החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק II

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק ראשון, פרק II
→פרק I	פרק III←

רסקולניקוב לא היה רגיל אצל המון־בני־אדם, ולא עוֹד אלא שכאמור, התחבא מפני כל חברותא, ביחוד בעת האחרונה. אולם עכשו נמשך משום־מה לבריות. כעין דבר־מה חדש התחולל בו, ויחד עם זה עלה איזה כֹסֶף לבני־אדם. הוא נתעַיֵף כל־כך מן החֹדש המלא הזה של שממון מרֻכָּז והתרגשות קודרת, עד שהשתוקק – ולוּ רק לרגע אחד – לשאוף אוירו של עולם אחר, יהיה העולם ההוא מה שיהיה; ולמרות כל החלאה של הסביבה, נשאר עתה יושב בבית־המרזח בעֹנג.
בעל בית־המרזח נמצא בשעה זו בחדר אחר, אלא שלרגעים היה יורד לכאן מאיזו שלַבּים, ובשעת המעשה היו מתגלות ראשונה נעליו הגנדרניות, המשוחות־המצֻחצחות, עם שוליהן המפשלים, הרחבים והאדֻמים. הוא היה לבוש ב"פּוֹדְיוֹבְקָה" ובמקטֹרן של אַטלס שחור ומגֹאל מאד, בלי רביד, וכל פּניו היו כמו משוחים בשמן, כמנעול של ברזל. אל שלחן־המזיגה עמד נער כבן־ארבע־עשרה, והיה בבית עוד חבר לו, נער צעיר ממנו, שהיה מגיש לאורחים את אשר דרשו. על השלחן נמצאו: מין חרֹסת של קשואים, פרוסות של פת קיבר וחתיכות קטנות של דגים; מכל זה נדף ריח רע מאד. האויר החניק עד לבלתי נשוא, והכל היה כל־כך טבול בריח של משקאות חריפים, עד שדומה היה, שמִן האויר הזה בלבד אפשר להשׁתַּכר במשך של רגעים אחדים.
יש פּגישות עם אנשים זרים לגמרי, אנשים אשר לא ידענו אותם מתמול־שִׁלשום, שהן מתחילות לעַנְיֵן אותנו מן המבט הראשון, לפתע פתאם, עוד טרם הוצאנו הֶגה. רׁשם של פגישה כעין זו עשה על רסקולניקוב אותו האורח, שישב מרחוק ודומה היה לפּקיד שנדחה ממִשׂרתו. האיש הצעיר זכר אחר־כך לא פעם את הרֹשם הראשון הזה, ואף מצא לו באור בתכונת עצמו לנַחֵש בלבו ולִצְפּוֹת דברים מראש. הוא העיף מבטים בלי־חָשָׂך על פּלוני מי־שהיה־פקיד, כמובן גם מאותו טעם, שאף פלוני לא גרע ממנו עין, ונראה היה שיִצְרוֹ של אותו האיש גדול מאד להתחיל בשיחה. על כל שאר האנשים שהיו כאן, לרַבּוֹת גם את בעל־הבית בעצמו, הביט הפקיד באיזה מין קהות־שברגילות, ואם תמצא לאמר, בשעמום, ויחד עם זה במֵעֵין צל של בטול גאותני, כמו על אנשים בעלי מצב ומדרגת־התפתחות נמוכים משלו, שֶמַה לו ולהם? – זה היה איש למעלה מחמשים בשנותיו, בעל קומה ממֻצעת ומִבנה גו איתן, ששֵׂיבה זרקה בשערותיו וקרחת גדולה לו בראשו. פניו היו צהֻבּים, כמעט ירֻקים ונמקים משִׁכּרות, ומבעד ריסיו הנפוחים התנוצצו עינים קטנטנות, כסדקים, אבל עֵרות מאד. אולם בכֻלו היה דבר־מה משֻׁנה ביותר; במבטו התנוסס איזה אור של התלהבות – היה בו, אם תמצא לאמר, גם בינה, גם שׁכל, – אבל עם זה רעד שם גם איזה מין שגעון. לבושו היה: פְרַק שחור ישן, קרוע ובלוי לגמרי, שכפתוריו לא היו לו. רק כפתור אחד עוד היה תלוי בנס, ובו רֻכּס הפרק: נראה, שבעליו מֵאֵן להתרחק לחלוטין מנמוסי־העולם. מבעד המקטֹרן הנַנְקָאי התבלט הצוארון, מקֻמת נאלח ורטֹב. פניו היו מגֻלחים, כדרך הפקידים, אבל מלפני זמן רב, באֹפן שספיח־השערות הַכָּהוב היה עָבֶה כבר. גם בתנועותיו התנוססה איזו חשיבות פקידית. אולם הוא היה נסער בּרוחו, סכסך את שערותיו, ויש שתמך, מתוך יגון, את ראשו בשתי ידיו, בהניחו את זרועות שרוֻליו הקרועות על השלחן המסֹאב והמִדַּבֵּק. לאחרונה שלח מבט ישר אל רסקולניקוב ואמר בקול רם וברור:
– האם יש לי הרשות להרהיב בנפשי עֹז, אדוני הנכבד שלי, לפנות אליו בשיחה של נמוס ודרך־ארץ? יען כי אף־על־פי שלבושו של כבודו אינו הדור ומפֹאר, הנה נסיון־החיים המרֻבֶּה שלי יורני להכיר בו אדם משכיל ובלתי מצוי אצל שכרות. בעצמי הרי אני איש, שכִּבּד תמיד את ההשכלה כשהיא מאֻחדה עם רגשות הלבב; וחוץ מזה הרי אני במדרגה של יועץ טיטולרי. מַרמֵלַדוֹב – זה שמי וזכרי; יועץ טיטולרי. וארשה לעצמי לשאול: – כבודו משׁמש בפּקידות?
– לא, לומד אני... – ענה האיש הצעיר, תָּמֵהַּ במקצת גם על הסגנון הנמלץ של איש־שיחו וגם על שפָּנָה אליו באֹפן ישר ועקשני כל־כך. למרות התשוקה הרגעית, שהיתה לו זה עתה לבוא באיזה מגע עם חברת בן אדם, הנה בשמעו את ההגה הראשון יוצא מפי ילוד־אשה ומכֻון אליו, חש פתאם את רגש־הרֹגז הבלתי נעים והתדירי שלו ואת הבחילה וגֹעל־הנפש שלו לכל זר הקרֵב או האומר לקרוב אל אישיותו.
– סטודנט, זאת אומרת, או מי־שהיה סטודנט! – קרא הפקיד בצוָחה – ואני, אמנם, כך אמרתי בליבי! הנסיון, אדוני הנכבד, הנסיון המרֻבֶּה! – ולאות התפארות הגיע אצבע במצחו – מי־שהיה סטודנט או ישב בבית שבת תחכמוני! וירשׁני־נא, – הוא קם, נִמְעַד, נטל בחפזון את צלוחיתו, כוסו, וישב אצל האיש הצעיר ישיבה אלכסונית במקצת. – הוא היה שיכור כלוֹט, אבל דִבֵּר בשפת יתר ובזריזות ורק לעתים היה מתבלבל קצת ומלעיג בלשונו. באיזה מין צמאון התנפל על רסקולניקוב, כאִלו גם עליו עבר חֹדש ימים לבלי דַבֵּר עם איש דָבָר.
– אדוני הנכבד, – התחיל הדובר כמעט בחגיגיות – העניות אינה עבֵרה, אמת היא. יודע אני גם כן, כי השכרות אינה מידה טובה, והדברים קל־וחֹמר. ברם הדלות, אדוני הנכבד, הדלות – עבֵרה היא, כשהנך עני, הרי עדַין שומר אתה על טהרת רגשות לבבך, אבל כשהגעת למדרגה של דלות – אין צדיק בארץ. בעון דלות לא במקל תִּגָּרש מן גֵו – במטאטא השמד יטאטאוך מן החברה האנושית, למען תֵּ עלב עלבון גדול; ובצדק, יען כי בדלותי הרי אני הראשון נכון להעליב את עצמי. והיוצא מזה? בית־המרזח! אדוני הנכבד, לפני חֹדש ימים הכה ה' לַבְּזֵטְנִיקוִב את אשתי, ואשתי אינה דומה אלי! מבין הוא? וירשני נא לשאול אותו עוד, כך, יהא בתור סקרנות בעלמא: האם אֵרע לכבודו ללון על נהר־נֵבה, על ספינת־השחת?
– לא, לא ארע, – ענה רסקולניקוב – מה פֵּרוש?
– נו, ואני הנה משם אני, וזה הלילה החמישי...
הוא מזג לו כוס, הֵריק אותה ושקע במחשבות. ובאמת, על מלבושיו וגם בשערותיו נראו זעיר־שם שרידי גבעולי־קש. היו יָדַיִם לשער, שזה חמישה ימים רצופים, אשר האיש לא התפּשט ולא התרחץ. ביחוד היו ידיו מנֹאלות, שמֵנות, אדֻמות, וצפרניו שחורות.
שיחתו, דומה, העירה שימת־לב כללית, אמנם לא מרֻבּה. הנערים שאצל שלחן־המזיגה התחילו לגחך בקול. בעל־הבית, נדמה, ירד הלום במתכַּוֵן, בכדי לשמוע את ה"בדחן", וישב ברִחוק־מקום, כשהוא מפהק בעצלות, אבל בחשיבות. נראה היה, שמַרמלַדוב נודע בבית הזה מאז. ואף הנטיה לשפה נמלצה רכש לו, כפי שצריך לשער, מתוך הרגל להכנס בשיחות תמידיות עם מבקרים שונים וזרים לו. ההרגל הזה נעשה אצל שותי־שׂכר ידועים לצֹרך הכרחי, וביחוד אצל אלה, שבביתם נוהגים בהם קשות ושולטים בהם לרעה. בגלל זה בהמָצאם בחברת בנו־גילם השכורים הרי הם כמו משתדלים לרכוש להם יחס של הַצְדָקָה, ואם אפשר – גם יחס של כבוד.
– בדחן! – קרא בעל־הבית בקול – ומפני מה אינך עובד, מפני מה אינך משרת בכהֻנתך, אם פּקיד אתה?
– מפני מה איני משרת בכהֻנתי, אדוני הנכבד, – פנה מרמלדוב לרסקולניקוב, כאִלו הוא ולא אחר שאל אותו את השאלה – מפני מה אינני? ולבי שלי כלום אינו כואב על שאני הולך בטל? בשעה שה' לבזטניקוב לפני חֹדש ימים, הכה את אשתי באגרוף־רֶשע, ואני שכבתי שכור, כלום לא עַנֵתי? ירשני, איש צעיר, ואשאלהו: האם אֵרע לו... המ... נו, לבקש הלואה באפס כל תקוה?
– אֵרע... הַינו, מה זאת אומרת באפס תקוה?
– זאת אומרת, לגמרי בלי שום תקוה לקבל, לבקש מתוך ידיעה גמורה, ששום דבר לא יֵצא מזה. הרי אתה יודע ברור, יודע מראש ובוַדאות מֻחלטה, שאדם זה, שאזרח נאמן ומועיל זה – האזרח הכי־נאמן והכי־מועיל באזרחים – לא יתן לך אף פרוטה אחת בשום אֹפן, שהרי, שואל אני, למה לו לִתֵּן? הן הוא יודע שאני לא אחזיר לו. מתוך רחמנות? אבל הרי לבזטניקוב הנוהֶה אחרי הרעיונות החדשים, הסביר בימים האלה, כי הרחמנות בזמננו נאסרה אפילו על־פי המדע, ושבאנגליה כבר הֻנהג כך, באשר שם פּוליטיקה אֶקוֹנוֹמית, למה אֵפוא, שואל אני, יַלוה לי? והנה, בדעתך מראש, שהוא לא יַלוה הרי אתה אף־על־פי־כן שָׂם לדרך פעמיך ו...
– הליכה כזו למה? – העיר רסקולניקוב.
– אבל אם אין איש אחר ואין מקום ללכת אליו! הן נחוץ הוא, שלכל אדם יהיה, בכל־זאת, איזה מקום, שיוכל ללכת שמה. כי הן יש עתים, שאיזה־מקום־שהוא דרוש, בלי כל מענות ומענות, מקום ללכת אליו! בשעה שבִּתִּי היחידה הלכה בפעם הראשונה ונעשתה לבעלת "תעודה צהֻבּה", הלכתי גם אני … (כי בתי חיה על־פי תעודה צהֻבה … כן)… – הוסיף בחצאי־עגול, בהביטו באיזו אי־מנוחה אל האיש הצעיר – אין דבר, אדוני הנכבד, אין דבר! – מִהר מיד ובמנוחה, לכאורה, להודיע, כששני הנערים שאצל שלחן המזיגה זִכּוהו בנחירה ובעל־הבית בעצמו הצטחק גם הוא – אין דבר! מנוד־ראש זה לא יכלימני, כי הכֹּל ידוע כבר לַכֹּל, וכל סתר יתגלה; ולא בבוז אני מתיחס לזה; בהכנעה אקבל יסוּרי. יהא כך! יהא כך! "זאת תורת האדם!" ירשני נא, איש צעיר: היכול הוא … או לא, ביתר בהירות וביתר דיוק: לא היכול הוא, כי־אם המֵעֵז הוא, בהביטו בי בשעה זו, להגיד בפֵרושׁ, שאני איני חזיר?
האיש הצעיר לא הוציא הגה מפיו.
– נוּ – ס, – המשיך הנואם בתנועה של אדם הגון, ובפעם הזאת גם בחשיבות כפולה, לאחר שקם לדממה קול־צחוק־הלגלוג שבחדר – נוּ–ס, ויהא שאני חזיר, והיא גברת כבודה! לי פני חיה רעה, והיא, קטרינה איבנובנה, זוגתי שתחיה – נפש משכלת ובת־שְׁטַבְּ־אופיציר מלֵדה ומבטן. יהא, יהא שאני נבל ומנֻוָל, והיא אשת־לב ומלאה רגשות עדינים שחֻנכה בהם. ויחד עם זה... הוי, אִלו נכמרו רחמיה לחמלה עלי! אדוני הנכבד, אדוני הנכבד, הן נחוץ, נחוץ הוא, שיהיה לכל אדם מקום אחד, לכל־הפחות, ששם ירחמו גם אותו! וקטרינה איבנובנה, אף־על־פי שהיא גברת גדולת נפש, אבל יֹשר אין אִתּה... ואף־על־פי שאני מבין בעצמי, שבשעה שהיא מורטת שׂער ראשי אין היא מורטת אלא מרחמים רבים (כי, חוזר אני בלי בושה, היא מורטת את שערי איש צעיר – אִשֵׁר בחשיבות־מִשְׁנֶה, כששמע שוב קול לגלוג), אבל, אֵלִי, מה היה, אִלו היתה היא רק פּעם אחת... אבל לא! כל אלה דברים בטלים הם, ואין מה לדבר!... כי זה לא פעם היֹה היה כחפץ לבי וזה לא פּעם חָמֹל חמלו עלי, אך זוהי תכונתי, כך היא תכונתי, בְּהֵמָה אני!
– שאלה היא! – העיר בעל־הבית מתוך פהוק.
מרמלדוב הטיח הטחה מָחלטה באגרופו על השלחן.
– כך היא תכונתי! – היודע הוא, אדוני, שאני גם את הפֻּזמקאות שלה נתתי ביין? לא את נעליה, כי זה עדַין דומה היה קצת לנוהג שבעולם, אלא את פֻּזמקאותיה, את פֻּזמקאותיה נתתי ביין. מעטפת־הצואר שלה משׂער־עזים גם־כן נתתי ביין, וזו נִתּנה לה במתנה, עוד קֹדם שנִשׂאה לי; שלה היתה, לא שלי; ודירתנו היא קרן־זוית קרה, ובחֹרף הזה אָחזה צִנה את אשתי, והיא משתעלת, משתעלת – ויורקת כבר דם. וילדים קטנים אצלנו שלושה, וקטרינה איבנובנה עמוסה בעבודה מן הבֹּקר עד הערב, משפשפת וכובסת ואת הילדים רוחצת, כי לנקיון היא רגילה מימי ילדותה, וחָזֶה חלש לה, ולשחפת מיועדת היא, ואני מרגיש את זה? כלום לא, כלום לא ארגיש? ובכל אשר אַרבֶּה לשתות, כן ארבה להרגיש. משום זה אני שותה, בשתיה זו רחמים ורגש אני מבקש... שותה אני, מפני שּמִשנה־צער רוצה אני להצטער! – וכמו מיאוש, השמיט את ראשו על השלחן.
– איש צעיר, – המשיך בהתרוממו שוב; – בפניו אני רואה מעין הבעה של איזו תוגה. איך נכנֹס נכנַס הנה, ומיד הכרתי בהבעה זו, ולכן פניתי אליו בלי כל שהיות. יען כי במסרי לו את ספור־המעשה של ימי חיי, אין אני מתכַּוֵן בזה להוקיע את עצמי לרַאְַוָה בפני הריקים הללו, שבלאו־הכי הכל כבר ידוע להם, אלא את איש־הרגש ואיש־ההשכלה מבקש אנכי. יֵדע אפוא, שאשתי נתחנכה באינסטיטוט אצילי שבעיר־הפלך, ואחרי גמרה את חֻקה שם, יצאה במחול לפני שר־הפלך ויתר השרים, ובעד זה קבלה אות־הצטַינות של זהב ותעודת־תהִלה. אות־הצטינות... נו, הלה כבר נמכר... כבר... המ... ותעודת־התהלה – זו מֻנחת עד היום בארגזה, ועוד זה לא כבר הראתה אותה לבעלת־דירתֵנו. ואף־על־פי, שעם בעלת־הדירה יש לה דין־ודברים בלתי פוסקים, בכל־ זאת נכספה להתגאות קצת בפני מי־שיהיה ולספר למי־שהוא על הימים הראשונים, שהיו טובים מאלה. ואני איני מאשים אותה, איני מאשים אותה, כי רק זה אשר נשאר לה בזכרונה, וכל השאר – כלה, בעשן כלה! כן, כן, היא – גברת נלהבה, גֵּאה ועקשנית. את הרצפה היא בעצמה משפשפת ופִתָּה פת־קיבר, אבל יחס של אי־כבוד לעצמה לא תרשה בשום אֹפן. לפיכך לא החרישה גם לה' לבזטניקוב על גסותו וכשהכה אותה בעד זה ה' לבזטניקוב, נפלה למשכב לא כל־כך מחמת ההכאות כמו מחמת רגשותיה הנעלבים. אלמנה מבעלה נִשׂאה לי, עם שלושה ילדים, אחד קטן מחבֵרו. לבעלה הראשון, אופיצר מחיל־הרַגְלִים נִשׂאה מאהבה, ואתו ברחה מבית אביה. היא אהבה אותו מאד, אבל הוא התמכר אל המשחק־בקוביה, אחר־כך נמסר לדין, וכך מת. לבסוף הגיע לידי כך, שהוא היה מכה אותה; והיא, אף־על־פי שלא החרישה לו, מה שידוע לי בדיוק מפי השמועה ועל־פי דוֹקוּמֶנטים, אבל עד היום היא מזכירה אותו בדמעות ומציגה אותו לי למופת, ואני שמח, שמח על זה, יען שבדמיונה, לכל־הפחות, היא רואה לפעמים את עצמה מאֻשרה... ונשארה היא אחרי מותו עם שלשה פעוטים בעיר־מחוז רחוקה ואכזריה, שגם אני נמצאתי שם אז, ונשארה בדחקות כל־כך נוראה, עד שגם אני, האיש אשר מראות הרבה ראה בימיו, אין בכֹחי לתאר אותה. כל קרוביה לא חפצו לדעת אותה. ואף היא גֵאה היתה, גאה ביותר... ואז, אדוני הנכבד, אז בעת ההיא, שהייתי אז גם־כן אלמן ואב לבת אחת, בת ארבע־עשרה, מאשתי הראשונה, הצעתי לפניה את ידי, כי לא יכֹלתי לראות מיני יסורים כאלה. ויכול כבודו לדון על־פי זה, עד היכן הגיעו יסוריה, שהיא, משׁכילה ומחֻנכת וממשפחה מיֻחסת, הסכימה לקבל את הצעתי ולהנשא לי. אבל הסכימה! הלכה ונִשאה לי! הלכה! בבכי ובדמעות ובספיקת־כף על ירך – אבל הלכה! יען כי לא היה לה שום מקום אחר ללכת אליו. המבין הוא, המבין הוא, אדוני הנכבד, מה משמע, כשאין כבר שום מקום ללכת אליו? לא! את זה אין הוא מבין עדַין... ושנה שלמה מלאתי את חובותי בדחילו ורחימו ובזה (הוא הורה באצבע על צלוחית היין) לא נגעתי, יען כי רגש יש בליבי. אבל גם זכות זו לא עמדה לי; וכאן אבדה לי גם מִשׂרתי, וגם־כן לא באשמתי, אלא מחמת חלופי־מקומות, ואז נגעתי!... והנה לפני שני וחצי, אחרי מסעות רבים והרפתקאות אין־מספר, הגענו לזו עיר־הבירה המפֹארה והמקֻשטה במצבות־אבן הרבה לאנשי־שֵׁם. וגם כאן השגתי לי מִשׂרה... השגתיה – ושוב אבדתיה. מבין הוא? כאן כבר אבדתיה באשמת עצמי: תכונתי גרמה... עכשו דרים אנו בקרן־זוית שבמעונה של הגברת אְַמַליה פיודורובנה לִיפּיוֶחְזֶל, ובמה אנו חיים ובמה אנו משלמים – לא אדע. הן הרבה אנשים גרים שם גם חוץ ממני... סדום ועמורה... המ... כן, ובינתים בְַּגרה גם בתי מנשואי הראשונים; וכל אשר נשאה וסבלה בתי זו מאמה חורגתה, כל שנות התבגרותה –על כל זה אני שם מחסום לפי. יען כי עף־על־פי שקטרינה איבנובנה מלאה כֻלה רגשות נאלצים, הרי היא גם אשה רתחנית ורגזנית, ולא תנוח ולא תשקוט.. כן! נו, אין מה לזכור את כל אלה! כל חנוך, כפי שהוא יכול לשער, לא קבלה סוניה שלי. נסיתי אמנם לפני ארבע שנים ללמדה גיאוגרפיה ודברי־ימי־עולם; אך היות שכֹּחי אני בכגון אלה אינו גדול ואף ספרי־למוד הגונים לא היו תחת ידי, כי כל הספרים אשר היו... המ! היו ואין עוד עתה אותם הספרים, לפיכך נגמר כל הלמוד בלא כלום. אצל כורש הפרסי נשארנו עוֹמדים. אחר־כך, כשהגיעה כבר בתי לשנות־בגרות, קראה איזו ספרים בעלי תֹכן של אהבה, וזה לא כבר, באמצעותו של ה' לבזטניקוב – ספר אחד, תורת הפזיוֹלוֹגיה מאת לוּאיס – האם ידוע לאדוני הספר הזה? – בהתענינות רבה קראה אותו וגם לנו מסרה ממנו ראשי פרקים; הנה זה כל חנוכה והשכלתה. כעת אפנה אליו, אדוני הנכבד שלי, מצד עצמי ובשאלה פּרטית: האם הרבה יכולה, לפי דעתו, עלמה עניה וישרה להשׂתַּכר מיגיע כַּפֶּיה?... חמש־עשרה קוֹפּיקות ביום, אדוני, לא תשתכר, אם היא רק ישָׁרה, ומִפַּרְנָסות צדדיות אינה יודעת, ואף גם זה במה דברים אמורים? – אם תעבוד בפרך! ומה גם אם יועץ הממשלה קלוֹפּשמוֹק, איבן איבנוב – האם שמע אדוני על־אודותיו? – לא רק שלא שִׁלם עד היום בעד תפירת חצי־תריסר כֻּתָּנות הוֹלַנדיוֹת, אלא שגם גֵרשה בחרפה, רקע למולה ברגליו וקרא לה שם של גנאי, והכֹל באמתלה, שפי הכתֹנת אינו, כביכול, על־פי המִדה ואינו ישר. וכאן הילדים רעֵבים... וכאן קטרינה איבנובנה סובבת בחדר, סופקת כף וכתמים אדֻמים עולים בלחייה – כמו שמצוי אצל מחלה כמחלתה: "חיה אַת אִתָּנו, כלומר, הולכת־בטל, אוכלת ושותה ובחֹם ביתנו תתחממי", ומה שַׁיך לאמר, שותה ואוכלת, אם גם הילדים יש שאינם רואים פּרוסת־לחם בעיניהם שלושה ימים רצופים! אני שכבתי אז... נו, מה יש לכסות ולהעלים! שכבתי שכור, ושומע אני, סוניה שלי אומרת (כשֵׂיָה נאלמה היא, וקול לה כל־כך חשאי... צהבהבה היא, קטנה, ופניה תמיד חִורים, כחושים־כחושים...) והיא אומרת: "מה, קטרינה איבנובנה, וכי באמת עלי ללכת בדרך זו?" ודריה פרַנצוֹבנה, אשה רעה וידועה היטב לפּוליציה, שלחה כבר לא פּעם על־ידי בעלת המעון להגיד..."ומדוע לא?" – עונה קטרינה איבנובנה בכעין הלצה – מה יש לשמור! איזה אוצר! "אבל אל יאשימה, אל יאשימה, אדוני הנכבד, אל יאשים! לא בדעה צלולה נאמר זה, אולי מתוך רגשות מבֻלבלים מתוך חֳלי ובשעת בכי הילדים הרעבים, ואף נאמר מעִקרא יותר בכדי להעליב מאשר פשוטו כמשמעו... יען כי קטרינה איבנובנה היא בעלת אֹפי כזה, ואך יתנו הילדים את קולם בבכי, אף אם על רעבונם, מיד היא מתחילה להכותם. ורואה אני, בשעה הששית, קמה סונֶצ'קה, שמה את המטפחת על ראשה, לבשה את הבּוּרנוּס שלה הקל, ותלך מן הבית, ובשעה תשיעית חזרה, חזרה ישר אל קטרינה איבנובנה, ומחרישה והניחה על השלחן לפניה שלֹשים שקל. אף הגה אחד לא הוציאה בשעת מעשה, אף מבט אחד לא שלחה בה; לקחה רק את המטפחת הירֻקה המשֻׁזרה הגדולה (מטפחת כללית כזו יש לנו, משֻׁזרה), עטפה בו את כל ראשה ופניה ושכבה במִטה ופניה אל הכֹּתל, רק כתפיה הדלות וכל גופה רועדים... ואני, כמקֹדם, שוכב באותו המצב... ורָאֹה ראיתי אז, איש צעיר, ראיתי, היאך אחר־כך עמדה קטרינה איבנובנה, גם כן בלי דַבר וחצי דבר, נגשה אל מטתה של סונֶצ'קה וכל הנשף כרעה לרגליה על ברכיה, נשקה את רגליה, ולקום מִכְּרועַ מֵאְַנה, ואחר־כך נרדמו כך שתיהן חבוקות... שתיהן... שתיהן... יחדו... כן... ואני... שכבתי שכור.
מרמלדוב נשתתק, כאלו הושם מחנק לגרונו. אחר־כך מזג לו פּתאם כוס, שתה וגנח מהנאת השתיה.
– למן העת ההיא, אדוני – המשיך אחרי הפסקה קצרה – למן העת ההיא, על־פי מקרה לא נעים אחד, ועל־פי "מסירה" של אנשים חורשי־רע (סִיְעָה לזה ביחוד דריה פרנצובנה, על אשר, כלומר, לא חלקו לה בענין דנא את כל הכבוד הראוי), – למן העת ההיא הֻכרחה בתי, סופיה סמיונובנה, לקבל תעודה צהֻבּה, ומטעם זה לא יכלה כבר להשאר לגור אתנו יחד, יען כי גם בעלת המעון, אמליה פיודורובנה מאנה להרשות את זה (ומתחִלה עמדה בעצמה על־יד דריה פרנצובנה וסִיְעה בידה) וגם ה' לבזטניקוב... המ... בשביל סוניה הרי יָצא גם דבר המחלֹקת בינו ובין קטרינה איבנובנה. מתחִלה נִסה הוא בעצמו דָבָר אל סונצ'קה, ופתאם עטה גאה וגאון: "היאך, אני, משכיל על דבר אמת כמוני, אגור בדירה אחת עם שכזו? וקטרינה איבנובנה לא החרישה לו, הגֵנה על כבוד בתי... והתגלע הריב... ועכשיו אין סונצ'קה באה אלינו אלא בין־השמשות, ומקִלה לקטרינה איבנובנה בכל אשר תוכל, ונותנת כל אשר לאֵל ידה... גרה היא בדירתו של החַיָט כַּפֶּרנאוּמוֹב, חדר שָׂכוּר לה שם, וכפרנאומוב חִגֵר הוא וכבד־פה, לכל בני־ביתו הרַבּים אף הם כבדי־פה. וגם אשתו כבדת־פה... כֻּלם נמצאים בחדר אחד, ולסוניה חדר לבדה עם מחיצה... המ... כן... אנשים רָשִׁים מאד וכבדי־פּה... כן... ואז בּבֹּקר, אך קמתי ממשכבי, שמתי עלי את סמרטוטי, נשאתי כַפּי לשמים והלכתי לכבוד מעלתו, לאיבן אפַנַסיוֹביץ, את רום מעלתו איבן אפנסיוביץ ידע כבודו? לא? אם כן, אין הוא יודע איש־אלהים קדוש!... זהו – דוֹנַג... דוֹנַג לפני אלהים; כדונג לפני אש!... איבן אפנסיוביץ הואיל לשמוע לכל אשר ספרתי לו – וגם דמעה עלתה בעיניו. "נו, אמר לי, הַסכֵּת ושמע, מַרמלַדוב, פעם אחת כבר הכזבת את תוחלתי ממך... לוקח אני אותך שנית, על אחריותי הפרטית" – כך הואיל לאמר לי – "זכור, כלומר, לֵך!" נשקתי את אבק כפות רגליו, במחשבה נשקתי, כי לעשות זה ממש לא היה מרשה לי, בהיותו שוֹעַ ואציל, ואיש בעל רעיונות ממלכתיים מתקדמים; שבתי הביתה, וכשהודעתי, כי שוב נתקבלתי למִשׂרה ומקבל שכירות, אֵלי, מה היה אז...
מרמלדוב נפסק שוב בהתרגשותו כי רבה. ברגע זה נכנסה מן החוץ חבורה שלמה של שכורים, ובכניסתם נשמעו צלילי תֵבת־נגינה, אשר שָׂכרו והביאו אִתּם, וקול צרוד של ילד בן־שבע מזמר: כפר קטן. עלה שעון. בעל־הבית ומשרתיו התחילו משמשים לפני הבאים. מרמלדוב, מבלי שים לב לבאים, המשיך את ספורו. הוא, נדמה, כבר נחלש מאד, אבל ככל אשר חלשה דעתו משִׁכְּרוּת, כן גדל זרם דבריו. הזכרונות על ההצלחה, אשר האירה לו זה לא כבר פנים במשרתו, כמו החיו אותו ואף נשתקפו בפניו, אשר עורם קָרַן. רסקולניקוב האזין בשים־לב.
זה היה, אדוני, לפני חמישה שבועות. כן... אך נודע הדבר להן, לשתיהן, לקטרינה איבנובנה ולסונצ'קה, – רבון־עולם! מיד נחשבתי בעיניהן כאלו נאחזתי במלכות־השמים. מקֹדם הייתי שוכב כבהמה ומסביבי אך חרפות וגדופים! ועכשו; צועדים מסביבי על בהונות הרגלים, משתיקים את הילדים. "סמיון זָחַרִיץ’ עיף מעבודתו, נח מעבודתו, הסוּ!" לפני לכתי למשׂרתי הרי הן משקות אותי קפה. חלב רותח. זִבְדָה ממש התחילו להשיג בשבילי, שומע הוא! ומהיכן המציאו לי גם חליפה חדשה, נאה, אחד־עשר רֻבל וחצי – לא אדע! נעלים, צוארונים קליקאיים – מן המֻבחר, מוּנדיר, הכּל בעד אחד־עשר רֻבל וחצי, ומֻבחר מן המֻבחר. באתי ביום הראשון בצהרים מן הלִשכּה, והנה: קטרינה איבנובנה הכינה לסעודה שני תבשילים, מרק וצלי מלוח בצנון וחזרת, מה שעד היום לא עלה גם על הדעת. שׂמלות אין לה, זאת אומרת, אף זכר לשׂמלות, וכאן כאלו התלבשה לכבוד יום־טוב, התקשטה, ולא באיזה קשוטים, אלא כך, ממש יש מאין: תסרֹקת השערות, איזה רביד נקי על הצואר, דָא, הָא, והרי לך אשה אחרת לגמרי, גם יותר צעירה, גם יותר יפה. סונצ'קה, יונתי – תמתי, עָזרה רק בכסף, ולעצמה אמרה, לעצמי לעת־עתה לא נאה, שאהיה אצלכם אורחת תדירית, רק עם חשכה לפעמים, שאיש לא יראני. שומע הוא, שומע? אחרי ארֻחת־הצהרים שכבתי לישון קצת, והנה – מה הוא סבור? לא התאפקה קטרינה איבנובנה: עוד לפני שבוע רָבָה עם בעלת־המעון, עם אמליה פיודורובנה, באֹפן שאין למטה ממנו, וכאן קראה לה לשתות קפה. שתי שעות ישבו והתלחשו: "היות שסמיון זַחַרִיץ’ הושב עתה על כּנו ומקבל שכירות, ולרום־מעלתו השר הלך בעצמו, ורום־מעלתו השׂר יצא בעצמו לקראתו, פקד על כל המחקים לו לחקות עוד, ואת סמיון זחריץ’ העביר על־פני כֹל, החזיק אותו בידו והכניסהו לחדרו". שומע הוא, שומע? "אני, כמובן, סמיון זַחַריץ', זוכר את כל הגדולות אשר עשית ואף כי לא התגברת על חֻלשתך וקלות־דעתך, אבל מכיון שאתה מבטיחני עכשו להזהר מהיום והלאה, והיות שבלעדיך אין כל סדר בלשכה (ישמע נא! ישמע נא!), הרי אני סומך, הוא אומר, על דבורך הנאמן". זאת אומרת שכל זה, אגיד לו לאדוני, המציאה בדמיונה, ולא מתוך קלות־דעת, לא, לשם התפארות בעלמא, לא! היא בעצמה האמינה בכל מלה ומלה, נחמה עצמה בהזיות שלה, חי אלוהים! ואני איני דן את זה לכף חובה!... ולפני ששה ימים, כשהבאתי הביתה את שכירותי הראשונה – עשרים ושלשה רֻבּלים וארבעים קופיקות – בשלֵמות, קראה לי "דג קטן וחביב"! "דגי הקטן והחביב אתה" – אמרה, וביחידות, כשאיש לא היה בשעת מעשה, מבין הוא? לכאורה, איזה נוֹי אפשר למצֹא בי ואיזה בעל אנכי? והנה לא, כי מָלקה לי בלחיי ואמרה: דגי הקטן והחביב, כך אמרה.
מרמלדוב הפסיק, אמר להצטחק, אך פתאם התחיל סנטרו רועד. ברם, הוא התאפק. מה שנוגע לשומע שלו, הנה זה בבית־המזרח, מראה התועבה, חמשת הלילות על ספינות השחת ובקבוק היי"ש, שהגיח לתוכו, יחד עם זו, האהבה החולנית לאשתו ולביתו – כל אלה סכסכו את שרעפיו. רסקולניקוב שמע בהתאמצות רבה, אך גם באיזו הרגשה חולנית. הוא הצטער על שבא לכאן.
– אדוני הנכבד, אדוני הנכבד! – חזר מרמלדוב וקרא לאחר שנרגע – הוי, אדוני, בעיניו אפשר שכל הדברים האלה אינם אלא שחוק, במו עיני הכֹּל ואפשר שרק לחנם אני גוזל מנוחתו על־ידי כל אלה הבלי הפרטים הקטנונים של חיי ביתי, אך בשבילי אין זה שחוק! יען כי אני מרגיש את כל זה... ובמשך כל אותו היום הגן־עדני של ימות חיי וכל אותו הערב שגיתי בעצמי בכל מיני דמיונות פורחים: איך שאסדר את הכֹּל, ואיך שאלביש ואנעיל את הילדים, ואיך שאתן לה לאשתי את האפשרות לנוח, ואיך שאפדה את בתי היחידה מבִּצת־טֻמאתה ואשיבה לחיק המשפחה... ועוד הרבה, הרבה... רשאי אדם לַהֲזוֹת, אדוני נוּ–ס, אדוני שלי (מרמלדוב כמו נרעד פתאם, הרים את ראשו והביט בעקשות בפני איש־שיחו), נוּ–ס, וביום השני, אחרי כל אלה המחשבות הטובות (זאת אומרת, לפני חמשה ימים בדיוק), לפנות ערב, חבלתי תחבולות ערמה, וכגנב במחתרת באישון לילה, גנבתי מאת קטרינה איבנובנה את מפתח ארגזה, הוצאתי כל אשר נשאר מכסף־השכירות, כמה – כבר איני זוכר, והנה... והרי אני לפניך, לפניכם, הביטו אֵלַי כֻּלכם! זה היום החמישי לצאתי מביתי, ושם מחפשים אחרי, ולמִשְׂרָתִי קץ, והמונדיר שלי בבית־המרזח שאצל גשר־מצרים, ותמורתו קבלתי טלית זו, שאתם רואים עלי... וקץ לַכֹּל!
מרמלדוב הכה באגרופו על מצחו, חרק שִניו, עצם עיניו ונסמך בשארית כֹּחו על זרועו ועל השלחן. אך כעבור רגע נשתנו פניו פתאם ובמין איזו ערמומיות מעֻשׂה והֲעָזה מכֻוֶּנת הביט ברסקולניקוב, נתן קולו בצחוק ואמר:
– והיום הייתי אצל סוניה, הלכתי לבקש שתתן לי בשביל ההמשך! חע־חע־חע!
– האמנם נתנה? – קרא מן הצד אחד מן הבאים, קרא וצחק צחוק גדול.
– הנה, בקבוק זה נקנה בכספה, – אמר מרמלדוב בפנותו רק לרסקולניקוב – שלושים קופיקות הוציאה לי, בידיה ממש, אגורותיה האחרונות. כל מה שהיה לה, בעיני ראיתי.... לא דברה דבר, רק הביטה אלי בדומיה... ככה עושים לא בארץ, כי־אם שם... מתעצבים על בני־האדם, בוכים, אך לא נוזפים בהם, לא נוזפים בהם, לא נוזפים! וזה יותר מַכְאִיב, כשלא נוזפים!... שלשים קופיקות, כן, והרי הן נחוצות עכשיו גם לה, אַה? מה סבור הוא, אדוני היקר? הלא היא מחֻיבה עכשיו לשמור על נקיונה וטהרתה. ונקיות זו, טהרה מיֻחדה זו, עולה בדמים, מבין הוא? נו, וחוץ מזה, איזו תמרוקים גם כן נחוצים, אי־אפשר בלי זה, שמלה צבועה, זוג נעלים, שיש בהן משום טפיפה, בכדי להבליט בהן את כף הרגל הענֻגה בשעת מעבר על־פני בִצה. עכשיו מבין הוא, מבין הוא, אדוני, נקיות זו מה פֵּרושה? נוּ–ס, והנה, אני, אביה־מולידה, באתי וגזלתי ממנה את שלשים הקופיקות לייני! והרי אני שותה! והנה כליתי לשתות! נו, מי זה יחמול על איש שכמותי, אַה? יש בו רחמים אלי עכשיו, אדוני, או לא? יגיד, אדוני, יש או לא? חע־חע־חע־חע!
הוא רצה למזוג לו עוד כוס, אך היי"ש כבר אָזַל, הצלוחית נתרוקנה.
– וכי מה יש לרחם אותך? – קרא בעל־הבית, שנמצא שוב בקרוב־מקום.
נשמע קול־צחוק וגם גדוף. צחקו וגדפו גם השומעים וגם הבלתי־שומעים; בשביל כך די היה להם רק להביט אל פרצופו של מי־שהיה־פקיד זה.
– לרחם! מה יש לרחם אותי! – צָוַח פתאם מרמלדוב בקומו ממושבו עם יד נטויה לפניו ומתוך השראת־רוח יתרה, כאִלו רק אל המלים האלה הבה והתפלל – מה יש לרחם, אומר אתה? כן! אותי אין מה לרחם! אותי צריך לצלוב, לצלוב ולא לרחם! אבל צלוֹב הדַּיָן, צְלוֹב וַחֲמוֹל! ואז אני בעצמי אלך אליך לצליבה, יען כי לא חדוה אני מבקש, כי־אם צער ודמעות!... וכי סבור עתה, התַּגרן, כי צלוחית יֵינך נעמה לי? אֶת הצער, את הצער חפשתי על תחתיתה, צער ודמעות, ואף טָעֹם טעמתי מזה, ואף מצא מצאתי; ירחם אותנו מי שמרחם את הכֹּל. מי שמבין הכל, הוא היחיד והמיֻחד, הוא גם הדַּיָן. ביום ההוא יבוא וישאל: "איה הבת אשר בשביל אמה חורגתה הרעה והחולה, אשר בשביל עוללים זרים לה מכרה את עצמה? איה הבת אשר על אביה שבארץ, השכור והמתֹעב, חָמלה ואת פשעיו העצומים לא זכרה?" אז יאמר: "בּוֹאי! אני כבר סלחתי לך פעם... סלחתי לך פעם... והנה כל חטאותיך כצמר ילבינו, עֵקֶב אשר הרבית לאהוב"... ואז יכֻפּר לסוניה שלי, יכֻפּר, אני כבר יודע שיכֻפּר... ולפני שעה, כשהייתי אצלה, חשתי את זאת בלבי!... ואת הכּל ישפוט ברוח אפו, ולַכֹּל יסלַח, לטובים ולרעים, לחכמים ולכסילים... וכאשר יכַלה לעשות את דבר־משפטו בכֻלם, אז ידבר גם אלינו: "בואו, יאמר, גם אתם! בואו, השִׁכּוֹרים, בואו, החלשים, בואו, החטאים!" ואנו נצא חוצץ מבלי הִכָּלם, ונתיַצב, והוא יאמר: "חזירים אתם! פני חיה רעה לכם חותם החיה עליכם; אבל בואו גם אתם!" אז יענו ויאמר החכמים, אז יענו ויאמרו הצדיקים: "רבון עולמים! למה תקבל את אלה?" והוא יאמר: "לכן אני מקבל אותם, החכמים, לכן אני מקבל אותם, הצדיקים, יען אשר איש מאלה לא חשב את עצמו כדאי והגון לזה"... ובדברו יפרוש עלינו את כפיו ואנו נפול לפניו... ונבכה... ונבין הכֹּל! אז נבין הכל... הכֹּל יבינו... גם קטרינה איבנובנה... גם היא תבין... אֱלֹהַי... תבוֹא מלכותך...
והוא נשמט על הספסל, נדכה ורפה־רוח, לבלי הביט על שום איש, כאלו נעלם ממנו כל אשר מסביב לו וישקע עָמֹק במחשבות. דבריו השאירו אחריהם איזה רֹשם; לרגע נשתררה דומיה בבית, אך מהרה נשמעו קולות הצחוק והחרפות הקודמים.
– פָּסק את פסוקו!
– ערבב את היוצרות!
– פקיד!
וכו' וכו'.
– לכה ונלכה, אדוני, – אמר פתאם מרמלדוב, בהרימו את ראשו ובפנותו לרסקולניקוב – יובילני... ביתו של קוזֶל בחצר. הגיעה השעה... לקטרינה איבנובנה....
רסקולניקוב רצה ללכת מפה זה כבר, ולעזור למרמלדוב חשב גם הוא בעצמו. נתגלה, שכֹּחו של מרמלדוב היה הרבה גדול בפניו מאשר ברגליו, ובקומו נשען בחָזקה על האיש הצעיר. הדרך היתה בת מאתים־שלש־מאות צעדים. הכּלִמה והיראה, שתקפו את השכור, התגברו וגדלו בו ככל אשר קרב לביתו.
– לא את קטרינה איבנובנה אני ירא עתה – מלמל בסערת רוחו, – ואף לא זה, אשר תתחיל למרוט שערות ראשי. מה שערות?... אפס!... זה אשר אני דובר! אם תמצא לאמר, הרי עוד יותר טוב, אם תמרוט, ולא את זה אני ירא... אני... את עיניה אני ירא... כן, עיניה... וגם מפני הכתמים האדֻמים שבלחייה אני ירא... וגם – מפני נשימתה אני ירא... ראיתם, כיצד השחופים נושמים, מתוך התרגזות?... את בכיר הילדים אני גם־כן ירא... מפני שאם סוניה לא האכילה אותם, הרי... אין אתי יודע עד מה! אין אני יודע! ולהכאותיה איני חושש... יֵדע, האדון, שהכאות בגין אֵלו לא רק שאינן מכאיבות לי, אלא שיש והן נעימות לי... יען כי בלי זה לא היה נוח לי... כך יותר טוב. תַּכֵּני נא – יוקל לה... כך יותר טוב. והנה הבית. ביתו של קוֹזל. נַפָּח. אשכנזי עשיר... הכניסני פנימה!
הם נכנסו אל החצר ועלו אל הדיוטה הרביעית. וככל אשר עלו כן גדלה החשֵׁכה על המדרגות. היתה כבר כמעט השעה האחת־עשרה, ואף־על־פי שבתקופה זו אין לילות ממש בפטרבורג, בכל־זאת היה ברום המדרגות אֹפל גדול.
דלת קטנה ומסֹאבה בעשן, בקצה סֻלם המדרגות, היתה פתוחה. איזה שִׁיור של נֵר האיר חדר דל עד למאד, אשר צעדים אחדים אָרכּוֹ כל החדר נראה מן הפרוזדור. הכֹּל התגולל בו בלי סדר, ביחוד בלויי־סחבות שונים של מלבושי־ילדים, על פני אחורי־החדר היה פרוש סדין נקוב. כנראה, עמדה מאחורי הסדין מִטה. בעצם החדר היו רק שני כסאות וסַפַּת־עור, קרועה מאד, שלפניה עמד שלחן־מטבח ישן, בלי צבע ובלי כל מִכְסֶה. על קצה השלחן דלק אותו שִׁיור של נר־חֵלב בפמוט־ברזל. נתברר, שמרמלדוב גר בחדר מיֻחד, ולא בפנת־חדר, אלא שהחדר שִׁמש דרך־מַעֲבָר למעון אחר, הדלת ליתר הדירות, או הכלובים, שמלאו את ביתה של אפליה לִיפִּיוֶחזֶל, היתה פתוחה. משם עלה קול־שאון וצחוק. שחקו, כמדֻמה, בקוביה ושתו מה. פרחו משם לפעמים מלים בלתי נמוסיות כל־עִקר.
רסקולניקוב הכיר כרגע את קטרינה איבנובנה. זו היתה אשה שכָּחְשָׁה עד לאפן נורא, דקה, גבוהה למדי וזקופה, בעלת שערות שחרחרות־כהות ונאות עדין ובעלת־לחיים, שהאדימו באמת מכּתמֵיהֶן. היא התהלכה הלוך ושוב בחדרה הבלתי־גדול, בּאַמצה את ידיה אל חָזָהּ; שפתיה היו חרוכות ונשימתה קצרה, עצבנית. עיניה בערו כמו בקדחת, אבל המבט היה קשה וקפוא, ורֹשם מדכא עשו פניה השחופים והרגשניים לאור המהבהב של שריד־הנר הדועך. בעיני רסקולניקוב נדמתה לבת־שלשים, ובאמת לא התאימה למרמלדוב כל־עִקר... בצעדי הבאים לא הרגישה האשה כלל; היא, דומה, היתה באיזה מצב של שכחה, לא שמעה דבר ולא ראתה דבר. אויר החדר היה מחניק, אבל את החלונות לא פתחה; מסֻלם המדרגות נדף ריח־בְּאשה, אבל הדלת לעבר ההוא לא היתה סגורה; מן החדרים הפנימיים דרך הדלת הפתוחה, התאבכו גלי עשן־טבק; היא השתעלה והדלת נשארה פתוחה, איש לא נעלה. הילדה הכי קטנה, כבת־שש, יָשנה על הרִצפה, באיזה מצב של ישיבה, כל גופה הקטן כפוף וראשה נאוץ בספה. והנער, הגדול מאחותו זו בשנה, רעד ונזדעזע כֻּלו בפנה מבכי. נראה היה, שזה לפני רגע הֻכּה מכות נאמנות. הילדה הבכירה, כבת־תשע, שגופה בגבהו ובדקותו דומה היה לגפרור, בכתֹנת אחת קרועה לעורה ובבורנוס ישן ומעוך על כתפיה הערֻמות (הבּוּרנוס, כפי הנראה, נתפר לה לפני שנתים מפני שעכשו לא הגיע גם לבִרכֶּיה), עמדה בפִּינה אצל אחיה הקטן וחבקה את צוארו בזרועה הארְכּה והכחושה כגפרור. והיא, נדמה, השקיטה אותו, לחשה לו דבר־מה, עצרה בו בכל כֹּחותיה, לבל יפרוץ שנית בבכי, ובאותה שעה שמרה בעיני־בעָתָה את תנועות אמה ועיניה השחורות והגדולות־גדולות נראו לגדולות עוד יותר מִשֶׁהן על פניה הרזים והנפחדים. מרמלדוב, מבלי הִכָּנס החַדרה, כרע אצל המפתן על ברכיו, ואת רסקולניקוב דחף והציג לפניו. האשה, כראותה את האיש הזר, נִצבה לפניו פזורת־נפש, ולרגע כאלו שָבוּ אליה עשתונותיה והיא חקרה לדעת: מה עניָנו של זה לכאן? אבל, כנראה, מיד עלה על דעתה, שהאיש הזה עובר בודאי לחדרים הפנימיים, בהיות דירתם חדר־מעבר; ולאחר שסברה כך, לא הוסיפה עוד לשים לו כל לב, והלכה לדלת־הפרוזדור בכדי לסגרה, ופתאם נשאה את עיניה ותרא את אישה כורע על ברכיו במפתן – ותצעק.
– אה! – צעקה כמטֹרָפה – חָזַרְתַ! הורג־נפשות!... והיכן המעות? מה בכיסך, הראה! וגם בגדיך לא הם! היכן בגדיך? היכן המעות? דַבֵּר!...
והיא התנפלה עליו לחפש בכיסיו. בהקשבה ובהכנעה גמורה חלק מרמלדוב ברגע את ידיו לשני צדדיו, בכדי להקל עליה על־ידי כך את מעשה הבדיקה. לא נמצאה אף פרוטה.
– היכן, אפוא, המעות? – צעקה הוי, אֵלִי, האמנם הוציא את הכל לשכרות? הן שנים־עשר רֻבּל נשארו בארגז!... – ופתאם, בהתקף השגעון, אָחזה אותו בשערותיו וסחבה אותו החדרה. מרמלַדוב הֵקֵל לה את מעשה הסחִיבָה, בזחלו בהכנעה אחריה על ברכיו.
– והרי זה לי לענג! והרי זה לא למכאוב לי, כי־אם לעֹ־נג, אדו־ני הנכ־בד, – הוציא מגרונו, מְרוּט־שערות, ואף הטיח פעם את מצחו ברצפה. הילדה, שישנה על הרצפה, נתעוררה והתחילה לבכות. הנער שבפנה לא הבליג עוד, נזדעזע, התחיל צוֵח והתנפל אל אחותו באימה גדולה, כמעט מתעלף. הילדה הבכירה רעדה מתוך תנומה כעָלֶה נִדָּף.
–בזבז! את הכל בזבז! – צעקה ביאושה האשה האֻמללה – וגם את הבגדים! רעבים, רעבים! (היא ספקה כף ורמזה על הילדים). חיי, חיים ארורים! ואתה, אתה לא תבוש? – התנפלה פתאם על רסקולניקוב – מבית־המרזח! אתה שתית עמו! גם אתה שתית עמו? צא מביתי, צא!
האיש הצעיר מהר ללכת, מבלי הוציא הגה, וביחוד כשנוסף על כל זה, נפתחה הדלת מן החדרים הפנימיים לרוָחה, וממנה נשקפו סקרנים אחדים; נזדקרו ראשים מחֻצפים ומגֻחכים, במצפנות ועם סיגריות בפיות; נתגלו פרצופים בחַלַטִים ובלי חַלַטִים, במלבושי קיץ ובלי כל מלבושים, וקלפים בידי אחדים מהם, ביחוד הרבו הם לצחוק, בשעה שמרמלַדוב הנסחב בשערותיו, צעק, כי לעֹנג לו הדבר. הם התחילו אפילו להכָּנס החדרה, לאחרונה נשמעה גם צוָחה מבשֶׂרת רעה; אמליה לִיפיוחזל בעצמה פלסה לה נתיב דרך הנצבים, בכדי לעשות סדרים על־פי דרכה ולהפחיד בפעם המאה את האשה האֻמללה בפקֻדת־גדוף לצאת מהר מן הדירה. לפני לכתו הספיק עוד רסקולניקוב להכניס ידו לתוך כיסו, גרף משם אגורות־נחֹשת בכל אשר העלה חפנו (מן הנכיון אשר קבל מהרֻבּל בבית־המזרח) והניחן בלאט על החלון. לאחר כך, כשהיה כבר על המדרגות, נחם בלבו על הדבר ואמר לחזור בו.
איזו מעשה טפשות עשיתי, – הרהר – כאן יש להם סוניה, ואני בעצמי "נצרך". אולם בשימו אל לב כי להחזיר את הכסף כבר אי־אפשר, ולו גם היה אפשר, לא היה נוטלו בכל־זאת, נפנף בידו לאות יאוש וילך למעונו. "לסוניה הלא נחוצים גם איזו תמרוקים, הוסיף להרהר בצעדו ברחוב ויצטחק באֶרס; בדמים עולה נקיות זו... הם! וסוניה זו אפשר, שהיום תפשוט בעצמה את הרגלים... שהרי העסק הוא קצת מסֻכּן... ציד חיות... חפירת מטמונים... והרי שבלי כספי הנה כֻּלם מחר שרויים בתענית... אַי, סוניה! איזו באר, על־כל־פנים, עלה בידם לחפור! איזה מקור ל"חיונה"! ומקבלים את "החיונה" הזאת! מקבלים! בכו קצת – ונתרגלו. נבל הוא האדם ולַכֹּל הוא מתרגל)
הוא שקע במחשבות.
– ואם שקר בפי, – קרא פתאם מבלי־משים, – אם באמת לא נבל האדם, כל האדם, כלומר, כל מין האדם, הרי יוצא, שכל השאר – משפטים קדומים, רק פחדים ואיומים של ילדים, והֻתּרו כל הרצועות, וכך צריך להיות!...