החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק IV

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




מכתבה של אמו דִכֵּא אותו. אולם בנוגע לנקֻדה העִקרית, המרכזית של המכתב לא היה בו כל פּקפּוק אף לרגע. עוד בעת קראו את המכתב. עִקר כל הדברים הָחלט בקרבו, לגמרי, גזֵרה דלא עבידא ליבטל. "השרוך הזה היה לא היה, כל הזמן שהנשמה בקרבי, ולעזאזל האדון לוז'ין!"
"שהרי הענין ברור הוא", רָטַן בפני עצמו, מצטחק ושָׂשׂ בחרונו על נצחון־החלטתו העתיד לבוֹא – "לא, אמא, לא, דוניה, אותי לא תרַמֶּינָה!... ועדַין מבקשות הן את סליחתי על שלא דרשו בעצתי ושהחליטו את הדבר בלעדי! שאלה היא! מאמינות, שעתה כבר אין להשיב את הנעשה; אך אנחנו עוד נראה ונִוָכח, אם אין להשיב או יש להשיב! איזו אֲמַתְלָה נפלאה: "פטר פטרוביץ' הוא, כביכול, עסקן גדול שכזה, עד שגם לִשׂא אשה אין הוא יכול אלא על־גבי סוסי־מֵרוץ או על חֵץ מקשת". לא, דונצ'קה, הכֹּל גלוי וידוע לפּני ולא נכחד ממני, מה שאת מתכוננת ועל־אודות מה אַת מתכוננת לדבר אתי הרבה; יודע אני גם על־אודות מה השבת כל אותו הלילה מתוך טיול בחדר ועל־אודות מה התפללת לפני אֵם־האלהים מקַזַן, המֻצגה בחדר־השֵׁנה של אמא. קשה העליה לגלגלתא. המ... והרי שמנוי וגמור: יש לך הכבוד, אבדוֹטיה רוֹמנוֹבנה, להנשא לאיש סוחר ומשכיל, ובעל־הון (כבר בעל־הון, זה חשוב ביותר, עושה רֹשם ביותר), שׂיש לו שתי מִשׂרות ותמים־רעים עם ההשקפות החדשות של בני דורנו (כמו שכותבת אמא) וכמדֻמה, איש טוב, כמו שמעידה דונצ'קה בעצמה. נחמד ביותר הכמדֻמה הלז! ואותה דונצ'קה גופה הולכת להנשא לכמדֻמה זה!... יפה ונחמד!... נחמד.. ונעים!...
... ועל־כל־פנים מעַנין הוא, למה כתבה לי אמא על "בני הדור הכי־חדיש"? האם, פשוט, בשביל לתת תמונה ממהותו של החתן! או לשם מטרה אחרת יותר רחוקה: לקנות את לבבי לטובת ה' לוּז'ין? הוי, נשי־מזִמה! מענין היה לברר עוד סעיף אחד: עד כמה היו הן גלויות־לב אשה מול אחותה, בכל אותו היום ובכל אותו הלילה ובכל הימים שאחר זה? האם השתמשו גלוי בכל המלים, או שהבינו שתיהן, ששתיהן לדבר אחד מתכַּונות, ולפיכך אין לבטא הכֹּל בניב־שפתים וגם אין צֹרך, שיזָרק הדבר מן הפה שלא במתכַּוֵן. קרוב לוַדאי, שכך היה במדה ידועה, והמכתב יוכיח: לאמא נדמה הוא לקשֶׁה קצת, והיא, התמימה, הלכה לדוניה עם הערותיה, וזו כמובן, התקצפה. ו"ענתה באיזו התרגזות". שאלה היא! לב מי לא ירגז, אם כל הענין מובן בלי כל שאלות ותשובות של תמימות, ואם החלט, שאין מקום שוב לדבורים. ומה הוא זה, שהיא כותבת לי: "אֱהַב את דוניה, רודיה, והיא אוהבת אותך יותר משהיא אוהבת את עצמה": האם לא ייסרוה כליותיה, על אשר הביאה את בתה קרבן לִבְנָה? "אתה תקותנו, אתה לנו הכֹּל". הוי, אמא!... "הקצף הרתיח את כל קרביו יותר ויותר, ואִלו, היה נפגש בו כעת ה' לוז'ין, כי עתה, כמדֻמה, הֲרָגָהוּ!
"המ... זה נכון, – הוסיף להמָשך אחרי סוּפת־המחשבות אשר התחוללה בחֻבּו – שלאדם "צריך לגשת לאט לאט ובזהירות, בכדי לעמוד על אָפיו"; אבל ה' לוז'ין פרושׂ לפני כשׂמלה. העִקר "איש־מעשה וכמדֻמה טוב": מלטא זוטרתא, לקח על עצמו להעביר את החפצים, להעביר ארגז גדול על חשבונו! נו, כיצד אפשר לחשבו לבלתי־טוב? והן שתיהן, הכלה והאם, תִּשְׂכֹּרְנָה אכר בעל־עגלה ותסענה במרכבה קפּודה במחצלת (אני הלא נסעתי על מחצלת שכזו!), אין דבר! הלא רק תשעים וירסטאות "ומשם נעבור בעזרת השם במחלקה השלישית" אלף וירסטאות. וחד וחלק: כשאין כנף לעוף – זְחַל. אבל אתה, האדון לוז'ין, מה סבור אתה? היתָּכן? הן זוהי ארוסת כבודו... והלא אי־אפשר היה לכבודו שלא לדעת, שהאֵם לָותה להוצאות הדרך על חשבון הקִצְבָה שלה. כמובן, כאן עשה כבודו ענין של מסחר, עסק של סחר־מכר לתועַלתָּם של שני הצדדים ולחֵלק כחֵלק ברֶוַח, והרי שגם ההוצאות צריכים לסבול שני הצדדים. איש־המעשה נתגלה כאן בכל שעור־קומתו, ואף השתמש בקצת תרמית: העברת־החפצים תעלה יותר בזול מנסיעתן, ואפשר שלא תעלה כלום. – מה, אֵפוא, הן שתיהן אינן רואות כל זה, או עושות הן עצמן ללא רואות? ושבעֹות רצון, שבעות רצון! מרֻצות! וכל אלה הרי עדַין רק ציצים ופרחים – הפֵּרות, הפֵּרות ממש עודם צפונים בחיק העתיד! ומה שחשוב ביותר בכל זה: לא הקמצנות, לא הכִּילות הנפרזה – הטוֹן! הן זוהי נבואה לאותו הטוֹן, שישלוט לאחר החתֻנה... ואף אמא על מה תשָׁען? על איזה סמך היא מכינה את המשתה? במה תבוא לפטרבורג? עם שלושה רֻבּלים או שני "שטרות", כמו שאומרת אותה הזקנה... המ! במה, אֵפוא, היא חושבת לחיות בפטרבורג לאחר כך? הן על־פי איזו סבות הספיקה כבר להבין, שעם דוניה לא תוכל לגור. אחר החתונה, ואפילו בימים הראשונים! האיש הנעים ודאי שגם זה נזרק מפיו באיזה אֹפן, הביע את יחסו, אף־על־פי שאמא מנערת חָצנה מכל זה וצועקת: "לא אקבל את ההצעה". מה אֵפוא, על מה היא סומכת? על המאה ועשרים קצבה בנכיון החוב לאפנַסי איבנוביץ'? אמנם, איזו מטפחות־חֹרף היא שם שוזרת ומיני אלונטיות היא רוקמת, מכלה אור עיניה השָׂבות, אבל המטפחות והאלונטיות הן אינן מוסיפות אלא עוד עשרים רֻבל על המאה ועשרים, זה ידוע לי, זאת אומרת, שעל־כל־פנים מקוים ומיחלים לעדינות רגשותיו של ה' לוז'ין: "ודאי שבעצמו, כביכול, יציע, יבקש". קַוִי! קַוִי! מאז ומעולם נהוג ככה אצל הנפשות היפות הללו מתוך שירת ויצירת שׁילֶר: עד הרגע האחרון הן מלבישות בדמיונן את האדם שָׁני עם עדנים ונוצות־טַוָס, עד הרגע האחרון הן סומכות על הנס ומקוות לטובה ולא לרעה; ואף שלִבּן נבּא ומראה להן צורת המטבע מהעֵבר השני, אבל את הילד לא יקראו לעצמן בשמו הנכון לעולם; הרעיון כשהוא לעצמו לקרוא לילד בשמו מפיל עליהן אימתה ופּחד; ובשתי רגליהן הן נרתעות לאחוריהן מפני האמת, עד אותו הרגע, שהאדם בנוצות־הטַּוָס בכבודו ובעצמו ישלח להן לשון. ומַנין הוא, היש לאדון לוז'ין אוֹרדֶנים? אנכי אערבנו, כי האורדן אַנה מתנוסס כבר לתפארה בדַשֵׁי מעיל כבודו, שהוא לובש בהליכתו לסעוד סעודת־הצהרים אצל איזה סוחר או קבלן. אפשר, שהוא גם יַראה את האורדן לכבוד החֻפּה! ברם, ילך לעזאזל!
"נו... נחשוב, שאמא – מילא, אלהים עמה, הנה היא כזו, אבל דוניה – לה מה היה? דונצ' קה, חביבה, הן אני תכנתי את רוחך! הן אַתּ היית כבר כבת־עשרים בעת שראיתיך בפעם האחרונה: תכונתך לא נכחדה ממני, הנה אמא כותבת: "דונצ'קה יודעת לשאת ולסבול הרבה": ידעתי זאת, עוד לפני שנתים וחצי ידעתי זאת, ומאז, זה שנתים וחצי, חשבתי על זאת, על זאת ממש, ש"דונצ'קה יכולה לשאת ולסבול הרבה". אם את ה' סוידריגַילוב ואביזריה ידעה לשאת ולסבול, הרי שבאמת יש כשרון לשאת ולסבול לא מעט – ועכשו, הנה עלה בדעתך, בצַותא עם אמא, שגם את ה' לוז'ין תוכלי שׂאת, את זה הבָּא ומלמד, שיפה עושה הבעל הלוקח אשה מתוך דלות ועֹני, בכדי לעשות עמה חסד, ותורה זו יוצאת מפיו כמעט בבקור ראשון. נו, נניח, התורה "נזרקה" מפיו שלא במתכַּון, אף שהאיש הוא בעל־שכל (ואפשר, אֵפוא, שכלל לא נזרקה, אלא שהיתה פּה כַונה גמורה לבאר הכל מראש), אבל דוניה, דוניה – מה היה לה? הן היא יודעת מהו האיש הלז, והן עליה להיות עמו. הן היא עלולה להסתפק בפת־קיבר, לשתות מים במשׂורה, ואת החֹפש המוסרי שלה לא תמכור בעבור נעלַיִם; בעבור ש"י ממלכות לא תמכור, ולא־כל־שכן בעבור האדון לוז'ין. לא, היא לא היתה מֻכשרה לכגון דא, עד כמה שאני יודע אותה, ובודאי לא נהיָתה לאחרת גם עכשו!... מה יש לדַבֵּר! קשים הסבידריגֵילובים! קשה בעד מאתים רֻבל להתגורר כל שנות החיים בתור אומנת באחוזת־הפלך. אך אני יודע, אף־על־פי־כן, שנקל לאחותי ללכת לעבוד אצל פּלנטַטור בחברת הכושים השחורים, או אצל אשכנזי בסביבת ים־קדם בחברת הֵלַּטִישִׁים, מאשר לנַוֵל את רוחה ואת רגש מוסרה על־ידי קשר עם איש, שאינה מכבדת אותו ושאין לה מה לעשות אצלו – ולעולמים – בשביל תועלתה הפרטית! ויהא גם האדון לוז'ין כֻלו זהב מִקשֶׁה, או ספיר, כַּדכֹּד ויַהלֹם, גם אז לא היתה הולכת לעשות פִלֶגש על־פי החק לאדון לוז'ין! למה, אפוא, היא מסכימה כעת? מהו הטעם לדבר? מי יפתור את החידה? הדבר ברור: בשביל עצמה, בשביל הקומפורט שלה, ואפילו בשביל להנצל ממות, לא תמכור את עצמה, ובשביל אחר הרי היא מוכרת! בעד האדם האהוב, הנערץ תמכור! הנה הסוד: בעד האח, בעד האח תמכור! הכֹּל! אָה, במקרה כזה נְדכּא גם את הרגש המוסרי; את החֹפש, המנוחה, אפילו את היֹשר – הכִּל, הכֹּל אל השוק! יֹאבדו החיים, ובלבד שאֵלו הנפשות האהובות תהיינה מאֻשרות. המעט מזה, עוד נמציא איזה פִלְפול, מן הישועיים נלמוד לפלפל, ולשעה נרגיע, אולי, גם את עצמנו, נוכיח לעצמנו, שכך צריך, צריך לעשות לשם המטרה הטובה. כך היא טִבעֵנו, והכח ברור כשמש. ברור, שהרוח החיה בכאן היא רודיון רומנוביץ' רסקולניקוב, הוא העומד כאן במעלה ראשונה, ראש וראשון. הגיעו בעצמכם: אפשר לגרום לו אֹשר, לכלכלו באוניברסיטה, לעשׂותו שֻתף בקונטוֹרה, להבטיח את כל גורלו; אפשר, יהיה לגביר, לקצין, לבעל בעמיו, אפשר שגם ימות בשׁם טוב לתהלה ולתפארת! ואמא? אבל הן הכתוב מדבר פה ברודיה, ברודיה אשר אין ערוך לו, בַּבְּכור! ואיך לבלי הקריב על מזבח הבכור הזה אפילו בת חשובה שכזו? הוי, לבבות חביבים ונִפְתָּלים! גדולה מזו: כאן, אפשר, שגם את גורלה של סונצ'קה אנו נכונות להטיל על עצמנו! סוניצ'קה, סוניצ'קה מרמלדובה, סונצ'קה הנצחית, אשר ימיה כימי עולם! האם שַׂמתֶּן מדה לקרבנכם, השמתן מדה נכונה? הכדאי הוא? הלפי כֹחכן הוא? הלהועיל הוא? הבשֵׂכל הוא? היודעת אַת, דונצ'קה, שגורלה של סונצ'קה אינו רע מן הגורל עם ה' לוז'ין? "לאהבה אין כאן מקום", כותבת אמא, ומה, אם מלבד אהבה, אין כאן מקום לרגש של כבוד, ולהפך יש כבר תעוב, בוז, גֹעל־נפש, מה אז? יוצא אז, ששוב לא נשאר כלום אלא "לשמור על הנקיות והטהרה". וכי לא כך? המבינה את, המבינה את, המבינה את, טהרה זו מה פֵרושה? המבינה את, שטהרה זו אצל לוז'ין אינה נבדלת מטהרה זו שאצל סונצ'קה, ואפשר, שעוד יותר גרועה, נאלחה, נתעבה, מפני שאצלך, דונצ'קה, יש סוף־סוף איזה חשבון של מוֹתָרות, ושם, פשוט, ענין של מיתה מרעב! "ביֹקר, ביֹקר, דונצ'קה, עולה טהרה זו". נו, ואם לבסוף יהיה הדבר למעלה מכֹּחותיך, תתחרטי? וכמה צער אז, כמה יגון, כמה קללות, כמה דמעות נסתרות מעיני הכֹּל, שהרי לא מרתּה פטרובנה אַתּ! ואמא – מאי הַוָה עַלָהּ? הן גם עתה כבר לא תדע שָלֵו, מתענה ענוי גדול, ואז, כשיתחַוֵר לה הכֹּל? ואני? מה זה באמת בלבכן עלי? איני רוצה בקרבנכן! איני רוצה דונצ'קה, איני רוצה, אמא! הָיֹה לא יהיה הדבר כל עוד נשמה באפּי, היה לא יהיה! איני מבין!
הוא נֵעור פּתאם ויעמוד.
"היה לא יהיה? ומה תעשה, שלא יהיה? תאסור אִסור? ובאיזוֹ זכות? מה אתה מצדך יכול להבטיח להן, שתהא לך הזכות לאסור? כל חייך, כל עתידך, כשתגמור חֹק למודך ותשיג מִשׂרה? ידענו את הדברים האלה, אבל הלא כל זה הלכתא למשיחא, ועתה? הן כאן נחוץ לעשות דבר־מה תֵכף, מבין אתה? ומה אתה עושה? גוזל מהן את יתר הפלֵטה. הן הכסף בא לידן על משכון הקצבה של מאה רֻבל לשנה אוֹ מפרנסה של האדונים סוידריגַילוב! בפני הסוידריגַילובים, מפני אפנסי איבנוביץ וְרֶחושין במה תגן עליהן, אתה, מליונר לעתיד, אלהים צבאות, החותך חייהן וגוזר גזֵרות עליהן! בעוד עשר שנים? אבל במשך עשר שנים הן תספיק אמא להסתמא משזירת מטפחותיה, וגם מדמעות; תִּדל מצומות; ואחותך? האם עלה בדעתך, מה יכול לקרות לאחותך אחר עשר שנים או בתוך עשר השׁנים? הבנתה?
ככה עִנה את עצמו והתגרה בעצמו בשאלות הללו, ואפילו באיזה מין תענוג פנימי, אגב, כל השאלות הללו לא היו חדשות, לא היו פתאומיות, אלא ישָׁנות נושנות, עוכרות־נפש מכבר, זה זמן רב מאז החלו להציק לו ולשסע את לבו. זה מכבר נולד בקרבו היגון הזה של עכשו, נולד, גָדַל, נתרבה ובעת האחרונה גָמַל ונתרכז ויהי לשאלה איֻמה, פּראית, דמיונית, אשר טרפה את לבו ומוחו ודרשה פּתרון בכל תֹּקף. עכשו בא מכתבו של אמו ויהלמֵהו כרעם. ברור היה, שעתה צריך היה לבלי התמסר ליגון, לבלי הֵענות דומם, מתוך מחשבות גרידא על אשר אין פתרון לשאלות, כי־אם לעשות איזה דבר שהוא, ותֵכף־ומיד יהיה מה שיהיה – צריך היה להחליט דבר־מה או...
"או להפּטר מן החיים לגמרי! – קרא פּתאם בסערת־חֵמה – לקבל בהכנעה את המוטל מן הגורל כמו שהוא, עולמית, ולדכא בקֶרב את הכּל, להסתלק מכל זכות על מעשה, חיים ואהבה"!
"המבין הוא, המבין הוא, אדוני הנכבד, מה משמע, כשאין כבר שום מקום ללכת אליו?" – עלתה פִּתאם בזכרונו שאלת מרמלדוב מאֶמש – "כי נחוץ ונחוץ הוא, שלכל אדם יהיה איזה מקום שהוא, שיוכל ללכת שם"...
פתאם נרעד. מחשבה אחת, אף היא מאתמול, חלפה שוב במוחו. אולם הוא נרעד לא מחמת שחלפה אותה המחשבה. הן הוא ידע, הוא חש, שהיא "תחלוף" בודאי, וכבר חכה לה; ואף המחשׁבה גופה לא היתה כלל מאתמול. ברם, ההבדל היה בזה, שלפני חֹדש, או אפילו גם אתמול, עדַין לא היתה המחשבה ההיא אלא הזיה גרידא, בעוד שעַתָּה... עתה היתה פתאם ללא־הזיה, כי־אם נתגלתה באיזו צורה חדשה. מחרידה ולא ידועה לו עד הֵנה, והוא פתאם הכיר בזה בעצמו... דבר־מה הכה אותו בראשו ועיניו חשכו.
הוא הביט לצדדין במהירות, הוא חִפֵּש דבר־מה. הוא בקש לשֶבת וחפש לו ספסל; הוא עבר באותה השעה את הבּוּלוַר ק. – ספסל נראה מלפניו, בעוד איזה מאה צעדים. הוא החיש את פעמיו, ככל אשר יכֹל; אלא שבדרכו אֵרע לו מאורע קטן אחד, שלרגעים אחדים לקח את כל לבו.
בנשאו את עיניו לתור לו ספסל אשר יֵשב עליו, ראה בכעשרים צעדים לפניו אשה אחת עוברת, אבל בתחִלה לא שם אליה כל לב, כמו שלא שם לב עד הֵנה לכל הדברים אשר התנועעו מסביב. לו, למשל, אֵרע לא פעם ללכת הביתה, מבלי זכור כלל את הדרך אשר הוא עובר בה, והליכה כגון זה נעשתה לו כבר דבר שבהרגל. אולם באשה העוברת לפניו היה דבר־מה משׁ\נה מאד, ההולך ומֵסב עליו את העין מתוך ראִיה ראשונה, עד שלבו התחיל לאט־לאט להיול מוּשׂם אליה, – מתחִלה באיזה מין אי־רצון ורֹגז, ולאחר־כך בתקיפות הולכת הולכת וגדֵלה. חֵשק פתאֹמי נתעורר בו להבין, מה, בעצם, יש מוזר באשה זו? ראשית, הלכה היא – עלמה צעירה מאד, צריך לשער – בחֹם כזה גלוית־ראש, בלי מחסה־משמש ובלי נעלי־יד, ובדרך הלוכה נענעה בידיה באֹפן מצחיק, שמלתה היתה של משי קלוש קל, אבל באֹפן לבישתה היה גם־כן משֻנֶה, מרֻכס לא לגמרי, ומאחור, במתנים, בהתחלת החֻלצה, קרועה; קרע גדול היה תלוי והתנודד. מטפחת קטנה נראתה על הצואר החשׂוף, מטפחת לא קשורה ושׂומה באלכסון. ולהשלמת התמונה הלכה הנערה בצעדים לא בטוחים, נתקלת ואף מתנודדת לצדדין, הפגישה הזאת עוררה, לאחרונה, כל תשומת־לבו של רסקולניקוב. הוא נפגש בה פנים־אל־פנים בקְרבו אל הספסל, אלא שהיא, בגשתה אל המושב, נפלה על קצהו, השמיטה ראשה לאחור על דֹּפן הספסל ותסגור עיניה, כפי הנראה, מִלֵאוּת רבה ביותר. לאחר שהסתכל בה נוכח, שהיא שִׁכּוֹרה. המחזה היה משֻׁנה ופראי, ורסקולניקוב נתן אל לבו, אם לא טעות־רְאִיָה היא. לנגד עיניו היו פנים צעירים מאד של ילדה בת שש־עשרה, ואולי גם לא יותר מחמש־עשרה, – פנים פעוטים, צהבהבים, נאים, נעימים, אבל פני להבים, וכמו נפוחים. הנערה, כמדֻמה, היתה כבר כאבודת־עשתונות. רגל אחת שָׂמה על השניה, ובזה הבליטה אותה יותר משהֻרשה, וכל חזותה הוכיחה בה, שהיא כמעט שאינה מכירה, כי ברחוב הִנֶּהָ.
רסקולניקוב לא יָשב כאן וגם לא רצה ללכת מכאן, אלא עמד לפניה עמידת־תמהון. הבולוַר הזה היה תמיד מן המועטים באוכלוסין, ועתה, בשתי שעות אחר הצהרים וביום חם כזה היה כמעט ריק לגמרי. ואולם מן הצד, בקצה הבולוַר, בכחמשה־עשר צעדים, עמן בן־אדם אחד, שכפי הנראה הִתאַוה מאד לגשת גם־כן אל הנערה לשם איזו מטרה. הוא, אפשר היה לשער, נתן בה עין מרחוק ומִהר אחריה להשיגה, אלא שרסקולניקוב עמד לו בדרך. הוא השליך על הקרוע־בָּלוּי מבטי־זעם, כשהוא משתדל, בכל־זאת, שרסקולניקוב לא ירגיש בהם, והכה בקֹצר־רוח לתורו, כשֶׁפְהוּתִי זה, המפריע, ילך לו. מטרת האדון היתה ברורה. זה היה איש כבן־שלושים, עָבֶה, שָמֵן, דם וחלב, בעל שפתי־שני, שׂפם מסֻלסל ולבוש בפרַנטיות יתֵרה. רסקולניקוב נמלא חֵמה גדולה; חֵפץ בא בו להעליב באיזה אֹפן את הפְרַנט השמן הלזה. הוא עזב לרגע את הילדה ונגש אל האדון.
– הוי, ה' סוידריגַילוב! מה לך פה? – קרא בקול, קמץ אגרוף ויצחק בשפתיו המעלות קצף של חרון־אף.
– מה זאת אומרת? – שאל האדון קשות, כשהוא מרעים גבותיו בהעויה של תמיהת־גאוה.
– לך לעזאזל, זאת אומרת!
– איזו חֻצפה, מנֻבל!...
והוא הוריד עליו את שוטו. רסקולניקוב התנפל עליו באגרופיו, מבלי התחשב גם בזה, שהאדון העבֶה יכול היה לשים לעפר גם שנים שכמותו. אולם באותו רגע אחז בו מאן־דהוא בחָזקה מאחוריו; ביניהם נצב שוטר־הרחוב.
– די לכם, רבותי, אל תקראו למהלומות ברשות הרבים. מה לך? מי אתה? – פנה בקול קשה לרסקולניקוב, לאחר ששם עין בבלויי־סחבותיו.
רסקולניקוב נתן בו עין בוחנת. זה היה איש בעל פני־חַיָּל ישרים, בעל שׂפם לבָן ומבט נבון.
– אכן, אתה האיש הדרוש לי, – קרא בתפסו בידו – אני מי שהיה סטודנט, רסקולניקוב... זה יכול גם אתה לדעת,– פנה אל האדון. – ועתה בוא־נא ואראך דבר־מה...
ובהחזיקו את השוטר בידו, הובילהו בחָזקה אל הספסל...
–הנה, רְאה והביטה, שִׁכּוֹרה גמורה, זה עתה באה אל הבולוַר. מי יודע, מאיזה מעמד היא, אבל אינה דומה ליַצאָנית. קרוב לודאי, השקוה באיזה מקום יין והשתמשו בה לרעה... בפעם הראשונה... מבין אתה? וכך שלחוה החוצה. ראה־נא, כמה קרועה שמלתה, ראה, כיצד הלבישוה בה. הן כך לא לבשה בעצמה, כך הלבישוה אחרים, ידים בלתי־אמונות, ידי גברים.זה ברור. ועכשו ראֵה עוד: זה הפרַנט, אשר התקוטטתי בו כרגע, אינו ידוע לי. רואה אני אותו בפעם הראשונה. אולם גם הוא נתן בה עין בדרך, עתה כשהיא שכורה, כשהיא מבֻלבלה, והוא משתוקק מאד לגשת וללכוד אותה, מכיון שהיא במצב שֶׁכָּזֶה, למשכה לאיזה מקום... וזה נכון; האמן לי, שאיני טועה. אני בעיני ראיתי, איך שהתבונן אליה ושמר את צעדיה, אלא שאני עמדתי לו לשטן על דרכו, והוא עומד ומחכה עד שיפָּטר ממני. הנה פנה עתה קצת לעבֵר אחר, עומד, וכאִלו עושה לו פפירוסה... איך אפשר לנו להצילה מידו? איך אפשר להביאנה הביתה, – חֳשָׁב־נא בדבר!
השוטר הבין הכל ברגע. טיבו של האדון העבֶה נתברר כל־צרכו; נשאר לתהות על קנקנה של הנערה. הַחָיּל כפף עצמו אליה בכדי להסתכל בה מקרוב, וחמלה מקרב־לב התבלטה ברשמי פניו.
– הוי, איזו רחמנות! – אמר, בהניעו בראשו – עדַין ילדה גמורה. השתמשו בה לרעה, זה ברור. תשמע־נא, גברתי, – התחיל קורא אליה – איה מקום מגוריה?
הנערה פתחה את עיניה העיֵפות והעששות, הביטה במבט קֵהֶה על הדורשים ונפנפה בידה, כרוצה לגרש מעליה מאן־דהוא.
– שמע־נא – אמר רסקולניקוב לשוטר – הנה (הוא פשפש בכיסו והוציא עשרים קופיקות; נמצאו), הרי לך, שְׂכור עגלון וצַוה עליו להביאה למעונה. צריך רק להִוָּדע היכן מעונה.
– גברת, גברת? – התחיל שוב השוטר, לאחר שקבל את המעות – אני תֵכף אקח למענה עגלון ואַלוֶּה אותה בעצמי. לאן תצַוה? אַה? איה מקום מגוריה?
– הלאה... לא יתנו מנוחה – רחשה הנערה בשפתיה ושוב נפנפה בידה.
– הוי, הוי, כמה לא־טוב! הוי, איזו בושה, גברת, איזו חרפה! – השוטר התחיל שוב להניע בראשו, גוער, חומל וכועס – הנה שאלה חמורה! – פנה לרסקולניקוב. וכאן, דרך־אגב מדד אותו בעיניו שוב מכף־רגלו ועד ראשו. נראה, שגם זה הפליא אותו לא־מעט: קרוע־בלוי שכזה, ומנדב את כספו!
– ואתה רחוק מפה מצאת אותה? שאלהו.
–הן דובר אני אליך; מלפָני הלכה מתנודדת. פה בבולוַר. ואך הגיעה אל הספסל, מיד נפלה עליו.
– הוי, איזה מעשי־כלמה, נעשים עכשו בעולם,רבונו־של־עולם! ילדה פותה שכזו, וכבר שִׁכּוֹרה! התעללו בה, זה גלוי לעין. הנה גם שמלתה קרועה... כמה נתקלקלו המדות ביום הזה... השחית כל בשר את דרכו...הזנות דהאידנא!... ואולי היא גם מאיזו משפחה מיֻחסת, עניה... בימינו נתרבו משפחות כמו אלו. הכרת פניה תענה בה – עדינוּת; דומה ממש למעֻנגה, לבת־אצילים. – הוא התכופף שוב אליה:
אפשר, שגם בביתו גדלו בנות כאלו "דומות ממש למעֻנגות והכרת פניהן עדינות", עם פריטֶנזיות על "פריצות" ועם כל מיני התיַפות מקֻבּלת ועוברת מיד ליד.
– העקר, – דאג רסקולניקוב – שלא לתתה בידי אותו נבל. הראיתם נבל שכזה, אינו הולך מפה!
רסקולניקוב דִבּר בקול רם והורה עליו ישר באצבע. לאזני פלוני הגיעו הדברים, והוא אמר כבר לכעוס, אלא שחזר בו והסתפק במבט־בוז גרידא. אחר־כך עבר לאטו הלאה, צעד כעשרה צעדים ועמד.
– שלא למסרה לאדון ההוא, זה אפשר, – ענה השוטר מתוך רבות־מחשבות – הנה אלמלי היתה היא מודיעה את האדריסה שלה... שאלמלא כך... גברת, גברת! – כפף את עצמו שוב אליה.
היא פקחה פתאם את עיניה לרוָחה, הביטה בתשומת־לב, כאלו הֻברר לה דבר־מה, קמה מן הספסל ותָּשָׁב על עקבה, ותלך אל העֵבר ההוא, אשר ממנו באה. – הוי, בני־בליעל, לא יתנו מנוחה! – הביעה בשפתיה ובנפנוף־היד, היא התחילה ללכת במהירות, אבל חגה ונעה כבתחִלה. הפְרַנט נעקר גם הוא ממקומו וילך אחריה, ורק לא בשׂדרתה, כי־אם בשׂדרה השניה, המקבִּילה, מבלי גרוע ממנה עין.
– אל תדאג, לא אֶתּן, – אמר השוטר בהחלטה לרסקולניקוב ויכונן צעדיו אחריהם.
– הוי, הזנות דהאידנא! – חזר בקול, מתוך אנחה.
ברגע זה כמו הרעיל דבר־מה ארסי את רסקולניקוב; בכהרף־עין אחד כמו נהפכו כל קרביו.
– שמע־נא, אֵי! – צעק אחרי השוטר.
הלה נפנה אליו.
– הנח! מאי אִכפת לך? חדל לך! יתענג אותו בן־אדם (הוא הורה על הפרנט). מה זה עסקך?
השוטר לא הבין ולטש עיניו. רסקולניקוב נתן קולו בצחוק.
– אֶ־אֶח! – גנח השוטר, הניע בידו וילך אחרי הפרנט והנערה, בחשבו את רסקולניקוב, כנראה, למשֻׁגע, או לגרוע מזה.
"את עשרים הקופיקות שלי לקח לו – התאנף רסקולניקוב כשנשאר לבדו – יקח גם מטבע מאת פלוני ויניח לו את הילדה, ובזה יגמר הדבר... ומה אנכי כי נתערבתי בענין זה להיות גונן ומציל? האם יש לאֵל ידי להושיע? האם יש לי זכות להושיע? יבלעו הם איש את רעהו חיים – מה לי לזה? וכיצד העזתי לתת לו את עשרים הקופיקות האלה? וכי שלי הן?"
עם הדברים המשֻׁנים האלה קשתה עליו רוחו מאד, הוא ישב על הספסל הנעזב. נפשו היתה פזורה... ובכלל קשה היה לו לחשוב ברגע זה על מה־שהוא. נכסוף נכסַף לשכוח נפשו כליל, להֵרָדם, לשכוח הכֹּל, ואחר־כך להקיץ ולהתחיל הכל מחדש...
– ילדה מסכֵּנה! – קרא לאחר ששלח מבט לקצה הספסל הריק – כשתתעורר משנתה, תבכה, ואחר־כך יוָדע גם לאמהּ... אמא תכה בתחִלה, ואחר־כך תיַסר בשוטים, להרבות הכאב והכלִמה, ואולי גם תגרש מן הבית... ואם לא תגרש, על־כל ־פנים, אותן נשים, אותן דַרְיוֹת פְרַנצוֹבנות, ריחן חזק... תבאנה – וילדתי תתחיל להתרוצץ, כעטלף, הֵנה והֵנה... ואחר־כך בית־החולים (וזה תמיד דוקא אצל אלו הישרות, שחיו תחת סנורי אמותיהן ושתו מים גנובים במסתרים), נו, ואחר־כך...שוב בית־החולים... יין... בתי־מרזח... ועוד בית־החולים... שתים שלש שנים עוברות – והיא כבר בעלת־מום, ושנות חייה תשע־עשרה או שמונה־עשרה שנה... כלום לא ראיתי כמו אֵלו? וכיצד היו לכמו אלו? הנה באֹפן שכזה היו... טפו! ויהא כך! כך, אומרים, צריך להיות. אחוזים ידועים, אומרים, צריכים ללכת... לאיזה מקום... לשעירים, כפי הנראה, בכדי להשיב נפש אחרים ובכדי שלא לגרום אי־נעימות לאחרים. אחוזים! אכן מלים נאות ומשֻׁבחות יש להם: כל־כך מרגיעות, מדעיות. נֶאֱמַר "אחוזים" – והכל כאן, והרי שאין להתרגש... הנה אלו היתה מלה אחרת, כי אז... אז, אפשר, היתה קצת פחות מנוחה... ומה, אם גם דונצ'קה תפול בכתוב־האחוזים!... ממין זה או ממין אחר?
"ולאן אני הולך? – חשב פתאם. – משנה. הן אני יצאתי לשם איזה דבר. מיד לאחר שגמרתי קריאת המכתב, יצאתי... לאִי־וַסִילִי, לרַזוּמִיחִין הלכתי, הנה המקום, עתה... נזכרתי. אבל לשם מה, בכל־זאת? ובאיזה אֹפן עלה בדעתי ללכת לרזומיחין עתה? זה מעַנין". הוא תמה על עצמו. רזומיחין היה אחד מחבריו באוניברסיטה. ראוי לצַיֵן, שרסקולניקוב, בעת שלמד באוניברסיטה, כמעט שלא היו לו כל רֵעִים; הוא התנכר לַכֹּל, התרחק מהכֹּל, לא נכנס ולא בא לשום איש, וגם כשהיו באים אליו, היה מקבל בסבר־פנים־קשות. אמנם, מהר פנו הכל גם לו עֹרף. לא באספות הכלליות, לא בוִכּוּחים, לא במשחקים – בשום דבר לא לקח חלק; מאליו יצא כך משום־מה. הוא למד בשקידה, המית עצמו באהלה של התורה, ובשביל זה כבדוהו, אבל איש לא אהבֵהו. הוא היה עני מאד ובעל־גאוה יתֵרה ובורח מן החברה; הוא כמו הסתיר דבר־מה בחֻבּוֹ. לאחדים מרעיו יש שנדמה, כי הוא מביט עליהם, על כֻּלם, כעל ילדים, ממעלה למטה, כאלו העביר את כֻּלם גם בהתפתחותו וגם בידיעותיו ודעותיו ושֶׁאֶל הדעות והענינים שלהם הרי הוא מתיחס כאל דבר־מה פחות בערכו.
ואולם עם רַזומיחין התרועע משום־מה, זאת אומרת, לא שהתרועע ממש, אלא שלא התרחק ממנו ביותר והיה גלוי לפניו בהרבה. אגב, עם רזומיחין אי־אפשר היה להמַצא ביחוסים אחרים. זה היה בחור שמח ואוהב־חברה באֹפן בלתי־מצוי וטוב־לב עד לידי פשטות קיצונית. ברם, מתחת לפשטות הזאת היתה גם עַמקות, גם הכרת ערך־עצמו. הטובים שברֵעיו הבינו זאת, והכל אהבוהו. הוא לא היה טִפּש כל־עִקר, אף שלפעמים, באמת, תמים יותר מדאי. חיצוניותו היתה ברורה ומפֹרשה: רָם, דק, תמיד גלוח למשעי, שְחור־שׂער. לפעמים היה איש־מדנים וקורא למהלומות, ושֵם לו בגבורים. פעם בלילה, בחברת עליזים, הכריע לארץ במכת־יד אחת שומר־סדר אחד, שגָּבהו שלש אמות וזרת. לשתות יין ושֵׁכר היה יכול לאין שעור, אבל יכול היה גם שלא לשתות כלל; לפעמים התהולל יתר על המדה, אבל יכול היה גם שלא להתהולל כלל. רזומיחין הצטַיֵּן גם בזה שלא היה מתפעל משום אי־הצלחה, ושום מצב רע, כמדֻמה, לא דכאֵהו. הוא היה מֻכשר לשים קִנו על הגג, לסבול כל פגעי רעב וקֹר – ואין־דבר. הוא היה עני מאד ולא קבל שום תמיכה מן החוץ, אלא כִלכל את עצמו בכסף, שהשְׂתַּכֵּר מאיזו מיני מלאכות שונים. הוא ידע מקורות אין־קץ לשאוב פרנסה מהם, כמובן, ביגיעה. אֵרע לו, שעבר עליו חֹרף שלם מבלי שיעלה אש בכירה שבחדרו, והוא הבטיח, שכך יותר נעים, באשר הקֹר גורם לשֵׂנה מתוקה. בימים האלה נאלץ גם הוא לעזוב את האוניברסיטה. אבל לא לאֹרך־ימים, ובכל כֹּחו התאמץ לתקן את מצב עסקיו, למען יוכל לחזור ולהמשיך את למודיו. רסקולניקוב לא היה אצלו זה כארבעה חדשים, ורזומיחין לא ידע אפילו את מעונו של רסקולניקוב. לפני שני ירחים, בערך, נפגשו פעם ברחוב, אבל רסקולניקוב הסב מעליו את פניו, ולא עוד אלא שעבר לצד השני, בכדי שלא ירגיש בו רזומיחין. וזה, אף־על־פי שהרגיש בו, עבר מבלי התעכב אצלו, מפני שלא רצה להפריע את "גבר־עמיתו".