החטא ועונשו (ברנר)/חלק חמישי/פרק II

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק חמישי, פרק II
→פרק I	פרק III←

קשה היה לסַמן בדיוק את הסִבּות, שבגללן עלה בדעתה המטֹרפת של קטרינה איבנובנה לעשות את סעֻדת- התהפֻכות הזאת. באמת הוצאו עליה כמעט עשרה רֻבלים מהסכום שנתקבל מרסקולניקוב לקבורת מרמלַדוב. אפשר שחשבה קטרינה איבנובנה לחובתה בפני המת לעשות לו אזכרה "כדבעי", למען ידעו כל השכנים, וביחוד אמליה איבנובנה, שהוא היה "לא רק כלל וכלל לא גרוע מהם, אלא, יוכל היות, גם הרבה טוב מהם" ושלאיש מהם אין אפוא רשות להתנשא עליו. אפשר שכאן גרמה ביותר אותה "גאות הדלים", אשר מתוכה. יש שהעניים והאביונים, בשעת מלוי דרישות פֻמביות ידועות, קורעים את עורם מעל עצמם ומוציאים את הפרוטה האחרונה, ובלבד ש"לא לנפול מאחרים" ו"שהבריות לא ידונו אותם". קרוב מאד לשער, שקטרינה איבנובנה השתוקקה – דוקא במקרה זה, דוקא בשעה כזו, שלכאורה היא עזובה ושכוחה מכֹּל – להראות ל"כל אלה השכנים הנבזים והרעים" שהיא לא רק "יודעת לחיות ביד רחבה ולקבל אורחים", אלא שהיא כלל וכלל לא גֻדלה ולא נתחנכה בשביל חיים כאלה, כחייה עתה, כלל וכלל לא הֻכשרה ולא הוכנה לכבר בעצמה את החדר ולכבס סמרטוטי-ילדים בלילות, כי ימי עלומיה עברו "בבית אצילי של פולקובניק, מֻתּר אפילו לומר, בבית אריסטוקרטים גדולים". פַּרוקסיזמים כאלה של גאון והתנפחות תוקפים לפעמים את הכי-עלובים ונדכאי-הארץ, ויש שהם נעשים אצלם לצֹורך חריף, תובע, בלתי מנֻצח. וקטרינה איבנובנה הן לא היתה כלל מסוג הנדכאים: המצב הקשה היה יכול לקחת את נפשה, אבל לדכא אותה, לשַׁעבד את רצונה לא היה לאל-ידו. חוץ מכל זה, היה לה לסוניצ'קה על מה לסמוך כשאמרה, שהאשה הזאת יוצאת מדעתה. להגיד זאת בהחלטה גמורה אמנם עדַין אי-אפשר היה, אבל בשנה האחרונה, בעת האחרונה נתענה מוחה יותר מדי, ומפליא היה, אלמלא נתקלקל משהו. והמדרגה הגדולה של מחלת-השחפת, כמו שאומרים הרופאים, אף היא יכולה לסַיע להפחתת הכֹּחות השכליים.
"יינות" בלשון רבים וממינים שונים לא היו; "מֹדֵּרה" גם-כן לא היתה: תנא פטר פטרוביץ' גוזמה קתני; אבל יין היה: יין-שרף, רום ויין לִסַבּוֹני, – כל זה מאיכות היותר גרועה, אבל בכמות מספיקה. מאכלים, מלבד דַּיסה מאֹרז וצמוקים כחֹק, היו גם לביבות ועוד שנים-שלשה מיני מטעמים, הכֹל מן המִטְבָּח של אמליה איבנובנה, ונוסף על כל זה הרתיחו בפעם אחת שני מְחַמִּם בשביל משתה-טֵה ופוּנש לאחר הסעֻדה. את כל הַקְּנִיוֹת עשתה קטרינה איבנובנה בעצמה, בעזרתו של שכן אחד, איזה פולני עלוב, שאלהים יודע למה גר אצל הגברת לִפֱּוֱכזֱל, ואשר נדרש ללא שאלוהו ושרת את קטרינה איבנובנה כל יום אתמול והבֹּקר הזה, ברוצו ממקום למקום כמשתולל ובהשתדלו שיראו את השתדלותו. בשביל כל דבר פעוט שבפעוטים היה בא במרוצה לשאול את פי קטרינה איבנובנה בעצמה, ויש שהיה רץ גם לחַפשׂה ברחוב השביעי, קרא לה תכופות; "פּני חָרוּגִנזְשׁינה" ונהיה לה לבסוף לזרא ולגֹעל, אף שבראשונה דִבּרה כי בלי "איש-החסד וגדָל-הנפש" הזה היתה אוֹבדת כָּלָה. דרכה של קטרינה איבנובנה היה לַעֳרות ראשונה את כל הבא לידה בעדי-עַדָיִים, להרבות עליו בתהלות ותשבחות, שהיו יכולים להביא לידי השתוממות, לבדות לשבחו דברים שלא היו מעולם, להאמין בעצמה אמונת-אֹמן, בלב תמים וטהור, במציאותם של אותם דברים, ולפתע-פתאם, בפעם אחת, להפסיק, להתיאש, לירוק ולגרש את האיש, אשר עוד לפני שעה האליהַתהו והעריצתהו, היא בטבע היתה בעלת אֹפי צחקני, עליז ואוהב-שלום, אבל על-ידי הפגעים וההרפתקאות דעדו עליה התחילה כל-כך לחפוץ ולדרוש, שהכל יהיו בשלום ובשמחה ושלא יָעֵזו להיות אחרת, עד שהדִּסוֹנַנס היותר קל בחיים, אי-הצלחה היותר פעוטה, הביאוה מיד לידי מצב של חמת-שגעון, בהפילסאותה ברגע אחד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ומיד אחרי התקווֹת היותר מזהירות והפנטסיות היותר רוממות התחילה לָאֹר את ההשגחה, לשַׁבּר ולפוצץ כל הנופל לידה ולהטיח ראשה בכֹּתל. אמליה איבנובנה אף היא קבלה פתאם משום-מה בעיני קטרינה איבנובנה צורה של חשיבות יתֵרה וערך מרֻבה, אולי רק מפני מעשה הסעֻדה הזה, שאמליה איבנובנה קבלה על עצמה בכל לבה לקחת בו חלק ולהשתתף בכל הַטִּרדה הרַבה: לערוך את השלחן, להשיג לבָנים, כלים וכו' ולהכין את המאכלים במִטבָּחה. קטרינה איבנובנה נתנה לה רשות ויִפּוי-כּח בכּל, אף השאירה אותה במקומה בלכתה לבית-הקברות. ובאמת, הכֹּל היה מוכן בסדר הכי-נפלא. השלחן היה ערוך בנקיון. הכלים: המזלגות, הסכינים, הצנצנות, הכוסות, הצלחות, היו אמנם, כמובן, אסופי-חוץ, מבתי שכנים שונים, ערב רב של מינים וסוגים, אבל כל זה היה בשעה הקבועה על מקומו הנכון. ואמליה איבנובנה, בהרגישה, שֱׁמִלאה את המוטל עליה על צד היותר טוב, פגשה את השבים מבית-הקברות לא בלי גאוה, כֻּלה לבושה פאר ושחורים, בהינומה עטורה פסי-אֵבל חדשים. הגאוה הזאת של אמליה איבנובנה, אף כי היתה לפי מפעליה, לא מצאה משום-מה חן בעיני קטרינה איבנובנה: "באמת, כאִלו בלעדיה לא היו יודעים לערוך את השלחן לא ישרו בעיניה של קטרינה איבנובנה גם ההינומה ופַסי-האֵבל:" אפשר שהאשכנזית הטפשית הזאת מתגאית כבר בזה, שהיא בעלת-הבית ועשתה חסד לדַיָריה העניים, שהסכימה לעזור לה... חסד! בבקשה מכם! אצל אביב של קטרינה איבנובנה, שהיה פּולקובניק, וכמעט גוּבּרנַטור, יש שהיו עורכים שלחן לארבעים קרואים, באֹפן שאיזו אמליה איבנובנה, או יותר נכון, לוּדוִיגובנה, לא היו נותנים לה לבוא גם אל המטבח"... אמנם, קטרינה איבנובנה שמרהאת הדבר בלבה וגמרה אֹמר לבלי להביע את רגשותיה עד עת המועד, אף שמאידך גיסא החליטה, שעוד היום צריך לקצוץ את כנפיה של אמליה איבנובנה ולסַמֵן לה את מקומה הנכון, שאם לא כן, אלהים יודע את אשר היא יכולה לחשוב על עצמה; לעת-עתה התהלכה אִתּהּ רק בקרירות. ועוד אי-נעימות טחת הרגיזה במדה ידועה את קטרינה איבנובנה. מן השכנים, שנקראו אל הלויה, לא בא כמעט איש, מלבד הפולני העלוב, שהספיק ללכת גם אחר המטה; ואל הסעֻדה באו רק היותר עניים והבלתי-חשובים, מהם כבר שכּורים, "כך, איזה מין חלאה", בעוד שכל הבאים-בימים ונשואי-הפנים, כֻלם כאיש אחד, כמו להכעיס, כאִלו נועצו שלא לבוא. פטר פטרוביץ’ לוזשין, למשל, אפשר לומר, הכי-נכבד בין השכנים, לא בא, בעוד שאמש הספיקה קטרינה איבנובנה לספר לכל העולם, זאת אומרת, לאמליה איבנובנה, לפוליצ'קה, לסוניה ולַפולני, שאין כאיש הזה לאצילות ולגֹדל-נפש, שיחסים קרובים לו לרַבֵּי המדינה, והוא עשיר גדול, והיה מודע לבעלה הראשון, ובא לבית אביה, והוא הבטיח לעשות כל אשר לעל-ידו, בכדי להשיג בשבילה פֱּנְסִיָה הגונה. לא למותר יהיה להעיר, שאם קטרינה איבנובנה התהללה ברֹב עשרו וביקר תפארת גדֻלתו של מי-שהוא, לא עשתה זאת מעולם מתוך איזו פניה, מתוך איזה חשבון של טובת-הנאה, כי-אם שׁלא שלא על-מנת לקבל כל פרס, מתוך לבה העולה על גדותיו, רק לשם העֹנג ליַחד את המהֻלל ולהגדיל את ערכו. "ומפני שלא בא לוזשין, למד ממנו ולא בא גם אותו הנבל לֱבֱזיַטניקוב. והלה במה הוא מתגאה? הן אותו הזמינו רק מרחמנות, וגם זאת מפני שהוא גר בחדר אחד עם פטר פטרוביץ' והוא מכּרו, והיה לא נעים שלא להזמינו". לא באה גם גברת כבודה אחת עם "בתה הבוגרת", שאף שימי מגוריה בחדריה של אמליה איבנובנה לא היו יותר משבועַים, כבר הספיקה לקבול לא פעם על השאון והצעקות, שהיו עולים מחדרם של המרמלַדובים, ביחוד בעת שהיה המנוח חוזר הביתה שכּור, מה שנודע, כמובן, לקטרינה איבנובנה מפי אמליה איבנובנה אגב התקוטטות, שאז הודיעה זו האחרונה, כי תגרש את כל המשפחה הזאת, הגורמת דאגה ל"שכנים הנכבדים, שאינה שוה לנשק את עפר רגליהם". קטרינה איבנובנה הזמינה במתכַּוֵּן את הגברת הזאת ובתה, ש"כביכול אינה שוה לנשק את עפר רגליהן", ביחוד אחרי שפלונית בשעת פגישות ארעיות הֵסַבּה מעליה תמיד את פניה בגאון וגֹבַה, ולכן תדע' ש"כאן מהשבות עדינות ורגשות עדינים ומשַׁלמים טובה תחת רעה", ותראינה שתיהן, שקטרינה איבנובנה רגילה לגורל אחר ולחיים אחרים לגמרי. כל זה בא בחשבון ובכַוָּנה תחִלה להסביר אצל השלחן, כמו-כן על האב הגוּבּרנַטוֹר, ויחד עם זה להבליע בנעימה, שלא היה צריך כלל להסב ראשה מעליה בשעת פגישה ושזה היה מעשה-שטות. לא בא גם סגן-פּוּלקוֹבניק העבֱה (באמת רק מי-שהיה שְׁטַבּס-קפיטן), אבל הֻברר, שיש איזו סבּה בדבר. בקִצור, לא באו אלא: הפולני, ואחריו איזה קנצֱלריסט מעוך ושתקני, בפרַק נאלח, עם האבעבועות שבפניו וריחו הקשה, ואחריו איזה ישיש חֵרֵש וכמעט עִוֵר, ששִׂמש לפנים באיזו פּוסטה ושזה עִדן ועדנים היה סמוך על שלחנו של אחר מגרי בית אמליה איבנובנה. בא גם-כן מי שהיה פוֹרוּצ'יק שִכּור אחד, באמת רק "מַשְׁבּיר", זאת אומרת, קבלן להספקת מזונות לצבא, עם צחוק רם ומחֻסר כל נִמוס, ו"תארו לעצמכם" – בלי מקטרון! אחד הבאים ישב אפילו ישר אל השלחן, מבלי להשתחווֹת מקֹדם לקטרינה איבנובנה, ובר-נש אחד נתישב ובא בהַלַּט, כי בגדים אחרים לא היו לו, אבל זה עבר כבר כל-כל את גבולי הַנִּמוס, עד שביד אמליה איבנובנה והפולני עלה סוף-סוף להוציאו. הפולני, אמנם, הביא אתו עוד שני פולנים, שמעולם לא גרו בבית הזה ושאיש לא ראה אותם במקום הזה מתמול-שלשום. כל זה עשה רֹשם מרגיז על קטרינה איבנובנה. "לשם מי אפוא נעשו כל ההכנות?" אפילו את הילדים, בכדי שלא יהיה צר המקום, הושיבו לא אצל השלחן, שתפס את כל חללו של החדר, אלא עָרכו להם שלחן לעצמם על הארגז ובאֹפן ששני הקטנים ישבו על הספסל, ופּוליצ'קה, בתור גדולה, הָעמדה להשגיח עליהם, להאכילם וכנהוג אצל "ילדים מחֻנכים ממשפחה כבודה" – לקנח את חָטמיהם. במלה אחת, הכל גרם לכך, שקטרינה איבנובנה תֵאָלץ לקדם את פני אורחיה בחשיבות עצמית כפולה, כמעט בהתנשאות. ביחוד הביטה קשות על אחדים מהקרואים והזמינה אותם לשבת בתנועה של ממעלה למטה. ומתוך שחשבה משום-מה, שהאחריות בעד כל אלה שנמנעו מבוא נופלת על אמליה איבנובנה, התחילה פתאם לנהוג בה מנהג בזיון, מה שלא היה לפלונית לרצון כל-עִקר. הַתְחָלה שכזו לא נִבְּאָה טובות. לאחרונה ישבו אל השלחן. רסקולניקוב נכנס כמעט באותו הרגע ששבו מן הלויה. קטרינה איבנובנה שמחה מאד-מאד לקראתו, ראשית, מפני שזה היה ה"אורח האינטליגנטי היחידי" בין כל הקרואים ו"התכונן כידוע, להיות לפּרוֹפסוֹר באוניברסיטה המקומית", והשנית, מפני שהוא נגש מיד אליה ובקש את סליחתה, ובמבטאים של כבוד, על אשר, למרות כל רצונו, לא יכול היה להיות נוכח בשעת הלויה. היא נתנפלה עליו, הושיבתהו סמוך אליה משמֹאלה (מימינה ישבה אמליה איבנובנה), ולמרות כל טרחותיה, טרדותיה ודאגותיה הבלתי-פוסקות, שהכֹּל יהיה בסדר, שהאֹכל יֻגש לַכֹּל כהלכה ויספיק לכּל, למרות הַשִׁעול המעַנה, שהפריע אותה לרגעים ושׂם מחנק לגרונה (ושבשני הימים האחרונים התערה, כמְדֻמה, אצלה ביתר), לא חדלה לפנות לרסקולניקוב בדבּורה, ובלחישה מִהרה לשפוך לפניו את כל רגשותיה אשר נאצרו בתוכה, את כל חרונה הצודק על המשתה אשר לא הצליח. עם זה יש שחרונה נתחלף בצחוק עליז ביותר, בצחוק בלתי-עצור כלפּי הנאספים, וביחוד כלפי בעלת-הבית.
ובכל אלה אֲשֵׁמה הקוּקיה הזאת. הוא מבין, על מי אני מדברת: עליה! עליה! – וקטרינה איבנובנה הורתה לו בראשה על בעלת-הבית – יתבונן-נא אליה: לטשה את עיניה, מרגישה, שאנו מדברים על-אודותיה, אך אינה יכולה להבין, ולטשה את עיניה, פי, תִּנְשֱׁמת! חַ-חַ-חַ!... קחי-קחי-קחי! ומה היא רוצה להוכיח בהינומה שלה? קחי-קחי-קחי! האם הכיר הוא, שהיא רוצה כל העת, שהכֹּל יחשבו, כי היא עושה לי טובה וגורמת לי כבוד בישיבתה פה? אני בקשתיה, כמו שמבקשים אדם הגון, שתזמין אנשים רצוים, ובעִקר מכריו של המנוח, והיא, יראה-נא ויתבונן, את מי הביאה: איזה גֵחכנים ולַכלְכָנִים! יַבֱּט-נא על זה בעל הפנים המצֹרעים; מין כַּיְחָן על שתי רגלים! ואלה הפולנים... חַֹ-חַ-חַ! קחי-קחי-קחי! איש, איש לא ראה אותם פה מעולם ואף אני לא ראיתים; נו, למה באו, אשאלהו? יושבים להם בנִמוס, איש אצל רעהו. – הֵי, פַּן! – פנתה בצעקה פתאֹמית לאחד מהם – הוא אכל לביבות? יאכל עוד! וישתה שֵׁכר, שכר! או אולי הוא רוצה ביין-שרף – יבט-נא, יביט: קפץ ממקומו, משתחוה, יבט-נא, יביט: ודאי רעבים מאד מִסְכֵּנים! אין דבר, יאכלו מעט, יאכלו וישׂבָּעו, לכל-הפחות, אינם מעלים שאון, ורק... חי נפשי, חוששת אני לכַפּות-הכסף של בעלת הבית!... – אמליה איבנובנה! – פּנתה אליה פּתאֹם, כמעט בקול רם – אם יגנבו את כפּות-הכסף שלה, אני מסירה מעלי כל אחריות, הנני מַגֱּדֱת לה מראש! – חַא-חַא-חַא! – השתפחה בצחוק, בפנותה שוב לרסקולניקוב, ושוב הורתה לו על בעלת-הבית ועָלזה על המצאתה – לא הבינה, גם הפעם לא הבינה! יושבת בפה פעור, יַבֱּט-נא: תנשמת, תנשמת גמורה, ינשוף בפּסים חדשים, חַא-חַא-חַא!
– כאן נהפך צחוקה שוב לשִׁעול, שנמשך רגעים חמשה. על המטפחת נשארו כתמי-דם, על מצחו עלו נטפי זֵעה. היא הראתה דוּמם את הדם לרסקולניקוב, ואך שבה אליה נשימתה, התחילה שוב ללחוש באזניו בהתעוררות רבה, כשכתמים אדֻמים מפעפעים בלחייה:
– יראה-נא, אני הטלתי עליה שליחות עדינה, אפשר לומר, להזמין את הגברת הלזו ובתה, הוא מבין, למי אני מתכַּונת? כאן צריך היה להתנהג באֹפן היותר דליקַטי לעבוד באמצעים היותר דקים, והיא עמדה ועשתה את שליחותה כך, שהטפשה הגאיונה הלזו, הפּרובינציַלית השפלה הלזו, מפני שהיא רק איזו אלמנת מַיור ובאה הֵנה לבקש פנסיון ולעמוד על סִפֵּי בתי-הפקידות, והיא, בת-חמשיים וחמש ויותר, שָׂמה בפוך את פניה (זה ידוע לַכֹּל)... ובריה שפלה שכזו מצאה לנכון לא רק לבלי לבוא, אלא גם לא שלחה לבקש סליחה, אם לא יכלה לבוא, כמו שהנִמוס היותר פשוט דורש במקרים כאלה! הָבין לא אוכל, למה לא בא גם פטר פטרוביץ'? אבל היכן סוניה? לאן הלכה? אַה, הנה גם היא, לאחרונה! מה, סוניה, איפה היית? משֻׁנה הוא, שגם בשעת הקבורה אביך תתנהגי בזרות. רודיון רומנוביץ', יתן לה לשבת אצלו. הנה מקומך סוניצ'קה... קחי בכל אשר תאַוה נפשך. קחי את היין הזה, הוא טוב. תֵּכף יביאו לביבות. ולילדים נתנו? פוליצ'קה, האם הכֹּל יש לכם שם? קחי-קחי-קחי! נו, טוב. תתנהגי בחכמה, לינה, וגם אתה קוֹליה, אל תניע ברגליך. שֵב כמו שילד מחֻנך ועָדין צריך לשבת. מה אַת אומרת, סוניצ,קה?
סוניה מִהרה למסור את בקשת סליחתו של פטר פטרוביץ', בהתאמצה לדבר בקול רם, למען ישמעו כל המסֻבים; בשם פטר פטרוביץ’ צֵרְפָה וחִבְּרָה לשֵׁם בקשת הסליחה, מן המבטאים היותר נבחרים, היותר מביעים כבוד, היותר נמלצים. היא הוסיפה מעצמה, שפטר פטרוביץ’ פקד עליה להגיד ביחוד, שבאפשרות הראשונה יבוא אל קטרינה איבנובנה, בכדי לדבר איתה ביחידות על ענינים אחדים ולהתישב בדבר, מה אפשר לעשות הלאה וכו' וכו'.
- סוניה ידעה, שזה יעשה שלום בנפשה של קטרינה איבנובנה, יניח את דעתה, ינעם לה, ובעִקר – גאותה תקבל את ספוקה. היא ישבה אצל רסקולניקוב, לאחר שהניעה לו בראשה נענוע קל והעיפה יעלי מבט סקרני חטוף, חולף. אמנם, בכל-עת ישיבתה אצלו כמו השתמטה מהביט ומִדַבר אליו. איזה פזור-נפש היה בה, אף כי נשאה את עיניה כל העת לקטריהנ איבנובנה, בכדי לגרום לה קֹרת-רוח. גם היא גם קטרינה איבנובנה – שתיהן לא היו לבושות בגדי-אֵבל שחורים, באשר לא היו להן כאלה; שמלתה של סוניה היתה מאיזה צבע אדמדם-כהה, וקטרינה איבנובנה היתה לבושה בשמלת-הקנבוס שלה יחידה, הכהה קצת, עם קוים קלושים. הידיעה על פטר פטרוביץ’ קלעה למטרתה. לאחר ששמעה קטרינה איבנובנה בחשיבות מרֻבה את כל דברי סוניה, שאלה באותה החשיבות: ומה שלומו של פטר פטרוביץ'? ואחר-כך עמדה מיד ו"לחשה" כביכול, לרסקולניקוב, שאָכן זר היה בשביל איש נכבד ונשוא –פנים, כפטר פטרוביץ’ להמצא ב"כנופיה בלתי-מצויה" שכזו, למרות כל מסירותו למשפחתה ולמרות אהבת-נעורים שלו לאביה.
הנה משום מה אני אסירת תודה לו, רודיון רומניץ', שהוא לא השיב אחור את לחמי ומימי, גם בסביבה שכזו, – הוסיפה כמעט בקול – אמנם בטוחה אני, שרק ידידתו הנאמנה והמיֻחדה לַמנוח שלי המסכן היא שהעירה אותו לקַים את דברו.
אחר-זה מדדה בגאון ובהכרת ערך עצמה את כל המסֻבּים, ופּתאם שאלה בדאגה מיֻחדה, בקול רם, דרך השלחן, את הישיש החדש: אם אינו רוצה בצְלי ואם נתנו לו יין ליסבוני? הישיש לא ענה ושעה ארֻכּה לא יכֹל להבין, מה שואלים ממנו, אך כי שכניו התחילו להדוף אותו ולעוררו למענֱה, לשם שחוק. הוא רק התבונן מסביב, פְעור-פה, מה שעורר עוד יותר את שחוק הנאספים.
– הרי הדיוט! יביט נא, יביט. ולמה הביאוהו הלום? ומה שנוגע לפטר פטרוביץ’ הרי אני הייתי תמיד בטוחה בו, – המשיכה קטרינה איבנובנה לרסקולניקוב – וכמובן, שאינו דומה ל... – פנתה פתאם בהבעה הכי-קשה לאמליה איבנובנה, עד שזו נכלמה אפילו על-ידי-כך – לאותן בעלות הזנבות הסרוחים שלה, שבבית אבא לא היו מקבלים אותם גם לרקחות ולטבחות, ובעלי המנוח היה עושה להן כבוד גדול,אִלו היה רוצה אפילו לדבּר אתן, ואך זאת רק מתוך טוּב-לבו הרב.
– כן, המנוח אהב לשתות, זה אהב, זה עשה! – קרא פתאם מי שהיה "משביר", לאחר שהגיח אל קרבו את הכוס השתים- עשרה.
– לבעלי המנוח היתה אמנם חֻלשה זו, זאת יודעים הכֹּל – השתערה עליו מיד קטרינה איבנובנה – אבל זה היה איש טוב ואצילי, שאהב וכבד את בני-ביתו. רק דא עקא, שמרֹב טובו בטח ביותרבאנשי-בליעל שונים וארח לחברה עם אנשים, שלא היו כדאים לעמוד במחיצתו! יחשב-נא רודיון רומניץ', בכיסו של המנוח מצאו סֻכּריה-תרניגול: הולך הביתה שכור כלוט, ומחשבותיו על הילדים.
– תרנגול? בכיסו מצאו תרנגול? קרא האדון ה"משביר".
– קטרינה איבנובנה לא כּבדה אותו בתשובתה. היא שקעה באיזה הרהורים ונאנחה.
– הנה הוא חושב בודאי, כמו הכּל, שאני הקשיתי עליו את ידי, – הוסיפה בפנותה אל רסקולניקוב – והרי זה לא נכון! המנוח התיחס אלי בכבוד, הוא התיחס אלי מאד-מאד בכבוד! נפש טובה מאד היתה לו! וכמה רחמים עורר לפעמים! יש שהיה יושב ומביט בי מן הפנה, ואז היו נחומי כל-כך נכמרים עליו, ונפשו נכספה ללטף אותו, אבל מיד הייתי נזכרת וחושבת: "אם ילטפו אותו, יחזור לסורו", ורק בקֱרי אפשר היה להתהלך אתו ולהניאהו מעט מלכת אחר יצרו...
– כן, היו, היו קטטות; היתה מריטת-שערות; לא פעם, – נהם שוב ה"משביר" והגיח לתוכו עוד כוס יין-שׂרף.
– לא רק מריטת-שערות, לפעמים צריך גם לכַבֵּד במגרפה טפשים ידועים. אני לא על המנוח מדברת עתה! – חתכה קטרינה איבנובנה ל"משביר".
– הכתמים האדֻמים בלחייה עלו והתנוצצו יותר ויותר, חָזֱה סער. עוד רגע והיא היתה כבר נכונה להסתּבּך באנשים, לריב. רבים מן המסֻבּים גִּחכו, הדבר גרם להם עֹנג גלוי. התחילו להדוף בצדו ובכתפו של ה"משביר" וללחוש באזניו דבר-מה. נראה היה, שרצו לשַסּות אותו בקטרינה איבנובנה.
– אבל תְּ-תַּרשני-נא לשאול, – התחיל ה"משביר" – על ח-חשבונו של מי... אמרה זה עתה... זאת אומרת... למי נתכַּונה... אבל לא צריך! הבלים! אלמנה חיה! הנני מוחל... חֲסַל! – והוא שתה עוד יין-שׂרף.
רסקולניקוב ישב ושמע דומם ובבחילה. קטרינה איבנובנה גרדה והניחה לו לרגעים חתיכות-אֹכל על צלחתו, והוא עשה את עצמו כאוכל, לקַים מצות דרך-ארץ, בכדי שלא להעליבה. הוא התבונן לסוניה בשים-לב. פחדה ודאגתה של זו הלכו הלוך וגדול. גם היא הרגישה, שהסעֻדה לא תִגָּמר בכי-טוב, וברעדה התחקתה על שרשי רָגזהּ של קטרינה איבנובנה, ההולך וגָדֵל. לה, אגב-אורהא, היה ידוע, כי הסִבּה העִקרית, שבגללה התיחסו שתי הגבירות בבוז כזה להזמנתה של קטרינה איבנובנה, היתה היא, סוניה. היא שמעה מאמליה איבנובנה, שהגברת-האֵם מצאה בהזמנה זו עלבון לעצמה ושאלה: "כיצד היתה יכולה היא להושיב את בתה סמוך לבטולה הזאת?" סוניה חשה, שלקטרינה איבנובנה נודע כבר הדבר באיזה אֹפן ושעלבונה של סוניה קשה עליה יותר מעלבונה היא, מעלבון ילדיה, מעלבון אביה, שעל עלבון כזה יִחר לה עד מות ששוב לא תנוח ולא תשקוט – סוניה ידעה זאת – "עד אם תוכיח לאֵלה הנבלות הסרוחות, ששתיהן" וכו' וכו' וכו'. כמו להכעיס, נשלחה בזה הרגע לסוניה מקצה-השלחן פנכָּה עם שני לבבות עשוים פתותי לחם שחור ופלוחֵי חֵץ. קטרינה איבנובנה נתמלאה חֵמה והעירה מיד בקול רם, דרך השלחן, שהעושה זאת הוא "חמור שכּור". אמליה איבנובנה אף היא צפתה לאיזה אי-נעימות,ובהיותה נעלבה עד עֹמק נפשה מגאותה של קטרינה איבנובנה ובחפצה להסב את מצב-הרוח הבלתי-נעים של החברה לעֵבר אחר ואגב-אורחא להרים את ערך עצמה בעיני החברה הזאת, התחילה פתאם בלי כל שַׁיָכות אל הקֹדם, לסַפר, שאיזה מכּר ממכּריה, "קַרל מבית-הרפואות", נסע בלילה עם עגלון, והעגלון רצה להרגו, וקרל התחנן לפניו מאד-מאד, שלא יהרגהו, ובכה, ופרשׂ את כפיו, ונפחד, ומפחד התפלץ לבו. קטרינה איבנובנה, אף שהצטחקה, העירה תֵכף, שאמליה איבנובנה אינה צריכה לספר בדיחות ברוסית. אז נעלבה זו עוד יותר וענתה ש"אביה מברלין היה מאד-מאד איש-הכבוד ותמיד היו ידיו שלחות בכיסים". קטרינה איבנובנה הגחכנית לא התאפקה ותתן קולה בשחוק גדול, באֹפן שסבלנותה של אמליה איבנובנה התחילה להתפקע.
– הרי תנשמת! – התחילה מיד קטרינה איבנובנה ללחוש שוב לרסקולניקוב, ודעתה כמעט נתבדחה עליה: –היא רצתה לאמר, שתמיד היו ידי אביה נתונות בכיסי-בגדיו, דרך-חֵרות, ויָצא, שאביה שלח את ידיו לכיסים אחרים, קחי-קחי! והאם הכיר בזה, רודיון רומניץ', שכּל אלה בני-הַנֵכָר, זאת אומרת, בעִקר האשכנזים, הבאים אלינו מאיזה מקומות, כֻּלם אוילים ממנו! נו, יסכים נא, היתכן לכפר על מין דבר כזה, ש"קרל מבית-הרפואות התפלץ לבו מפחד" ושתחת לאסור את העגלון "פרש כפיו, ובכה, והתחנן מאד". אוי, טפשה! והרי היא חושבת, שהספור נוגע עד הנפש ואינה חושדת, כמה כסילה היא! לדעתי, זה המַשְׁבִּר השכּור חכם ממנה הרבה; לכל-הפחות רואים, שזה גרגרן ופוחז, ואת קֹרט-בינתו האחרון נתן ביין, בעוד שאֵלֱּה הלא הנם כל-כך מנֻמסים, רציניים... הראיתם, איך שהיא יושבת, לטשה עינים. כועסת! כועסת! חַ-חַ-חַ! קחי-קחי-קחי!
מתוך בדיחות הדעת התחילה קטרינה איבנובנה מיד להִכָּנס לפרטים שונים, ומהם עברה לאותו ענין, איך שבעֵזר הפֱּנסיה, אשר תֻּשג בשבילה, תפתח בט. עיר מולדתה פַּנסיון לנערות מיֻחסות. על זה עוד לא דבּרה קטרינה איבנובנה בעצמה עם רסקולניקוב; ומיד באו בתֹּכן הזה המון פרטים המושכים והלוקחים את הלב. לא ידוע, באיזה אֹפן נמצאה פתאם בידה אותה "תעודת-התהִלה", שהמנוח מרמלדוב הזכיר לרסקולניקוב בבית-היין, בשעה שספר לו, איך שזוגתו קטרינה איבנובנה, בצאתה מן האינסטיטות "יצאה במחולות לעיני הגוברנטור ויתר קרואי-העדה". תעודת-התהלה הזאת צריכה היתה לשַׁמש עתה בתור עדות על זכותה של קטרינה איבנובנה לפתוח פַּנסיון; ואולם בעִקר, הוכנה התעודה בכדי לקַפֵּח ולהלבין לחלוטין פני "שתי בעלות הזנבות הסרוהים", אִלו היו באות, להוכיח להן ברור, שקטרינה איבנובנה היא ממשפחה מיֻחסת, "מֻתר לאמר, אריסטוקרטית, בת-פולקובניק, ובלי ספק יותר חשובה מאלה שתי האבנטוריסטיות, שרבו ועצמו כל-כך העת האחרונה". תעודת-ההתהלה מיד התחילה לעבור מיד ליד של האורחים השכורים, וקורינה איבנובנה לא כהתה בדבר, מפני שבתעודה היה רשום מפֹרש, שחור על-גבי לבן, ,en toutes lettres שהיא בת יועץ החצר וקַוַּלֵּר, זאת אומרת, באמת כמעט בת-פולקובניק. ובהתלהבותה כי רבּה האריכה קטרינה איבנובנה בדבר כל הפרטים של חייה היפים והשלוים לעתיד בט., כשתחזיק שם את הפנסיון; על מורי הגמנסיה, שתזמין לשעורים בפנסיון, על זקן נכבד אחד, מּנְגוֹ הצרפתי, שהורה שפת צרפת לקטרינה איבנובנה בעצמה באינסטיטוט, ושעד היום הוא מבלה אחרית ימיו בט... ושבודאי יסכים להיות מורה בפנסיון שלה בשכר בינוני. לאחרונה הגיעו הדברים גם לסוניה, ש"גם היא תלך אתה לט. ותעזור לה שם בַּכֹּל". אולם פתאם התפרץ אחד מקצה-השלחן בצחוק. קטרינה איבנובנה אף-על-פי שהשתדלה מיד להעמיד פנים, שהיא בָזה ואינה שמה לב לצחוק של קצה-השלחן, הרימה יחד עם זה את קולה והתחילה ברֹב-רגש לדבּר על כשרונותיה הבלתי-מוטלים בספק של סופיה סמיונובנה, להיות לה לעֵזר, "על ענותנותה, סבלנותה, מסירות-נפשה, עדינותה והשכלתה", ולִטפה את סוניה על לֱחיהּ, ואחר קמה ונשקה לה פעמַים בחֹם. סוניה נתבַּישה וקטרינה איבנובנה התפרצה בבכי והעירה על-אודותיה עצמה, שהיא "טפשה חולת-עצבים ושמרֻגזה היא יותר על המדה ושהגיעה השעה לגמור, לחַלֵּק טֵה, הואיל שהאֹכל נגמר". באותו רגע נתעוררה אמליה איבנובנה, שהיתה כבר נפגעה לגמרי מזה, שבכל בשיחה לא לקחה כל חלק ושאין לה שומע, עשתה את הנסיון האחרון. ובצער כמוס הרהיבה בנפשה עֹז לעשות לקטרינה איבנובנה הערה אחת נחוצה ועמֻקה, שבפנסיון העתידי צריך לשים לב ביחוד לנקיון ה"וועשע" של הנערות ושצריכה להיות שם "דאמעֱ" טובה אחת, שתשגיח על ה"וועשע", ושכּל הנערות הצעירות לא תקראנה חֱרֱש "רומן" בלילות. קטרינה איבנובנה, שהיתה באמת מרֻגזה ועיפה ושכּל הסעֻדה היתה לה לזרא, "קפחה" מיד את אמליה איבנובנה ואמרה, שהיא "מדברת שטות" ואינה מבינה דבר; שההשגחה על ה"וושע" אינה ענין אלא לממֻנה על זה, ולא למנהלת של הפנסיון; ומה שנוגע לקריאת רומנים, הרי זה, פשוט, נִבּול-פה מצד אמליה איבנובנה, והיא, קטרינה איבנובנה, מבקשת אותה לשתוק. חמת אמליה איבנובנה בערה בה, ומתוך-כך העירה, שהיא רק התכַּונה "להטיב לה, להטיב לה רבות, וששכר-דירה לא שלמו לה מכבר". קטרינה איבנובנה הטיחה בפני בת-שיחתה בלי כל שהִיות, שזו משקרת, באמרה, שהיא עושה לה טובה, מפני שעוד אתמול, בעת שהמנוח היה מֻנח על השלחן, הציקה לה בדבר שכר-הדירה. על זה ענתה אמליה איבנובנה בקשר נכון, שהיא הזמינה את הגברות ההן, אך הגבירות ההן לא באו, מפני שהגבירות ההן נכבדות ואינן יכולות לבוא לגבירות בלתי-נכבדות. אז "הדגישה" לה קטרינה איבנובנה, שהיות שהיא לַכְלְכָנית, אין היא מסֻגלה להבדיל בין נכבד ובין לא נכבד. אמליה איבנובנה לא יכלה להחשות ותודיע, ש"אביה מברלין היה מאד מבית-הכבוד ושתי ידיו שלוחות לכיסים ותמיד עשה פוף-פוף", ובכדי לתת תמונה נכונה מאביה קפצה אמליה איבנובנה ממקומה, שׂמה שתי ידיה בכיסי שמלתה, נפחה את לחייה והתחילה להוציא מפיה איזה צלילים הדומים לפוף-פוף, וכל המסֻבים מלאו פיהם צחוק גדול ועוררו בכַוָּנה את אמליה איבנובנה, ביצקם בזה שמן למדורה, בכדי להתענג על אש-המריבה. זה היה קשה כבר מכֹּח סבלהּ של קטרינה איבנובנה והיא "הודיעה ברבים", שלאמליה איבנובנה, אולי, לא היה אב כל-עִקר, שהיא, פשוט, אמליה איבנובנה – בת אשכנזית פטרבורגית שכּורה, ולפנים שֵּרתה בודאי בתור מבשלת או גרוע מזה. אמליה איבנובנה נתאדמה כסרטן וצפצפה, שאולי קטרינה איבנובנה היא בת בלי-אב, ושלָה היה "פאַטער אוים בערלין" וסוּרטוּק ארֹך היה עליו, ותמיד היה עושה פוף-פוף-פוף! קטרינה איבנובנה העירה בבוז, שמולדתה ובית אביה היא ידועים לַכֹּל ושבתעודת-התהלה הנוכחית כתוב שחור על-גבי לבן, שאביה היה פולקובניק; בעוד שאביה של אמליה איבנובנה (אם רק היה לה איזה אב) מחר בודאי חלב בפטרבורג; אבל יותר נכון, שלא היה לה אב כלל, והראיה, שעד היום לא ידוע איך לומר: בת איבן או בת לודוִיג. כאן בערה חמת אמליה איבנובנה עד להשחית, הכתה באגרוף על השלחן, והתחילה ליַלֵּל, שהיא אמליה איבנובנה ולא לודוִיגובנה, שלאביה קראו יוֹהַן ושהוא היה "בורגמיסטר", בעוד שאביה של קטרינה איבנובנה לא היה מעולם בורגמיסטר. קטרינה קמה ממקומה והעירה בקול שקט, לכאורה (אם-כי כֻלה היתה חִוֱּרת כסיד וחזה עלה ירד חליפות) ובכל חֹמר-הדין שאם היא, אמליה איבנובנה תעֵז עוד פעם להעמיד בשורה אחת את ה"פאַטער" הנבזה שלה עם ה"פּאַפאַ" של קטרינה איבנובנה, אז תקרע היא, קטרינה איבנובנה, את ההינומה מעל ראשה של אמליה איבנובנה ותרמסנה ברגל. וַיָהִי כאשר שמעה אמליה איבנובנה את זאת, החלה להתרוצץ בחדר ולצעוק בכל כֹּחה, שהיא בעלת-הבית ושקטרינה איבנובנה תצא כרגע מן המעון; ואחרי-זה התנפלה מיד משום-מה לאסוף את כפות-הכסף שלה; התחולל שאון; הילדים נתנו קולם בבכי; סוניה מִהרה לעצור את קטרינה איבנובנה; ואולם כשאמליה איבנובנה החלה לצעוק דבר-מה על התעודה הצהֻבה, הדפה קטרינה איבנובנה את סוניה ותשׂתער לעֵבר אמליה איבנובנה, בכדי לקַיֵם את אשר אמרה בדבר ההינומה. בזה הרגע נפתחה הדלת ועל המפתן הופיע פטר פטרוביץ’ לוזשין. הוא עמד וסקר בעינים חודרות את כל החבורה. קטרינה איבנובנה התנפלה אליו.