החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק V

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק ראשון, פרק V
→פרק IV	פרק VI←

אמנם, זה עוד לא כבר אמרתי לבקש מאת רזומיחין, שימצא למעני איזו הוראות־שעה, או מה־שיהיה...– עמד רסקולניקוב סוף־סוף על ציר־מחשבותיו – אבל עכשו במה הוא יכול להושיעני? נניח, שימצא לי איזו הוראות־שעה, יחלק אתי את פרוטתו האחרונה, אם רק יש לו, באֹפן שגם, אפשר, נעלים יקנה לי וגם את תִּלבָּשתי יתקן, בכדי שתהא לי אפשרות ללכת לשעורי... המ... נו, והלאה? מה יתנו ומה יוסיפו לי הפרוטות? וכי לכזה אני צריך עכשו? באמת, מגֻחך הוא, שהלכתי אל רַזומיחין"...
השאלה, למה הלך הפעם לרזומיחין, הסַבּה לו דאגה גדולה ויתֵרה משנדמה לו; בסערת־לב עזה בִקש איזו כַוָּנה רעה ונוראה בשבילו בזו העובדה הכי־רגילה, לכאורה.
"מה זאת? האֻמנם אמרתי לפתור את כל השאלה ברזומיחין לבדו? האמנם מצאתי מוצא לכל ברזומיחין?" – שאל את עצמו בתמהון.
הוא חשב ושפשף את מצחו, ומשֻׁנה הדבר – לפתע פתאם וכמעט מאליו, אחרי הסתַּבּכות־הרהורים ממֻשכה, בא אליו רעיון מוזר אחד.
"המ... לרזומחין", רטן פתאם במנוחה גמורה, כאלו מתוך קבלת החלטה אחרונה, – "לרזומיחין אלך, זה ודאי, אלא – לא עתה...אני אבוא אליו... ביום השני... ממחרת לאותו דבר... לאחר המעשה... כשהכֹּל יתחיל מחדש"...
ופתאם שב אליו רוחו.
"לאחר המעשה, – צַוַח וקפץ מעל הספסל – וכלום זה יהיה? כלום באמת יהיה?"
הוא עזב את הספסל וילך, ויברח. הוא רצה לשוב על עקביו, לעבר ביתו, אך הרעיון ללכת הביתה היה לו פתאום לתועבה רבה: שם בּפִנה, באותו המעון־הארון הנורא, הן גָמל כל זה מלפני חֹדש ויותר; וילך רסקולניקוב אל כל אשר נשאוהו עיניו.
הרעד העצבני עבר אצלו למין רעד של קדחת; הוא חש גם קֹר; בעצם יום־חֹם שכזה נעשה קר לו. הוא התחיל להתאמץ (כמעט שלא בהכרה, על־פי איזה הכרח פנימי) להסתכל היטב־היטב בכל אשר נפגש לו על דרכו, כאלו חזר אחרי דבר, אשר יסיח את דעתו בחָזקה, אבל חפצו לא עלה בידו, ולרגעים שקע ברֹב־מחשבות. הוא היה מזדעזע, מרים ראשו ומתבונן לצדדין – ומיד שוכח על־אודות מה חשב כרגע ואף את המקום אשר חלף בו. באֹפן הזה עבר את כל אִי־וַסִילִי, יצא אל ניֶבה־הקטנה, עמד את הגשר ונפנה אל האיים. הדשא והרעננות יָשרו לראשונה בעיניו הלֵאות והמצויות אצל אבק־העיר, אצל סיד וחומות גדולות, מְצֵרות ומדכדכות. כאן נעדרו גם מחנק, גם בָּאשה, גם בתי־מרזח. אולם מהרה נעשו גם הרשמים החדשים והנעימים הללו לחולניים ומרגיזים. יש שהתייצב לפני איזה מעון־קיץ הנתון בתוך הירק המסובבו, הביט לתוך הגדר, ראה מרחוק על המעקות ובמרפסת נשים עדויות, ובפרדסים – ילדים רצים אנה ואנה. ביחוד לקחו את לבו הפרחים; עליהם התעכב מבטו ביותר. נפגשו לו גם מרכבות נהדרות, רוכבים ורוכבות; הוא היה מעביר עליהם עינים סוקרות ושוכח אותם עוד בטרם נעלמו מלפני עיניו. פעם עמד ומנה את מעותיו; נמצאו כשלשים קופיקות; "עשרים לשוטר, שלש לנסטסיה בעד המכתב; יוצא שלמֵרמלַדובים נתן אמש כארבעים ושבע קופיקות, או חמישים" – עשה חשבון לשום־מה, אבל מיד שכח אפילו למה הוציא את הכסף מכיסו. הוא נזכר על זה, כשעבר אצל בית־מזון אחד והרגיש שהוא רָעֵב... הוא נכנס, שתה כוס יין־שרוף ואכל איזו לביבה ממֻלאה. את אכילת־הלביבה גמר שוב בדרך. יין־שרוף לא בא אל פיו זה כבר, ולפיכך השפיעה עליו גם הכוס האחת אשר שתה. רגליו כָּבדו פתאם, ותשוקת־תרדמה נפלה עליו. הוא כונן צעדיו הביתה; אולם אל אִי־פטֶר נפסק הלוכו מתוך עיפות גמורה, והוא סר מעל הדרך, יצא אל השיחים, נפל על העשב ויישן בכהרף־עין.
החלומות שאדם חולם במצב־רוח חולני יש שמצטינים בבליטות יתֵרה, בבהירות רבה ובקרבה גמורה אל המציאות. התמונה יש שהוא כֻּלָה בעתותים, אבל מקום־החזיון וכל הפרוֹצֶס שלו הִנם, יחד עם זה, כל־כך קרובים לאמת ומלאים פרטים כל־כך דקים, אמנם בלתי־צפויים, אבל מתאימים במובן האמנותי לשלֵמות התמונה, עד שבעל־החלום בעצמו בהָקיץ לא היה יכול להמציאם בדמיונו בשום־אֹפן, ואפילו אם יהיה אמן כפוּשקין וכטוּרגֶניב. חלומות כאלה, חלומות חולניים כאלה, נזכרים לאחר־כך זמן מרֻבֶּה ומשאירים רֹשם חזק על גופו של אותו אדם, הנסער והנרגש גם בלאו־הכי.
חלום נורא חלם רסקולניקוב. ימי ילדותו עלו לפניו, בהיותו עוד בַּעֲיָרתו, הוא בן־שבע ומטַיֵל ביום חג לפנות ערב עם אביו מחוץ לעיר.
העת אפורה, היום מַהבִּיל, המקום – ממש כזה שנחרת בזכרונו; גדולה מזו: בזכרונו בהקיץ היה אותו מקום מטֻשטש לגבי זה שנראה לו כעת בשנתו. העיָרה נשקפת כֻּלה כמו על כף איש, מסביב אין עץ ואין ענף; רק באיזה מרחק כביר, בקצה אֹפק השמים, משחיר יער קטן. צעדי מספר אחרי החָצר האחרונה של העיר עומד בית־מרזח. בית־מרזח גדול, שתמיד בעברו אצלו, אגב־טיול עם אביו, היה עושה עליו רֹשם, שאין אי־נעים ממנו ורשאים אפילו לאמר, מטיל עליו אימה. שם היה תמיד המון גדול כל־כך וכל־כך צעקו שם, צעקו, צחקו, חֵרפו וגִדפו, זמרו צרודות ומכֻערות, הכו איש את רעהו מכות־רצח, ומסביב לבית־המרזח שוטטו תמיד פרצופים כל־כך שכורים ואיֻמים... בהפגשו אִתָּם, היה נלחץ בכל כֹחו אל אביו ורועד כֻּלו. אצל בית־המרזח היתה דרך־הרבים, דרך צדדית שבין הכפרים, תמיד מלאה אבק רב ושחור כל־כך. הולכת היא ומתפתלת, וכשלש מאות צעדים הלאה, מימין, הרי היא סובבת ומקיפה את בית־הקברות של העיר. בתוך בית־הקברות בית־תפלה, בנין אבנים עם כִּפָּה ירֻקה, שפעמַיִם בשנה היה הוא, עם אביו ועם אמו, בא שמה לתפלת־מוסף, בימי הזכרת נשמת זקנתו, שֶׁמֵּתה לפני עִדן ועִדָנים ואשר מעודו לא ראה אותה. לאזכרתה של הנפטרת היו אבותיו לוקחים אתם אל בית־התפלה על טס לבן ובמטפחת נקיה דַיְסַת־סֻכּר מאֹרֶז, שצמוקים נעוצים בה שתִי ועֵרב. הוא אהב את בית־התפלה הזה עם צלמי־הקדושים הישָׁנים שבו, שהיו לרב בלי מסגרות, ועם הכהן הזקן בעל הראש הרועד. על יד קבר הזקֵנה ומצבת־האבן שעליו היה קבר קטן של אחיו הצעיר ממנו, שמת בן־ששה חדשים, ושגם אותו לא ידע ולא זכר כלל, אלא שאמרו לו, כי היה לו אח שכזה, ומדי בואו אל בית־הקברות, היה ברגש־אש־דת וביראת־הכבוד מצטלב על גב־הקבר, משתחוה לו ומנשקהו. והנה בחלומו: הוא הולך בדרך עם אביו אל בית־הקברות ועובר על־פני בית־המרזח; הוא אוחז בכף אביו ומעיף עין־בְּעָתה על בית־המרזח. דבר אחד מֵסב עליו את תשומת־לבו: בפעם הזאת יש כאן מעין איזו חגיגה, המון עירוניות לבושות־פאר, נשים כפריות עם בעליהן ועֵרב רב, הַכֹּל שִׁכּוֹרִים, הכֹּל מזמרים זמירות, ואצל מבוא בית־המרזח עומדת עגלה, ועגלה משֻנה. זוהי אחת מאותן העגלות הגדולות, שבהן רותמים סוסי־משא גדולים ומעבירים עליהן סחורות וחביות יין. הוא אהב תמיד להביט על סוסי־המשא הגדולים הללו, ארֻכּי־הרְעָמות, בעלי הרגלים העבות, שדרכם ללכת בשלוה, בצעדים מדודים, מבלי התפעל כלל מהרי־המשא שמאחוריהם, כאלו קל וניחא להם בעגלות משאר בלא־עגלות. אבל עתה – משֻׁנה הדבר – רתמו בעגלה גדולה שכזו סוסת־אכרים קטנה, כחושה, שׂרֻקה, אחת מאותן הסוסות, הנשברות לפעמים תחת סֵבל של עגלה טעונה עצים או שחת, ביחוד כשהעגלה טובעת בבֹץ או נעכבת במסלול־האופן, ואז – הוא ראה זאת לעתים מצויות – מלקים אותן האכרים באכזריות קשה, כל־כך קשה, בשוטים וברצועות, לפעמים בסנטר ובעינים, ורחמיו כל־כך נכמרים, כל־כך נכמרים למראה הזה, והוא כל־כך עלול לבכות על זה, עד שאמו היתה תמיד מעבירה אותו מעל־פני החלון. אבל הנה קול שאון רב עולה: מבית־המרזח יוצאים איזו מיני אכרים גבוהים־גבוהים ושִׁכּוֹרים־שכורים עם בַּלַלַיקָאות וצָוחוֹת ופזמונות, בחֻלצות אדֻמות וכחֻלות, עם סודרים חמים על הכתפים. "שבו! שבו כֻלכם!" צועק אחד מהם, אכר צעיר עוד לימים, בעל צואר אדם מאד ופני־בשר אדֻמים כלֶפת – "את כֻּלכם אוביל על עגלתי, שְׁבו!". אבל מיד נשמעו קולות־צחוק וקריאות:
– כלום סוסה שכזו תשא לבדה!
– נטרפה דעתך עליך, מיקוֹלקה: לרתום סַיָח שכזה בעגלה שכזו!
– והן מין שׂרֻקה שכזו היא בודאי כבר כבת־עשרים, אחים!
– שבו, את כֻּלכם אוביל! – צוֵחַ שוב מיקולקה, קופץ ראשון לתוך העגלה, לוקח את המושכות ומתיצב בקדמת־העגלה בכל קומתו. – על החוּם נסע מַטְוֵי (צועק מיקולקה בעגלה) ושׂרֻקה זוּ, אחי, שֵׁבֶר־לבי היא: כמדֻמה, שנכון אני להרגה בכל רגע, לחם חנם היא אוכלת. אומר אני לכם, שבו! במרוצה נֵלֵכה! במרוצה! – והוא נוטל בידו את השוט ומכין עצמו בהנאה להלקות את הסוסה.
– שבו, איפוא, מה? – מלַהגים בקול רם בתוך ההמון –– הן שומעים אתם, במרוצה יסע!
– סוסה זו לא הלכה במרוצה זה שנות עשר.
– תלך!
אל תחמולו, אחים, קחו שוטים, הכונו!
גם זה נכון! הלקוה!
הכל עולים לעגלתו של מיקולקה בלהג פראי, בהלצות. זחלו ועלו כששה אנשים, ועדַין יש מקום פנוי. מעלים אליהם אשה אחת, עבה ואדֻמה. היא כֻלה בבגדי ארג־צמר אדֹם, בצניף עם פניני־זכוכית, על רגליה נעלי־עור, מפַצחת אגוזים קטנים ומגחכת. מסביב בהמון גם כן מגחכים, ובאמת, איך לבלי לצחוק: סוסה לא־תצלח שכזו טעונה משא כבד שכזה – תָּרוץ! שני בחורים שבעגלה נוטלים בידיהם איש איש את שוטו, בכדי לעזור למיקולקה. נשמעה פקודת – "נו!"– הסוסה מושכת בכל כֹּחה, עוקרת את העגלה ממקומה, אבל לא רק במרוצה, אלא גם לסחוב לאט־לאט אינה יכולה; היא עושה צעדים קטנים־קטנים, נואקת, כורעת ושוֹפֶפת מהַלְמוּת שלשת השוטים, היורדים עליה כברד. הצחוק והלהג בעגלה ובהמון נכפלים, אבל מיקולקה כועס, ובאפו כי עז הוא מלקה תכופות את הסוסה כאילו מאמין הוא באמת, שיכולה היא להוביל במרוצה.
– הניחו גם לי, אחים, – צועק בחור אחד מן ההמון ברֹב תֵּאָבון.
– שבו כֻלכם, שבו! – צועק מיקולקה – את כֻּלכם תשא ותוביל. הרֹג אהרגנה! – ובתוך־כך הוא מלקה, מלקה אותה, וכבר אינו יודע במה להכות אותה מרֹב חֵמה.
– אבא, אבא, – צועק הוא אל אביו, – אבא, מה המה עושים? אבא, את הסוסה המסכנה הם מכים!
– נלכה, נלכה מזה! – אומר האב – שִׁכּוֹרים הם, משתובבים, הנבערים, נלכה, אל תבֵּט שמה! – ואביו רוצה להוליכהו משם, אבל הוא מתמלט מתוך ידיו וְאַבוד־עשתונות הריהו רץ אל הסוסה. אבל זו – מר לה מר, נשימתה מתקצרת; היא פוסקת, שוב מושכת, מתמוטטת.
– עד מות! – צועק מיקולקה. – גזֵרה היא! הרג אהרוג!
– האם אין כל אלהים בלבבך, רוצח־היער?! – צועק זקן אחד מן החבורה.
– הראיתם מימיכם, שסוסה דלה כזו תוביל משא רב כל־כך? – מוסיף השני.
– היא לא תחיה מן המכות האֵלו! – צועק השלישי.
– לא עסקכם! קנין־כספי היא! בידי לעשות בה כחפצי. שבו עוד! כֻּלכם שבו! רוצה אני דוקא, שתלך במרוצה!..
פתאם מתפרץ קול־צחוק כרעם ומכסה הכל: הסוסה לא הבליגה על כאב ההכאות התכופות ומתוך חולשה התחילה בועטת ברגליה האחורַניות. אפילו הזקן לא יכֹל להתאפק ויצטחק. ובאמת: לא־תצלח שכזו – ובועטת!
שני בחורים מן ההמון מוצאים גם הם איש איש שוט ורצים אל הסוסה להלקותה בצדדיה, כל אחד רץ מעֱברו הוא.
– על סנטרה, על עיניה הַלְקה, על עיניה – צועק מיקולקה.
– זֶמר, אחים! – צועק מאן־דהוא מתוך העגלה, כל המקהלה פוצחת רנה.עולה קול־ זמר עליז,מכה התֹּף ובסוגרי־החרוזים – שריקת שפתים.הנקבה מפצחת אגוזים ומחַיֶכֶת.
...הוא רץ ומתקרב אל הסוסה, הוא רץ לפּניה, הוא רואה, איך שמלקים אותה על עיניה, על עיניה ממש! הוא בוכה. לבבו יחשוב להִשָׁבר, דמעותיו זולגות. אחד מן המלקים נוגע בפניו; הוא אינו מרגיש בזה, הוא סופק כפיו ביללה, נוהם, נופל לפני הישיש לבֶן־הזקן, המניע בראשו ודן את כל המחזה לחובה. אשה אחת תופסת בידו כחותיה לסחוב, ושנית היא מתחילה בועטת.
– אַח, שֵׁדָה! שופך מיקולה את חמתו עליה. הוא משליך את השוט, כופף עצמו ומוציא מעל קרקע העגלה מוט ארֹך ועב, אוחז בקצה המוט בשתי ידיו ובכל כחו הוא מניפו על השְׂרֻקה.
– הוא יכֶּנָה לרסיסים! – צועקים מכל עבר.
– יפוצצנה!
– קנין־כספי! – צועק מיקולקה ובמלֹא תנופת ידו הוא משלשל את מוט על גב הבהמה. נשמע הֹלֶם חזק.
– הַכּוּהָ! הכוה! למה חדלתם! – צֹוְחים מתוך ההמון. ומיקולקה מניף ומשלשל את המוט בפעם השניה. הסוסה האֻמללה שוקעת לאחוריה ונוטה לנפול, אלא שהיא קופצת ומושכת, בטפת־כֹּחותיה האחרונה היא מושכת את העגלה לצדדים שונים, בכדי לעקרה ממקומה. ואולם מכל עֵבר מקדמים את פניה ששה שוטים, והמוט אשר ביד מיקולקה עולה ויורד בשלישית, ברביעית, בהכאות מדודות ובמלֹא תנופת היד. מיקולקה מלא זעף איֹם, על שאינו יכול להרגה בפעם אחת.
– חַיָה וקַיָמָה עדַין! – צועקים מסביב.
– עתה תִפֹּל בודאי. אחים, עתה בא קִצהּ! – צועק מתוך ההמון חובב רצח אחד.
– בקרדֹם הַטֵּה אותה! מה יש להמתין! צריך לכלותה בפעם אחת, צועק השלישי.
– אי, יאכלוך הזבובים! פנו דרך! – מוציא מיקולקה מתוכו קולות
שגעון, משליך את המוט, כופף עצמו שוב לקרקע העגלה ומוציא משם מעדר שכֻּלו ברזל. – הזהרו! – צועק הוא ומהמם את סוסתו המסכנה במעדר. ההכאה גזרה דבר־מה; הסוסה התנודדה, ישבה שפופה, חָפצה למשוך עוד פעם, אבל הברזל נִחַת שנית על גבה והיא נופלת לארץ, כאלו חתכו לה את ארבע רגליה בחדא מחתא.
– עֲשׂו בה כָלָה! – צועק מיקולקה וקופץ מעל העגלה כמטֹרף. בחורים אחדים, אדֻמים ושִׁכּוֹרים כמוהו, חוטפים מכל הבא לידם – שוטים, מקלות, את המוט – ורצים אל הגוססת. מיקולקה מתיצב בצדה ומתחיל לקַצות בה בברזל בעלמא. הסוסה מבליטה את סנטרה, גונחת קשה ומתה.
– נפחה נפשה! – צועקים בהמון.
– וכי למה מאנה לרוץ?!
– קנין כספי! – צועק מיקולקה, והברזל בידו והדם בעיניו. הוא עומד כמצטער על שאין מי להרוג עוד.
– ובאמת אין אלהים בלבבך! – צועקים מההמון קולות מספר.
ואולם הילד החֵלֵכָה לא קם בו רוח. בשַׁועה הוא פורץ לו דרך אל השׂרֻקה, מחבק את סנטרה המת, הרטֹב בדם ומנשק אותו, מנשק את עיניה, שפתיה... אחר־כך הוא מתעורר פתאֹם ובהתרגשותו העזה הוא מתנפל על מיקולקה באגרופים קטנים. ברגע זה מופיע אביו, שרדף אחריו זה זמן רב להשיגו, אוחז בו לאחרונה ומוציאהו על כפיו מתוך ההמון.
– בוא! בוא! – הוא אומר אליו – הביתה נלך!
– אבא! בעד מה... את הסוסה המסכנה... הרגו? – נתן את קולו בבכי, אולם לגרונו הושׂם מחנק והדברים מתפרצים מחָזהו המדֻכדך בצעקות.
– שִׁכּוֹרים... משתובבים... זה לא עניננו... נלכה! – אומר אביו. הוא תפס את אביו בידיו, אבל בחזֵהוּ מוּעקה, מועקה. הוא רוצה לשאוף רוח, לצעוק – וייקץ.
רסקולניקוב היה כֻלו טבול בזֵעה, גם שערותיו היו לחות מזעה, נשימתו קָצרה, הוא קם באימה.
– תודה לאֵל, זה רק חלום! – אמר ביָשבו תחת אילן ובשאפו רוח לרוָחה. – אבל מה זאת? האם לא טֵרוף של חֹם בי? חלום בלהות שכזה!
כל גופו היה כמו שבור; בנפשו – תֹּהו ואֹפל. הוא שם זרועות־ידיו על ברכיו ויסמוך את ראשו עליהן.
– אֵלי! – קרא – האֻמנם אקח אני קרדֹם ואלך להכות על ראשה, לרוצץ את גֻלגָלתָּהּ... להחליק בדם חם, מתדבק... לשבור את המנעול, לגנוב ולרעוד; להתחַבּא טבול־דם... עם קרדֹם... אלי, האמנם?
הוא רעד כעלה נדף בּדַבּרו את הדברים האלה.
– ולמה זה אנכי! – המשיך כמו בתמיה גדולה – הן ידוע ידעתי, כי זה
למעלה מכֹּחותי, ולמה, אפוא עִניתי את נפשי עד הֵנּה? הן עוד אמש, אמש, בלכתי לעשות את זה... הנסיון, הן עוד אמש הבינותי לחלוטין, כי כבד ממני הדבר לשֵׂאתו... ומה לי, אֵפוא, עתה? למה עוד פּקפּקתי עד הנה? הן אמש בּרָדתי מעל המעלות אמרתי בעצמי, שׁזה נִוּוּל, תעוב, שפלות... בהקיץ – הן הרעיון לבדו ממלאני גֹעל ואימה...
– לא, יכבד ממני הדבר, יכבד! ואם גם נניח, שאין שום ספק בצדקת כל חשבונותי; יהא אפילו, שכל מה שהָחלט בחֹדש זה ברור הוא כשמש ונכון כארתּמֵטיקה, אלי! הן אני, בכל אֹפן לא אעשה את הדבר!...
יכבד ממני, יכבד! למה אֵפוא, למה אֵיפוא עד הנה...
הוא קם על רגליו, הביט בתמהון על כל סביבותיו, כאִלו תמוה היה בעיניו גם מה שהוא נמצא בכאן, וילך אל גשר ט. – הוא היה חִוֵר, עיניו בערו, עַיפות היתה בכל אבריו, אבל הנשמה כמו הוּקלה עליו פּתאם. הוא הרגיש, כי כבר הסיר מעליו את העֹל הנורא, אשר הכביד עליו ימים כל־כך הרבה, ולנפשו היתה הרוָחה והשלום. "אלהים! – התפּלל – הורני את הדרך אשר אלך בה ואני אחזור בי מזו הַ... הזיה הארורה!"
בעָברו על הגשר הביט בהשקט ובמנוחה על ניבה־הנהר ועל השקיעה הבהירה של החמה האדֻמה, הבהירה, למרות חולשתו, כמעט שלא הרגיש כל עיפות. כאִלו המכה הגדולה אשר היתה בקרב לבו נפתחה פתאם. חֵרות, חרות! משֻׁחרר הוא כעת מחבלי־הקסמים, מן הכשוף, מרשת יצר־הרע!
לאחר זמן, כשהיה נזכר בימים האלה ובכל אשר קרה לו בהם, כשהיה מעלה אותם בזכרונו רגע אחר רגע, נקֻדה אחר נקֻדה, קו אחר קו, היה דבר אחד מעורר בו תמיד הרגשת־תְּהִיָה, הדומה ואמונת־הבל; בעצם היה אותו דבר לא מן הבלתי־רגילים ביותר, אלא שאחר־כך היה תמיד נדמה לו, כאִלו הוא הוא אשר יָעַד את גורלו מראש.
וזה הדבר: הוא בשום אֹפן לא יכל להבין ולבאר לעצמו, למה הוא, העָיֵף והמעֻנֶה, שלכאורה היה עליו לבחור את הדרך הכי־קצרה וישרה לביתו, בחר לשיבתו דוקא דרך מגרש־סיניה, מגרש אשר לא היה בו כל צֹרך להליכתו. העקמימות אמנם לא היתה גדולה, אבל גלויה לעין ומיֻתֶּרת לחלוטין. אמת, עשרות פעמים אֵרע לו לשוב הביתה מבלי שים לב לרחובות אשר עבר בהם. אולם למה – שאל הוא תמיד – למה באה אותה פגישה, פגישה כל־כך חשובה, כל־כך מחליטה בשבילו וכל־כך מקרית, אותה פגישה במגרש־סיניה (שכּלל לא היה דרוש לו לעבור שם), למה באה אותה פגישה דוקא באותה שעה, באותו רגע של חייו, דוקא במצב־רוח ובמעמד שכזה, שרק בקשר עִמם יכלה היא, אותה פגישה, לעשות את הרֹשם ולהשאיר את ההשפעה היותר מכריעה על כל גורל־חייו? כאלו עמדה היא שם בּכַוָנה והמתינה לו!
היה קרוב לשעה התשיעית בעת שעבר את מגרש־סיניה. כל בעלי השלחנות, העֲרֵבוֹת, המחסנים והחנֻיות או שסגרו את בתי־מסחרם או שהסירו וסדרו את סחורתם והלכו הביתה, מה שעשו גם קוניהם, אבל בתי־המזון בדיוטות התחתונות, בחצרות־סיניה הנרפשות והסרוחות, וביותר אצל בתי־המזיגה, התגודדו כל מיני תגרנים וסמרטוּטרים שונים. רסקולניקוב חבב ביחוד את כל המקומות הללו, לרבות את הסמטאות הקרובות, מדי יצא החוצה להתהלך באין מטרה, כאן לא משכו סמרטוטיו כל עין סוֹקֶרֶת־מֵעָל; ותהא חיצוניותו מה שתהיה – איש לא יתעבֵּר עליו בגלל זה. אצל הסמטה ק. בקרן הסמטה, היו אצל עירוני אחד ואשתו שני "מעמדים" למכירת חוטים, פתילים מטפחות וּכדומה. הם גם כן התכוננו ללכת הביתה, אלא שנתאחרו בגלל שיחתם עם המַכָּרה שבאה אליהם, מכרה זו היתה אלישבע איבַנובנה, או פשוט, כמו שקראו לה הכֹּל, אלישבע, אחותה הצעירה של אותה אֱלֵינה איבנובנה. המַלוָה־ברבית הזקנה שרסקולניקוב היה אצלה אתמול למַשכֵּן את שעונו ולעשות נסיון... הוא ידע הכל מכבר על־אודות אלישבע זו, ואף פלונית הכירה אותו מעט. זו היתה בתולה גבוהה, כִּבדת־תנועה, בישנית ועֲנוית, כמעט הדיוטית, בת שלושים וחמש, שפחה חרופה אצל אחותה עובדת בשבילה יומם ולילה, חֲרֵדה מפניה ונושאת וסובלת ממנה אפילו הכאות. היא עמדה עם צרור, שקועה בהרהורים, לפני העירוני ואשתו והקשיבה לדבריהם. הללו באדו לה דבר מה דבר־מה בהתפעלות רבה. כאשר ראה אותה רסקולניקוב פתאֹם, חדרה אל קרבו איזו הרגשה משֻנה, הדומה להתפלאות עמֻקה, אף כי בפּגישה זו לא היה שום דבר מפליא.
– יפה היה לך, אלישבע איבנובנה, להחליט בעצמך, – דִבֵּר העירוני בקול בואי אלינו מחר, בשעה השביעית בערך. וגם אלה יבואו.
– מחר? – אמרה אלישבע בקול ממֻשך, תפושׂת הרהורים, כבִלתי יודעת להחליט דבר.
– הוי, אימה יתירה מטילה עליך אלינה איבנובנה! – טִרטרה אשת הרובל, אשת־חיל זריזה ומהירה – מביטה אני עליך: אין בינך ובין ילדה קטנה ולא־כלום. לכאורה אין היא לך אלא אחות־חורגת, והרי איזה שלטון בלתי־מֻגבּל היא שולטת בך!
– ואַתּ בפעם הזאת לא תגידי לאלינה איבנובנה דָבר – הפסיק הבעל – הנה עצתי. תבואי אלינו מבלי שאול את פיה. העסק – עסק טוב. לאחר כך תדע גם אחותך בעצמה להסכים לו.
– לבוא?
– בשעה השביעית מחר; גם מאלה יבואו; בעצמך תחליטי.
– וגם את הַמֵחם נחַמם, – הוסיפה האשה.
– טוב, אבוא, – מִלמלה אלישבע, מתוך הרהוריה, ולאט־לאט נעקרה ממקומה.
ברגע זה עבר רסקולניקוב ולא יָסַף לשמוע דבר. הוא עבר חֶרֶש, לא־מֻכָּר, משתדל שלא תאַבֵּד הקשבתו אף מלה אחת מן השיחה. ההתפלאות אשר היתה בו בתחִלה עברה לאט־לאט לרגש שׁל אימה, כאלו קֹר עבר בכל בַּדי־עורו. לוֹ נודע אפוא פתאם ובאֹפן בלתי־צפוי, כלל שמחר בשבע בדיוק לפנות ערב לא תהיה אלישבע. אחות הזקנה ושכנתה היחידה, בבית, זאת אומרת: הזקנה בשבע שעות לפנות ערב בדיוק תשאר בביתה לבדה.
עד מעונו נשארו רק צעדים אחדים. הוא נכנס לחדרו כנִדון למיתה. על שום דבר לא חשב ולא יכֹל לחשוב; אךְ בכל מהותו חש פתאם, שמעכשו אין לו לא חֹפש־המחשבה ולא חֹפש־הרצון, ושפתאם הָחלט הכֹּל ולא ישֻנה.
הרי אילו היה אפילו גומר בלבו לחכות הרבה שנים למקרה מתאים, הן גם אז אי־אפשר היה לקוות להזדמנות יותר בטוחה, שתקרב אותו בודאות יותר גדולה למטרתו, לצעד יותר בטוח להצלחת מפעלו, מאשר זה הדבר, שהופיע לפניו פתאם כעת. אימתי היה יכול לעלות בידו להוָדַע יום קֹדם, בדיקנות היותר גדולה ובהסתכנות היותר קטנה, מבלי כל דרישות וחקירות מעוררות־חשד, שמחרת בשעה פלונית, תהיה הזקנה האלמונית, שבנפשה יתנקש, יחידה – יחדה בדירתה הבודדה.