החטא ועונשו (ברנר)/חלק שני/פרק VII

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


באמצע הרחוב עמדה מרכבה עשירה ומהֻדרה, רתומה לשני סוסים אמֻצים אבירים; נוסעים לא היו, והרַכב בעצמו, שירד מעל מקום-מושבו, עמד כאן; את הסוסים החזיקו ברסן... מסביב התגודד המון רב, ובראשו שוטרים. ביד אחד השוטרים היה פנס קטן, שבו האיר מתוך התרופפות, דבר-מה על מרצפת הרחוב, אצל אופני המרכבה. הכל דברו, צעקו, נאנחו; הרכב היה כמֻכֵּה-תמהון ומזמן לזמן חזר:
– איזה אסון! רבונו-של-עולם, איזה אסון!
רסקולניקוב נדחק, כפי האפשר, וראה, לאחרונה, את נושא כל המהומה והסקרנות. על הארץ שכב אדם, שזה עתה עברו עליו הסוסים; האדם היה במצב של התעלפות; בגדיו היו דלים מאד, אך נִכּרו בהם סִמני "יחסן". מפניו, מראשו טפטפ דם; פניו היו מֻכּים, קרועים, מעֻקּמּים. נראה היה, שהאופנים שחקוהו לא בדרך שחוק.
– אבותי! – יִבֹּב הרכב – איך אפשר היה כאן להזַהר! הן אני לא מהרתי, הן אני התנהלי לאטי וצעקתי לו. הכל ראו, משכור לא תצא טובה – ידוע הוא!... רואה אני אותו עובר את הרחוב, צעקתי לו פעם, פעמַים, וגם עצרתי בסוסים; והוא נפל ישר אל תחת רגלי הסוסים. הבמתכַּוֵּן עשה זאת, אם שתה יותר מן המדה... הסוסים צעירים, רוטטים – משכו, והוא צעק – ומשכו יותר... ויצא האסון.
– אמת ויציב! – נשמע קול מעיד מן ההמון.
– זה נכון, הוא התרה בו, שלוש פעמים התרה בו, – העיד עוד קול אחד.
– שלוש פעמים בדיוק, הכל שמעו! – קרא השלישי.
אמנם, הרכב לא היה נרעש ונפחד ביותר. לפי הנראה, היתה המרכבה שַׁיֶכת לאיש עשיר ונכבד מאד, שחכה לה באיזה מקום; השוטרים, כמובן, השתדלו לא-מעט לדאוג בעוד מועד לתקונו של דבר. את הנרמס צריך היה להעביר אל בית הפקידות ומשם אל בית-החולים. איש לא ידע את שמו.
בינתיים נדחק רסקולניקוב עוד יותר בתוך ההמון וכפף עצמו עוד יותר קרוב אל האֻמלל. פתאם האיר הפנס את פניו של זה – ורסקולניקוב הכירהו.
– אני יודע אותו, יודע! – צעק, בצאתו לפני כל האספסוף – זהו פקיד, מי שהיה פקיד, יועץ טיטוּלרי, מַרמלַדוב! הוא גר פה, קרוב, בבית קוזל... מהרו את הרופא! אני אשלם, הנה! – הוא הוציא מכיסו מעות והראה לשוטר. הוא התרגש למדי.
השוטרים שבעו רצון על שנודע מי הוא הנרמס. רסקולניקוב קרא גם בשם עצמו, נתן את כתָבתּו, ובכל כֹחותיו, כאלו זה היה אביו-מולידו, האיץ בהם להעביר את המתעלף לביתו.
– כאן, כאן, בעוד שלשה בתים, – התעסק רסקולניקוב – בית קוֹזל, אשכנזי, עשיר... הוא, בודאי, שכור, הלך לתֻמו, הביתה... אני יודע אותו... הוא שכור... לו יש משפחה, אשה, טפלי תלויים בו, בת אחת יש. עד שיסחבוהו לבית-החולים, הרי מוטב להכניסו לביתו, שם בודאי מחכה כבר הרופא! אני אשלם, אשלם!... בביתו, על-כל-פנים, יסעדוהו, יעזרו לו מיד, ועד שיביאוהו לבית-החולים, מי יודע אם יחיה...
הוא הספיק אפילו לתחוב איזו מטבע לידי השוטר; הענין, אמנם, היה ברור וחֻקי, ובכל אֹפן היתה העזרה כך יותר מהירה. הרימו את הנרמס וישאוהו; נמצאו עוזרים. בית קוזל היה במרחק של צעדים שלֹשים. רסקולניקוב היה מאחור, תמך בזהירות את ראש הנשׂוּא והראה את הדרך.
הֵנָה! הֵנָה! על המדרגות צריך לשאת את הראש לפנים; התהפכו... כך. אני אשלם, אני אגמלכם, – מלמל.
קַטרינה איבַנובנה, כמו תמיד בשעה שהיתה נפנית קצת, התהלכה הלוך-ושוב בחדרה הקטן, הלוך מן החלון אל הכירה ושוב אל החלון, באַמצה אל חזהּ את זרועותיה השלובות ובדברה אל עצמה, דַבּר והשתעל. בעת האחרונה אמנם התחילה יותר ויותר לשׂוחח עם בתה הבכירה, פּוֹלינקה, בת-העשׂר, שאף-על-פי שהרבה מדברי אמה לא הבינה עדַין, על-כל-פנים, הבינה הקטנה היטב, כי דרושה היא לה לאמה, ולכן התחקתה עליה תמיד בעיניה הגדולות והפִּקחיות והערימה ככל האפשר להתחפשׂ, שהיא מבינה הכל. הפעם הפשיטה פולינקה את הבגדים מעל אחיה הקטן, שהיה כל הים לא בקַו הבריאות, בכדי להשכיבהו לישון. מתוך הַמְתָּנה עד שיחליפו לו את הכתֹנת (את הכתנת הזאת צריך היה לכבד מיד בלילה) יש הנער על הכסא בדממה ובהעויה רצינית, זקוף ובלי תנועה, כשרגליו הקטנות פרושׂות לפניו, סמוכות בַּעֲקֵבות ופרודות בראשי-האצבעות. הוא שמע לאשר דִבּרה אמא עם האחות, שִׁרבֵּב את שׂפתיו, לטש את עיניו ולא נע, ממש כמו שצריך לישב כל נער פקח, לאחר שהסירו ממנו את בגדיו, בכדי שילך לישון. הילדה הקטנה ממנו עמדה גם היא בסמרטוטיה אצל המסך וחִכְּתה לבוא תורה. הדלת אל סֻלם-המדרגות היתה פתוחה קצת, בכדי להִנָּצל מעט מגַלֵי-עשן-הטבק, שהתפרצו ועלו מיתר החדרים ושהעירו לרגעים שִׁעול ארֹך ומעַנֶה אצל מֻכַּת-השחפת המסכנה. קטרינה איבנובנה כאלו כחשה עוד יותר בשבוע זה והכתמים האדֻמים שבלחייה התנוצצו עוד ביתר שׂאת וביתר עֹז.
– אַתּ לא תאמיני, אַתּ לא תוכלי גם לשוות בנפשך. פולינקה – דברה בהתהלכה בחדר – עד כמה חָיִינו בתפארת ובכל טוב אצל אביך, ועד כמה אִבּדאותי השכור הלזה ואת כֻּלכם יחדו! אבא שלך היה פוֹלקוֹבניק, וכמעט גֻבֶּרנטוֹר; למדרגה זו לא נשאר לו אלא צעד אחד, באֹפן, שהכל היו באים אליו ואוֹמרים: אנחנו חושבים כבר את כבודו, איבן מיכאליְלוביץ', לגוברנטור שלנו". כאשר... קְחֶה! כאשר אני... קחה-קחה-קחה... הוי, חיים ארורים! – שִׁוְעָה לאחר שיָרקה את כיחה-וניעה ואחזה בחזֶהָ – כאשר אני... אַח, בחגיגה האחרונה... אצל ראש האצילים... כאשר ראתה אותי הנסיכה בֶזֶמֶלנַיֵה – אשר נתנה לי אחר-כך את ברכתה שלום בהנשׂאי לאביך, פוליה – שאלה מיד: "האין זו הנערה החביבה, שחוללה לפני בצאתה מן הפֵּנסיוֹן?..." (את הקרע צריך לאַחֵה; קחי תֵכּף את המחט, ותקני כאשר הוריתיך, כי מחר... קחה! מחר... קחה-קחה-קחה! יגדל עוד יותר! – קראה בקול שבור)... בעת ההיא בא מפטרבורג גם הקַטר-יוּנקר הנסיך שׁצֶ'נוֹלסקי... יָצא אתי במחול-מזוּרקה פעם וממחרת רצה לבוא ולהציע לי את ידו... אלא שאני בעצמי הודיתי לו בדברים נמלצים ואמרתי, שלבי נתון מכבר לאחר, האַחֵר היה אביך, פוליה; אבי כעס עלי מאד בעד זה... המים חמים כבר? נו, תני את הכתנת; והפֻּזמקאות?... לִידה, – פנתה אל בתה הצעירה, – אַתּ ישני הלילה בלי כתנת; איך-שהוא... וגם הפֻּזמקאות הניחי... אכבּס כל זה ביחד... מה זה אותו סמרטוטר, אותו שכור, שאינו חוזר?! את כתנתו הן לא פשט זה עדן ועדנים, קרע אותה כֻלה... עוד צריך יהיה לכבד לילה אחר לילה... אלי! קחה-קחה-קחה-קחה! שוב? מה זאת? – קראה, בראותה את ההמון הפרוזדור, המתפרץ אל חדרה עם איזה משׂא – מה זאת? מה נושאים? אֵלִי!
– אֵי יש פה להניח? – שאל השוטר, בהתבוננו לצדדין, לאחר שהכניסו החדרה את מרמלדוב המכֻסֶּה דם והמשולל-רוח-חיים.
– על הספה! הניחו ישר על הספה! את הראש הֵנה, – הורה רסקולניקוב.
– עגלה עברה עליו ברחוב! בהיותו שכור! – עלה קול מן הפרוזדור.
קטרינה איבנובנה עמדה חִוֶּרת כֻּלה ונָשמה בכבדות. על הילדים נפלה אימה. לידה הקטנה צעקה, נפלה בידי פולינקה, חבקה אותה בזרועותיה הקטנות ורעדה כֻלה מבכי.
לאחר שהשכיב את מרמלדוב, נחפז רסקולניקוב אל קטרינה איבנובנה.
– בשם אלהים, תּרָגע-נא, אל תפחד! – דִבּר במהירות – הוא עבר את הרחוב, מרכבה עברה עליו, אַל תפחד, הוא ישוב לאיתנו, אני צויתי להביאו הֵנה... אני הייתי בביתכם, זוֹכרת היא?... הוא יתעורר; אני אשלם!
– בא הקץ! – קראה קטרינה איבנובנה ביאוש אחרון והתנפלה אל אישה.
רסקולניקוב הכיר מהרה, שאשה זו אינה מאֵלו, שמתעלפות מיד. בכהרף-עין הושׂמה למראשותי-החולה כר – דבר שעדַין לא עלה על דעת איש לעשׂותו. קטרינה איבנובנה התחילה להפשיט את בגדיו, לבדוק; היא טפלה הרבה בחולה ולא נתבלבלה; שכחה את עצמה, נשכה את שפתיה הרועדות ודכאה את הצוָחה, שהיתה נכונה בכל רגע להתפרץ מחזה.
רסקולניקוב השׂיא בתוך כך בהצלחה את אחד הנאספים לרוץ ולהביא את הרופא. הֻברר, שרופא אחד התגורר בבית השלישי.
– אני שלחתי להביא רופא, – שנן לקטרינה איבנובנה – אל תדאג, אני אשלם, אין מים?... וְתִתֶן מַפָּה, אלונטית, מה שיהיה, רק מהר; לא ידוע עדַין איך נפצע... הוא נפצע ולא נהרג... תאמין לי... מה יאמר הרופא!
קטרינה איבנובנה מִהרה אל החלון; שם, על כסא צולע, בפִנה, עמד אגן של חרס מלא-מים, שהוכנו לכבוּס הלבָנים של ילדיה ואישה בלילה. (כבוּס-לילה זה היה נהוג אצל קטרינה איבנובנה, לכל-הפחות פעמַיִם בשבוע, לפעמים יותר, מפני שלבַנים להחליף כמעט שלא היה להם כבר, אלא איש איש וכתנתו האחת, וקטרינה איבנובנה לא יכלה שׂאת אי-נקיון ותבחור להתענות בלילות, כשהכּל ישנים, ולהקריב שארית כחותיה, בכדי להספיק עד הבֹּקר ליַבֵּש את הלבנים הכבוסים על חבל תלוי, מאשר לראות חֶלְאָה בביתה). היא אחזה באגן ותאמר להביאהו לרסקולניקוב, כפקֻדתו, אלא שכמעט נפלה עם משׂאה. אך, הַלָּה מצא בעצמו אלונטית, הרטיבהּ במים והתחיל לרחוץ בנקיון את פני מרמלדוב השטופים דם. קטרינה איבנובנה עמדה אצלם, שואפת רוח בכאב ואוחזת את חזה בידיה. היא עצמה נצרכה לעזרה. רסקולניקוב התחיל להבין, שהוא, אפשר, הֵרַע לעשׂות על אשר השׂיא את השוטרים להביא הֵנה את הנרמס. השוטר אף הוא עמד בבלי-דעת מה לעשׂות.
– פוֹליה! – קראה קטרינה איבנובנה – רוצי אל סוֹניה, מהרי. אם אינה בבית, אחת היא, אמרי, שאת אבא רמסו סוסים בדרך, ושתבוא מי הֵנה... כשתשוב. מהרי פוליה! הֵא, שׂימי מטפּחת עליך.
– בכל-כח רוּצִי! – קרא פתאם הנער מעל הכסא, ולאחר שאמר כך, חזר לישיבתו השתקנית והישרה, לטוש-עינים ומאֻחד-רגלים, העֲקבות שׂוּמוֹת ביחד וראשי-האצבעות מסֻלקים לשני עבָרים.
בינתים נמלא כל החדר אנשים עד אפס מקום. השוטרים הלכו להם חוץ מאחד, שנשאר לפי-שעה והשתדל לגרש את העולם שבא מן החוץ, אל המדרגות; תחת זאת עלו ובאו מהחדרים הפנימיים כמעט כל שוכני בית-הגברת לִיפִּיוֶחזֶל, שלראשונה התגודדו בדלת, אבל אחר-כך פרצו בהמון החדרה. קטרינה איבנובנה יצאה מעצמה.
– תנו, למצער, למות במנוחה! – צעקה אל ההמון – האם גיא-חזיון לפניכם? עם מקטרותיהם בפיהם באו! קחה-קחה-קחה! נשאר רק שתִּכָּנסו גם חבושי-כובע... ואמנם, יש גם אחד בכובע... צא! כרגע! לַמֵתים, למצער, ימָצא-נא רגש-כבוד בלבכם!
השעול שׂם לה מחנק, אבל נזיפתה הועילה. מפני קטרינה איבנובנה, כפי הנראה, גם נתיראו: הדַיָרִים, איש אחרי רעהו, נדחקו אחור אל פתחיהם באותה ההרגשה הפנימית המשֻׁנה של שֹׂבע-רצון, המתעוררת אפילו אצל האנשים היותר קרובים בשעת-אסון לרעיהם, ושממנה אין מפלט לשום אדם שבעולם, בלי יוצא מן הכלל, גם למרות הרגש היותר אמתי של רחמנות והשתתפות בצער.
אמנם מעבר לדלת נשמעו קולות על בית-החולים ועל שלא מן הראוי הוא, שהפריעו פה את המנוחה לחנם.
– למרות לא מן הראוי הוא! – קראה קטרינה איבנובנה, וכבר השׂתערה על הדלת לפתחה ולהתנפל על בעלי ההערות ברעם וברעש, אלא ששם נתקלה בגברת לִיפִּיוֶחזֶל בכבודה ובעצמה, שזה לפני רגע נודע לה כל הדבר והיא מהרה לבוא בכדי להביא סדרים. זו היתה אשכנזית קנתרנית ובהולה עד-מאד.
– הוי, אלהים שלי! – ספקה כפיה – בעלה השכור סוס רמס! לבית-החולים! אני בעלת-הבית!
– אַמלִיה לוֹדויגוֹבנה! אבקשהּ לשמוע מה שהיא מוציאה מפיה, – התחילה קטרינה איבנובנה בגאון (עם בעלת-הבית דברה תמיד בגאון וגֹבה, "למען לא תשכח פלונית את מקומה", ואפילו עכשו לא יכלה למנוע מעצמה את העֹנג הזה), – אמליה לודויגובנה...
– אני אמרתי לה מאה פעמים, לבל תעז לקרֹא לי אמליה לודויגובנה; אני אַמַל-איבַן.
– היא לא אַמל-איבן, כי-אם אמליה לודויגובנה; והיות שאני אינני בקהל החנפים המנֻוָּלים שלה, כאדון לבזטניקוב, העומד עתה מעבר לדלת וצוחק (ומעבר לדלת אמנם נשמע קול וצחוק: "יד אשה בשערות אחותה!"), לכן אקרא לה תמיד אמליה לודויגובנה, אף-על-פי שבשום-אֹפן איני מבינה, מפני מה שֵׁם זה אינו טוב בעיניה. עיניה הרואות את אשר קרה לסֶמיון זַחַריץ': הוא הולך למות, אבקשה אפוא לסגור מיד את הדלת ולבלי להניח לשום איש להכנס. תתן, לכל-הפחות, למות במנוחה! ואם לא, תאמין לי, יוָדעו מעשׂיה מחר לגנרל-גֻבּרנטור בעצמו. הנסיך ידע אותי בנעורי בית-אבי וזוכר היטב את סמיון זחריץ', בהיטיבו עמו את חסדו לא-פעם. הכל יודעים, שלסמיון זחריץ' היו הרבה ידידים ומגִנים, אלא שהוא בעצמו עזב אותם מתוך גאוה אצילית, בהרגישו את חולשתו המדאיבה, אבל עכשו (היא הורתה על רסקולניקוב) עומד לימיננו אדם צעיר אחד גדל-נפש, שיש לו גם אמצעים, גם יחסים עם בני-מרום-הארץ; סמיון זחריץ' ידע את הצעיר הזה עוד בילדותו, ותהא-נא היא בטוחה, אמליה לודויגובנה...
כל זה נאמר ברהיטה יתֵרה, וככל אשר רבו הדברים, כן רבתה המהירות, אולם השעול הפסיק פתאם את יפי-מדבָּרה של קטרינה איבנובנה. ברגע זה נתעורר הגוסס וגָנַח ותרץ אליו. החולה פקח את עיניו ועדַין בלתי-מכיר ובלתי-מבין כלום, התחיל להתבונן אל רסקולניקוב העומד עליו. הוא נשם נשימות כבדות, עמֻקות, בהפסקות; בקצות שׂפתיו בצבץ דם; על מצחו עלתה זֵעָה. הוא לא הכיר את רסקולניקוב והתחיל להשליך מבטי-דאגה לכל עֵבר. קטרינה איבנובנה הביטה אליו במבט נוגה, אבל זועם, ומעיניה זלגו דמעות...
– אלי! אלי! כל חזהו מרֻסק! דם! דם! – מלמלה ביאוש – צריך להסיר מעליו את בגדיו! נְטֵה מעט הצדה, סמיון זחריץ', אם יש ביכלתך, – קראה אליו.
מרמלדוב הכירה.
–... את הכֹּהן! – קרא בגרון נחר.
קטרינה איבנובנה פנתה עֹרף לחולה, נגשה אל החלון, הגישה את מצחה אל המסגרת וקראה ביאוש:
– הוי, חיים ארורים!
– את הכהן! – חזר ואמר הגֹוֵע אחרי הפסקת-רגע.
– הלכו כבר לקרֹא! – גערה בו קטרינה איבנובנה; והוא נִחַת מגערתה וידֹם. עיניו חפשׂו אוֹתה במבט של געגועים ובושה. היא שבה אליו ונצבה למראשותיו. הוא נרגע קצת, אך לא לאֹרך שעה.
מהרה ננעצו עיניו בלידוצ'קה הקטנה (חביבתו), שרעדה בפִנה כקוֹדַחַת והביטה אליו בתמהון ובהסתכלות ילדותית.
– י... י... – הורה עליה בדאגה. היה לו חפץ להגיד דבר-מה.
– מה לך עוד? – גערה בו קטרינה איבנובנה.
– יחפה! יחפה! – מלמל בהורותו במבטו המטֹרף על רגליה היחפות של הילדה.
– יד לפיך! – נזפה בו קטרינה איבנובנה ברגזנות – אתה יודע, מפני מה יחפה!
– תודה לאל, הרופא! – קרא רסקולניקוב בשׂמחה.
נכנס הרופא, זָקֵן דַיקן, גרמני; הוא העיף עין לכל עֵבר באי-אמון, נגש אל החולה, משש את הדפק, בדק כהוגן את הראש ובסִיועָה של קטרינה איבנובנה פִתֵּח את פי-הכתֹנת השרויה כֻלה בדם וגלה את חזֵה החולה. החזה היה מעוך ושסוע; צלעות אחדות מימין שבורות. משׂמאל, סמךו ממש ללב, היה כתם גדול, צהֹב-שחור, מכה נוראה של פרסת-הסוס. פני הרופא רעמו. השוטר ספר לו, שהנופל נסחב ונתגלגל באופן כשלשים צעד על המרצפת.
– פלא הוא, כי עוד שב אליו רוחו. – לחש הרופא לרסקולניקוב.
– אבל מה יהיה? – שאל הלז.
– מיתתו קרובה מאד.
– האמנם אין כל תקוה?
– אף לא משהו! רגעיו ספורים... נוסף על זה, הראש פצוע באֹפן מסֻכּן מאד... המ... אולי אפשר לפתוח את הדם... אבל... זה יהיה ללא הועיל. בעוד חמשה או עשרה רגעים ימות בודאי.
– ובכן מוטב, שיפתח את הדם!
– אולי... אגב, אני אומר לו מראש, שאין בזה שום תועלת.
בשעה זו נשמעו עוד צעדים בפרוזדור, ההמון פנה דרך ועל המפתן הופיע הכהן, איש-שׂיבה, עם כלי-קדשיו. שוטר אחד הלך לקרֹא לו עוד מן החוץ. הרופא פִּנה לו מיד את מקומו לאחר שהחליף אתו מבטים מלאים חשיבות. רסקולניקוב חִלָה את פני הרופא להשאר עוד מעט. הלה משך בכתפיו ונשאר.
הכל נסוגו לאחור. הוִּדוי נמשך לא-הרבה. הגוסס ספק הוא, אם היתה דעתו נכונה להבין דבר-מה; ואולם להוציא מפיו יכל רק הברות בודדות, לא ברורות. קטרינה איבנובנה לקחה את לידוצ'קה על ברכיה, ואף את הילדים הבריכה לפניה, הילדה רק רעדה כל העת; ואולם הנער, העומד על בִּרכיו הערֻמות, העלה והוריד את ידו כחֹק, הצטלב בדיקנות, נפל אפים ארצה והטיח בה את מצחו, מה שגרם לו, כפי הנראה עֹנג מיֻחד. קטרינה איבנובנה נשכה את שׂפתיה ועצרה בעד דמעותיה; היא גם-כן התפללה, בהתקינה מזמן לזמן את הכתֹנת על הנער; אף הספיקה לשׂים מטפחת דקה על כתפיה של הילדה, שהיו חשׂופות יותר מדאי (את המטפחת הוציאה מן הקוֹמוֹדה, מבלי קום מעל ברכיה ומבלי הפסק מתפלתה). בינתים התחילו הדלתות של החדרים הפנימיים להִפָּתח שוב על-ידי סקרנים. בפרוזדור הצטפפו יותר יותר המביטים-בחזיון, גָרֵי כל הדיוטות, אמנם לא עברו על מפתן החדר. שיורו של נר-חֵלב אחד האיר את כל בימת-החזיון.
מן הפרוזדור, מבין ההמון, נדחקה ברגע זה פולינקה, שרצה קרֹא לאחותה. היא נדחקה במהירות ונכנסה כמעט בלי נשימה מרֹב-ריצתה, הסירה מעליה את המטפחת, מצאה בעיניה את אמה, נגשה אליה ואמרה: "הולכת! פגשתיה בחוץ!". האם הבריכה גם אותה והעמידתה אצלה. מבין ההאמון, בחשאי ובבושה, נדחקה ועלתה נערה אחת, ומשֻׁנה היתה הופעתה הפתאֹמית בזה החדר, עם הדַּלוּת, הקרעים, המות והיאוש שבו. היא גם-כן היתה לבושה עִדִּים, תִּלבָּשׁתה היתה בת-פרוטה, אבל מתֻקנת ומקֻשטת בטעם הרחוב, על-פי הכללים שנקבעו באותו העולם המיֻחד, בהבלטת המטרה המְבִישָׁה. סוניה נִצבה בפרוזדור, אצל המפתן, אבל לא עברה את המפתן והביטה כאבודת-עשתונות. דומה היה, שהיא אינה מכירה בכלום, שהיא שכחה גם את שמלתה הבהירה, שמלת-המשי שלה, שעברה הרבה מיד ליד עד בואה אליה ושכאן לא התאימה כל-כך; גם את סרח-העודף הארֹך והמגֻחך מאד אשר לשמלה; גם את הקרינילינה הרחבה, שתפסה את כל חלל הדלת, ואת נעליה הבהירים, ואת אֲהִילָהּ הקטן, שלא היה דרוש בלילה והיא לקחה אותו, ואת מגבעת-התבן העגֻלה (המגֻחכה שלה, עם הנוצה הבהירה כעין האש, – את הכל שכחה. המגבעת היתה נתונה על ראשה כמנהג הנערים לשים כובעיהם על אחת מאזנם, ומתחתה נשקפו פנים קטנים, חִורים ונפחדים, פֶּה פעור ועינים קפואות מאימה. סוניה היתה נמוכת-הקומה, כבת שמנה-עשרה, דַלַת-גֵו, אבל יפה למדי, בעלת עיני-תכלת נפלאות. היא הביטה בכל מלוא עיניה על המטה, על הכהן; גם נשימתה היא קָצְרָה ממהירות ההליכה. לבסוף הגיעו אליה, כפי הנראה, דברים אחדים מהתלחשות ההמון. היא הורידה עיניה, צעדה צעד אחד מעבר למפתן פנימה, ותעמוד בחדר, אבל שוב סמוך לפתח.
הוִדוי וכל מנהגי-הקדֻשה נגמרו. קטרינה איבנובנה נגשה שוב למטתו של בעלה. הכֹּהן התרחק צעדים אחדים ובטרם לכתו נמלך לדבר דברים אחדים, דברי מוסר ותנחומין, לקטרינה איבנובנה.
– אבל מה אעשה לאלה? – שסעה את הכהן בקול קשה ורַגָז, וַתּוֹר על הילדים.
– אלהים הוא אל רחום וחנון; תִּבְטח בחסדי העליון, – התחיל הכהן.
– אי, רחום וחנון, אבל לא לנו!
– עבֵרה היא לדבר כך, עברה, גבִרתי – העיר הכהן בהניעו בראשו.
– וזו אינה עברה? – קראה קטרינה איבנובנה, וַתּוֹר על בעלה.
– אלה שהסַבּו בדבר בשגגה, אולי יֵאוֹתו לשלם לה... למצער את הפסד ההכנסות...
– הוא אינו מבין אותי! – קראה קטרינה איבנובנה ברגזנות ותעש בידה תנועה של יאוש, – לשלם בעד מה? הן הוא, השכור, רץ בעצמו אל תחת רגלי הסוסים! ואיזו הכנסות? ממנו לא היו לנו כל הכנסות, כי-אם צרות בלבד. הן הוא, השכור, נתן הכל ביין! הכל גנב מאתנו ונשא אל בית-היין, את חיי ואת חיי אלה אִבּד בבית-היין! וברוך השם, שהוא הולך למות! האבֵדה אינה גדולה!
– לסלוח צריך היה בשעת-פטירתו, וזו עבֵרה היא, גברתי, רגשות כאלה – עבֵרה גדולה!
קטרינה איבנובנה טִפּלה כל העת בחולה, הגישה לו לשתות, קנחה את הזֵעה והדם מראשו, התקינה לו את הכר למראשותיו, ומתוך טפול זה דברה עם הכהן, כבדרך אגב, כשהיא אינה מספיקה אפילו להפנות אליו את ראשה אלא לרגעים רחוקים. ואולם עכשו התנפלה פתאם עליו כמעט בחמת-שגעון.
– אי, אבי! כל אלה הם דברים, דברים בעלמא! לסלוח! הנה הוא היה בא היום, אלמלא עברה עליו העגלה, שכור, וכֻתָּנתו לעורו אחת היא, מגֹאלה-מגֹאלה, והוא היה נופל על המטה בסמרטוטְיו וישן, ועלי היה להִשָׁרות במים עד אור-הבֹּקר. כובסת את בלויי-הסחבות שלו ושל הילדים. מיבֶּשת אותם על החלון, ועם עלות השחר הייתי יושבת להטליאם, – וכך היה עובר לֵילי!... מה אפוא יש לדבר על סליחה! גם כך סלחתי!
שעול עמֹק, איֹם שם קץ לדבריה. היא ירקה לתוך מטפחתה, ואת המטפחת הושיטה לכהן, בהחזיקה בידה השניה אל חזה. המטפחת היתה כלה בדם...
הכהן הוריד ראשו ולא אמר דבר.
מרמלדוב גָּסס; הוא לא גרע עיניו מפני קטרינה איבנובנה, שהרכינה שוב את עצמה עליו, איזה חֵפץ היה בו כל העת להגיד לה דדבר-מה; הוא גם התחיל להניע לשונו בשארית כֹחותיו ולדובב איזו מלים בלתי-ברורות, אלא שהיא, בהבינה, כי הוא רוצה לבקש מחילה ממנה, גערה בו מיד:
– שתוק! לא צריך!... יודעת אני מה אתה רוצה לאמר!... – והחולה נשתתק, אלא שבאותו הרגע נפל מבטו התועה על הדלת, והוא ראה את סוניה.
עד עתה לא הכיר בה: עמדה בפנה ובַצֵל.
– מי זאת? מי זאת? – רטן פתאם בקול צרוד ונחנק, מלא כלו דאגה רבה בהורותו בעיני-זְוָעה על הדלת, במקם שעמדה בתו, ואף עשׂה התאמצות להתרומם.
– שכב! שכבבב! – צעקה קטרינה איבנובנה.
ואולם על-ידי איזו התאמצות שלמעלה-מדרך-הטבע עלה לו להִסָּמך על זרועו. במבט פראי וקפוא הביט זמן-מה על בתו, כאלו לא הכירה. את העלובה והנדחה, את העדויה והנכלמה, העומדת ומחכה בהכנעה לתור-פרידתה מאביה ההולך למות. ענויי אין-סוף הסתמנו בפניו.
– סוניה! בתי! סלחי! – קרא ורצה לפרוש אליה כַּפַּיִם, אבל באֲבוד לו הדבר אשר נסמך עליו, התמוטט ונפל מן הדרגש לארץ, ופניו למטה. התנפלו להרימו, הרימוהו והניחוהו על מקומו; סוניה הוציאה מגרונה צַוחת-לחש, נגשה אליו במרוצה, חבקה אותו וקפאה במצב זה. נשמתו יצאה בזרועותיה.
– השיג את מבֻקשו! – קראה קטרינה איבנובנה, בראותה את המת – נו, מה לעשׂות עתה! במה אקבר אותו! ולהם, להם מה אתן מהר לאכול!
רסקולניקוב נגש לקטרינה איבנובנה.
– קטרינה איבנובנה, – התחיל – בשבוע שעבר ספר לי בעלה המנוח את כל דברי ימי חייו ואת כל המצבים... יהא לבה סמוך ובטוח, שהוא דבר על-אודותיה בכבוד נלהב. ומאותו הערב, מאז נודה לי, איך היה הוא מסור לכֻלכם, וכמה, ביחוד כבד ואהב אותה, קטרינה איבנובנה, למרות כל חולשתו המדאיבה, מאותו הערב נעשינו לידידים... תרשה לי אפוא עתה... לעשות את חובתי לידידי המנוח, הנה פה... עשׂרים רֻבּל, כמדֻמה – ואם הדבר יכול להיות לה לעֵזֶר, הרי... אני... במלה אחת, אני עוד אבוא, – אני ודאי אבוא... אני, יוכל היות, אבוא עוד מחר... שלום לה!
והוא נחפז ויצא מן החדר, נחפז ונדחק בין ההמון על המדרגות; אלא ששם נפגש פתאם בניקודים פומיץ', שבא, לאחר שנודע לו דבר האסון, בכדי להביא בעצמו סדרים. למן אותו המחזה בלשכת-הפוליציה לא ראו איש את רעהו, אך ניקודים פומיץ' הכירהו ברגע.
– אה, זה הוא? – שאל.
– מת, – ענה רסקולניקוב – היה רופא, היה כהן, הכל בסדר. אל-נא יטריד ביותר את האלמנה האמללה, היא גם בלאו הכי חולת שחפת. יאַמץ אותה משהו, אם יש לאל ידו... הן הוא איש טוב, אני יודע... – הוסיף בחיוך, בהביטו ישר לתוך עיניו.
– וכמה נתלכלך הוא, על-כל-פנים, בדם, – העיר ניקודים פומיץ', לאחר שהתבונן אליו לאור הפנס וראה כתמי-דם אחדים על מקטָרנו של רסקולניקוב.
כן, נגֹאלתי... מלאתי דם! – אמר רסקולניקוב בסבר-פנים מיֻחד, ואחר-כן הצטחק, הניע בראשו לאות שלום וירד מעל המדרגות.
הוא ירד בהשקט, מבלי החפז, כלו בוער באש-קדחת ובלתי יודע מזה, כלו מלא הרגשה אחת חדשה. אין-סופית של זרמי חיים איתנים, שבאו ועלו אליו. דומה היתה אותה הרגשה לזוּ של הנִדון למיתה, כשבאים לפתע-פתאם ואומרים לו: מָחוּל לך! חָפשי אתה לנפשך! באמצע דרך המדרגות הדביקהו הכהן השב לביתו; בלי-אֹמֶר נתן לו רסקולניקוב לעבור לפניו והתחלף אתו בהשתחויה דוממת. ואולם ברדתו כבר מעל השלבים האחרונים שמע פתאם מאחוריו צעדים ממהרים. מאן-דהוא דלק אחריו. זו היתה פולינקה; היא רצה וקראה לו: "ישמע-נא! ישמע-נא!"
הוא נפנה אליה. היא ירדה מעל סֻלם-המדרגות האחרון והתיצבה סמוך לפניו, על שלב אחד למעלה ממנו. אור כהה נצנץ מן החצר. רסקולניקוב הסתכל בפני הילדה הכחושים והחביבים, שהצטחקו והביטו אליו בגיל-ילדות. היא באה בשליחות, שהיתה, כפי הנראה, נעימה מאד גם לה לעצמה.
– ישמע נא, מה שמו?!... ועוד דבר: איה מעונו? – שאלה בחפזון ובקול דק ונפסק.
הוא שׂם את שתי ידיו על שכמה והביט אליה באיזה אֹשר. לו היה כל-כך נעים להביט אליה, – הוא בעצמו לא ידע למה.
– וכי מי שלח אותה?
– האחות סוניה שלחה אותי, – ענתה נערה הקטנה בהצטחקות יותר עליזה.
– אכן ידעתי, שהאחות סוניה שלחה אותה.
– וגם אמא שלחה אותי. כשהתחילה האחות סוניה לשלוח אותי, נגשה גם אמא ואמרה: הרי, פולינקה, רוצי!"
– ואת אוהבת את האחות סוניה?
– אני אוהבת אותה יותר מכל! – אמרה פולינקה באיזה עֹז מיֻחד, ובת-צחוקה נעשׂתה פתאם רצינית.
– ואותי תאהבי?
במקום תשובה, ראה את פני הילדה והנה הם מתקרבים אליו ושׂפתיה הקטנות המלאות נמשכות בתמימות לנשקהו. ידיה, הדקות כגפרורים, אחזו בו פתאם בכל תֹּקף, ראשה נטה אל שכמו, והילדה פרצה בבכִי חשאי, בהלחצה אליו בפניה יותר ויותר.
– לִבּי לאבא! – אמרה כעבור רגע, בהרימה ממנו את פניה הרטֻבּים בדמעות ובקנחה בידיה את עיניה – פגעים רבים סביב שתו עלינו, – הוסיפה באֹפן בלתי-צפוי, באותה הבעת החשיבות המיֻחדה, שהילדים נותנים לפניהם, ברצותם פתאם לדבר כמו ה"גדולים".
– ואבא אהב אתכם?
– הוא אהב את לידוצ'קה יותר מכלנו, – המשיכה ברצינות גמורה, בלי כל בת-צחוק, וכבר מַמָש כּדַבּר אחת הגדולות – ולכן אהב אתה, מפני שהיא קטנטנה, וגם מפני שהיא חולנית, ותמיד הביא לה מתנות, ואותנו למד לקרֹא, ואותי דקדוק ודְבַר-אֵל, – הוסיפה בגאון – ואמא לא הגידה דבר, ורק שאנו ידענו, כי הדבר הזה טוב בעיניה, וגם אבא ידע, ואמא רוצה ללמדני צרפתית, מפני שכבר הגיעה שעתי לקבל השׂכלה.
– ולהתפלל יודעת אַתּ?
– אָה, בודאי, יודעות אנו! זה מכבר; אני, באשר אני כבר גדולה, מתפללת אני לבדי, וקוליא ולידה מתפללים עם אמא בקול; מתחִלה תפלת "אֵם-אלהינו", ואחר-כך עוד תפלה אחת: "שַדַי, סלח והֹשע לאחותנו סוניה", ואחר-כך עוד: "שַׁדַי, סלח ושלח ברכה לאבינו האחר", מפני שאבינו ההוא כבר מת, וזה הלא היה אבינו השני, ואנחנו מתפללות גם בעד ההוא.
– פוליצ'קה, שמי רָדיון; התפללי פעם גם בעדי: "ולעבדך רדיון" – תו לא.
– בכל ימי חיי הבאים אתפלל בעדו, – אמרה הילדה בחֹם, ופתאם צחקה מחדש, התנפלה על צוארו ותחבקהו שני ברב-אֹמץ.
רסקולניקוב אמר לה את שמו, נתן לה את כּתָבתו והבטיח לבוא מחר, לא ישֻׁנה. הנערה הלכה מאתו, בהתפעלות גמורה רגעים היתה השעה האחת-עשרה בצאתו אל הרחוב. כעבור חמשה ממנו. עמד על הגשר, ממש באותו המקום, שממנו התנפלה האשה המימה.
"דַּי!" – קרא לנפשו בהתעוררות ובהחלטה – "הלאה מדוחי-שָׁוא, הלאה פחדים מדֻמים, הלאה חזיונות הבל! יש חיים! וכי לא הייתי זה עכשו? עוד לא אבדו חַיַי עִם מותה של אותה זקנה בלה! תהא נשמתה צרורה בצרור – ודי, חביבתי, נוחי בשלום על משכבך! עוד יש ממלכת השכל והאור! ו... והרצון, והכח... ועוד נראה! עוד נתמודד"! – הוסיף בגאוה, כאלו היה נצב וקורא לריב איזה כח נסתר ואפל – "ואני הן כבר מרֻצה הייתי באמה אל אמה!"
...חלש אני מאד ברגע זה, אבל... כמדֻמה לי, שכל חליי עבר. אני ידעתי שיעבור, כשיצאתי זה לא-מכבר ממעוני. אגב: בית-פוצ'ינקוב, מרחק של שני צעדים. ואף אלו היה יותר רחוק – הרי אני נכנס לרזומיחין!... לרזומיחין!... יזכה הוא בדיננו!... יקבל נחת גם הוא – אין דבר!... יקבל!... כֹח, כֹח דרוש, בלי כח לא תשׂיג דבר, וכח בכח יֻשׂג; הנה את זה הם אינם יודעים", הוסיף בגאות ובבטיחות-עצמית וישׂא את רגליו ובשארית כֹּחתיו ויֵלך מעל הגשׁר. הגאות והבטיחות העצמית גדלו בו מרגע לרגע, ובכל רגע ורגע הרגיש, שאין הוא זה האיש של הרגע הקודם, שהוא הולך ונעשׂה לאחר. באמת, מה הדבר המיֻחד שאֵרע לו, ושהפך אותו כל-כך? הוא בעצמו לא ידע; כמו לטובע, האוחז בראש שבֹּלת, נדמה לו פתאם, שאדַין יש חיים גם בשבילו, ש,עוד לא אבדו חייו עם מותה של אותה זקנה בלה". אפשר, שהוא היה מהיר במשפטו יותר מדאי, אבל הוא לא חשב על זה.
"ולהזכיר את העבד רדיון בתפלה שאלתי מאתה, אף-על-פי-כן", חלף פתאם במוחו, "אבל זה... לכל אֹפן שיהא!", הוסיף הוא ומיד פרץ בצחוק על מעשה-נערות זה. הוא היה במצב-רוח נפלא.
הוא מצא את מעון רזומיחין על-נקלה. בבית פוצ'ניקוב ידעו כבר את השכן החדש, והשוער הראה לו מיד את המבוא. עוד מאמצע סֻלם המדרגות אפשר היה להאזין קול השאון והשיחות של אספה רבתי. הדלת אל המדרגות היתה פתוחה לרוָחה; נשמעו קולות-קריאה ודברי וִכּוח. חדר-מעונו של רזומיחין היה מרֻוָּח למדי, והנאספים בו כחמשה-עשׂר איש. רסקולניקוב נשאר עומד בַּבִּאָה. כאן, מעבר לחַיִץ, טפלו שתי משרתות אצל שני מחמים גדולים, בקבוקים, קערות, פנכות עם פשטידה ומעדנים, שהובאו מן המִטבח של בעלת-הבעית. רסקולניקוב שלח להגיד על בואו. רזומיחין בא במרוצת-התפעלות. מראִיָה ראשונה נִכָּר היה, שהוא כר שתה הרבה מאד, ואף שרזומיחין כמעט שלא נשְׁתַּכֵּר מעולם, כאלו לא היה ליין שליטה עליו, הנה הפעם נִכּרה איזו השפעה.
– שמע-נא, – מִהר רסקולניקוב – אני באתי רק להגיד לך, שהצדק היה אתך ושבאמת אין איש יודע את אשר יוכל לִקרות לו. ואולם להִכָּנס אין אני יכול: אני כל-כך חלש, עד שמיד אפֹל לארץ. ולפיכך שלום לך והיה שלום, ומחר בוא אלי...
– יודע אתה, אני אֲלַוֶּךָ הביתה! כשאתה בעצמך אומר, שחשל אתה. אזי...
– ואורחיך? מי הוא אותו המתֻלתָּל, שהשקיף הנה כרגע?
– זה השד יודע אותו! מַכָּרו של דודִי בודאי, ואולי איזה בלתי-מֻזמן... אִתָּם אשאיר את דודי? הוא איש-חמודות; חבל, שאינך יכֹל עתה להתודע אליו, ואם תמצא לאמר, יקח השד את כֻּלם, הם אינם צריכים לי עכשו, וגם לי נחוץ לשאוף רוח קצת, מפני שאתה, אחא, באת בזמנו: עוד רגע ואני, חי אלהים, הייתי קורא למהלומות! הם מפטפטים מן שטות שכזו... אינך יכול לשער, עד היכן מגיעה אפשרות השקרים אצל האדם! אגב, מדוע אי-אפשר לשער? כלום אנו בעצמנו איננו משקרים? ואף ישקרו להם: יבוא יום ויחדלו מזה. שב רגע, אני קרא לזוסימוב.
זוסימוב יצא אל רסקולניקוב במין חשק סוער; איזו סקרנות מיֻחדה נִכּרה בו; מהרה הצהיבו פניו.
– בלי שהיות – לישון! – החליט לאחר שבדק, כפי האפשר, את החולה – וטוב היה לקבל דבר אחד. יקבל? אני הכינותי עוד מבעוד יום... אבקה קלה אחת.
– אפילו שתים, – ענה רסקולניקוב.
והאבקה נבלעה באותו מעמד.
– זה טוב מאד, מה שאתה בעצמך תלַוֵהו הביתה, – העיר זוסימוב לרזומיחין – את אשר יהיה מחר נראה, והיום לא רע לגמרי: ההבדל בין מצבו לפנות ערב ובין זה של עכשו גדול, מה שלא יעשׂה השׂכל, יעשה הזמן...
– התדע מה שלחש לי זוסימוב כרגע, כשיצאנו? – אמר פתאם רזומיחין לרעהו, בהיותם ברחוב – אני, אחא, לא אגלה לך הכל, מפני שהם טפשים. זוסימוב צִוַני לפטפט אתך בדרך ולהביא אותה לידי פטפוט, ואחר-כך לספר לו הכל, מפני שלו יש רעיון... שאתה... משֻׁגע, או קרוב לשגעון. שַׁוה בנפשך! ראשית, הרי אתה חכם ממנו פי-שלשה, שנית, אם אתה אינך משֻׁגע, הרי אתה יורק על השטות הזרה שבראשו, ושלישית, אומצת-בשר זו שמלאכתה חירורגיה, הרי היא עכשו בעצמה משֻׁגעה לדבר אחד: למחלות הרוח; ובנוגע לך, חזקה את דעתו שׂיחתך הערב עם זמיטוב.
– זמיטוב ספר לך הכל?
– הכל, וטוב עשׂית. עכשו ירדתי אני לעָמקו של דבר, ואף זמיטוב הבין... נו, ובכן, בקצור, רודיה, הדבר הוא כך... אני עתה שכור קצת... אבל זה... לא כלום... הדבר הוא כך, שהרעיון הזה... מבין אתה? אמנם נשתרש אצלם... מבין אתה? זאת אומרת: איש מהם לא הֵעֵז להשמיע אותו בפֵרוש, שהרי שטות שכזו אין דֻגמתה, וביחוד מעת שאסרו את הצובע, נתפקע כל הרעיון והיה כלא היה. ברם, מפני מה הם שוטרים כאלו? אני חַלקתי אז לזמיטוב מנה אחת אפַּים – בינינו לבין עצמנו, אחא; ואתה, בבקשה, אַל תרַמז לו אפילו, שיודע אתה מזה; אני הכרתי בו, שהוא בהול מאד על כבודו, אצל לויזה היה הדבר – אבל היום, היום נתחַוֵּר הכל. בעִקר, אותו אליה פטרוביץ'! הוא השתמש אז בהתפעלותך בלשכה, אלא שאחר-כך נקוט בפני עצמו; אני הן יודע...
רסקולניקוב שמע בצמא. היין שנכנס ברזומיחין הוציא סוד.
– אני התעלפתי אז מתוך מחנק-האויר, מפני ריח-השָׁשַׁר שנדף, – אמר רסקולניקוב.
– הוא עוד מתנצל! ולא הששר בלבד: כל החֹדש היה לך ערב-דלקת; זוסימוב יוכיח! אלא שאלמלי ידעת, כיצד נער זה מלא עכשו חרטה, אינך יכול לשוות בנפשך עד כמה! "איני שוה בקטנו של אדם זה", הוא אומר, בּנוגע אליך, כלומר, רגשותיו של זה, אחא, טובים לפעמים. אולם הלקח-הטוב אשר נתת לו הערב בהיכל הבּדֹלח – זה נעלה על כל תּהִלה! הן אתה הפחדת אותו בתחִלה, שלחת רַעַד בעצמותיו! הן אתה כמעט שהכרחת אותו להאמין שוב באמונה שלמה בכל אותה הטפשות המכֹערה, ואחר-כך – פתאם – הוצאת לו לשון: "מה, כלומר, נוכחת?" המצאה! שלֵמוּת! ועכשו הוא בטל ומבֻטל לגמרי! אמָן אתה, חי נפשׁי, וכך יפה להם! אי, כמה צר שאני לא הייתי שם! ועכשו המתין הוא לך בתשוקה נוראה. פורפירי רוצה גם-כן להתודע עליך.
– אַה... גם זה... ובספר המשֻׁגעים למה כתבוני?
– זאת אומרת, לא משֻׁגעים. אני, אחא, כמדֻמה, פטפטתי יתר על המדה... התמיה אותו, רואה אתה, לפני זה מה שררק סעיף זה מענין אותך; עכשו מובן, מפני מה הוא מענין אותך; בדעתך את כל המצב... והיות שהדבר הרגיז אותך אז והשתַּזֵּר עם המחלה... אני, אחא, שכור קצת, אלא שהשֵׁד אתו: לו יש איזה רעיון משלו... הרי אומר אני לך: משֻׁגע הוא למחלות-הרוח. אלא שאתה יָרוֹק...
כחצי רגע שתקו שניהם.
– שמַע, רזומיחין – התחיל רסקולניקוב – אני רוצה לאמר לך ישר: אני הולך מבית המת, פקיד אחד מת... אני השארתי שם כל כספי... וחוץ מזה, נשקתני זה עתה בריה אחת, שאפילו גם אם רצחתי נפש, הרי... בקִצור, אני ראיתי שם עוד בריה אחת... עם נוצת-אש... ואגב, אני איני יודע מה שאני מדבר... אני חלש מאד... תמכני נא... הן המדרגות קרובות...
– מה אתך? מה אתך? – שאל רזומיחין בדאגה רבה.
– הראש סובב קצת, אלא שלא זהו העִקר. אלא בזה שיגון כזה ירד על נפשי, יגון כזה! כאלו הייתי אשה... באמת! ראה, מה זאת? ראה! ראה!
– ומה?
– כי אינך רואה? אור בחדרי, רואה אתה? בסדק...
הם עמדו כבר לפני סֻלם המדרגות האחרון, אצל דלת מעונה של בעלת-הבית, ובאמת נראה היה מתחת, שבמדורו של רסקולניקוב אור.
– משֻׁנה! אפשר נסטסיה שם, – העיר רזומיחין.
– מעולם אינה באה לחדרי בשעה זו, וגם ישֵׁנה היא בודאי מכבר, אלא... לי אחת היא! היה שלום!
– יודע אני שנכנס ביחד, אלא שאני חפץ ללחוץ את ידך פה ולקחת פה את ברכת-הפרֵדה שלך. נו, תן ידך, היה שלום!
– מה לך, רודיה?
– אין דבר... נלכה... תהיה עד...
הם התחילו לעלות על הַסֻּלם, ובראשו של רזומיחין חלף הרהור, שזוסימוב אולי צודק באמת. "אי, הרגזתיו בפטפוטי!" מלמל בפני עצמו. פתאם, כשנגשו אל הדלת, נשמע להם קול-דברים מן החדר.
– אבל מה זאת? – צָוח רזומיחין.
רסקולניקוב אחז ראשון במנעול הדלת ופתָחָהּ לרוָחה, פתָחָהּ ונשאר עומד על המפתן כנעוץ בקרקע.
אמו ואחותו ישבו בחדרו על הספה וחכו לו זה יותר משעה וחצי. משום מה היו הן האחרונות לצִפִּיָתו, האחרונות למחשבותיו, למרות מה שגם היום קבל ידיעה שניה, שהן יצאו מעירן, נוסעות, באות? כל אותה שעה ומחצה שאלו הן ודרשו את נסטסיה, בהכנסן אשה לדברי רעותה, וזוּ עמדה גם עתה לפניהן והספיקה כבר לספר להן הכל בפרטי-פרטיות. הן כמעט שהשתוללו מפחד בשמען, שהוא "ברח" היום, חולה, וכפי היוצא מן הספור, בחֹם קדחת! "אלהים, מה אתו!" שתיהן בכו וסבלו ענויי-מצוקה בשעת ההמתנה הזאת.
הופעתו של רסקולניקוב פגשה שועת-צהלה והתפעלות. שתיהן התנפלו אליו, אולם הוא עמד כמת; הכרה פתאֹמית כבֵדה-מנשוא הכתה בו כרעם, ואף ידיו לא הורמו לחבקן; לא יכלוּ. אמו ואחותו לחצוהו בחבוקיהן, נשקוהו, צחקו, בכו... הוא עשׂה צעד, התמוטט ונפל ארצה מתעלף.
מבוכה ומבוסה, צִוחות-אימה, גניחות... רזומיחין, שעמד על המפתן, התפרץ החדרה, תפס את החולה בידיו החזקות, והלה נמצא כרגע על הספה.
– אין דבר, אין דבר! – צעק לאם ולאחות – זוהי חולשה. אין סכנה! זה עתה אמר הרופא, שהרבה הוטב לו, שהוא בריא לגמרי! מים!... נו, הנה רוחו שב אליו, הנה התעורר!
הוא אחז ביד דונצ'קה באֹפן שזו חִשְׁבָה להִשָׁבר, ואלץ אותה להרכין עצמה ולהִוָּכח ש"הנה הוא התעורר". והאֵם והאחות הביטו על רזומיחין כעל המלאך הגואל, בהמון-רגש והכרת-טובה. הן כבר שמעו מפי נסטסיה את כל אשר עשׂה לרודיה בימי מחלתו "זה הצעיר החרוץ", כמו שקראה לו באותו ערב, בשׂיחה אינטימית עם דוניה פוּלחֶרִיה אלכסנדרובנה רסקולניקובנה בכבודה ובעצמה.