החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק VI

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק ראשון, פרק VI
→פרק V	פרק VII←

מקץ הימים קרה לו לרסקולניקוב להוָדע, לשם מה קראו אז העירוני ואשתו את אלישבע לבוא אליהם. הדבר היה פשוט בתכלית הפּשטות, דבר רגיל שברגילים. משפחה אחת שירדה מנכסיה באה אל עיר-הבירה ומכרה את חפציה, שמלות ושאר חפצי-נשים. והיות שלעשות מכירה זו בשוק לא היה רצוי למוכרים, לכן בקשו תגרנית פרטית לחפצם, ואלישבע עסקה בכגון זה: בסוכנות, בשליחות; וגם היה לה שמוש מרֻבֶּה בדברים כמות אלה, מפני שהיתה ישרה מאד ותמיד קבעה מקח אחרון, והמחיר היוצא מפיה הוא הנכון. אכן דבוריה בכלל היו מעטים, וכאמור, היתה ענותנית גמורה ובעלת פחד...
ואולם רסקולניקוב בעת האחרונה נעשה למאמין בהשגחה פרטית. עקבות האמונות הקדומות נשארו בו גם הרבה ימים לאחר-כך, וכמעט שלא נמחו לעולם. ובכל הדבר הזה נטה לראות גם אחר-כך עד-עולם איזה פלא, איזו מסתורין, איזה סִמן למציאותן, כביכול, של איזו השפעות והזדמניות נסתרות וסודיות. עוד בחֹרף העבר מסר לו באקראי סטודנט-מַכָּר אחד, פּוֹקוֹרֶב שמו שנסע לחַרקוֹב, את כתָבתּהּ של הזקנה אלינה איבנובנה והגיד לו בשיחתו, שאצלה אפשר להשיג הלואה במשכון. ימים רבים לא השתמש במסירת-מודעה זו, מפני שהיו לו עדַין אי-אלה שעורים, ורק לפני חֹדש וחצי זכר את הכתֹבת. שני חפצים היו לו, שאפשר היה לתִתָּם בעבוט: שעון-כסף ישן של אביו וטבעת-זהב קטנה עם איזו שלוש אבנים אדֻמות קטנות, שנתנה לו אחותו בשעת-הפרֵדה לזכרון. הוא החליט למַשכִּן את הטבעת; מצא את דירת הזקנה, ומן המבט הראשון, עוד טרם ידע על-אודותיה דבר מיֻחד, הרגיש אליה רגש של תעוב מר, אשר אין להתגבר עליו; לקח ממנה שני "שטרות", ובחזירתו נכנס לבית-מזיגה דל אחד. הוא בקש להגיש לו טֵה, ישב ונשקע בהרהורים קשים. רעיון משֻׁנה אחד התנקר והתבקע במוחו, כאפרוח המתבקע לצאת מן הביצה, ועִניֵן אותו מאד, מאד.
כמעט בשורה אחת אִתּו, אצל שלחן קטן מן הצד ישבו שנַים: סטודנט (אשר לא ידעהו מתמול שלשום) ופקיד-צבא צעיר. הם כִּלו לשחק בבִילַרד והתחילו לשתות טֵה. פתאם עלה באזני רסקולניקוב קול הסטודנט, והנה הוא מדבר לפקיד-הצבא על-אודות המלוה-ברבית אלינה איבנובנה, אלמנתו של מי שהיה מזכיר קוֹלֶגי, ומוסר לו את כתָבתּה. זה בלבד הפליא את רסקולניקוב בהרבה: היאך, הנה הוא בא משם, והרי הוא מיד נתקל בשיחה על-אודותיה! מובן מאליו, אך מקרה הוא, ובכל-זאת... הנה הוא אינו יכול להשתחרר מרֹשם אחד משֻׁנה ומיֻחד במינו, והרי כאן כאלו מאן-דהוא בא ומגרה אותו: הסטודנט התחיל פתאם להרצות פרטים שונים על-אודות אותה אשה.
– מועילה היא, – אמר – תמיד אפשר להשיג מעות אצלה. עשירה היא כיהודי, יכולה להלוות בפעם אחת גם חמשת אלפים, ויחד עם זה אינה נמנעת מקבל מֵשכָּנות על רֻבל אחד, הרבה משלנו משכימים לפתחה. אלא מנֻוֶלת היא מאין כמותה...
והסטודנט התחיל מספר על רֹע-לבה ושרירות-לבה של הזקנה; דַי לאַחֵר רק יום אחד בפרעון החוב, שהמשכון ילך אצלה לטמיון. מַלוָה היא רק רבע משָויו של המשכון, ולוקחת רבית של חמישה וגם שבעה לחדש וכו' וכו'. אגב פטפוט הודיע הסטודנט, מלבד זאת, כי אחות לזקנה ואלישבע שמה, שהיא הזקנה הקטנה והשפלה כל-כך, מכה אותה לרגעים ומחזיקה אותה במצב של עבדות והכנעה מחלטה, בעוד שאלישבע זו אַמָּתַיִם וחצי ארכה, לכל הפחות...
– הרי פֵינוֹמֶן! – הריע הסטודנט ויתן קולו בצחוק עז.
הם התחילו לדַבֵּר על אלישבע. הסטודנט סִפּר דברים על-אודותיה באיזו מין הנאה מיֻחדת ולא פסק מצחוק, ופקיד-צבא האזין לספוריו בהתענינות מרֻבּה ובקש מנו לשלוח אליו את אלישבע זו לתקון לבָניו. רסקולניקוב עשה אזניו כאפרכסת ולא אבד אך מלה אחת מכל השיחה, והכל נודע בחדא-מחתא: אלישבע היתה אחות-חורגת (לא מאם אחת) לזקנה וימי-חייה שלשים וחמש שנה. היא עבדה בשביל אחותה יומם יומם ולילה, עשתה בבית כל המלאכות של מבשלת וכובסת, וחוץ מזה עוד תָּפרה דברים שונים למכירה, ואף נשכרה לפעמים לשפשוף-הרצפה בבתי-אחרים, ואת כל משכֻּרתּהּ נתנה לאחותה. לא הֵהִינה לעשות קטנה או גדולה, לקבל איזו הזמנה או עבודה, בלי רשיונה של הזקנה. הזקנה מצדה כבר כתבה את הצוָאה שלה, שעל-פיה (אלישבע ידעה זאת) אין אחותה מקבלת מכל רכושה אפילו פּרוטה אחת. רק המטלטלין, הכסאות וכו' להּ המה, אבל הכסף, כל הכסף, חֵרם למנזר בפלך נ. לזכרון-עולם לנשמתה. היֹה היתה אלישבע "עירונית" במעמדה החברתי, לא פּקידָה; פנויה, כלל לא יפת-מראה, בעלת קומה גבוהה מאד עם רגלים גדולות, ארֻכות, כמו מעֻקמות, בנעלי-עזים מעוכות, וזהירה במדת הנקיות. ומה שהפליא והצחיק את הסטודנט ביחוד היה זה, שלעתים קרובות היתה אלישבע מעֻבֶּרת...
אבל הן אתה אומר, שהיא מפלצת? – העיר האופיצר.
– כן, שחַרחרת!... ודומה לחַיָל בשמלת-אשה, אבל יודע אתה, – כלל לא מפלצת. פניה ועיניה כל-כך טובים, טובים מאד, והראיה – מוצאים חן בעיני רבים, שוקטה כל-כך, סבלנית, נוחה, מסכימה, מסכימה על הכֹּל. ובת-צחוקה שלה אפילו נעימה למדי.
– אבל הלא גם בעיניך היא מוצאת חן! – צחק האופיצר.
– על הפלא שבדבר. לא, הנה מה שאגיד לך, אני הייתי חורג את
הזקנה הארורה הלזו, וכל שללה לבז, ומבטיח אני אותך, – בלי כל צל של מוסר-כליות, הוסיף הסטודנט בהתלהבות.
פקיד-הצבא נתן קולו שוב בצחוק, ורסקולניקוב נזדעזע. מה משֻׁנה היה כל זה!
– הרשני נא, אני רוצה לשאלך שאלה חשובה, – דִבֵּר הסטודנט בחֹם זה שאמרתי לך כרגע, לא אמרתי, כמובן, אלא בליצנות, אבל הגע בעצמך: מצד אחד זקנה בלה, אוילית חסרת-דעת, אפסית, מרשעת, חולנית, שאין בה כל חֵפץ לשום בריה שבעולם, ולא עוד אלא שלַכֹּל היא מביאה רע, ובעצמה אינה יודעת למה היא חיה, ומחר-מחרתים תמות מעצמה. מבין אתה? מבין אתה?
– נו, מבין, – ענה האופיצר ויבחן בעיניו את דעתו המתלהב.
– ועתה האזינה הלאה, מצד שני, כֹּחות עלומים וצעירים, ההולכים וכלים בלי משען ומשענה, לאלפים, בכל מקום; מאה, אלפים מפעלים טובים ונחוצים, שאפשר היה לעשות ולתקן במָמוֹנה של הזקנה, שיֵלֵך למנזר; מאה, אולי, אלפים נפשות, שבכסף הזה היו יכולים למצֹא את דרכן בחיים; עשרות משפחות מֻצָלות מעֹני, מירידה, מהִתנַונות, מאבדון, מזנות, מבתי-חולים למחלות וֶנֶרִיות, – והכל בממונה של אותה הזקנה, אם תהרוג, אפוא, אותה ותקח את ממונה בכדי להקדיש בעזרתו את עצמך לעבודת האנושיות וטובת הכלל – כסבור אתה, שלא יֵצא הפסד העבֵרה הקטנה בשכר אלפי הדברים הטובים? בעד חיי האחת – אלפי חיים מֻצלים מרקב והתנַונות. מיתה אחת – וחִילופה מאות חיים... הרי זה חשבון אֱלֶמנטרי! ואם תתן בכף אחת את חיי הזקנה השחופה, הרעה והכסִלה – מה לא יכריע אותם? הן חיים אלה אינם חשובים יותר מחיי הַכִּנָה, הפִּשפָּש, – לא, עוד פחות חשובים, מפני שהיא גורמת רעה לעולם. היא מוצצת דמים של אחרים: היא נשכה בימים האלה באצבעה של אלישבע מֵרִשְׁעוּת; כמעט צריך היה לחתוך את האצבע!
– כמובן, היא אינה שוה לחיות, – עָנה האופיצר, – אבל הן כאן הטבע.
– הוי, אחא, כלום אינך יודע, שאת הטבע מתקנים ומדאיכים, שאם
לא כן – לא שבקית חיי לכל בריה מפני המשפטים הקדומים. אם לא כן – היינו טובעים ברשת המשפטים הקדומים. אף אדם גדול אחד לא היה נמצא אז. אומרים: "חובה, יצר טוב" – אני איני רוצה לדבר כלום נגד החובה ונגד היצר הטוב – אבל השאלה היא, כיצד צריך להבין כל זה? חכה, אני אשאלך עוד שאלה אחת: שמע!
– לא, חכה אתה; אני אשאלך שאלה, שמע!
– נו!
– הנה אתה נאה נואם ודוֹרש, ברם, הגידה לי: אתה בעצמך נכון להרוג את הזקנה או לא?
– כמובן, לא! אני מדבר רק בשם היֹשר... לא כי הכתוב מדבר...
– ולדעתי, אם אתה בעצמך אינך מֻכשר לזה, הרי אין כאן שום יֹשר...
הבה נשַׂחֵק עוד מערכה אחת!
רסקולניקוב נסער מאד-מאד. מובן, כל אלה לא היו אלא שיחות ורעיונות של צעירים רגילים שברגילים ומצוים שבמצוים, אשר שמע לא פעם, רק בצורות אחרות ובנוגע לענינים אחרים. ואולם למה קרה מקרהו לבוא ולהטות אֹזן לשיחה שכזו ולרעיונות שכאלה דוקא בשעה זו, בעת שבמוחו ולבו הוא נולדו זה עתה... ממש רעיונות כמו אלה? ולמה דוקא עכשו, כשלפני רגע הוציא מבית הזקנה את גַרְעִין המחשבה הזאת, מזדמן לו לשמוע מן הצד שיחה על-אודות הזקנה?... תמיד נראתה בעיניו ההזדמנות ההיא למוזרה. לשיחת-בית-מרזח בלתי-חשובה זו היתה השפעה מרֻבה מאד על התפתחות הרעיון בימים הבאים: כאלו באמת נזרקה כאן בשבילו איזו הוראת הלכה, כאלו נִתַּן לו רמז לדָבר...
– - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בשובו ממגרש סֵינה, התנפל רסקולניקוב על הספה ושעה שלמה ישב בלי נוע. בינתים בא הלילה. נר לא היה לו, ואף אלו היה לו נר, לא היה עולה על דעתו להעלותו. בימים שלאחר-כך לא היה יכול לעולם לזכור, אם באותה שעה חשב על איזה דבר או לא. לבסוף הרגיש, שהקדחת אשר שחרַתּוּ בצהרים חוזרת ונעורה, רעד-קֹר בא בעצמותיו, ובהנאה רבה מצא, שעל, הספה אפשר גם לשכב. מהרה הוטלה עליו שנת-עֹפרת עזה, כאלו באה וחנקה אותו.
הוא ישן שלא כדרכו – שעה ארֻכה ובלי חלומות. נַסטַסיה שנכנסה אליו ממחרת בַּבֹּקר בשעה העשירית, לא יכלה להעירו אלא בעזרת נענועים ודחיפות הרבה. היא הביאה לו טֵה ולחם. הטֵה היה גם הפעם שיורי-טה ובקומקום שלה.
– הראיתם, כיצד אדם ישן! – צעקה בכעס – אֵינו פוסק משֵׁנה!
הוא קם בהתאמצות רבה. ראשו כָאב; הוא עמד על רגליו, עשה צעד אחד במדורו ונפל שוב על הספה.
– שוב לישון! – צווחה נסטסיה מחדש – חולה אתה, מה? הוא לא ענה דבר.
– חפץ אתה במֵה?
– אחר-כך – הביע בהתאמצות, בסגרו את עינו ובהפכו את פניו אל הקיר. נסטסיה עמדה עליו רגעים אחדים.
– ובאמת, יוכל היות, חולה הוא, – אמרה, נפנתה ויצאה.
בשתי שעות אחר-הצהרים נכנסה אליו שנית וקערה של מרק בידה. הוא שכב כמקדם. הקומקום עמד על עמדו, והיה נִכּר, שלא נגעה בו יד. נסטסיה מצאה אפילו, שזוהי פגיעה בכבודה ובחמה שפוכה התחילה לטלטלהו. –– מה אתה נרדם! – צעקה בהתבוננה אליו בבחילה. הוא נתעורר וישב, אבל לא אמר לה כלום והביט לארץ.
– חולה הנך או לא? – שאלה נסטסיה, וגם הפעם לא קבלה מענֶה.
– אתה, צריך היית, לכל-הפחות, לצאת החוצה, - אמרה לאחר שתיקה קצרה – שינשב בך הרוח קצת. אכֹל תאכל או לא?
– לאחר-כך, – הוציא קול חלש – לכי! – ונפנף בידו הנפת-יאוש. היא עמדה עוד זמן-מה, שלחה בו מבט של חמלה ויצאה. כעבור רגעים אחדים נשא את עיניו והביט ארֻכות על הטה ועל המרק. אחר-כך לקח את הלחם, את הכף והתחיל לאכול.
בלי תאָבון, מכונתית, בלע שלש-ארבע כפות-מרק. כאב-ראשו הוקל. אחרי אכלו, השתרע שוב על הספה, אבל לישון לא יכֹל. הוא שכב בלי נוע, ופניו כבושים בכר. חלומות בהקיץ שחרוהו, ומשֻנים היו החלומות. לרֹב רקם לו דמיונו, שהוא באיזה מקום באפריקה, במצרים, בנוה-מדבר. האורחה נחה, הגמלים רובצים, עצי תֹמר גדלים מסביב; הכל סועדים את לבם. ברם הוא אינו פוסק משתות מים, מים, ישר מן הנחל המפכֶה פה, מן הצד, זורם ושואן. קרירות נעימה מרחפת וכל-כך נפלאים-נפלאים וכחלים המים, הקרים והשוטפים על-פני סלעים מרֻבי-גוָנים ועל-פני החול הנקי כל-כך וזהרורי-זהב לו... פתאום עלה באזניו צלצול ברור של שעון. הוא נזדעזע, נתעורר, הרים ראשו, השקיף מחלון, שִעֵר את השעה ופתאם קפץ ממקומו, עֵר לחלוטין, כאִלו דחף אותו מאן-דהו מעל הספה. על בהונות רגליו נגש אל הדלת, פתָחה מעט חֶרֶש והתחיל להקשיב רב-קשב אל עבר המדרגות. לבוֹ דפק בחָזקה ובאימה. אבל על המדרגות היה שקט, כאִלו הכל נשקע בשנת... משֻנה ופראי נראה הדבר בעיניו, שהוא יכֹל לבלות בשנת-חלשות שכזו את כל הזמן מאמש, ועדַין לא עשה כלום, לא הכין כלום... בעוד שאפשר כי השעון השמיע כבר את השעה השישית... ופתאם אחז אותו חפזון קדחתני בלתי-רגיל ומלא בלבול; תחת מצב-השֵנה והקֵהות והטמטום, אמנם, גם ההכנות הדרושות לא היו מרֻבּת. הוא חגר כל כֹּח התאמצותו, בכדי לחַשֵב מראש כל פרטי העניין ולבלי לשכוח דבר; והלב כל העת דפק, עד כי כָבדה עליו הנשימה. ראשית, צריך היה לעשות עניבה לחבּרה אל בגדו, – עבודת רגע אחד. הוא הרים את הכר שלו, פשפש והוֹציא מתוך הלבָנים הנערמים שם כתֹנת ישָנה, לא-כבוסה, בלויה לגמרי. מסחבות-הכתֹנת קרע לו פתיל, זרת רחבו ושמונה ארכוֹ. את הפתיל הזה קִפל לשנים, הסיר מעל עצמו את בגד-הקיץ הרחב שלו (בגדו העליון היחידי; הוא היה מצמר-גפן, חזק עוד ועבֶה) והתחיל לחבר בתפירה את שני קצות הפתיל קרוב לזרוע השמאלית מבפנים. ידיו רעדו מאד בשעת התפירה, אבל הוא התגבר ועשה את מלאכתו, באֹפן שמבחוץ לא נראה כלום כשלבש שוב את הבגד. מחט וחוטים הוכנו אצלו עוד מאז, והיו מֻנחים בארגז-השלחן בגליון-ניר. ובנוגע לעניבה בעצמה, היתה זו המצאה שלו, אשר המציא, כדי לשים בה, בעניבה, את הקרדֹם. הן אי-אפשר היה לשׂאת בחוץ את הקרדֹם ביד. ואלו היה רק מחביאו תחת הבגד, הרי היה צרךי להחזיק בו ביד מבחוץ, מה שהיה נראה לעין. ברם עכשו, כשיש עניבה, די רק לשים בה את ברזל-הקרדֹם, בכדי שהקרדֹם יהיה תלוי כל הדרך תחת הזרוע – ואין פוצה פה ומצפצף. ואם ישים עוד את שמאלו בכיס-הבגד, יוכל להחזיק בה מבלי-משים את קצה היד של הקרדֹם, שלא יתנדנד. והיות שהבגד היה רחב מאֹד, שק ממש, לא היה יכול להיות נִכּר מבחוץ, שהוא תומך בידו אשר בכיס באיזה דבר, את מעשה העניבה הזאת המציא כבר לפני שבועים.
אחרי אשר גמר את ענין העניבה, עמד ותחב את אצבעותיו הרצפה, פשפש אצל הזוית השמאלית, והוציא משם את המשכון, שהיה מוכן ונתון שם זה מכבר. המשכון הלז, אמנם, לא היה משכוֹן כל-עִקר, אלא, פשוט, גֶזֶר של עץ מהֻקצע חָלָק, בגֹדל ובעֹבי של קופסת-סיגרות. את הגזר הזה מצא במקרה באחד מטיוליו בחצר אחת, שבאחד מאגפיה נמצא איזה בית-חרֹשת. לאחר ימים עמד והוסיף עליו מטיל-ברזל דק וחלק, מין שֶׁבֶר של טַס, שגם אותו מצא בחוץ בעת ההיא. הברזל היה קטן מן העץ, והוא צרף אותם יחד וקשרם בחוט, שתי וערב, קשר של קיְמא, אחר-כך גָלם, באֹפן יפה אף נעים, את הצרור בניָר לבן ונקי וקשר אותו מחדש בקשר, שהַתָּרָתוֹ תעלה בעמל. כַּוָנת הדבר היתה להסב על-ידי כך את תשומת-לבה של הזקנה, כשתתחיל לטפל בהתרת הצרור, ולמצא מתוך-כך את רגע-הכֹּשר. מטיל-הברזל נוסף לשם כֹּבד המשקל, בכדי שהזקנה לא תעמוד, לכל-הפחות ברגע הראשון, על טיבו של ה"משכון", אשר עץ הוא. כל זה היה שמור אתו עד עת קץ תחת הספה, ואך הוציא משם את המשכון, עלה אליו פתאום מן החצר קולו של מאן-דהו:
– כבר יותר משֶׁבע!
– יותר משבע! אלי!
הוא התנפל אל הדלת ונטה אֹזן להקשיב, חטף את כובעו והתחיל לרדת על-פני שלושה-עשר שלַבַּיו, בזהירות, מבלי השמיע קל, כחתול, נשאר עוד לעשות את הדבר הכי קשה: לגנוב את הקרדֹם מן המִּטבח. שאותו מעשה צריך להעשות דוקא בקרדֹם – זה הֶחלט אצלו מכבר. לוֹ אמנם היה עוד סכין מתקפל, מן הסכינים העשויים לעבודת-גן, אך על סכין, וביחוד על כֹּחותיו, אי-אפשר היה לסמוך, ולפיכך נתקבלה אצלו החלטה גמורה: קרדֹם. נעיר אגב-אורחא על פרט אחד בנוגע לכל ההחלטות הגמורות, שכבר נתקבלו במעשה הזה; לכלן היתה תכונה אחת מוזרה, והיא שככל אשר קרבו להתגשמותן, כן קבלו בעיניו יותר ויותר צורה של אבסורד מגֻנֶה. למרות כל המלחמה הפנימית המְעַנָּה שבו, לא יכֹל בכל הזמן הזה להאמין אפילו רגע אחד, שיציאת הדבר אל הפעל היא בגדר האפשרות. ואִלו היה מגיע בזמן מן הזמנים לידי-כך, שהכל הכל, עד הנקֻדה היותר אחרונה, היה מתברר, מתחַור ומחלט אצלו, ושוב לא היו נשארים כל פקפוקים וכל ספקות, – כי אז דוקא היה הוא, כמדֻמֶה, מסתלק מכל הענין הזה, כמו מדָּבר, אשר אין לו שחר, כמו מדבר נעדר-בינה ובלתי-אפשרי. אלא שכאן היה עדַין תהוֹם של פרטים בלתי-נפתרים וספק-ספקות. ואולם מה שנוגע להשגת קרדֹם, הנה הפרט הקטן הזה דוקא לא הסב לו כל דאגה, באשר לא היה דבר נקל ממנו. כי הנה נסטסיה, וביחוד לפנות ערב, היתה עוזבת לרגעים את המטבח ורצה לחברותיה-שכנותיה או לחנות – והדלת היתה תמיד נשארת פתוחה לרוָחה. רק מאת מנהגה זה היתה נסִבּה למחלֹקת שבינה ובין בעלת-הבית. ובכן צריך היה רק, כשתגיע השעה, לבוא בלאט אל המטבח ולקחת את הקרדֹם ואחר-כך, כעבור שעה (אחר גמר כל הדבר) להחזירהו למקומו. ואולם כאן נתעוררו גם ספקות. מה, אם הוא, נניח, יבוא בעוד שעה להחזיר את הקרדֹם ונסטסיה בינתיים חזרה מבקוריה. והרי היא לפניך! מובן, אז צריך יהיה לעמוד הלאה ולהמתין עד שתצא שנית. אבל מה אם בינתים ידרש הקרדֹם, והיא תתחיל לחפשהו, לצעק – הרי לך חֶשֶׁד או, לכל-הפחות, יָדַים לחֶשֶׁד.
ברם, כל אֵלו לא היו אלא קטנות, שהוא עדין לא התחיל אפילו לחשוב על-אודותיהן, ואף פנאי לא היה לו בשבילן. הוא חשב על העִקר, ואת הקטנות השאיר לאותה השעה, כשהוא בעצמו יוָכח בכל. ואולם זה הדבר האחרון נדמה ליוצא מגדר המציאות. כך, לכל-הפחות, נדמה לו. הוא, למשל, לא יכֹל בשום אֹפן לתאר לעצמו, שיבוא יום והוא ישים קץ למחשבותיו, יקום וילך פשוט לשם... גם זה הנסיון שעשה לא כבר (זאת אומרת, אותו הבקור בכוָנה לרַגל את המקום כראוי) הרי לא עשה, אלא נסה לעשות, אבל כלל לא באמת ובתמים, כי-אם כך: "הבה, כלומר, אלך ואנסה, הזיות בעלמא – עד מתי!" – ומיד לא עמד בבחינה, יָרק וברח בגֹעל-נפש רב כלפי עצמו. ובתוך-כך, כל השקלא-וטריא במובן המוסרי של השאלה הרי נגמרה אצלו, לכאורה, לגמרי; פלפולי רעיונו נעשו חריפים ושנונים בחרב-פיפיות, ובתוך-עצמו לא מצא עוד פרכות שכליות, שאין עליהן תשובה. אלא שבזה הצעד האחרון לא האמין, פשוט, בעצמו, ובאיזו עקשנות, ובאיזו הכנעת-עבדים, בקש לו הוכחות מתנגדות, בקש בצדי-דרכים, כמגשש באפלה, כאלו הכריחהו מאן-דהו ומשך אותו לזה. והנה היום האחרון הזה, שבא לפתע פתאום כל-כך והכריע את הכל בפעם אחת, השפיע עליו כמו באֹפן מכונתי: כאלו היה בא מאן-דהו, תופס אותו בידו ומושכהו בכֹח שלמעלה מן הטבע שילך אחריו מבלי כל דחיה, כעִוֵר, בלי כל תירוצים. דומה היה כאלו נסתבך בקצה בגדו באופן של מכונה, והוא הולך ונמשך לתוכה מאליו, בעל-כָּרחו.
בראשית – אמנם, זה היה כבר, עוד מקֹדם – עִנינה אותו שאלה אחת: מפני מה נמצאים ומתגלים כל-כך בנקל-כמעט כל מעשי-פשע שבעולם, וכל-כך ברור מסתמנים עקבותיהם של כמעט כל הפושעים? לאט-לאט בא למסקנות מגֻוָנות ומלאות-ענין. יצא, אליבא דידיה, שעִקר הסבה אינו באי-האפשרות מצד המציאות להסתיר את הפשע, כי-אם בפושע בעצמו; הפושע, כמעט כל פושע, ברגע בואו לעבור את העבֵרה נכנסת בו איזה רוח-שטות, כֹּחות רצונו ושכלו נופלים ויורדים, ובמקומם באה איזה קלות-דעת משֻנה, ילדותית, – ודוקא ברגע אשר רצון ושכל דרושים ביותר. הוא בדק ומצא, שאותן רוח-שטות והתמעטות-הרצון באות ותופסות לאדם כמין מחלה, מתפתחות לאט-לאט ומגיעות לידי קיצוניותן ברגע האחרון לפני עשית העבֵרה, נמשכות באותה צורה בשעת העבֵרה ועוד זמן-מה אחרי עשיָתה, הכל לפי אֳפִי האדם; ולבסוף מצב זה חולף והולך לו, כאשר תחלוף ותלך לה כל מחלה. מה שנוגע לשאלה: אם המחלה מולידה את העבֵרה, או העברה גופה, על-פי טבעה המיֻחד, מתלַוָה תמיד במין דבר הדומה למחלה? – על זה עוד לא מצא די-אונים בנפשוֹ לתת פתרון.
מתוך מסקנות אֵלו, גמר אֹמר בנפשו, שאצלו, בענין שלו, אין מקום לשנויים חולניים כאלה, שהשכל והרצון שלו לא יֵרדו ולא יפלו לא לפני המעשה ולא בשעת מעשה, מפני שהמעשה שלו "אינו מעשה-עָוֹן"... נחסיר פה את כל אותו הפרוצס, שעל-ידו בא לידי החלטה זו; גם בלאו-הכי הקדמנו יותר מדי והכנסנו בהרצאתנו מה שהיה צריך לבוא במאֻחר... נוסיף רק, שהמעצורים המעשיים והקֹשי החָמרי שבדבר לא תפסו במוֹחו בלתי-אם מקם פחות במעלה, "צריך רק למשול עליהם בכל כֹּח הרצון והשכל, ואז יכנעו כל המעצורים והמכשולים ברגע הדרוש ולא יפריעו בבואי להפגש פנים-אל-פנים עם כל פרטי הדבר", אבל הדבר לא נתקרב ולא היתה לו התחלה. בהחלטותיו היותר אחרונות האמין עוד פחות מבקודמות וכשהגיעה השעה, יצא הכֹּל לא כמו ששִער אלא באֹפן פתאֹמי, כמעט בלתי צפוי.
עובדה אחת פחותת-ערך הביאה אותו במבוכה גמורה עוד טרם רדתו מעל המעלות. בהגיעו אל המטבח, שדלתו היתה פתוחה לרוָחה כמו תמיד, העיף מבט אלכסוני זהיר, בכדי להִוָכח תחִלה, אם אין שם תחת נסטסיה בעלת-הבית בעצמה, ואם אין – האִם סגורות כראוי דלתות חדריה של בעלת הבית, שלא תשים בו עין בהִכָּנסו לקחת את הקרדֹם. אולם פה גדל תמהון לבו בראותו פתאום, שנסטסיה לא די שהיא הפעם במטבח, איא שהיא עוד עסוקה בתלִיַת לבָנים על-גב החבל! כשראתה אוֹתוֹ, פסקה ממלאכתה, הפכה אליו פנים והביטה אחריו עד עָברו. הוא השפיל עיניו ועבר כנראה ואינו רוֹאה. אולם על כל הדבר הקיץ קץ; אין קרדֹם! הוא חרד חרדה גדולה.
"ומהיכן למדתי, – חשב בצאתו אבל השער – מהיכן למדתי, שדוקא ברגע זה לא תהיה בבית! מדוע, מדוע. מדוע בטחתי בזה?" הוא היה כאלו נרמס ברגל, כאלו נעלב, והָשפל עד הדיוטה התחתונה. הוא התאוה ללעוג לעצמו מרֹב קצף... קצף קִהֶה של חיה רעה עלה ורתח בקרבו.
הוא התיצב שקוע במחשבות אצל השער. ללכת החוצה לטַיֵל, כביכול, היה לו לתועבה; לשוב החדרה – תועבה עוד יותר דבר. "ואיזו אפשרות אבדה לי לעולמים!" מלמל בעמדו אצל השער בלי כל מטרה, ישר לגֹבה מדורו הקטן והאָפֵל של השוֹער, שהיה פתוח גם הוא. פתאום עבר רעד בכל יצורי גֵוֹו: ממדורו של השוער, במהלך של צעדים אחדים, מתחת הדרגש מימין, נצנץ לנגד עיניו דבר-מה... הוא פנה כה וכה – אין איש. על בהונות רגליו נגש אל המדוֹר, ירד על-פני שני השלבים ובקול רפה קרא לשוער. – "זה הדבר, הוא אינו אמנם נמצא הוא בקרוב-מקום, בחצר, שהרי הדלת פתוחה לרוָחה". הוא התנפל בראשו למטה על הקרדֹם (זה היה קרדֹם) והוציא אותו מתוך שני גזרי עצים, וכאן, לפני צאתו, שם אותו בעניבה אשר מתחת למדיו, תקע שתי ידיו לתוך שני כיסיו ויצא ממדורו של השוער; עין לא ראתה! אם הכזיב השכל, הושיע השטן!" – חלף הרהור במוחו ושפתיו עִוו בצחוק משֻנֶה. המקרה הזה עודדהו מאד.
הוא הלך בדרך מתונוֹת; לא נחפז כדי שלא לתת ידים לחשוד בו. נמנע מהרבות במבטים על העוברים-ושבים, ולא עוד אלא שהשתדל לבלי להביט כלל על אחרים ולהיות בלתי-מֻכָּר ומוחש לאחרים ככל האפשר. כאן זכר במגבעתו. – "אֵלי! גם מעות היו שלשום, ולא החלפתיה בכובע!" קללה התפרצה מנפשו.
באקראי ובעין אחת השקיף לחנות אחת וראה שם על שעון-הקיר: עשרה רגעים אחר שבע. צריך היה למהר, ויחד עם זה לעשוֹת הֶקף ולגשת אל אותו הבית מן העֵבר השני...
לפנים, כשארע לו לתאר כל זה בדמיונו, יש שחשב, כי עתיד הוא להיות ירא מאד. ואולם עכשיו לא נתיָרא מאד, לא נתיָרא כלל. הוא היה עסוק אפילו בשעה זו בהרהורים צדדיים, אבל מתחלפים. בעברו את גן-יוּסוּפּ שִחֵר אותו אפילו רעיון גדול אחד אל-אודות בנין מזרקות-מים גבוהות, ואיך שמזרקות כאלו היו מצחצחות ומנעימות את האויר בכל המגרשים. ולאט-לאט בא לכלל דעה, שאִלו היו מרחיבים את גן-הקיץ על-פני כל שׂדֵה-מַרְס והיו מחברים את כל זה עם גן-מיכאל של הארמון, כי אז היה הדבר לברכה ולתפארת לכל העיר. וכאן התעניין פתאֹם: מפני מה נמשך האדם בכל הכרים הגדולים לא רק מתוך הכרח, אלא גם כמו מתוך איזה נטיה מיֻתרה, להתישב דוקא באותם חלקי-העיר, שאין בהם לא גנים ולא מזרקות, כי-אם רפש ובאשה וכל חלאה. כאן עלו בזכרונו טִיוּליו הוא במגרש-סינה, והוא נֵעור לרגע ממחשבותיו. "איזו הבלים! לא, מוטב שלא לחשוב כלום!"
"כך נהוג בודאי אצל המובָלים לגרדום, להדָבק במחשבותיהם בכל הדברים הנפגשים להם בדרכם" – חלפה מחשבה במוחוֹ, אבל רק חלפה, כברק; הוא עצמו מהר לכבות את נצנוץ-המחשבה הזאת... אבל הנה הוא הולך וקרב, הנה הבית, הנה השער. באיזה מקום השמיע שעון פתאום צלצול: אחד. "מה זאת? האמנם חצי השמינית? לא יוכל להיות, בודאי מקדים אותו שעון!"
בשער עבר לאשרו שוב הכל בשלום. גדולה מזו כמו בכוָנה פגשה אותו ברגע ההוא עגלה גדולה של שחת, שנכנסה גם היא החצֵרה וכִסתה עליו לגמרי מעין השוער, ואך עברה העגלה, מִהר ועלה בהרף-עין במעלות מימן. משם, מעב-העגלה השני, נשמעו קולות מריבים. אך בו לא שָׂם איש עין ואיש לא נזדמן לקראתו. הרבה חלונות היו פתוחים בשעה זו אל החצר המרֻבּעה, הגדולה, אבל הוא לא נשא אליהם את עיניו – לא היה לאֵל-ידו. המעלות אל דירת הזקנה היו קרובות אל השער מימין, הוא עלה במעלות...
רגע שאף רוח ותמך בידו את לבו הדופק, וכאן נגע עוד פעם בקרדֹם והתקינו; אחר-כך התחיל לעלות בזהירות ובחשאי, מאזין ומקשיב לרגעים. אבל גם סֻלם-המעלות היה ריק לגמרי בעת הזאת; כל הדלתות היו סגורות; איש לא נפגש. בדיוטה השניה אמנם היתה דירה ריקה אחת פתוחה לרוָחה, ובה עשו צבּעים את מלאכתם, אבל הם לא השגיחו בו. הוא עמד, חשב רגע ועלה הלאה. – "מובן, שטוב היה, אִלו לא היו אלה בכאן, אבל... עוד שתי דיוטות למעלה מהם".
אבל הנה גם הדיוטה הרביעית, הנה הדלת, הנה המעון אשר ממולה; מעון ריק. גם המעון שבדיוטה השלישית, אשר מתחת למעונה של הזקנה, ריק הנהו: הכרטיס, שהיה מֻדבּק אל הדלת במסמרים, הוסר, – נסעו בעליו מכאן!... נשימתו קצרה. להרף-עין חלף במוחו: "לילך מפֹה?" אבל הוא לא ענה לעצמו דבר ונטה אזנו לדלת דירתה של הזקנה: דממת-מות. אחר-כך התחיל שוב להקשיב אל המעלות מתחת; הקשיב הרבה, רב קשב... אחר כך התבונן לעצמו ולצדדין בפעם האחרונה, כִּנֵס את עצמו, היְשיר את בגדיו, התקין שניתאת הקרדֹם בעניבה. "האם לא חִוֵר אני... ביותר? האם לא נרגש ביחוד? היא חשדנית... האם לא להמתין עוד... עד שיֵרָגע הלב?...
אבל הלב לא נרגע. להפך, כמו מכונה, דפק עוד יותר, יותר, יותר... הוא לא עצר עוד בעצמו, שלח לאט את ידו אל הפעמון ויצלצל. כעבור חצי-רגע צלצל שנית, ביתר תֹּקף.
אין מענֶה. לצַלְצֵל בעלמא לא היה כדאי וגם בלתי מתאים למצבו. הזקנה, כמובן, היתה בבית, אלא מלאת-חשד ולבדה. הוא ידע במדה ידועה את הרגלֶיה... ושוב הסמיך את אזנו לדלת. האם היה חושיו כל-כך חדים (מה שבכלל קשה להניח), או שבאמת אפשר היה לשמוע, אבל לו נשמע פתאום רשרוש-יד זהיר אצל כף-המנעול וכעין-שמלה בדלת עצמה. מאן-דהו לא נראה התחבא בפנים, וכמוהו מבחוץ, עמד אצל המנעול והקשיב, כמדֻמה, גם-כן על-ידי הסמָכַת-אֹזן...
הוא עשה תנועה מכֻוֶנת משמיעה-קול וגם מלמל איזה דבר בקול, להראות, שאין הוא מתחבא. אחר-כך צלצל בשלישית, בנחת, ובחשיבות ובלי כל קֹצר-רוח. לאחר-כך, כשהיה נזכר ברגע זה זכרון ברור, בהיר (רגע זה נחרת בו לנצח), היה תמה על עצמו, מהיכן נטל כל-כך הרבה ערמומיות, ובפרט ששכלו כאלו הָאָפַל לרגעים ואת גופו כמעט שלא חש בעצמו... כעבור רגע נשמע קול הבריח בהוּסָרו.