להאזין אל התנודה. האלמוני שקשק עוד פעם בפעמון, חכה זמן מועט, ופאם, בִּקְצור עליו רוחו, התחיל בכל כֹּחו למשוך בכפות-המנעול שבדלת, באימה הביט רסקולניקוב על הבריח המתרוצץ ובפחד קהֶה חכה, שהנה-הנה יתמוטט הבריח ויֶצא ממסגרותיו. ובאמת, זה היה לא מן הנמנע: כל-כך חָזקה המשיכה. הוא אמר רגע להחזיק את הבריח בידו אך פלוני יכול היה להכיר בזה. ראשו שוב התיל מסתובב. "הנה אֶפֹּל בנופלים!", חלפה בו הרגשה אחת. אבל הבלתי-נודע התחיל לדַבּר, וזה השיב אליו רוחו מיד.
– אבל מה זאת, האם ישֵנות הן ככה או מי-שהוא שָׂם להן מחנק? ארורות! – נהם פלוני כמו מתוך החבית – אי, אלינה איבנובנה, מכשפה זקנה! אלישבע איבנובנה יפת תֹּאר ומראה! פתחנה! הוי, ארורות, האם ישנות הן, או מה?
ושוב בחמה שפוכה, משך פעמים עשר רצופות ובכל כחו בפעמון. ודאי, זה היה כאן כעין בן-בית.
ובאותו רגע ממש נשמעו פתאם מקרוב על המדרגות צעדים נֶחפָּזים, הלך וקרב עוד אחד. תחלת בואו נסתרה מרסקולניקוב.
– האם אין איש? קרא הבא בקול מצלצל ועליז, בפנותו ישר אל המבקר הראשון שעדַין לא פסק ממשיכת הפעמון – שלום, קוֹךְ!
"אם לשפוט על-פי קולו, הרי זה עלם צעיר" – עלה מדעת רסקולניקוב פתאם.
– השד יודע אותן, כמעט ששברתי את המנעול, – ענה קוֹךְ – והוא, מהיכן הוא יודע אותי?
– הרי לך! והרי שִׁלשם, בהַמברִיגוּס, זכיתי אצלו שלוש מערכות-בילַרד רצופות!
– אַ-אַ-אַה...
– ובכן אינן בבית? משֻׁנֶה. ובכלל, טפשות נוראה. לאן יש לה לזקנה ללכת. לי דבר אליה.
– גם לי דבר, אבי.
– נו, מה לעשות? זאת אומרת: השיבנו לאחור! אָ–אה! ואני אמרתי: אשיג הלואה! – קרא הצעיר.
– כמובן, נחזור, אבל כיצד קובעים עת, מזמינים – והולכים? הן בעצמה קבעה לי שעה זו, המכשפה. עשיתי דרך רחוקה. ואף אָנה היא משרכת דרכיה, הַשֵׁדָה, אין אני מבין! שָנים על שָנים יושבת היא בית המכשפה, רגליה בצקות ופתאם יצאה לטַיֵל!
– אפשר נשאל את השוער?
– מה?
– לאן הלכה ומתי תשוב?
הם... השד... לשאֹל... הן היא אינה הולכת לשום מקום... – והוא הניע עוד פעם בכף המנעול – השד, אין מה לעשות, ללכת!
– יחכה-נא! – קרא פתאם הצעיר – יִרְאֶה נא. רואה הוא, כיצד הדלת מתפרדת מן המשקוף, כשמושכים?
– נו?
– שמע-מינה, שהדלת אינה סגורה על מסגר, כי-אם בבריח. השומע הוא, כיצד הבריח מקשקש?
– נו?
– איך אינו מבין? זאת אומרת, שאחת מהן נמצאת בבית. אִלו היו יוצאות שתיהן, כי אז היו סוגרות מבחוץ, ולא בבריח מבפנים. וכאן – שומע הוא, כיצד הבריח מקשקש? בכדי להסגר מבפנים, הן דרוש שימָצא מי-שהוא בבית, מבין הוא? היוצא מזה, שהן יושבות בבית ואינן פותחות!
– בא! באמת! – קרא קוֹךְ בתמהון – פלא – ובכן מה זה היה להן?! – והוא התחיל למשוך את הדלת בהסתערות רבה.
– יחכה-נא! – קרא שוב הצעיר – אל יוסיף למשוך! כאן יש דברים בגו... הן הוא צלצל, משך – והן אינן פותחות; שמע מינה, שהן שתיהן במצב של התעלפות או...
– מה?
– זה: נלך ונקרא לשוער. יעירן השוער משׁנָתן.
– נכון! – ושניהם שָׂמו פעמיהם למַטה.
– יחכה-נא ישָאר הוא כאן, ואני ארד לקרֹא לשוער.
– למה להשאר?
– מי יודע!...
– אפשר...
– אני הן מתעתד להיות חוקר-דין! כאן בלי-כל-ספק, בלי-כל-ס-פק דברים בגו – קרא האיש הצעיר בחֹם ויָרץ לרדת מעל המדרגות.
קוֹךְ נשאר, הרעיד עוד פעם בלאט את הפעמון, שהשמיע רק צלצול אחד; אחר-כך התחיל חֶרֶש כחושב ומתבונן, להגיע את כף-הדלת, מושכה פעם אליו מרפה ממנה פעם, בכדי להִוָכח שוב, שהדלת אינה אלא נעולה בבריח. אחר-כך גָחן בנשימות כבדות והתחיל להסתכל בסדקו של המנעול; אולם בסדק זה מבפנים היה תחוב המפתח, ולפיכך אי-אפשר היה לראות בעדו כלום.
רסקולניקוב עמד ולחץ את הקרדֹם. הוא היה כחולם בהקיץ. הוא התכונן גם להִלָחם בהם כשיכָּנסו. בשעה שהם דפקו ושוחחו ביניהם, עלה בדעתו לא אחת לשים קץ לדבר ולקרא להם. יש גם שהשתוקק לריב אִתָּם, לחרפם, לגדפם, להתגרות בהם, כל זמן שלא פתחו. "ימהרו יחישו" – חלפה הרגשה בו.
– בכל-זאת, השד....
העת עברה, רגע, שני – איש לא בא. קוך התחיל מתנודד.
– בכל-זאת, חשד!... – צָוַח פתאם ובאי-סבלנות עזב את מקום משמרתו ויֵרד גם הוא למטה, בחפזון ובקשקוש הנעלים על המדרגות. כל צעדים נדם.
– אלִי, מה לעשות!
רסקולניקוב הסיר את הבריח, פתח את הדלת – דממה; ופתאם, מבלי לחשוב כבר כל-עִקר, יצא, סגר היטב כפי האפשר את הדלת מאחריו והתחיל לרדת.
הוא עבר כבר שלוש מעלות, והנה עלה פתאם שאון חזק מתחת, – לאן?! אין מחבֹּא, הוא התחיל לרשוץ לאחור, שוב על הבית.
– הוי, שד-היער, תפשוהו!
בצעקה התפרץ מאן-דהו מאיזה מעון מתחת, ולא ירד במרוצה, אלא כמו נפל מעל המדרגות, שואג בכל מלוא גרונו:
– מיקה, מיטקה, מיטקה, מיטקה, מיטקה, יקחך אֹ-אֹ-אֹפל!
הצעקה נגמרה ביבבה; הקולות האחרונים עלו כבר מהחצר; ושוב נָדַם הכֹּל. ואולם באותו רגע התחילו אנשים אחדים, ששוחחו בקול רם ובתכיפות לעלות ברֹב שאון על המעלות. הם היו שלשה או ארבעה. באזנו עלה קולו המצלצל של הצעיר. "הֵם!"
מתוך יאוש גמור הלך הוא ישר לקראתם: יהיה מה שיהיה! יחזיקו בו – הכֹּל אבד: יזכרוהו. הם כמעט שנפגשו כבר: ביניהם נשארו רק מעלות של דיוטה אחת ופתאום – הצלה! מעבר לשלבים אחדים, מימין, חדר ריק ופתוח, אותו החדר בדיוטה השניה, שהצַבָּעים עבדו שם, ועתה, כמו בכַוָנה, הלכו להם. הם הם, ודאי, אשר התפרצו ממנו זה כרגע בצעקה שכזו. הרצפה היתהמשוחה בששר מחדש, בלב החדר עמדו חבית קטנה וכלי של צבע עם מכחול גדול. כהרף-עין אחד התחמק ופָרֵח לתוך הדלת הפתוחה והסתתר אצל הכֹּתל. בו בזמן שהם כמעט עמדו על הסַף של מעלות הדיוטה השלישית, אחר-כך שמו הם פניהם למעלה ועברו אל הדיוטה הרביעית מתוך שיחה קולנית. הוא חכה רגע, יצא על בהונות רגליו וירץ למטה.
על המדרגות אין איש! בשער גם כן. בחפזון יצא אל הרחוב ופנה לשמאל.
הוא ידע היטב, הוא ידע היטב מאד, שהם הנם ברגע זה כבר בחדר, שהם התפלאו מאד בראותם את הדלת פתוחה, בעוד שלפני רגע היתה נעולה, שהם כבר מביטים על גופות ההרוגות ושלא יעבור רגע עד שימצאו פשר-דבר ויבינו שכאן היה זה עכשיו הרוצח ושהוא הספיק להחָבא באיזה מקום, לחמוק ולעבור עליהם, להִמלט; אפשר, יבינו אפילו, שהוא ישב בחדר הריק עד שעברו הם למעלה, ובתוך-כך לא הֵהין בשום אפן להרחיב צעדו ביותר, אף כי לקרן-הרחוב הראשונה נשארו לא יותר מצעדים מאה. "אולי טוב היה להכנס לאיזו חצר? לחכות עד יעבור זעם באיזה רחוב זר? לא, לא, צרה! ואולי להשליך את הקרדֹם לאיזה מקום? אולי לשבת באיזו עגלה? צרה! צרה!"
אבל הנה קרן הרחוב, הוא פנה אל הסמטה מת למחצה, כאן היה כבר מֻצל כמעט והבין את זה. כאן נתמעטה אימת החשד, ואף גדול ורב היה פֹּה ההמון המתרוצץ, והוא נתערב בו כגרגיר-חול. ואולם היסורים של השעה האחרונה החלישוהו כל-כך עד שנשא רגליו בכבדות מרֻבּה. הזֵעה נטפה ממנו נטפים, נטפים; צַוָארו היה רטֹב. "הוי, שתית לרֹב!" קרא אליו מאן-דהוא, כשיצא אל המבוי.
כאן כמעט שלא ידע מעצמו דבר; זכרונו הורע ונתרופף עם כל צעד. הוא זכר, אף-על-פי-כן, שפתאם, בצאתו אל המבוי, נפחד מפני מעוט-האוכלוסין שבו, שעל-ידי זה הוא נעשה יותר נִכַּר, ואמר לחזור אל הסִמטה. למרות זה שהוא כמעט נפל לארץ מרֹב חולשה, דקדק לעשות הֶקף ולבוא לביתו מן העֵבר האחר.
לָקוי בהכרתו, עבר גם את שער חצרו; למצער, רק בהיותו כבר על המעלות זכר את דבר הקרדֹם. ובאמת, הרי עדין היה לפניו ענין קשה מאד: להחזיר את הקרדֹם למקומו ובהסתר ככל האפשר. כמובן, שכבר לא היה בכֹחו לשקול ולמדות, שמא מוטב לבלי להחזיר כלל את הקרדֹם למקומו, אלא להשליכו, ולאחר-כך, לאיזו חצר.
ברם, הכל עבר בשלום. דלת מדורו של השוער היתה סגורה, אבללא על מסגר. מזה אפשר היה ללמוד, שהשוער בביתו הוא. אולם לרסקולניקוב אבד אז כשרון-המחשבה במדה כזו, עד שנגש ישר אל המָדור ופתָחו. אִלו היה השוער שואל אותו: "מה לך?", כי אז, אפשר מאד, שהוא היה מגיש לו ישר את הקרדֹם. ואולם השוער לא היה במדורו, ורסקולניקוב הספיק להניח את הקרדֹם במקומו הראשון תחת הדרגש, ואפילו לכסותו בגזר-עץ כמקֹדם. שום נפש חיה לא פגש אחר-כך עד הגיעו לחדרו; דלת מעונה של בעלת-הבית היתה נעולה. כשנכנס לדירתו, התנפל על הספה כמו שהוא. הוא לא ישן אבל היה כמתעלף. אִלו היה מי-שהוא נכנס באותה שעה אליו, היה הוא מיד קופץ ממשכבו, ומשַׁוֵעַ. שברים וקטעים של איזו רעיונות שָרְצוּ ורמשׂו כמוהו, אבל אף אחד מהם לא היה בכחו ללכוד, אף על אחד מהם לא היה ביכלתו לעמוד, גם אִלו היה מִתְאַמֵּץ הרבה...