החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק III

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




הוא הקיץ משנתו ביום השני בשעה מאֻחרה; שנתו היתה שנת־דאגה ונדודים ולא חִזקה את כֹּחותיו. ביקיצתו הרגיש, שמרֵרתו תשתפך עליו, שהוא מרֻגז ומלא כעס, ובחֵמה ובתעוב הביט על מדורו הקטן, זה היה כלוב צר, כששה צעדים ארכו ומראהו עלוב מאד; ניָר־הכתלים הצָבוע צהֹב נקלף בהרבה מקומות והיה מלא אבק, והתִּקרה היתה כל־כך נמוכה, עד שעל כל בעל קומה למעלה קצת מבינונית היתה מטילה פחד, שהנה־הנה יטיח ראשו בה. הרהיטים התאימו לתורת־הבית; שלושה כסאות ישָׁנים, בלתי מתֻקנים כל־צרכם; כסא אחד צבוע עמד בזוית, עליו היו מֻנחים מחבּרות וספרים אחדים (משִׁכְבַת־האבק העבה שעל אלה המחברות והספרים אפשר היה ללמוד, כי זה עִדן ועִדנים לא נגעה בהם יד־אדם), ונוסף על זה – ספה אחת גדולה ומשֻנה שתפסה כמעט את כל אֹרך הכֹּתל וחצי רֹחב החדר ושלפָנים, כנראה, היתה מכֻסה באיזה מין ארג, אלא שעכשו לא היה כִסוּיָהּ אלא בלויי־סחבות בעלמא. הספה הזאת שִׁמשה משכב לרסקולניקוב, ומצוי היה לישון עליה כמו שהוא, במלבושיו, בלי סדין, לאחר שהיה מתכסה במעיל־הסטודנטים הישן שלו ושם למראשותיו כר קטנטן אחד, שבכדי שלא יהיה נמוך ביותר היה מניח מתחתיו את כל לבניו, הכבוסים והבלתי־כבוסים. לפני הספה עמד שלחן קטן.
מצב של עזובה והתרשלות יותר מזה שנמצא בו רסקולניקוב לא יתֹאר, אבל לו, במעמד נפשו הנוכחי, היה המצב הזה אפילו נעים. הוא הרחיק והלך מאת פני הכל לחלוטין, כצָב זה המתכנס לשִׁריונו, ואף גם פניה של המשרתת, שמחובתה היתה להביא סדרים בחדרו ושלפעמים היתה נכנסת אליו, היו מעוררים בו מרירות והזדעזעות. מדה זו מצויה אצל המְטֹרפים לדבר־אחד, כאשר התקף ההתרכזות שלהם באותו דבר. בעלת דירתו הפסיקה את משלוח־אָכלו זה שני שבועות, לחמו לא נִתּן לו, ועל דעתו לא עלה עוד להכָּנס אליה בענין זה ולשאלה פשר דבר. דעתה של נַסטַסיה, המבשלת המשרתת היחידה של בעלת־הבית, היתה נוחה במדה ידועה במעמד נפש זה של הדַיָר, כאשר ראתה עצמה על־ידי־כך פטורה לגמרי מנקות ומִכַּבֵּד את חדרו, ורק אולי פעם בשבוע, כמו שלא במתכַּוֵן, היתה ידה אוחזת במטאטא. והיא היא אשר העירה אותו גם־הפעם.
– קומה, למה תישן! נתנה עליו בקולה – השעה העשירית כבר. אני הבאתי לך מה. רוצה אתה במֶה? מה, עוד לא כחשת דִיֶך?
הוא פקח עיניו, נרעד והכיר את נסטסיה.
– מֵה שלוח מאת בעלת־הבית, מה? – שאל, בהתרוממו בכבדות חולנית על הספה.
– מאיזו בעלת־בית!
היא הציגה לפניו את הקומקום הסָדוק שלה עם טה קלוש מאד והניחה שני גזרי־סֻכָּר קטנים ירֻקים ומלֻכלכים.
– הנה, נסטסיה – אמר רסקולניקוב, במשמשו בכיסו (הוא ישן במלבושיו) והוציא משם איזו מטבעות־נחֹשת – קחי, בבקשה, ולכי וקני לי גלוסקה. ובחנות־הנקניקים תקני לי, לכל־הפחות, חתיכת נקניק זולה.
גלוסקה אביא לך כרגע ובמקום נקניק, אפשר רוצה אתה בחמיצה? חמיצה טובה, מאתמול, עוד אתמול השארתיה בשבילך, אלא שאתה אֵחרת לשוב, חמיצה טובה.
כשהובאה החמיצה, והוא התחיל לאכלה, ישבה נסטסיה אצלו על הספה והתחילה מפטפטת. היא היתה אשה כפרית ופטפטנית עד־מאד.
– פרסקובנה פבלובנה אומרת לקבול עליך בפוליציה, – הודיעה.
פני רסקולניקוב רעמו מאד.
– בפוליציה? מה היא רוצה?
–שכר־דירה אינך משלם, ומן הדירה אינך יוצא. גלוי וידוע מה שהיא רוצה.
– אה, כלום איני חסר אל זה, – רטן בפני עצמו מתוך חריקת שִנים; – לא... זה עתה... לא יֵאות לי... פתיה היא, – הוסיף בקול – היום אֶכָּנס אליה, אדבר אִתּה.
– כֵּנים הדברים: היא פתיה, כמוני הפתיה, זה נכון, אך אתה, החכם, למה אתה מוטל כאבן שאין לה הופכין? מקֹדם היית אומר, שֶמורה הנך לילדים, ועכשיו מפני מה אינך עושה כלום?
– עושה אני... – קרא רסקולניקוב בלי־חפץ ובקול זועם.
– מה אתה עושה? במה אתה עסוק?
– בדָבָר...
– באיזה דבר?
– במחשבה... חושב אני, – ענה ברצינות לאחר הפסקה קצרה.
נסטסיה התפרצה בצחוק. היא היתה מן הנשים הצחקניות, וכשהצחיקו אותה, היתה צוחקת מבלי השמיע קול, כשכל גופה מתנועע ומתנודד, עד אשר היה הצחוק לה לעצמה לזרא.
– הרבה ממון המצאת במחשבתך? – עלה לה, לאחרונה, להוציא הֶגה.
– כשאין נעלים, אי־אפשר ללכת להוראה. וגם יורק אני על כל זה.
– בְּאֵר, שאתה שותה ממנה, אל תירק בה.
– בעד שִעוּרים מקבלים פרוטות. מה אפשר לעשות בפרוטות? – המשיך בלי־חפץ כשוקל ומורה את עצמו.
– ואתה רוצה לזכות ברכוש גדול בפעם אחת?
הוא העיף עליה מבט משנה.
– כן, ברכוש גדול, – ענה בתקיפות, לאחר הפסקה.
– ואתה, לאט־לך, פן יפחדו מפניך; אימתה ופחד. האלך להביא לך את הגלוסקה אם לא?
– כחפצך.
– כן, שכחתי! על שמך הן נתקבל מכתב אתמול, בזמן שלא היית בבית.
– מכתב! אלי! ממי?
– ממי, איני יודעת. שלש קופיקות נתתי לנושא־האגרות ממעותי. כלום תחזירן לי?
– הביאי, אפוא, את המכתב, בשם אלהים, הביאי! – צָוָח רסקולניקוב כשהוא נרגש כֻּלו – אֵלי!
כעבור רגע הובא המכתב. הוא הדבר: מאמא, מפלך ר. פני רסקולניקוב כֻּסו חִורה, בשעה שנמסר המכתב לו. בכלל, זה זמן רב שלא קבל כל מכתבים; אלא הפעם נוסף דבר־מה אחר, אשר בגללו נתכַּוֵץ לבו של רסקולניקוב פתאם.
נסטסיה, צאי־נא, בשם אלהים; הרי לך שלש הקופיקות שלך, ורק, בשם אלהים, מהרי לצאת מזה!
המכתב רעד בידו; הוא לא רצה לפתחו בפניה; הוא רצה להתיחד עם המכתב הזה. וכאשר אך יצאה נסטסיה מן החדר, מיד הקריב את המכתב לשפתיו וַיִשָׁקֵּהו; אחר־כך התבונן שעה ארֻכּה לאותיותיה של הכתֹבת, לאֵלו האותיות הידועות והחביבות לו, האותיות הקטנות והאלכסוניות קצת של כתב־יד אמו, אמו, אשר לִמְּדָה אותו לפני שנים לקרוא ולכתוב. הוא התמהמה במכֻוָן; הוא גם כמו התירא מפני איזה דבר. לאחרונה קרע את המעטפה: המכתב היה גדול, עָבֶה, כרביעית שברביעית הליטה; שני גליונות־פוסטה גדולים כתובים מכל עבריהם אותיות קטנות־קטנות.
"רוֹדיה היקר שלי, – כתבה האם – הנה זה יותר משני חדשים אשר לא שוחחתי אתך, לא באתי אתך בכתובים, מה שגרם לי לעצמי יסורים לא מעט, והיו גם לילות שנדדה שנתי מעיני מתוך רֹב מחשבות. אבל ודאי אין אתה מאשים אותי על שתיקתי זו, שהיתה לא לרצוני כי־אם בעל־כרחי. אתה יודע, מה רבה אהבתי אליך; יחיד אתה לנו, לי ולדוּניה, אתה הנך בשבילנו הכֹּל, כל תקוָתנו, כל תוחלתנו, אין לתאר את עגמת־נפשי בהוָדע לי, שזה חדשים אחדים אשר עזבת את האוניברסיטה, מפני שלא היה לך במה להחיות את נפשך, ושהשעורים ושאר אמצעי החיונה שלך היו כלא היו! במה יכֹלתי אני עם מאה ועשרים הרֻבּל של "קִצְבָּה" שלי לשנה לעזור לך? את ט"ו הרֻבּל, ששלחתי לך לפני ארבעה חדשים, לויתי, כמו שידוע לך היטב, על סמך אותה הקצבה, מהסוחר דמחננו וַסִילִי איבנוביץ' וֵחרוּשין, הוא אדם טוב, ואף היה רעהו וגבר־עמיתו של אביך ז"ל. אולם היות שנתתי לו את הזכות לקבל את סכום "הקצבה" בעדי, מֻכרחה הייתי להמתין על שינֻכּה החוב, וזה נעשה רק עכשיו, באֹפן שבמשך כל הזמן הזה לא היה לאֵל ידי לשלוח לך כלום. אבל עתה, ברוך השם, אני, כמדֻמה, יכולה לשלוח לך שוב, ובכלל, הרי אנו יכולים עתה להודות ולשבח ולשי"ת, מה שאני ממהרת להודיע לך. והנה ראשית כֹל, ההגיד לך לבך, רודיה יקירי, שאחותך הנה זה חֹדש וחצי לשִׁכְנָה אתי, וגם להבא לא נפָּרד. ישתבח הבורא יתברך, בא הקץ לענייה, אבל, הבה ואספר לך הכֹּל, על הסדר, למען תדע, איך אֵרעו כל אותם הדברים, שעד עכשיו העלמנו ממך. כשכתבת לי לפני שני חדשים, ששמעת מפי מאן־דהו, שדוניה סובלת יסורים הרבה מגסותם של האדונים סוידריגַילוב, שבביתם היא נמצאת, ושאלת ממני על זה באור נכון, – מה יכלתי אז לכתוב לך על זה? אִלו הייתי כותבת לך אז קֹשט, כל דבר אמת, כי אז ודאי היית עוזב הכֹּל ורגלי היית בא אלינו, שהרי את תכונתך ורגשותיך אני יודעת, כי כבוד אחותך יקר לך מכל. אני בעצמי הייתי במצב של יאוש גדול, אבל מה היה לעשות? אני בעצמי לא ידעתי אז את כל האמת. וכל הקֹשי שבדבר היה, מה שדוּנצ'קה בשעה שבאה לביתם לפני שנה בתור אומנת לקחה דמי־קדימה מאה רֻבּל, על־מנת שהסכום ינֻבֵּה לה משכירותה בכל חֹדש, והרי שלא יכלה לעזוב את המקום מבלי להשיב את חוֹבָה. מה שנוגע לאותו סכום (עכשו אני יכולה כבר לגלות לך הכּל, עטרת ראשי), הנה לקחה אותו בעִקר, בכדי לשלוח לך את ששים הרֻבּל, שכל־כך היו דרושים לך אז, ושקבלת מאתנו אשתקד. אנחנו ראינו אותך אז, כתבנו לך, שהכסף הוא ממה שחסכה דוניה ממשׂרָתה הקודמת, אבל באמת לא היה כך, ועכשו אני מוסרת לך את כל האמת, יען שעכשו נשתנה הכל לטובה ופתאם בעזרת־השם, ולמען תדע, עד כמה אוהבת אותך דוניה ומה יקר לבה אשר אין ערוך לו. באמת ה' סוידריגַילוב נהג בה תחִלה מנהג גסות מאד והיה מלעיב בה בלי כל נמוס בשבתו אל השלחן... אך אין אני רוצה להעלות לפניך את כל אלה הפרטים המכבידים, שלא להדאיב את לבך חנם, לאחר שכל זה חלף ועבר. בקצור, למרות כל ההתיחסות הטובה והעדינה לדונצ'קה מצד מַרתָּה פֶּטרוֹבנה, אשת ה' סוידריגַילוב, ומצד כל בני־הבית, היה לה, לדונצ'קה, קשה שם מאד, ביחוד בשעה שה' סוידריגַילוב, על־פי רגילותו הישָׁנה, הצבאית, נמצא תחת השפעתו של בָּּקכוּס. אלא מה נתגלה לבסוף? שער בנפשך שבעל־השגעון הלזה חשקה נפשו בדוניה מאז, ורק שכסה על רגשותיו במַסוֵה הגסות והבוז. יוכל היות, שהוא בעצמו נקוט בנפשו והתבַּיש על שאיש בא־בימים כמוהו ואב למשפחה משקיע עצמו במין קלות־ראש שכזו. ולפיכך התקצף מבלי־משים על דוניה. ויוכל היות גם זה, שבהתנהגותו הגסה ובלגלוגו רצה להסתיר מעין אחרים את האמת, אבל, לאחרונה, לא הבליג על עצמו והעֵז להציע לדוניה הצעה גלויה ומחפירה, בהבטיחו לה הֲטָבות שונות, ונוסף עליהן – לעזוב הכּל ולנסוע אִתּה לכפר אחר, או גם לחוץ־לארץ. אתה תוכל לשער לך את כל יסוריה! לעזוב את המקום מיד אי־אפשר היה, לא רק מפני חוב־הממון, אלא גם מתוך רחמנות למרתּה פטרובנה שבסִבּה זו היו יכולים להתעורר כל מיני חשדים בלבה, וכתוצאה מזה היו שלום־הבית מופָר, ואף בשביל דונצ'קָה לא היה הדבר עובר בשלום; שערוריה גדולה. היו פה עוד סִבּות שונות רבות, באֹפן שלפני ששה שבועות לא היתה לדוניה כל תקוה להִמָּלט מן הבית הנורא ההוא. כמובן, אתה יודע את דוניה, אתה יודע מה חכָמה היא ומה אמיץ אָפיָהּ. דונצ'קה מכשָׁרה לשאת ולסבול הרבה, ואף במקרים היותר קיצונים יכולה היא למצא בעצמה גדלות־נפש במדה כזו, עד כדי שלא לאַבֵּד את אֹמץ־רוחה. היא אפילו לא הודיעה לי על כל זה, בכדי שלא להדאיב את לבי, אף־על־פי שעמדנו בחליפת־מכתבים תכופה, אבל כל הקשר הֻתַּר באֹפן בלתי־צפוי. אזניה של מרתּה פטרובנה לקחו פעם מבלי־משים את דברי אישה, בהתחננו לפני דונצ'קה בגן, והיא, מרתּה פטרובנה, עִקמה את כל הכתובים והאשימה בכֹל את דונצ'קה, אשר נתנה מכשול לפני ה' סוידריגַילוב. וכאן, באותו המקום בגן, התחולל מחזה איֹם: מרתה פטרובנה נתנה אפילו מכה לדוניה, אָטמה אזניה משמוע כל דברי התנצלות, ובעצמה צעקה שעה שלמה, ולבסוף פקדה להעביר תֶכף־ומיד את הסוררת אלי העירה, בעגלת אכרים פשוטה, שֶׁלְשָׁם השליכו יחדו את כל חפציה של דוניה, לבָניה, שמלותיה, ככל אשר עלה ביד, לא חבושים ולא ארוזים. וכאן נִתַּך עוד מטר סוחף ודוניה, נעלבה ושׂבֵעת־חרפה, הֻכרחה לנסוע עם האכר שבע־עשׂרה וירסטאות שלמות בעגלה בלתי־מקֹרָה. עכשו שַוֵה בנפשך, מה יכלתי לכתוב לך במכתב בתור תשובה על מכתבך שקבלתי לפני שני חדשים, ועל־אודות מה יכלתי לכתוב? בעצמי הייתי כֻלי יאוש; לכתוב לך את האמת לא הרהבתי בנפשי עֹז, שהרי היתה עושה אותך לאֻמלל מאד, ומה היית יכול לעשות? שמא להוסיף אסון על אסוני? וגם דונצ'קה אסרה עלי את הכתיבה אליך; ולמלא מכתב בדברי־הבל, בשעה שעל הנפש הוטל אסון שכזה, לא יכלתי. חֹדש שלם היו הולכות ומתפשטות בעירנו שמועות־דִבָּה בנוגע למאורע זה, והגיעו הדברים לידי כך, שלא היתה אפשרות לי ולדוניה גם ללכת לבית־התפלה מפני מבטי־הבוז הנטויים אלינו והלחשים אשר התלחשו סביבנו, ואף דברי־גדוף בקול רם לא חשכו מפנינו. כל מכרינו התרחקו מעלינו, הכל חדלו אפילו לאמר ולענות לנו שלום, ובבֵרור נודע לי, שמשׁרתי־חנויות אחדים עם כַּתְבָנֵי־בית־הפקידות אמרו גם להעליבנו באֹפן גס ושפל, היינו, למרוח בעִטרָן את שערי ביתנו, ולפיכך התחילו בעלי־הבית כוֹפין אותנו שנצא מן הדירה. הסבה לסבל זה היתה מרתה פטרובנה, שהספיקה להאשים את דוניה ולעולל את כבודנו בעפר בכל בתי העיר. היא מכירה ומיֻדעה לכל גרי עירנו, ובחֹדש הזה היתה באה לרגעים העירה, והיות שהיא אוהבת קצת לפטפט ולספר דברים על עסקי ביתה ומשפחתה, וביחוד לקבול על בעלה לפני כל איש ואיש, – מדה לא־נכוכנה כל עִקר – לכן הפיצה את כל הדבר במשך זמן קצר לא רק בעירנו, כי־אם גם בכל המחוז. אני נפלתי למשכב, אך דונצ'קה היתה חזקה ממני, וצריך היית לראות, איך נשאה היא וסבלה את כל זה וגם אותי נִחֲמָה ואִמצה! היא מלאך! אולם, ברחמי השם, נתמעטו סוף־סוף צרותינו: ה' סוידריגַילוב חזר בו ונִחַם על מעשהו, ומתוך חרטה וחמלה, בודאי, על דוניה, הוכיח למרתה פטרובנה בראיות נאמנות ובמופתים חותכים את כל אי־אשמתה של דוניה, הראה לה את המכתב שכתבה לו דוניה עוד טרם מצאה אותם מרתה פטרובנה בגן. את המכתב הזה נאלצה דוניה לכתוב ולמסור לסוידריגַילוב, בכדי להִפָּטר מדִבּוּרים פנים אל פנים ומפגישות־סתרים, שהוא בקש ודרש ממנה, ולאחר נסיעתה נשאר המכתב בידו. במכתב הזה היא פונה אליו ברגש היותר חם ובהתרגזות שלמה וגמורה, והיא מוכיחה אותו על פניו על התנהגותו הרעה ביחס למרתה פטרובנה, – הוא, אב ובעל־משפחה, – ולסוף כמה מכֹער מצדו לענות עלמה אמללה וֶחַסְרַת־חָסוּת ולהמיט עליה אסון, לא תוכל להמיש צוארה ממנו, במלה אחת, רודיה חביבי, המכתב הזה כתוב בנוסח של אצילות כזה ונוגע עד הנפש כל־כך, עד שאני בכיתי בדמעות שליש כשקראתיו, ועד היום איני יכולה לקרוא אותו מבלי הוריד דמעה. זולת זאת צִדדה בזכותה של דוניה גם עדותם של המשרתים, שכנהוג תמיד, ראו וידעו הרבה יותר ממה ששִׁער ה' סוידריגַילוב. תבוסתה של מרתה פטרובנה היתה שלמה; "אני המומה והלומה מחדש", הודתה בעצמה לפנינו, אבל תחת זאת נוכחה לחלוטין בצדקתה של דוניצ'קה, וממחרת, בראשון לשבוע, באה יש אל בית־הכנסת, נפלה על ברכיה ובדמעות בקשה מאֵם־הרחמים לתת לה כֹּח לעמוד בנסיון זה החדש ולמלא את חובתה, אחר־כך, יש מבית־הכנסת, מבלי לנסוע קֹדם לשום מקום, באה אלינו, ספרה לנו הכל, בכתה מרה ובחרטה גמורה, חבקה את דוניה והתחננה לסלוח לה. ובאותו הבוקר, מבלי כל שהִיות, ישר מביתנו, הלכה ובאה לכל בתי העיר ובכל מקום השיבה את כבודה המחֻלל של דונצ'קה על כַּנו ובמבטאים הכי־מרוממים ובדמעות הכי־רותחות הִללה את דונצ'קה, את רגשותיה הנאצלים ואת התנהגותה הנָּאָה. ולא הסתפקה בזה אלא שהראתה והִקרִיאה לַכֹּל את טופס מכתבה של דונצ'קה לה' סוידריגַילוב וגם הרשתה לעשות ממנו העתקות (מה שהיה, כמדֻמני, כבר מעין הגדשת סאת־המדה). באֹפן הזה הקדישה ימים אחדים רצופים לנסיעות של בקורים לכל בתי העיר, היות שהיו כאלה אשר חשבו לפגיעה בכבודם על שמרתה פטרובנה עשתה בקור אצל אחרים ואצלם לא; ולכן הנהיגה מרתה פטרובנה תור לקריאת המכתב, באֹפן שבכל בית המתינו לזה מקֹדם, והכֹּל ידעו, שביום פלוני ופלוני תקריא מרתה פטרובנה את המכתב בביתו של אלמוני, ולכל קריאה וקריאה היו מתאספים שוב גם אלה אשר שמעו את קריאת־המכתב לא פעם אחת, בביתם הם ובבית אחרים, על־פי התור. לפי דעתי היה כאן הרבה הרבה מאד מן המיֻתּר; אבל מרתה פטרובנה היא בעלת־אֹפי שכזה. איך שיהיה, והיא השיבה את כבודה של דונצ'קה למקומו הראשון לגמרי, וכל הנבלה שבדבר חלה – לדראון עולם – על ראש בעלה, שהוא האשם העִקרי בכל, באֹפן שנחומַי גם נכמרו לחֻמלה עליו; דין קשה יותר מדאי הטִילו על אותו המטֹרף־בדעת. ולפני דוניה התחילו מיד להציע שעורים פרטיים בבתים שונים, אבל היא לא קבלה. בכלל התחילו כֻלם לפתע־פתאם להתיחס אליה בהערצה מיֻחדה. ומאת כל זה היתה הנסבה העִקרית גם לאותה העובדה הבלתי־צפויה, שעל־ידה, רשאים לאמר, משתנה כל מצבנו. להוי ידוע לך, רודיה החביב, כי לדוניה נשתדך חתן אחד, והיא כבר הספיקה לתת לו את הסכמתה, מה שאני ממהרת להודיע לך. ואף־על־פי שהענין הזה נעשה מבלי שנועצנו בך מקֹדם, אך אתה ודאי לא תתאנף על זה לא בי ולא באחותך, כאשר תִּוָכַח בעצמך מהמשך הדברים, שלחכות ולדחות את הדבר, עד קבלת תשובתך לא היתה לנו כל אפשרות. ואף אתה בעצמך לא היית יכול, מחמת רִחוק המקום, לדון על הדבר בכל הדיקנות הדרושה. וכך היה הדבר. לו יש כבר התֹּאר יועץ־החצר, לפֶּטֶר פֶּטְרוֹביץ' לוּז'ין, והוא קרוב־רחוק למרתה פטרובנה, שנכנסה בעבי־הקורה ועזרה הרבה לגמור הענין. היא התחיל בזה, שעל־ידה הביע את רצונו להתוִדע אלינו, נתקבל בביתנו כהוגן, שתה קפה, וביום השני הריץ אלינו אגרת, שֶׁבָּה הוא מביע את הצעתו באדיבות גמורה ומבקש מענֶה ברור ומהיר. הוא אדם עסוק, שאין עתותיו בידו, ועכשיו הוא ממהר לפטרבורג, באֹפן שכל רגע יקר בעיניו. מובן מאליו, שבתחִלה היינו נפתעות מאד, מפני שהדבר הזה היה פתאומי ביותר ובלתי־צפוי. שקלנו וטרינו בדעתנו ביחד כל אותו היום. הוא אדם נאמן ובטוח, יש לו שתי מִשׂרות, והוא גם כבר בעל־הון. אמנם, הוא כבר בן ארבעים וחמש, אבל בעל־צורה נאה למדי ויכול עוד למצא חן בעיני אשה, ובכלל הוא גבר נכבד מאד ומנֻמס, רק קצת מעֻנן ובמקצת בעל־גאוה. אולם זה, יוכל היות רק נדמה כך, לכאורה. והרי אני מודיעה לך למפרע, רודיה חביבי, שכשֶׁתִּתראה אתו בפטרבורג, מה שיקרה בעוד זמן קצר, אל תהא נמהר ונסער ביותר במשפטך עליו, כדרכך מימים ימימה ואל תדון אותו דין קשה, אם בראִיה ראשונה לא יישר בו דבר־מה בעיניך. אומרת אני זאת כאמירת־שֶׁמָא בעלמא, אף־על־פי שבטוחה אני באמת, כי הוא דוקא יעשה עליה רֹשם נעים, כי הנה, חוץ מזה, בכדי לדעת כהוגן את מי־שהוא, צריך לגשת אליו לאט־לאט, להתיחס אליו ביחס של זהירות מרֻבה, שלא לנפול חלילה בטעות ובדעה קדומה, שאחר־כך קשה להוציאן מלב וליַשר את הֶעָקֹב. פטר פטרוביץ', למצער על־פי סִמנים הרבה, הרי הוא איש שוע וקצין. בבקורו הראשון הודיע לנו, כי הוא אדם חיובי, אך בהרבה הוא תמים־דעים, כמו שהתבטא בעצמו, עם "בני־הדור הכי־חָדִיש" ושונא לכל משפט קדום. הוא דבר עוד רבות, יען כי הוא כאִלו לקוי קצת ביוהרה ואוהב מאד, שיתנו לו אֹזן קשבת, אבל הן זהו חסרון לא גדול ביותר. אני, כמובן, לא הבנתי הכל מכל אשר דבר, אבל דוניה בארה לי, שאף־על־פי שהוא אינו בעל־השכלה מרֻבּה, הרי הוא אדם פִּקֵח וגם, כמדֻמה, טוב. אתה יודע, מה טיבה של אחותך, רודיה. זוהי עלמה אמיצת־לב, טובת־שכל, סבלנית וגִדְלת־נפש, אף־על־פי שאינה כלל־וכלל קָרת־הלב, מה שלמדתי היטב לדעת ולהכיר בה. מובן, שלאהבה מיֻחדה אין כאן מקום, לא מצדה ולא מצדו, אבל דוניה, מלבד שהיא חכמה גדולה, הרי היא יחד עם זה גם בעלת־נפש ומדות תרומיות, כמלאך אלהים, וְתַחֲשוב לחובתה לתת אֹשר לאיש, אשר ימצא לחובתו הוא לדאוג לאָשרה; ולפקפק בזה אין לנו לפי־שעה סבות חשובות, אף שצריך להודות, שכל הענין בא קצת נמהר יותר מדאי. נוסף על זה, הרי הוא בעל־חשבון גדול, וכמובן יֵדע להביא בחשבון, שאֹשר המשפחה שלו יגדל, במדה שדונצ'קה תרגיש עצמה מאֻשרה אצלו. ובנוגע לזה, שהם קצת אינם שוים בתכונות, בהרגלים, וגם באי־אלה רעיונות (מה שלא ימנע אפילו בנשואין היותר מֻצלחים), בנוגע לכל זה אמרה לי דונצ'קה בעצמה, שהיא סומכת על עצמה, שלירא אין כאן מפני מה־שהוא ושהיא נבונה ומֻכשרה לשאת הרבה, אם רק היחוסים להבא יהיו בתמים ובישר. הוא, למשל, אף לו נדמה, קצת קָשֶׁה, אבל הלא זה יכול היות מפני שהוא תם־לב, ובודאי שכך הוא, למשל בשעת בקורו השני, לאחר שקבל הסכמה הביע בשיחה, שעוד מקֹֹדם, בטרם הֵכּירו את דוניה, גמר אֹמר בנפשו, לקחת לו בתולה ישרה, אבל בלי נדוניה, ודוקא כזו, שכבר ראתה עֳנִי בשבט עברתו; יען, כמו שבאר, טוב לבעל, אם אינו צריך להרגיש שום התחַיבות כלפי אשתו, ואשרי מי שאשתו חושבת אותו למטיבה ואיש־חסדה. צריכה אני להוסיף, שהוא אמר זאת בסגנון יותר נוח מזה שמסרתי כאן, מפני שאני שכחתי את נוסח־דבריו בדיוק, וזכרתי רק את הרעיון, (מלבד זאת לא נאמרו הדברים האלה במתכַּוֵן, אלא נזרקו אגב־ריהטא, אגב שיטפא דלישנא, באֹפן שהוא בעצמו השתדל אחר־כך לתקן ולרכך את הדבר; ברם בעיני, בכל זאת, היתה לדברים צורה קשה קצת, וגם הבעתי זאת לדוניה. אבל דוניה ענתה לי אפילו באיזו התרגזות ש"עדַין יש הבדל בין דבור למעשה", מה שכמובן נכון מאד. לפני החלטתה לא ישנה דונצ'קה כל הלילה, ובחשבה, שאני ישֵנה כבר, קמה ממטתה וכל הלילה התהלכה ארֻכּוֹת וקצרות בחדר; לאחרונה כרעה על ברכיה לפני האיקונין והתפללה שעה ארֻכּה בהתלהבות ולַבֹּקר הודיעה לי, שהחליטה בהֵן.
"אני כבר הזכרתי, שפטר פטרוביץ' יסע בימים האלה לפטרבורג, יש לו שם עסקים גדולים, ובדעתו לפתוח שם משרד של עורך־דין. הוא עוסק זה מאז בעניני טוען־ונטען, ובימים האלה זכה במשפט חשוב אחד. בפטרבורג יש לו גם דבר נחוץ אחד וחשוב מאד בסינט, באֹפן הזה, רודיה חביב, יוכל להיות גם לך להועיל, בּכֹּל ומִּכֹּל, ואני ודוניה כבר נמנינו וגמרנו, שמהיום והלאה יכול אתה ללכת בדרך סלולה בנוגע לקַרְיֵרָה שלך בעתיד ולחשוב את חלקך בהיום לדבר שנתברר למַדַּי. הוי, הלואי שיקָים כל זה! רֶוח והצלחה שכזה, אם יעמוד לנו, אין לחשבו אלא לחסד ישר אלינו מרִבּוֹן־כל־עולמים. דוניה אינה אלא חולמת על זה. אנחנו גם הרהבנו בנפשנו עֹז להגיד מלים אחדות על־אודות זה לפטר פטרוביץ'. הוא ענה בזהירות ואמר, שכמובן, היות שבלי מזכיר אי־אפשר לו להתקיֵם בעסקיו, הרי מובן מאליו שטוב לשלם שכירות לקרוב מאשר לאיש זר, אם רק אותו קרוב יהיה מֻכשר למשרה זו (שאלה היא, אם אתה תהיה מֻכשר!), ואולם כאן הביע גם את פקפוקו אם למודיך באוניברסיטה ישאירו לך עתים פנויות לעבור במשרָדו. הפעם לא יָסַפנו לדַבֵּר, אך דוניה אינה חושבת עכשו על שום דבר חוץ מזה. עכשו, זה ימים אחדים, והרי היא בוערת, פשוט, כמו בחֹם של קדחת, וכבר יש לה פרויֶקט שָׁלם מוכן ומֻמן והצעה שלמה, איך שתֵּעָשה בעתיד לחברו וגם לשֻׁתָּפו של פטר פטרוביץ' במשאו־ובמתנו, ביחוד הואיל ואתה לומד בפַקוּלטֶט לתורת המשפטים. אני, רודיה, מסכימה לה לכל תכניותיה ותקוותיה, בראותי בהן אך דברים שבגדר המציאות. ולמרות מה שפטר פטרוביץ' כאִלו משתמט עכשו מזה (מה שמובן מאד: הוא עדין אינו יודע אותך), הרי דוניה בטוחה בכל תֹקף, שהיא תשיג הכל בהשפעתה הטובה על בעלה לעתיד. לפי־שעה נזהרנו לדבר עם פטר פטרוביץ' אפילו ברמיזה על־אודות דמיונותינו הרחוקים, ובעִקר על זה, שאתה תהיה שֻׁתָּפו. הוא אדם ממשי וחיובי, ואפשר שהיה מתיחס לכל זה בקרירות, בהיות כל הדברים האלה בעיניו רק דברי דמיונות, כיוצא בזה גם אני גם דוניה עוד לא הזכרנו לו אפיו בחצי־דבור על תקותנו החזקה, שהוא יעזור לנו בכסף בשבילך, כל זמן שאתה לומד באוניברסיטה; ולא דברנו על זה – ראשית, מפני שזה יעָשה אחר־כך מאליו, וַדאי שהוא, בלי דבורים יתרום, יציע בעצמו (וכי יעלה על הדעת, שבדבר כזה ישיב פני דוניה ריקם?), ובפרט שאתה יכול להיות ליד ימינו במשרד ולקבל את הַסִיוּעַ לא בתור תמיכת־חסד אלא בתור שכירות. כך חפצה דונצ'קה לסדר את הדבר, ואני מסכימה לה בכל לב. והשנית, לא דברנו מפעם זה, מפני שחפצתי מאד להעמיד אותך עכשו, בשעת הפגישה הראשונה אתו, שָוֶה אליו ובמצב בלתי־תלוי בו. כשדוניה דברה לו על־אודותיך בהתלהבות, ענה, שבכדי להוציא משפט על איזה אדם אסור לסמוך על דעת אחֵר, אלא דרושה התבוננות עצמית ומקרוב, והוא משאיר לעצמו את הזכות לדון עליך, לאחר שיתוַדע אליך פנים. יודע אתה, רודיה היקר שלי, לי נדמה, על־פי אלו השערות (אגב, שאינן שַיָכוֹת כלל לפטר פטרוביץ', אלא כך, בעלמא, על־פי איזו קפריזים עצמיים, פרטיים, יוכל גם היות קַפריזים של אשה זקנה) – לי נדמה, שאני, אפשר, אטיב לעשות אם אחרי חתונתם אקבע את דירתי ביחידות, לבדי, כמו עכשו, ולא אגור אִתָם ביחד. אני, אמנם, בטוחה, שהוא יהיה אסיר תודה ומנֻמס במדה כזו, עד שלא לתת לי להִפָּרד עוד ולהתרחק מעל בתי. ואם לא הציע ולא דִבּר על זה, עד הֵנה, אין זה, כמובן, אלא מפני שהדבר הוא מובן מאליו, גם בלי שפת־יתר; אולם אני לא אקבל את ההצעה. אני ראיתי בחיים לא פעם, שהחותנת אינה לבעל לרצון, ואני לא רק שאיני רוצה להיות משהו עֹל למי־שהוא, אלא שגם בעצמי אני רוצה להיות חפשית. כל זמן שיש לי איזו פרוסת־לחם משלי ובנים כמוך וכדונצ'קה, אם אפשר יהיה, אתיַשב מקרוב לשניכם, יען, רודיה, – את הכי־טוב השארתי לסוף המכתב: דע לך, אפוא, ידידי הטוב, שיוכל מאד היות, שבעגלא ובזמן קריב נזדמן כֻּלנו שוב למקום אחד ונחַבּק איש את רעהו אחרי פרידה של שלש שנים כמעט! כבר הָחלט בודאות, שאני ודוניה נסע – לפטרבורג אימתי איני יודעת, אבל, בכל אֹפן במהרה, במהרה בימינו, יוכל גם היות, בעוד שבוע. הכֹּל תלוי בפקודותיו של פטר פטרוביץ' אשר לאחר שיסתדר קצת בפטרבורג, מיד יודיע לנו לבוא. הוא חָפץ מתוך איזו נמוקים, ועל־פי איזו חשבונות, למהר ככל האפשר בהעמדת החֻפה והוא נכון לעשות את החתונה אם רק אפשר יהיה, בחֹדש זה. ואם לא יעלה הדבר, מפני קֹצר הזמן, הרי – מיד אחר ימי הצום. הוי, באיזה רגש של אֹשר אחַבקך ואשימך כחותם על לבי! דוניה כֻלה סוערת משִׂמחת הפגישה העתידה אתך, ופעם אמרה דרך־שחוק, שבשביל זה לבד כדאי היה להִנָשֵׂא לפטר פטרוביץ'. מלאך היא! במכתב הזה אין היא מוסיפה כלום אליך, ורק צותה עלי לכתוב לך שיש לה כל־כך הרבה לדבר אתך, כל־כך הרבה, עד שעתה אין כֹּח בידה לאחוז בעט, יען שבשורות אחדות לא יֵאָמר כלום, ורק מקצרים את הנפש; ועוד צותה לחבק אותך בכל כֹּח ולמסור לך נשיקות אין־ספורות. אולם, אף־על־פי שאנו, יוכל היות, נתראה בקרוב פנים, אשלח לך בימים האלה כסף ככל אשר תשיג ידי. עכשו כשנודע לכל, שדונצ'קה נִשֵׂאת לפטר פטרוביץ', נתרבתה פתאם האמונה בי, ואני בטוחה, שאֲפַנַסי איבנוביץ' יאמין לי עתה, על חשבון הקִצְבָה, גם עד שבעים וחמשה רֻבּל, באֹפן שעשרים וחמשה, ואולי גם שלשים, אשלח לך. הייתי שולחת יותר, אלא שמתיראה אני מפני הוצאות הדרך שלנו; ואף־על־פי שפטר פטרוביץ' היה כל־כך טוב לנו, שנטל על עצמו חלק מהוצאות מסענו לעיר הבירה, הַינו, התעורר מעצמו להעביר על חשבונו את חפצינו וארגז גדול אחד (הוא יעשה זה על־ידי איזו הזדמנות), בכל־זאת עלינו גם לבלי לשכוח את היום שנבוא לפטרבורג, שאי־אפשר להתקַיֵם בלי פרוטה, לפחות, בימים הראשונים. אגב, אני ודוניה כבר העלינו הכל בחשבון מדֻיָק ויצא שהדרך לא תעלה לנו בממון הרבה. עד מסלת־הברזל מעירֵנו רק תשעים ורסטאות ובאנו כבר בדברים עם אִכּר בעל־עגלה אחד ממכרינו; ומשם נעבור בעזרת־השם במחלקה השלישית. באֹפן שאפשר, כי לא כ"ה אלא שלשים רֻבּל בודאי יעלה בידי לשלוח לך. אך דַי; שני גליונות מִלֵּאתי מפָּנים ומאחור ואין עוד מקום לכתוב; כֹל ההיסטוריה שלנו; והרי כמה מאורעות נאספו גם יחד! ועתה, רודיה שלי היקר לי לבלי קץ, הריני מחבקת אותך עד ראיוננו הקרוב ומברכת אותך ברכת־אם. אֱהַב את דוניה, את אחותך, רודיה; אהַב אותה כמו שהיא אוהבת אותך, ודע, כי היא אוהבת אותך לאין שעור, יותר משהיא אוהבת את עצמה. היא מלאך, ואתה, רודיה, אתה בשבילנו הכֹּל, כל תקותנו ותוחלתנו, באָשרך גם אָשרֵנו. המתפלל אתה לאלהים, רודיה, כמקדם, ואם מאמין הנך בחסדי בוראנו וגואלנו? מפחדת אני בלבי, פן היתה גם בך יד הכפירה דהא־דנא. אם חלילה כך, הרי אני מתפללת בעדך. זכור, חביבי, איך שביַלדותך, בחיי אביך ז"ל, היו שפתיך מתנועעות בתפלותיך על ברכי ואיך שהיינו אז כֻּלנו מאֻשרים, הֱיה שלום, או יותר נכון, להתראות! הנני מחבקת אותך בכל כֹּחי ומנשקת לאין־ספורות.
שלך עד רדתי קבר
פּוּלחֵרִיה רסקולניקובה."
כמעט כל עת קרוא רסקולניקוב את המכמב, מראשיתו ועד אחריתו, היו פניו רטֻבּים מדמעות; אך כשגמר, היו אותם הפנים חִורים, אחוזי־פלצות, ובת־צחוק כבֵדה ארסית, אכזריה התפתלה על שפתיו. הוא הֵטיל ראשו על הכר הצנום והמגֹאל ויחשוב ארֻכות, ארֻכּות. לבו דפק בחזקה, ואף מחשבותיו סערו בחזקה. לאחרונה נעשה לו צר ומחניק במדור צהֹב זה, הדומה לארון או לארגז; גם מבטו גם מחשבותיו בקשו הרוָחה. הוא אחז במגבעתו בחטיפה ויצא, והפעם כבר לא נתירא, שמא יפָּגש במי־שהוא על המדרגות;הוא שכח על כל זה, את פעמיו שׂם לאי־וַסִילִי, דרך רחוב ב., כאִלו מִהר שמה לרגל ענינו, אך, כדרכו, הלוך הָלַך מבלי הַכֵּר בדרך אשר הוא הולך בה. שפתיו רחשו איזו מלים, ויש שאף דִבֵּר לעצמו בקול, מה שהפליא לא־מעט את העוברים־ושבים. רבים חשבוהו לשִׁכּור.